ירדן זכאי

בחדרה, בשכונת בית אליעזר השקטה, בבית חמים ורוחש חיים, נולד ביום שישי, ו' באדר ב' תשס"ג, עשירי במרץ 2003, ילד שנקרא ירדן. הוא היה בן הזקונים של יפה וגדעון, אחיהם הצעיר של בר ושקד, והביא איתו ניחוח של התחלה חדשה, של תקווה ושל אנרגיה בלתי נדלית. כבר בימיו הראשונים ניכר בו משהו מיוחד, ניצוץ בעיניים שבישר על אישיות חזקה, על נשמה סקרנית ועל לב רחב. הבית היה תמיד מלא בצחוק, בשיחות, ובריח תבשילים, כשגדעון ויפה מגדלים את ילדיהם על ערכים של עבודה קשה, אהבת אדם ושאיפה למצוינות, ערכים שירדן יטמיע עמוק בתוכו ויחיה על פיהם בכל תחומי חייו.

את שנות ילדותו המוקדמות בילה ירדן בין קירות בית הספר היסודי "קפלן" בחדרה, אך את שיעוריו המשמעותיים ביותר הוא למד מחוץ לכיתה, בין ערוגות הגינה החקלאית של בית הספר. שם, כששש בבוקר עדיין הייתה נושאת בתוכה את קרירות הלילה והאדמה הייתה לחה ורכה למגע, היה ירדן מושיט את ידיו הקטנות אל תוך הרגבים השחורים, מריח את ניחוח האדמה העשירה ומרגיש את החיים הפועמים בה. הוא לא רק "אהב חקלאות"; הוא חי אותה. אצבעותיו היו מתלכלכות בבוץ, הוא היה מקרצף את הציפורניים בסוף יום ארוך, אך תמיד בחיוך רחב של סיפוק. המורה לחקלאות, אישה מבוגרת וחכמה שראתה עולם, זיהתה בו מיד משהו שונה, התלהבות אמיתית שלא הייתה עוד באף אחד מתלמידיה. היא הפקידה בידיו הקטנות, אך האחראיות כל כך, את המפתח לגינה הגדולה, מעשה שלא עשתה מעולם עם אף ילד אחר. ירדן, גאה ועם תחושת שליחות עמוקה, היה מתנדב להגיע גם בשבתות הלוהטות, כשהשדות צמאים, לפתוח את מערכת ההשקיה ולדאוג שכל שתיל וכל ירק יקבל את המים הדרושים לו. הוא היה הולך בין השורות, שומע את רעש המנוע של המשאבה, רואה את המים זורמים בצינורות ומרווה את האדמה הצחיחה, וחש סיפוק עמוק מיום עבודה שהסתיים תחת השמש הישראלית הקופחת, כשהוא יודע שתרם לחיי האדמה ולחיים שצומחים ממנה. הגינה הזו, עם ריחות הטיט והירוק העז של העלים, הייתה עבורו שיעור ראשון באחריות, במסירות ובקשר בלתי אמצעי עם הטבע, קשר שילווה אותו כל חייו.

כשעלה לחטיבת הביניים, עבר ירדן ל"תיכון חדש בית אליעזר" בחדרה, ונכנס לכיתת ספורט, שם מצא במה נוספת לבטא את האנרגיה הבלתי נלאית שלו ואת אהבתו לתנועה. הוא היה בעל כושר גופני מטורף, רץ למרחקים ארוכים בלי להתעייף, קופץ מעל כל מכשול בחיוך, ודוחף את עצמו ואת חבריו תמיד לקצה. שיעורי הספורט לא היו עבורו רק שיעורים, אלא זירות שבהן יכול היה לבחון את גבולותיו, להתמודד עם אתגרים פיזיים ומנטליים, וללמוד על כוחה של קבוצה. הוא בלט לא רק בזכות יכולותיו האתלטיות, אלא גם בזכות אישיותו הכובשת. הוא היה מהתלמידים האהובים והבולטים בכיתה, תמיד מוקף בחברים, תמיד מוביל, אך תמיד עם חיוך ומילה טובה לכל אחד. בין אימון כדורסל מפרך לריצת בוקר קשוחה, ירדן היה מוצא זמן לעצור, ללחוץ יד לחבר, או להציע עזרה למי שהתקשה. הוא הבין, כבר אז, שכושר פיזי הוא רק חלק אחד מהמשוואה; הכושר האמיתי טמון ביכולת להרים את הרוח של הסובבים אותך.

