יניב קולא

בליל קיץ חם ומהביל, כאשר אדי הלילה עודם אופפים את בתי מודיעין הצעירה, ובטרם עלה השחר על יום חדש של תקווה, נפקח עיניו לראשונה של ילד, אשר נועד לגדול ולצמוח כעץ שתול על פלגי מים, עץ שיישא פרי, ולבסוף, בשיא הדרו, יפול גיבור למען עמו וארצו. היה זה ביום ט' באלול תשנ"ט, הוא עשרים ואחד באוגוסט לשנת אלף תשע מאות ותשעים ותשע, עת הגיח יניב הקטן אל אוויר העולם, אל חיקם החם של הוריו, דגנית ואורן, אשר ליבם נמלא אור ושמחה אין קץ. רחם אמו, דגנית, אשר נשאה אותו תשעה ירחים, הייתה לו למקדש, ולידתה אותו הייתה כהתגלות של נס, פרי אהבה שורשית ועמוקה, הבטחה לעתיד. אביו, אורן, עמד נרגש, קומתו נישאה מעט, ועיניו הכחולות, שבהן ניצת ניצוץ של גאווה ואחריות, סרקו את פני בנו הרכים, כאילו ביקש לזהות כבר אז את תווי נשמתו. הבית במודיעין, עיר שהחלה רק אז לפרוש את כנפיה, היה בית חם ופתוח, רווי בניחוחות של תבשילים ביתיים, של ספרים ישנים ושל אהבה שקטה ומוצקה. כאן, בין כתליו, החל יניב לטוות את סיפור חייו, סיפור שיהפוך לימים לאגדה.

יניב גדל והתפתח בחצר האחורית של בית הוריו, שהייתה לממלכה קטנה של משחקים ודמיונות. הוא היה ילד שקט אך סקרן, עיניו הכהות קלטו כל פרט, ואוזניו הקשובות ספגו כל מילה. הוא למד לאהוב את אדמת הארץ דרך טיולים רגליים עם אביו, שהראה לו את שבילי היער הסמוכים ואת העתיקות הנסתרות, וסיפר לו סיפורים על גיבורי ישראל לדורותיהם. ריח האדמה הרטובה לאחר הגשם, ציוץ הציפורים בבוקר, ושריקת הרוח בין העצים – כל אלה נצרבו בנפשו והיו לחלק בלתי נפרד מזהותו. בבית, למד יניב את ערכי המשפחה והמסורת, את חשיבות הנתינה, את ענווה ואת כבוד האדם. דגנית הייתה לו עוגן של חום ואהבה, מלמדת אותו את יסודות החיים ברוך ובסבלנות, ואילו אורן, בקומתו הזקופה ובעיניו המביטות למרחקים, הטמיע בו את תחושת השייכות העמוקה לעם ולארץ, את החובה המוסרית כלפי הכלל. לא רק אהבה לאדם ולמדינה ספג, כי אם גם את האמונה בכוחה של הרוח היהודית, זו ששרדה אלפי שנים של גלויות ופרעות, וקמה לתחייה בארץ אבות. אחיו, עידן ויובל, היו לו לחברים ולשותפים למשחקים, ללחישות סודות תחת שמיכה בחדר חשוך, ולריבים קטנים שהסתיימו תמיד בחיבוק ובהשלמה. הישיבה התיכונית, שאותה למד, הייתה לו למסגרת שבה התעצבו תפיסות עולמו וגובשו עקרונותיו. שם, בין דפי הגמרא ללימודי המדעים, בין תפילת שחרית לשיעורי היסטוריה, למד יניב להעמיק, לחקור, לשאול שאלות ולחפש תשובות, והבין כי אין סתירה בין עולם הרוח לעולם המעשה, וכי שניהם יחדיו בונים את האדם השלם, את האזרח המודע, את היהודי הגאה.

