ירין גהלי

בחדר הלידה, בין הלבנים הבהירים של המרכז הרפואי ברחובות, נשמע ביום חורף קריר, י"ג בשבט תשס"ב – עשרים וחמישה בינואר שנת אלפיים ושתיים – הבכי הראשון של ירין. שירה ואורן, הוריו, הביטו בו ברגשות גואים, זוג ידיים זעירות שאחזו באצבעם, זוג עיניים גדולות וסקרניות שנפקחו אל האור, והלבבות שלהם התמלאו באותה אהבה עמוקה שרק הורים טריים מכירים. הבית ברחובות, שעד אז היה שקט ורגוע, התמלא לפתע בצלילים חדשים: ציוץ עדין של תינוק, רשרוש חיתולים, לחישות הרגעה ליליות, וצחוקים קטנים שהפכו עם הזמן למלאים ומדבקים. היה זה בית חם, עטוף באהבה ובתשומת לב, שהניח את היסודות לילד שיהפוך לימים לאדם שלם, שקט אך נחוש, בעל עקרונות ברורים ודרך חיים מוגדרת.

ירין גדל בתוך מרקם חיים ששילב בין שגרת העיר השקטה של רחובות לבין עולמות פנימיים עשירים. כילד, הוא לא היה מהפעלתנים או הרועשים ביותר בחבורה, אלא דווקא מן הילדים המתבוננים, אלה שקולטים את העולם דרך פילטר של סקרנות שקטה. לעיתים קרובות היה יושב בצד, צופה בילדים אחרים משחקים, לומד את הדינמיקה, את הכללים הבלתי כתובים של משחקי החצר, ורק אז, לאחר שקלט את התמונה המלאה, היה מצטרף בעדינות, אך בנחישות. הבית של שירה ואורן היה מוקד של חינוך לערכים של כבוד הדדי, יושרה והתמדה. הם לא נהגו לדבר בסיסמאות גדולות, אלא להקרין את הערכים הללו דרך דוגמה אישית, דרך הדרך שבה ניהלו את חייהם, דרך השיחות הקטנות שעל שולחן האוכל, על החשיבות של עמידה במילה, של עשייה שקטה ולא מתלהמת, של שאיפה למצוינות מתוך ענווה. כשאיליי, אחיו הצעיר, נולד, ירין קיבל על עצמו את תפקיד האח הבכור באחריות ובאהבה. הוא לא היה רק מגן, אלא גם מורה דרך שקט, מציע עזרה בלי שיתבקש, מקשיב בסבלנות לבכי של אח קטן, ומאוחר יותר – משתף אותו במשחקים ובסודות, יוצר ביניהם קשר עמוק שילווה אותם לאורך כל חייהם, קשר של שתיקה מובנת ושל תמיכה בלתי מסויגת.

רחובות, עיר הגנים והמדע, הייתה עבור ירין יותר מסתם כתובת. היא הייתה מגרש המשחקים הראשון שלו, המקום שבו גילה את העולם. הוא הכיר את שבילי הפארקים, את ריח עצי ההדר שפרחו באביב, את המגרשים השכונתיים שבהם החל לבעוט בכדור, לזרוק אותו לסל, לרוץ אחריו עד שהאבק היה עולה באוויר ומתיישב על בגדיו. כבר בגיל צעיר, כשהיה רק בן שש או שבע, החלה משיכה עזה לספורט לבעור בו. בהתחלה זה היה משחק ספונטני עם חברים, ריצה אחרי כדור מתגלגל, קפיצה מעל מכשולים מאולתרים, אבל במהרה התגלתה בו נטייה ברורה לכדורסל. אולי היה זה הקצב, הדיוק, הצורך בשיתוף פעולה לצד יכולת אישית, שקסמו לו במיוחד. הוא היה מבלה שעות ארוכות במגרש השכונתי, מתרגל זריקות לסל ריק, מנסה לחקות את השחקנים הגדולים שראה בטלוויזיה, שומע את קצב הקפיצות של הכדור על האספלט, מרגיש את החיכוך של כפות ידיו המחוספסות במרקם העור של הכדור הכתום. ההתמדה הזו, שהייתה מאפיין בולט באישיותו כבר אז, הפכה אותו לילד שמשתפר מיום ליום, שאינו מוותר על אף אימון, על אף ניסיון, גם כשהכדור מסרב להיכנס פעם אחר פעם.