בתיכון המשיך ירדן את לימודיו ב״רב תחומי למדעים ואמנויות חדרה״ של רשת "עמל", ובחר במגמת אלקטרוניקה, תחום שדרש דיוק, חשיבה לוגית ויכולת לפתור בעיות מורכבות. הוא סיים את לימודיו בהצלחה יתרה, כשציוניו משקפים את רכושנותו ואת יכולתו להעמיק בכל נושא שלקח על עצמו. גם כאן, לא רק הציונים הם שסיפרו את סיפורו. ירדן נודע כתלמיד חייכן ואופטימי, שתמיד מצא את הצד החיובי בכל מצב, גם כשחבריו היו שקועים בעננת ייאוש מול תרגיל מסובך במתמטיקה או פרויקט אלקטרוניקה מאתגר. המחנכת שלו, תמי, זכרה אותו בחיוך. היא סיפרה איך תמיד היה מושיט עזרה לאחרים, מסביר בסבלנות לחבר שלא הבין, או נותן יד למי שנפל. היה לו מקום קבוע בכיתה, ליד החלון, שם יכול היה לנשום את האוויר הצח, להרגיש את הרוח על פניו ולחוש את תחושת החופש שכה אהב. "כשהיה רעש בכיתה," סיפרה תמי, "אתה זה שהשתיק את החבר'ה בשנייה אחת. מילה אחת שלך הייתה מספיקה, ובבת אחת כולם היו מתיישרים ומקשיבים. כל דבר שלקחת על עצמך עשית הכי מושלם שאפשר." ירדן לא היה סתם תלמיד חרוץ; הוא היה מצפן מוסרי. הוא תמיד שם לב לילדים החלשים בכיתה, לאלו שישבו לבד בהפסקות, אלו שאף אחד לא הבחין בהם. כשהיה רואה ילד כזה, היה ניגש אליו, מניח יד על כתפו, ומזמין אותו להצטרף לקבוצת החבר'ה שלו, לתוך מעגל הצחוק והשיחות. הוא יצר סביבו בועה של הכלה וקבלה, והבטיח שאף אחד לא יישאר לבד. לימים, לזכרו, הוקם ספסל הנצחה בבית הספר, שביטא בדיוק את המסר הזה: "אף אחד לא לבד." ובחדר המורים, ביוזמתה של תמי המחנכת, הוקמה פינת הנצחה גדולה, שהזכירה לכולם את הילד בעל החיוך הכובש והלב הענק.

אך מעל לכל, אהבתו הגדולה של ירדן הייתה לים. הים היה כל עולמו, שייט ברמ"ח אבריו. הוא הגיע למועדון השיט בחדרה בעקבות אחיו הגדולים, שהיוו עבורו השראה, ומהר מאוד הפך למרכז החיים שלו. מגיל שתים-עשרה היה חניך פעיל, למד את רזי הגלים, את כיווני הרוח ואת סודות המפרשים. בהמשך, הפך למדריך שיט בסנונית, והעביר את אהבתו ותשוקתו לים לדור הבא של שייטים. הוא לא הסתפק רק בהדרכה; יחד עם חבריו, שיפץ סירה ישנה, החזיר לה את ברקיה, ובה נהגו להפליג שעות רבות אל תוך הים הפתוח. שם, כשרק הרוח והגלים היו עדים, הוא הרגיש את החופש האמיתי, את האתגר של התמודדות עם איתני הטבע, ואת השקט הפנימי שרק הים יכול להעניק. גם במועדון השיט, בלט ירדן במנהיגותו הטבעית. הוא תמיד היה מלכד את החברה סביבו, מארגן פעילויות, יוזם שיפוצים, ודואג שכולם ירגישו חלק. אחיו שקד, שהיה המדריך הראשון שלו במועדון, סיפר על אירוע קטן ומשמעותי: כשחילק את החניכים לזוגות, מיה נותרה לבד. ירדן, בלי היסוס, התנדב להיות בן זוגה. מאותו רגע, הפכו השניים לחברים הכי טובים, וזה היה עוד ביטוי ללב הרחב שלו, ליכולתו לראות את האחר ולתת כתף תומכת.