שנות נעוריו של יניב היו שזורים בפעילות בלתי פוסקת, שהעידה כבר אז על רוחו הבלתי נלאית ועל נחישותו הפנימית. הוא לא היה מסתפק במעט, תמיד שאף גבוה יותר, רחוק יותר. הוא היה ספורטאי בנשמתו, גופו היה כלי קיבול לנשמה חזקה ומתגברת, והוא אהב אתגרים פיזיים שדחפו אותו לקצה גבול היכולת. ריצות ארוכות בשבילי העיר, אימוני שחייה מפרכים בבריכה המקומית, ורכיבות אופניים אינסופיות שהיוו לו מפלט ומדיטציה, כל אלה חישלו את גופו ורוחו. חבריו לקבוצת "פיפמן", קבוצת ספורטאים שאפתניים, העידו על אדם מיוחד, שקט וענו, אך בעל עוצמה פנימית אדירה. הם ראו אותו מתמודד במרוצים קשים, כמו ה"ישראמן" במקצה חצי איש ברזל, אתגר פיזי ונפשי עצום, וכל זאת תוך כדי שירותו הצבאי הפעיל, בין קרב לאימון, בין שדות הקרב לשדות המרוץ. הוא מעולם לא התלונן, תמיד המשיך קדימה, באומץ, בענווה ובשקט האופייני לו, כאילו כל קושי הוא רק מדרגה נוספת בסולם ההתפתחות. כשהגיע זמנו להתגייס לצה"ל, ביום כ"ו ביולי שנת אלפיים ושמונה עשרה, היה יניב מוכן. לא הייתה זו עבורו רק חובה אזרחית, אלא ייעוד, המשך טבעי לחינוך שקיבל בבית ובישיבה, ביטוי עמוק לאהבתו לארץ ולרצונו להגן על עם ישראל. הוא בחר לשרת בחטיבת הנח"ל, חטיבה לוחמת, קדמית, שערכיה תאמו את ערכיו – שילוב של חלוציות, התיישבות ומאבק עיקש על קיומה וביטחונה של המדינה.

הגיוס היה רגע מכונן בחייו של יניב, סימן לבגרות, לאחריות כבדה שלקח על כתפיו הצעירות. את ימי הטירונות הראשונים, זכר יניב היטב, את האבק שנדבק לכל נקבובית, את הצעקות של המפקדים שנועדו לחשל את רוחם, את תחושת איבוד האינדיבידואליות בתוך המסה האחידה של הטירונים. אך דווקא בתוך הקושי הזה, בתוך הלחץ הפיזי והמנטלי, נרקמו קשרים עמוקים. הוא מצא נחמה בחברותא עם חבריו לנשק, איתם חלק את הפחדים הקטנים של הלילה, את הצחוק המתגלגל בשעת מנוחה קצרה, ואת תחושת השותפות לגורל אחד. הוא בלט במהרה לא רק בכושר גופו המעולה, אלא גם בשקט הנפשי שלו, ביכולתו להכיל לחצים, ובעיקר, במנהיגות הטבעית שלו. הוא לא היה מרבה במילים, אך מעשיו דיברו בעד עצמם. כאשר מפקדיו זיהו את הפוטנציאל הגלום בו, ואת המחויבות העמוקה שהפגין לכל משימה, לא היה זה פלא ששמו הועלה לקידום. הוא עבר קורס מ"כים בהצטיינות, ולאחר מכן קורס קצינים, כשבכל שלב ושלב, הוא ספג עוד ידע, עוד ניסיון, והטמיע עוד ועוד את רוח הפיקוד. הוא למד כי פיקוד אינו רק מתן פקודות, אלא אחריות עליונה על חיי אדם, על רוחם של חיילים, ועל שלמות המשימה. הוא ראה במפקדיו דמויות מופת, ובפקודים שבאו תחת פיקודו – אחים קטנים שצריך להגן עליהם ולהובילם בבטחה. כל דרגה שקיבל, מ"סמל" ועד ל"סרן", לא הייתה עבורו רק סמל סטטוס, אלא כובד משקלה של אחריות הולכת וגוברת, הבנה עמוקה יותר של המחיר שיכול להיות כרוך במעשיו, ושל גודל השליחות שהוטלה על כתפיו. הוא היה סרן יניב קולא, מפקד פלוגה בגדוד 932 של חטיבת הנח"ל, תפקיד הדורש שילוב נדיר של אומץ לב, תבונה, חמלה וכישרון פיקודי. הוא היה שם, מוכן, כפי שהיה מוכן לכל אתגר ספורטיבי, אך הפעם, על הכף הונחו חיי אדם וגורל אומה.