כשהגיע זמנו להצטרף למסגרת מסודרת, לא היה כל ספק שדרכו תוביל אל מועדון הכדורסל "מכבי רחובות". שם, במגרשים המקורים, תחת אורות הפלורסנט וריח הזיעה המעורב בריח העץ המבושם של הפרקט, החל פרק חדש ומשמעותי בחייו. הוא התחיל בקבוצות הצעירות, ילד שקט בין עשרות ילדים אחרים, כל אחד עם חלום משלו. אבל תוך זמן קצר, ירין בלט. לא בגלל צעקות או התרברבות, אלא בגלל שפשוט היה שם, תמיד, מתאמן בחריצות, מקשיב למאמנים, לומד כל תנועה, כל טקטיקה. הוא היה סופג את הידע כמו ספוג, ואז מיישם אותו על המגרש בדיוק ובכישרון. הוא אהב את תחושת הקבוצה, את ההרמוניה שנוצרת כשחמישה שחקנים על המגרש פועלים כאחד, את התקשורת הבלתי מילולית בין חברים שיודעים בדיוק לאן הכדור הולך לפני שהוא עוזב את היד. הזיעה שירדה על פניו באימונים האינטנסיביים, הכאב בשרירים אחרי משחק קשה, העיסויים המהירים לפני העלייה למגרש והמבט המרוכז בעיניו רגע לפני זריקת עונשין – כל אלה היו חלק בלתי נפרד ממי שהיה, מאותה מסירות טוטאלית שאפיינה אותו.

במהלך שנות נעוריו, ירין הפך להיות אחד השחקנים הבולטים והדומיננטיים במחלקת הנוער של מכבי רחובות, ולאחר מכן גם בקבוצת הבוגרים. הוא לא היה שחקן ראוותני, כזה שמחפש את אור הזרקורים, אלא שחקן יציב, אמין, שמוביל את הקבוצה בשקט, במקצועיות ובדוגמה אישית. כשהכדור היה בידיו, הייתה תמיד תחושה של ביטחון. הוא ידע לקבל החלטות מהירות תחת לחץ, למסור את המסירה הנכונה ברגע הנכון, או לחדור לסל בהתקפה מכרעת. כשהתמנה לקפטן הקבוצה, הייתה זו הכרה טבעית במנהיגותו השקטה. הוא לא היה צועק על חבריו, אלא ניגש אליהם בשיחות אישיות, מלטף כתף, מציע עצה, מעודד במבט או במילה שקטה. הוא ידע לאחד את הקבוצה סביבו, להפוך אותה ליחידה מלוכדת שחולקת מטרה משותפת. "קצין וג'נטלמן", כך תיארו אותו בתיכון "דה שליט" בו למד, תיאור שהיה תקף גם למגרש הכדורסל. הוא היה מכבד את יריביו, מקפיד על משחק הוגן, וגם ברגעי תסכול או הפסד, שמר על קור רוח ועל כבוד. הוא היה "כוכב על" לא רק בכישרונו, אלא גם באנושיותו, ביכולתו לגעת באנשים, להשאיר חותם.

אבל מעבר למגרש הכדורסל, ירין היה גם תלמיד רציני. בתיכון "דה שליט" הוא שילב בהצלחה את לימודיו עם האימונים האינטנסיביים. חדרי הכיתה היו עבורו זירה נוספת שבה התגלתה שאיפתו למצוינות. הוא לא היה תלמיד שמחפש קיצורי דרך, אלא כזה שמתעמק בחומר, שואל שאלות מהותיות, ומקפיד על ביצוע מטלותיו בדייקנות. הוא הקפיד על איזון בין עולמו הספורטיבי לבין עולמו הלימודי, מתוך הבנה ששניהם בונים את אישיותו ומעצבים את עתידו. חבריו ללימודים זוכרים אותו כבחור נעים הליכות, שקט אך בעל חוש הומור דק, שתמיד היה מוכן לעזור, להסביר חומר או סתם להקשיב. הוא ידע ליצור סביבו מעגל חברתי תומך, שבו הרגיש בנוח להיות הוא עצמו, בלי מסכות או יומרות. הרחובות של רחובות, בתי הקפה השכונתיים, הספסלים בפארק – כל אלה היו עדים לשיחות עמוקות עם חברים על החיים, על תוכניות לעתיד, על דילמות של גיל הנעורים.