לקראת גיוסו לצה"ל, ירדן היה נחוש להגשים חלום ישן: להתקבל לשייטת 13, יחידת העילית של חיל הים. הוא ידע שהדרך לשם רצופת קשיים, ולכן השקיע שנתיים של אימונים פיזיים ומנטליים קשים במיוחד. הוא התאמן אצל מדריך הכושר הקרבי חיים אשכנזי בגבעת אולגה, והיה אחד החזקים והבולטים בקבוצה. בכל אימון, הוא דחף את עצמו עד קצה גבול היכולת, רץ עם משקלים, שחה למרחקים, סחב אלונקות וטיפס על חבלים, כשהוא רואה לנגד עיניו את סמל עוגן השייטת. הזיעה היתה שוטפת את פניו, השרירים כאבו, אך חיוך קטן של נחישות תמיד היה מרוח על שפתיו. הוא אכן עבר את המיונים המפרכים לשייטת, ויצא לגיבוש קשוח במיוחד, יחד עם חמש-מאות ושמונים חניכים נוספים, שגם להם זה היה חלום חייהם. במשך ימים ארוכים, תחת שמש קופחת וקור מקפיא, הוא התמודד עם אתגרים פיזיים ונפשיים בלתי נתפסים, והצליח לסיים בין שמונת המצטיינים הראשונים. זה היה הישג יוצא דופן, עדות לכוח הרצון הבלתי מתפשר שלו. אך למרבה האכזבה, מספר המקומות ביחידה היה מוגבל לשלושה בלבד, וירדן, למרות יכולותיו המרשימות, לא התקבל. במקום זאת, הוצע לו להתגייס ליחידת "אגוז", יחידה מובחרת בחטיבת הקומנדו, הצעה שרבים היו חולמים עליה, אך עבורו, באותו רגע, הייתה מעין נחמה פורתא.

ביום י"ב באב תשפ"א, 12 באוגוסט 2021, התגייס ירדן לצה"ל, ופתח פרק חדש ומשמעותי בחייו. הוא החל את מסלולו המפרך כלוחם גרילה ביחידת אגוז, מסלול שדרש יכולות פיזיות ומנטליות יוצאות דופן, לצד כושר הסתגלות מהיר לשינויים ותושייה מבצעית. הוא שירת כלוחם ביחידה, והיה חלק מצוות שפעל בשטחים מורכבים ותחת איומים מתמידים. חבריו לצוות זכרו שתמיד היה לו חיוך על הפנים, גם כשהיה במסעות הקשים והמפרכים ביותר, כשהעייפות איימה להכריע והרגליים בקושי סחבו. "עכשיו לא רק טוב, עכשיו מצוין," היה אומר ירדן בחיוך ענק, ומילותיו אלו הפכו למעין מנטרה עבורם. הוא העניק לחבר'ה עידוד נפשי עצום, כוח להמשיך גם כשנראה היה שהכול אבוד, והחיוך שלו, גם ברגעי הקושי, היה מדבק ומחזק. בזכותו, הם סיימו משימות רבות בהצלחה, מפיקים כוח זה מזה, והוא היה תמיד המצפן האופטימי שלהם. כבר בתחילת המסלול, מפקדיו זיהו את הפוטנציאל הגלום בו. ירדן סומן כאחד שמיועד לקצונה, וקיבל תמיד משימות שדרשו המון אחריות. מפקדיו ידעו שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות, וכי כל משימה שתוטל עליו תבוצע על הצד הטוב ביותר, במסירות ובדיוק.