ככל שהתקרב מועד הגיוס לצה"ל, החל להתחולל בירין תהליך פנימי עמוק. הכדורסל, שהיה חלק בלתי נפרד מזהותו, מילדותו ועד בגרותו הצעירה, עמד בפני מבחן. "הוא החליט לוותר על הכדורסל לטובת שירות קרבי", סיפר מיקי שיקנאגי, המנהל האדמיניסטרטיבי של מכבי רחובות, בקול שבור. זו לא הייתה החלטה קלה. היא הייתה כרוכה בוויתור על שנים של אימונים, על חלומות מקצועיים, על תחושת השייכות העמוקה לקבוצה ולענף. אבל בתוך ירין בערה אש אחרת, אש של שליחות, של מחויבות עמוקה למדינה, לעם, לביטחון. הוא ראה בשירות קרבי לא רק חובה, אלא זכות. הוא הרגיש שזהו המקום שבו יוכל לתרום בצורה המשמעותית ביותר, ששם תתגלה יכולת המנהיגות השקטה שלו במלוא עוצמתה. השיחות עם הוריו, שירה ואורן, היו כנות ומלאות רגש. הם ראו את הנחישות בעיניו, את ההבנה העמוקה של משמעות הצעד, ותמכו בו בכל ליבם, גם אם בלבם פנימה חלחלה דאגה. הפרידה מהמגרש הייתה קשה. הוא לחץ את ידי חבריו לקבוצה, את המאמנים, את צוות המועדון, מודה להם על השנים המשותפות, על הזיכרונות, על השיעורים שלמדו יחד. ההבטחה לחזור, גם אם רק כדי לזרוק לסל או לאמן את הדור הבא, הייתה תלויה באוויר, מלווה במבטים מלאי תקווה.

ב-3 באוגוסט 2020, ירין התגייס לצה"ל. היום הזה, שבו לבש לראשונה את מדי הזית, היה סמל לשינוי דרמטי. החולצה המכופתרת והמכנסיים המחויטים של קפטן הכדורסל הוחלפו במדים קשיחים, נעלי הספורט הקלות בנעליים צבאיות כבדות, וכיפת הבד של קבוצת הכדורסל בכומתה הסגולה של גבעתי. הוא עלה על האוטובוס הצה"לי עם תרמיל כבד על גבו, ובליבו תחושה של התחלה חדשה, של אתגר עצום. הטירונות הייתה קשה, פיזית ומנטלית. השעות הארוכות בשטח, המסעות המפרכים, אימוני הנשק תחת שמש קופחת או גשם שוטף – כל אלה היו רחוקים מאוד מהדיוק והאלגנטיות של מגרש הכדורסל. אבל ירין, באופיו השקט והנחוש, לא נשבר. הוא ראה בכל קושי הזדמנות להתחזק, ללמוד על עצמו ועל יכולותיו. חבריו לצוות זיהו במהרה את התכונות שהפכו אותו לכוכב במגרש: ההתמדה, המחויבות, היכולת לדחוף את עצמו ואת הסובבים אותו קדימה, והכי חשוב – האמינות. כשאמר שיעשה משהו, הוא עשה אותו, עד הסוף, ביושרה מלאה.

דרכו של ירין הובילה אותו היישר אל סיירת גבעתי, יחידת העילית של החטיבה הסגולה. זו הייתה יחידה שדרשה את הטובים ביותר, את אלה שמוכנים לדחוף את גבולות היכולת, הפיזית והמנטלית. האימונים בסיירת היו אינטנסיביים עוד יותר: ניווטים ארוכים בשטח קשה, אימוני לחימה מורכבים, תרגילי הסתערות, והצורך ללמוד מערכות נשק וטכניקות לחימה מתקדמות במהירות. ירין לא רק עמד בדרישות, אלא הצטיין בהן. השקט שלו הפך להיות יתרון, הוא אפשר לו להתרכז, לנתח מצבים במהירות, ולקבל החלטות קרות רוח תחת לחץ. הוא לא היה צריך לצעוק כדי להוביל; נוכחותו, המקצועיות שלו, והדוגמה האישית, היו מספיקות כדי לסחוף אחריו את חבריו. הוא היה מודל לחיקוי, לא רק ביכולותיו המבצעיות, אלא גם ברוחב ליבו, ביכולתו להקשיב לחייל שנאבק, להציע עזרה, ולתמוך במי שצריך.