לאחר שסיים את הכשרתו כלוחם, ירדן קודם לתפקיד מפקד כיתה (מ"כ) של טירונים. הוא היה מפקד עם דרישות גבוהות במיוחד מחייליו, לא התפשר על מקצועיות, משמעת או נחישות. הוא האמין שרק באמצעות דרישות גבוהות יוכלו החיילים שלו לממש את מלוא הפוטנציאל שלהם ולהפוך ללוחמים מצוינים. יחד עם זאת, הוא תמיד היה עם אוזן קשבת לבעיות האישיות שלהם. הוא ידע שלפני שהם חיילים, הם בני אדם, עם חששות, קשיים ומשפחות. הוא היה יושב איתם שעות ארוכות, מקשיב בסבלנות, מייעץ ומנסה לעזור בכל דרך אפשרית. הוא היה המ"כ הקשוח שמצד אחד דוחף אותם לקצה, ומצד שני מחבק ותומך כשהם צריכים זאת ביותר. במסגרת תפקידו כמ"כ, ירדן השתתף במבצע "בית וגן" בג'נין ביולי 2023. למשפחתו סיפר שהלחימה שם הייתה מורכבת ואינטנסיבית, אך הדגיש ש"אנחנו עושים עבודה מצוינת," מילה ששיקפה את האופטימיות הבלתי נלאית שלו ואת אמונתו בכוחותיו ובחבריו. השאיפה שלו להשפיע ולתרום עוד יותר הובילה אותו לצאת לקורס קציני חי"ר, כשהוא נושא בתוכו את חינוכו של אביו: "אם עושים משהו, עושים הכי טוב שאפשר ושואפים תמיד למצוינות." הוא ראה בקצונה לא רק דרגה, אלא הזדמנות להוביל, להשפיע ולעצב את הדור הבא של הלוחמים בישראל.

ואז, בבוקר שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ב-7 באוקטובר 2023, השתנו חיי המדינה כולה, וחיי ירדן בתוכה, לבלי הכר. בשעה שש וחצי בבוקר, כשרוב תושבי הדרום עוד ישנו את שנתם, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית דרך פרצות בגדר, ימית דרך הים, ואווירית באמצעות רחפנים וגלשני אוויר – והחלו במתקפת רצחנית וחסרת מעצורים. הם פשטו על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו באכזריות כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים, אונס ועינויים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – תינוקות, ילדים, נשים, קשישים, גברים – והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, כשהם מנסים להגן בגופם על אזרחי ישראל. בבוקר זה, עם הזוועות שנחשפו, החלה מלחמת התקומה.

כשפרצה המלחמה, ירדן היה בעיצומו של קורס קצינים, אך המציאות החדשה לא אפשרה לו להמשיך בלימודים כרגיל. הישגיו הבולטים בקורס, יכולותיו המנהיגותיות והמקצועיות, לא נעלמו מעיני מפקדיו. הוא שובץ לתפקיד קשר המג"ד א' בגדוד "גפן", גדוד צוערים, ונלחם לראשונה בדרום רצועת עזה. זו הייתה טבילת אש קשה, שונה מכל מה שדמיין או התאמן עליו. הלחימה הייתה כאוטית, מסוכנת, וכל פינה ארבה לסכנה. באחת הפעולות, הגיעו ירדן וחבריו למבנה בוער, כשמתוכו נשמעו צרחות מחרידות של ילדים. בלי לחשוב פעמיים, בלי להתייעץ, מתוך אינסטינקט טהור של הצלת חיים, רצו ירדן וחברו יובל אל תוך המבנה הבוער. הם התקדמו בין הלהבות והעשן הסמיך, תוך סיכון חיים ממשי, ובאומץ לב בלתי רגיל חילצו מתוכו אמא ושלושת ילדיה הקטנים. זה היה רגע שבו הגבורה האנושית התגלתה במלוא עוצמתה, רגע שבו הבחירה להגן על חפים מפשע הייתה חזקה יותר מכל פחד. ירדן, עם החיוך שהפך לתו נחוש על פניו, עשה את מה שצריך לעשות, והציל חיים.

לאחר שסיים בהצלחה רבה את קורס הקצינים בגדוד גפן, בציון 96 – אחד הגבוהים ביותר בקורס – ירדן היה מבוקש. הוחלט לשלוח אותו להשבחת גדודי חי"ר, מתוך הבנה שיכולותיו יוכלו להעלות את האיכות ואת רמת הלוחמים ביחידות השונות. כמה מפקדי גדודים ביקשו לקבלו ואף "רבו" ביניהם על הזכות לצרף אותו לשורותיהם, עדות למוניטין שקנה לעצמו בזמן קצר. בסופו של דבר, הוא הגיע לגדוד "שקד" בחטיבת גבעתי, יחידה קרבית בעלת מורשת עשירה. ירדן קיבל מחלקה של לוחמים ותיקים, עייפים מאוד מהלחימה הממושכת, שחוו כבר חודשים ארוכים של קרבות אינטנסיביים בעזה. הוא נכנס לחפיפה איתם בתוך הלחימה עצמה, מבלי שהייתה לו את הפריבילגיה של תקופת היכרות רגילה. אך ירדן פעל במהירות וביעילות. הוא נעזר בכמה טיפים במנהיגות שקיבל מאביו, שגם הוא איש צבא ומפקד, והחל לבנות את הקשר עם חייליו. תוך שבועיים בלבד, הוא הצליח לגבש את הצוות שלו. הלוחמים הוותיקים, שראו מפקדים רבים באים והולכים, הבינו שיש להם עכשיו מפקד חדש שאיתו "רצים באש ובמים". הוא לא רק פיקד, הוא נתן להם תחושה של בית, של ביטחון, של מנהיג שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. לימים, ירדן העביר להם הכשרות לחימה מתקדמות שהביא עמו מיחידת אגוז, כולל הכשרה מקיפה בלחימה בשטח בנוי – מיומנויות קריטיות במרחב העזתי. הוא עבד איתם ללא לאות, והצליח להביא אותם לרמת לחימה גבוהה מאוד, כשהוא משלב בכישרון בין קשיחות מקצועית לחמלה אנושית.

מתחילת ההכשרה בלט ירדן כמפקד מוכשר, כזה שידע לא רק לפקד, אלא גם להיות "אב נאמן" לכל חייליו. "מהיום אני גם האבא שלכם וגם האמא שלכם," היה אומר להם בעיניים נוצצות אך רציניות, "כל בעיה שיש אני כאן בשבילכם." והוא אכן עמד במילתו. הוא דאג לכל פרט ופרט בחייליהם – החל מהציוד, דרך האוכל והשינה, ועד לבעיות אישיות מורכבות שצצו בבית. הוא הקשיב בסבלנות, ייעץ בחכמה, ודאג להם כאילו היו ילדיו שלו. בתום ההכשרה המפרכת, נבחרה המחלקה שלו למצטיינת, הישג מרשים בהתחשב בכך שקיבל לוחמים עייפים ומותשים. כהוקרה על יכולותיהם, הם צורפו לצוות קרב חטיבתי 401 (צק"ח 401) – יחידה המהווה את חוד החנית של חטיבת גבעתי בלחימה בעזה, שם התמודדו עם המשימות המורכבות והמסוכנות ביותר.

אחד מפקודיו סיפר, בקול חנוק, על הזכות שחש להילחם כתף אל כתף עם ירדן. "לאורך כל התקופה הרגשתי בטוח כשהוא לצידי," אמר. "הוא ראה כל חייל. כשהיה צריך, פתח את ליבו, וכשהיה צריך גם ידע 'לתת כאפה' ולדחוף קדימה." ירדן, לדעתו, היווה את האיזון המושלם של יחסי פיקוד – מפקד סמכותי, חבר קרוב, ואב דואג. הוא זכר אותו ברגעים הקשים ביותר, כשהיה ממוקד וכאוב, אך נתן בנחישות ובקור רוח הוראות לפינוי מהיר מהשטח, תוך הקפדה שכל היחידה תמשיך יחד, ו"שכל אחד ירים את חברו." הוא סחב על כתפיו את העול של כולם, את האחריות לחייהם ולשלומם. "חודשים העברנו יחד בנמ"ר, מזיעים, צפופים, צוחקים, מדברים על שטויות, על ערכים ועל כל מה שבלב, ומדי פעם גם דומעים מבפנים, אבל שלא יראו, כי אנחנו לוחמים," תיאר הפקוד את הקשר העמוק שנרקם ביניהם בתנאי הקרב הבלתי אפשריים. סמל המחלקה שלו הוסיף כי ירדן לא ידע מה זה לנוח ומה זה להתפשר. כל דבר אצלו היה חייב להיות במקסימום מצוינות – האווירה במחלקה, המקצועיות בלחימה, החברות בין הלוחמים, ואפילו האוכל שהם אכלו. הוא דאג לכל פרט, כי האמין שרק כך ניתן לשמור על מורל גבוה ויכולת תפקודית מיטבית בתנאי לחימה קשים.