תכונות המנהיגות שלו בלטו כל כך, עד מהרה נשלח ירין לקורס קצינים. זו הייתה עוד קפיצת מדרגה משמעותית, שבה נדרש לא רק להוכיח את יכולותיו האישיות, אלא גם לפתח את היכולת לפקד, לקבל אחריות על חיים של אחרים, ולתכנן מבצעים מורכבים. הוא למד את עקרונות הפיקוד, את חשיבות קבלת ההחלטות תחת עמימות, ואת הצורך להקרין ביטחון גם ברגעים של אי-וודאות. החתירה למצוינות שאפיינה אותו במגרש הכדורסל התגלמה עתה גם בדרגות הקצונה שעל כתפיו. עם סיום הקורס, הוא שב לסיירת גבעתי כמפקד צוות, תפקיד שמילא בגאווה ובתחושת אחריות עצומה. הוא הוביל את חייליו במגוון משימות, בגבולות ובשטחי אימונים, תמיד עם אותה מסירות, אותה הקפדה על הפרטים הקטנים, ואותה דאגה כנה לכל אחד ואחד מאנשיו. הוא ידע לגרום להם להרגיש בטוחים תחת פיקודו, לדעת שיש להם על מי לסמוך, ושהוא לעולם לא יבקש מהם דבר שלא היה מוכן לעשות בעצמו.

ובכל אותה תקופה של שירות צבאי אינטנסיבי, ירין לא שכח את שורשיו ואת אהבתו הראשונה – הכדורסל. בחופשותיו הקצרות, כשהיה חוזר הביתה לרחובות, הוא לא היה נח. במקום זאת, היה חוזר למגרשים, הפעם לא כשחקן מוביל, אלא כמאמן. הוא אימן חוגי כדורסל לילדים צעירים, ובהתנדבות מלאה, לקח חלק בקייטנות הקיץ לספורט בעיר. לראות את הניצוץ בעיני הילדים כשהם מצליחים לזרוק את הכדור לסל בפעם הראשונה, או כשהם מבינים מהלך טקטי חדש, מילא אותו סיפוק עמוק. הוא חלק איתם את הידע שלו, את הטיפים שצבר במשך שנים, אבל בעיקר, העביר להם את הערכים של ספורטיביות, עבודת צוות, והתמדה. הוא לימד אותם שלא רק ניצחון חשוב, אלא גם הדרך אליו, המאמץ המשותף, הכבוד ההדדי. ילדים רבים ברחובות זוכרים אותו כמאמן שקט אך כריזמטי, כזה שהאמין בהם ודחף אותם להיות גרסה טובה יותר של עצמם. הוא היה מגיע לאימונים במדי צה"ל, ובכך היה סמל חי לחיבור בין שירות למען המדינה לבין תרומה לקהילה, בין החובה האישית לאהבה לספורט. הוא היה מוכיח לילדים, במעשיו, שאין צורך לוותר על כל מה שאוהבים כדי לשרת, אלא שאפשר לשלב, לתרום, ולחיות חיים מלאים ומשמעותיים, גם כשנושאים על הכתפיים אחריות כבדה.

בימים שלפני השבעה באוקטובר, חייו של ירין נראו כרצף של שגרה צבאית אינטנסיבית, שזורה ברגעים של מנוחה וחיבור למשפחה ולקהילה. אולי היה זה סוף שבוע בבית, ארוחת שישי עם שירה ואורן, שיחה ארוכה על כוס קפה עם איליי, או ביקור קצר במגרש הכדורסל של מכבי רחובות, שם פגש חברים ותיקים. הוא היה צוחק, משתף בחוויות מהצבא בזהירות, מקשיב לחדשות מהעיר, נהנה מהשקט היחסי לפני החזרה לבסיס. אולי דיבר עם חבר על תוכניות לעתיד, על מה יעשה אחרי השחרור, על חלומות שידע לדחות אך לא לוותר עליהם לגמרי. הייתה זו תחושה עדינה של נורמליות, של חיים שמתנהלים במסלולם, גם אם צל של מתח ביטחוני תמיד ריחף מעל. אף אחד לא יכול היה לדמיין את התהום שנפערה בבוקר שמחת תורה.

השבעה באוקטובר 2023. הבוקר נפתח בצפירות עולות ויורדות, בבומים רחוקים שהתקרבו במהירות. הטלפון של ירין לא הפסיק לרטוט. הודעות וואטסאפ זרמו בשיטפון: קריאות חירום, פקודות הקפצה, שמועות שהפכו למציאות מחרידה. "ירין, מקפיצים את כולם. משהו מטורף קורה בדרום," כתב לו אחד החברים מהיחידה. הוא לא היסס לרגע. הלב שלו ידע. הוא קם, אסף את ציודו במהירות, ושלח הודעות אחרונות למשפחה. "אני יוצא, אוהב אתכם," כתב בקצרה לאמו, קצר וחותך, כי לא היה זמן למילים. לאביו שלח "שמור על איליי." לאחיו איליי, אולי רק אימוג'י של אגודל למעלה, הבטחה שקטה לחזור. המילים האלה, שנכתבו בחיפזון ובנחישות של רגע, יהפכו למילים האחרונות שאותן יראו יקיריו ממנו. הוא עלה על רכבו, הלב דופק בחזקה, עיניו ממוקדות בדרך דרומה. הדרכים היו עמוסות ברכבים צבאיים, בחיילים ובקצינים שנוהרים כולם לאותו יעד, אל התופת. האוויר היה ספוג במתח, בריח של עשן ושל פחד, וקולות פיצוצים החרידו את השקט המתעתע.

כשהגיע לבסיס, האווירה הייתה כאוטית, אך ממוקדת. צוותים התארגנו במהירות, פקודות ניתנו בקצרה ובנחישות. ירין, כמפקד צוות בסיירת גבעתי, נכנס מיד לתפקידו. הוא כינס את אנשיו, העביר להם את המידע המצומצם והקשה, והקרין להם את אותה רוגע פנימי שאיפיין אותו תמיד, גם כשהסערה השתוללה סביבו. העיניים שלו סרקו את פניהם של החיילים הצעירים, מנסה לזהות את החשש, את חוסר הוודאות, ומעניק להם ביטחון במבט, במילה שקטה. הם יצאו אל עבר עוטף עזה, אל המקומות שבהם התחוללו זוועות, אל הקיבוצים והיישובים שבהם נטבחו משפחות שלמות, אל המאבק הנואש להגן על אזרחים. ירין ואנשיו נלחמו בחירוף נפש, מכתף אל כתף, יום אחר יום, שעה אחר שעה. הם היו שם, בחזית, בבשר החי, מול מציאות אכזרית שאיש לא הכין אותם אליה. הוא הוביל את אנשיו בחילוצים תחת אש, בטיהור בתים, במרדף אחרי מחבלים. הוא היה שם בשבילם, מגן ומפקד, אח בכור ומנהיג.

הימים והשבועות שחלפו מאז השבעה באוקטובר היו רצף בלתי נגמר של לחימה. ירין ואנשיו היו חלק מהכוחות שנכנסו לעומק רצועת עזה, אל המקומות שמהם יצאה המתקפה הרצחנית. הלחימה הייתה קשה, אינטנסיבית, מול אויב מתוחכם וחסר רחמים. הוא ניווט את צוותו בסבך האורבני, בין מבנים הרוסים, דרך מנהרות תת-קרקעיות, תחת אש בלתי פוסקת. כל יום היה אתגר חדש, כל צעד היה טעון בסכנה. הבוץ, העשן, רעש היריות וההדף של הפיצוצים הפכו לשגרת יומם. ירין, בתפקידו כמפקד צוות, היה בחוד החנית. הוא קיבל החלטות הרות גורל בשברירי שנייה, מגן על חייליו בגופו, מוביל אותם קדימה בנחישות, אך בזהירות. הוא דאג לציודם, למורל שלהם, ליכולתם להמשיך ולתפקד גם בתנאים הבלתי אפשריים. הוא שמר על קור רוח, על מקצועיות, ועל אותה אנושיות עמוקה שאפיינה אותו, גם בלב התופת. הוא היה משוחח איתם בשעות השקטות, מנסה להפיג את המתח, מזכיר להם למה הם נלחמים, מי מחכה להם בבית.