אחד מהטקסים הקטנים והמרגשים שהיה לירדן, שהיווה עוגן של שפיות בתוך התופת, היה טקס הקפה הטורקי. עבורו ועבור חבריו לצוות, קפה טורקי היה הרבה יותר ממשקה; זה היה רגע של הפוגה, של נשימה עמוקה, של חיבור אנושי. "תמיד היינו שותים קפה בכמות שאפילו לחיילים מרגישה לא תקינה קצת," סיפר חברו לצוות בחיוך של זיכרון, "כי מבחינתנו, זה היה טקס. הזמן לשבת, להירגע, לצחוק, לדבר ולשתף." הריח המהביל של הקפה, המרירות המתוקה בפה, והחום שעלה מהספל, היוו הפסקה קצרה מהמציאות האפורה והמתוחה. הקפה שהכין, עם המיומנות והאהבה שבהן השקיע, הצליח "להעלים את האווירה השחורה והפחד והחזיר לכולם את החיוך לפנים." זה היה רגע קסום, שבו החרדה התפוגגה לרגע, והם יכלו להיות שוב בני אדם, לא רק לוחמים.

ירדן נלחם עם חייליו בגבורה בלתי רגילה במשך כעשרה חודשים רצופים, לחימה אינטנסיבית ובלתי פוסקת. יחד, הם חוללו הישגים מרשימים במקומות שבהם נלחמו, התמודדו עם איומים מורכבים, ופעלו באומץ לב תחת אש. אך למרות כל הצלחותיו והמעשים ההרואיים שביצע, ירדן היה אדם צנוע להפליא. חבריו ללחימה סיפרו על כך ששמר את הצלחותיו לעצמו. הוא אף פעם לא סיפר בכמה מבצעים השתתף, כמה אנשים הציל, או כמה מטרות חשובות הושגו בזכותו. הוא האמין בכל ליבו במשפט – "תעשה את העבודה בשקט והתוצאות יעשו את הרעש." הוא פשוט עשה את מה שצריך, מתוך תחושת שליחות עמוקה, ולא חיפש תהילה או שבחים. גם בתקופה זו, תחת הלחץ הבלתי נסבל של המלחמה, באה לידי ביטוי האופטימיות הבלתי נלאית שלו. הוא נהג לומר "תמצא את הטוב" בכל מצב, גם כשנראה היה שאין כל טוב בסביבה. וכאשר נאמר לו "יהיה טוב", היה משיב בביטחון ובחיוך: "עכשיו מצוין." זו לא הייתה רק אופטימיות; זו הייתה תפיסת עולם, דרך חיים, שהקרינה על כל הסובבים אותו ונתנה להם כוח להמשיך.