ביום ו' בטבת תשפ"ד, ה-18 בדצמבר 2023, בדרום רצועת עזה, המשיך ירין גהלי להוביל את צוותו במשימה מבצעית. זה היה עוד יום של לחימה, עוד צעד בתוך המציאות המורכבת של המערכה. הפרטים המדויקים של הקרב שבו נפל נותרו בין כותלי היחידה, אך מה שידוע הוא שירין פעל באומץ לב, במקצועיות ובמסירות אין קץ, כפי שפעל תמיד. הוא היה שם, בחזית, מגן על אנשיו ועל המשימה. במהלך הקרב, ספג פגיעה והוא נפל, בן עשרים ושתיים בנופלו. קול הנפילה הדהד בלבבותיהם של חייליו, של חבריו, של משפחתו, ושל אומה שלמה. באותו רגע, נדם קולו של קצין וג'נטלמן, של שחקן כדורסל מחונן, של אח ובן אהוב, של מפקד שהיה מודל לחיקוי.

הידיעה הקשה על נפילתו הגיעה אל בית משפחת גהלי ברחובות כרעם ביום בהיר. קצין העיר, במדיו הרשמיים, דפק על הדלת, ובפיו הבשורה המרה ביותר שמשפחה יכולה לשמוע. עולמם של שירה ואורן, ושל איליי, התהפך ברגע. הבית שבו גדל ירין, שבו נשמעו צחוקיו וקולו השקט, התמלא בדממה כואבת. עיר שלמה, רחובות, עטפה את משפחת גהלי באבל כבד. במועדון הכדורסל "מכבי רחובות", שבו שיחק ירין ואימן, נשבר הלב. מיקי שיקנאגי, המנהל האדמיניסטרטיבי, ביטא את תחושת הריסוק: "ירין היה שחקן חרוץ, מחויב, בחור מיוחד ואמיתי – אין דרך אחרת לתאר אותו. מדובר באבידה גדולה לחברה הישראלית כולה." המילים האלה הידהדו בלבבותיהם של כל מי שהכירו אותו.

ירין הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי ברחובות. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה – משפחה, חברים, חיילים, קצינים, מאמנים, שחקנים צעירים שאימן, ותושבים רבים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון. מעל קברו הטרי, תחת שמי החורף האפורים, ריחף כאב עצום, אך גם גאווה על הדרך שבה חי ועל הקרבן שהקריב. לאחר נפילתו, הועלה ירין מדרגת סגן לדרגת סרן, הכרה נוספת בגודל תרומתו, במנהיגותו ובגבורתו. אבל מעבר לדרגות ולתארים, ירין גהלי הותיר אחריו מורשת של אנושיות, של מחויבות ושל אומץ לב. הוא היה "קצין וג'נטלמן" לא רק במילים, אלא בכל מעשיו. שקט, צנוע, אך שאפתן ונחוש, הוא היה כוכב על במגרש הכדורסל, וגיבור במגרש הקרב.

החלל שהותיר אחריו ירין הוא עצום. הוא חסר להוריו, שירה ואורן, שאיבדו בן אהוב, לאחיו איליי, שאיבד את אחיו הבכור, מודל לחיקוי וחבר נפש. הוא חסר לחבריו, למפקדיו ולחייליו, שאיבדו מנהיג וחבר. הוא חסר לילדים שאימן, שאיבדו מנטור ומורה דרך. אבל הסיפור של ירין אינו רק סיפור של אובדן. הוא סיפור של תקומה, של רוח ישראלית שאינה נשברת. הוא סיפור על בחור צעיר מרחובות, שאהב את החיים, את הספורט, את משפחתו ואת עמו, ובחר להקריב את היקר מכל למען ביטחון המדינה. גבורתו לא נבעה ממילים גבוהות, אלא מתוך המעשים היומיומיים שלו, מהבחירות שעשה, מהאנושיות שהקרין גם ברגעים הקשים ביותר. הוא נפל כשהוא מגן על ביתו, על עמו, על עתיד המדינה. זכרו של סרן ירין גהלי, קצין וג'נטלמן, ימשיך לחיות בליבנו, כנר זיכרון שאינו כבה, כהשראה לדורות הבאים, וכסמל לגבורה השקטה והנחושה של בני ובנות הארץ הזו, שממשיכים לבנות ולשמור עליה, גם במחיר היקר מכל.