ב-17 בספטמבר 2024, יצא ירדן עם לוחמיו לפעילות מבצעית נוספת בשכונת תל סולטאן שבמרחב רפיח, אזור שנחשב למורכב ומסוכן במיוחד. הם נכנסו לאחד המבנים, כשירדן מוביל כהרגלו, מפקד בקור רוח. מיד לאחר שפיזר את חייליו בעמדות אבטחה בתוך המבנה, אירע פיצוץ עז של מטען חבלה. הפיצוץ הפתאומי וההרסני פגע בירדן באופן אנוש. הרגעים שלאחר מכן היו כאוטיים ומלאי חרדה. הלוחמים, למרות ההלם והכאב, פעלו במהירות ובמקצועיות לטיפול בו ולפינויו מהשטח המסוכן. ירדן פונה לבית חולים תוך שלושים ושמונה דקות מרגע האירוע, כל דקה הייתה קריטית במאבק על חייו. הוא הובהל לבית החולים אסותא באשדוד, שם נלחמו הרופאים על חייו במשך עשרה ימים ארוכים ומורטי עצבים. מצבו היה קשה מאוד, ולאחר מכן הועבר לבית החולים שיבא בתל השומר, בתקווה לשיפור, אך מצבו לא השתפר כמצופה. אחרי חודש נוסף של מאבק עיקש, הוא הועבר לתא לחץ בבית חולים אסף הרופא, כשהמשפחה והחברים נאחזים בכל בדל של תקווה. אך ב-1 בנובמבר 2024, ל' בתשרי תשפ"ה, לאחר חודש וחצי של מאבק הרואי על חייו, קרסו מערכות גופו של ירדן, וליבו נדם. הוא הלך לעולמו כשהוא מוקף באהבה, במשפחתו ובחבריו הרבים, שבאו להיפרד ממפקדם, חברם ואהובם.

סגן ירדן זכאי, בן עשרים ואחת בלבד בנופלו, נפל בקרב על הגנת המולדת. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחדרה, וליד קברו התייצבו אלפים, כדי ללוות את הגיבור הצעיר בדרכו האחרונה. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב, יפה וגדעון, ושני אחים אהובים, בר ושקד, ואיתם חלל ענק שלא יתמלא לעולם. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סרן, כהוקרה על תרומתו, מנהיגותו וגבורתו. אביו, גדעון, ספד לו בכאב עמוק אך גם בגאווה אין קץ: "בן יקר שלי, אני אוהב אותך מאוד... כשאבא קובר את הבן שלו זה קשה מאוד, ומצד שני יש פה גאווה גדולה. הוא היה ילד שכולו גאווה. כל מה שנגע בו הצליח... אני גאה להיות אבא של מפקד כזה." מילותיו של האב שיקפו את הדילמה הקשה של כל משפחה שאיבדה את יקירה במלחמה – הכאב העצום לצד הגאווה הבלתי נתפסת על גבורתו ומסירותו.

מורשתו של ירדן, הילד שאהב את האדמה והים, הלוחם עם החיוך הבלתי נגמר והמפקד בעל הלב הרחב, ממשיכה לחיות ולהאיר דרך מגוון דרכים. משפחתו וחבריו הקימו לזכרו אתר אינטרנט מרגש, https://www.yarden-defence.co.il/, ובו סיפור חייו המלא, כתבות שעוסקות בו, ופלייליסט של השירים שאהב והיוו את פס הקול של חייו. הוא מונצח גם בפלטפורמות דיגיטליות כמו אינסטגרם ובאתרים "ממוריז +" ו"למלא את החלל", המאפשרים לרבים לזכור, לספר ולחלוק את סיפורו. אביו של ירדן, מדריך לחימה בעצמו, הקים לזכרו קבוצה לאימוני ירי ולחימה בהדרכתו, שנקראת "ירדן דיפנס פורס". דרך האימונים הללו, הוא ממשיך להעביר את רוחו של ירדן, את הנחישות, המקצועיות והחתירה למצוינות, לדורות הבאים של לוחמים. במועדון הימי בחדרה, המקום שבו הרגיש ירדן חופשי ומחובר לטבע, התקיימה במאי 2025 פעילות לזכרו בשיתוף חטיבת גבעתי, וכן הוחלט לקיים משט תחרותי להנצחתו, שבו יפרשו מפרשים לזכרו ויחתרו קדימה, בדיוק כפי שעשה ירדן בחייו. בנוסף, ירדן מונצח במצודת יואב – בית חטיבת גבעתי בצומת גבעתי בדרום, מקום שבו שמו ייזכר לעד לצד שאר גיבורי החטיבה. סיפורו של סרן ירדן זכאי הוא סיפור של חיים מלאים, של אהבה לאדם ולארץ, של נחישות, של אופטימיות ושל גבורה עילאית. הוא סיפור על אדם שבחר להגן על ביתו, על עמו, ועל ערכיו, ושילם על כך בחייו. זכרו יהיה חקוק לעד בלב האומה, כסמל לתקומה ולגאווה הישראלית.