בתוך מסלול חייו הצבאי התובעני, מצא יניב עוגן של אהבה ושלמות בחייו האישיים, כאשר נישא לנטע, אשתו, שהייתה לו לשותפה לדרך, לקרן אור בתוך מציאות לעיתים קשה וכואבת. נישואיו היו רגע של חסד, של הבטחה לעתיד משותף, למשפחה שתקים, ולבית חם שימשיך את מסורת הוריו. נטע הייתה לו למקור כוח, לתמיכה שקטה ומחבקת, ולידיעה שתמיד יש מי שמחכה לו בבית, מי שמתפלל לשלומו. היא הייתה חלק בלתי נפרד מסיפורו, מבינה את גודל מחויבותו, אך גם שואבת ממנו את האהבה והחום שכל אדם זקוק להם. חייהם המשותפים היו ארוגים במסכת עדינה של אהבה וציפייה, תקווה לחיים ארוכים ושלמים, וחלומות לעתיד משותף. אך הגורל, בדרכיו הנפתלות, טמן בחובו תפנית אכזרית, שכן על מדינת ישראל כבר ריחפה רוח סערה, אשר החלה את דרכה ביום שחור משחור, ביום השבעה באוקטובר 2023.

השבעה באוקטובר 2023 לא היה רק תאריך בלוח השנה; הוא היה שבר קיומי, רעידת אדמה שהרעידה את יסודות הקיום הישראלי, ושינתה לעד את פני האומה. בבוקר שמחת תורה, עת עם ישראל חגג את סיום קריאת התורה ותחילתה מחדש, הגיחה מתוך האפלה, מתוך השחור התהומי, מפלצת של רוע טהור. חורבן, טבח, אונס וחטיפה – אלו היו כותרות היום, והן הדהדו בנפשו של כל ישראלי כאזעקה צורמת שאין להשיב. יניב, ככל אזרח במדינה, וככל מפקד בצה"ל, חש את ההלם הראשוני, את תחושת חוסר האונים המשתקת, את הכאב העמוק על האחים והאחיות שנפגעו, על הקודש שחולל. אך ההלם הזה, כפי שקרה אצל רבים מבני הדור, הפך במהרה לנחישות פלדה, להבנה כי אין ברירה אלא להתייצב מול הרוע המוחלט הזה, ולהגן על קדושת החיים, על ריבונותה של המדינה, ועל נשמתה של האומה. המעבר החד מהשלווה של שבת ושל חג, מניחוחות הקידוש והתפילה, אל זירת הקרב המדממת בדרום, היה כמעבר בין עולמות, בין חיים למוות, בין תקווה לייאוש. יניב ידע, כמו כל מפקד וחייל, כי זוהי מלחמת קיום, "מלחמת התקומה", מלחמה שנולדה מתוך החושך, אך נועדה להביא לאור חדש, לתקומה מחודשת מתוך האפר.

במהלך השנתיים שחלפו מאז אותו יום נורא, השתנה פניה של המדינה, וגם פניו של צה"ל. מלחמת התקומה לא הייתה אירוע חד-פעמי, אלא מסע ארוך ומורכב, עתיר אתגרים, קרבות עזים, וצורך בלתי פוסק להגן, לתקוף, ולשקם. יניב, כקצין קרבי פעיל בחטיבת הנח"ל, היה חלק בלתי נפרד ממסע זה. פלוגתו, גדוד 932, חטיבת הנח"ל, הייתה בחזית הלחימה, בין אם ברצועת עזה, בין אם בגבול הצפון, או בכל מקום אחר בו נדרשה נוכחות צבאית עוצמתית. הוא פיקד על חייליו במסירות אין קץ, כשהוא מקפיד על כל פרט, דואג לשלומם, ומחדיר בהם את רוח הלחימה, את האמונה בצדקת הדרך. הוא לא רק הוביל אותם בקרב, אלא היה להם למשענת אנושית, לאוזן קשבת, לאב ומורה דרך. הדיאלוגים בינו לבין חייליו, לעיתים קצרים וקצובים תחת אש, לעיתים ארוכים ונוגעים ללב ברגעי הפוגה, שיקפו את הקשר העמוק שנוצר ביניהם. "תזכרו, חברים," היה אומר להם בקולו השקט אך מלא הסמכות, "אנחנו לא נלחמים רק בשבילנו. אנחנו נלחמים בשביל ההורים שלנו, בשביל הילדים שיבואו, בשביל כל עם ישראל. כל צעד שלנו פה, כל ירייה, כל טיפת זיעה – זה נדבך נוסף בבניין הקוממיות שלנו מחדש."

בכל יום ויום, יניב היה התגלמות הרוח הישראלית הקמה מעפר. הוא ראה את המלחמה לא רק כסכסוך צבאי, אלא כמאבק על נשמת האומה, על הזכות לחיות כאן בביטחון ובשלום. הוא ידע כי המחיר כבד, אך האמין כי אין דרך אחרת. הוא התייצב מול הזוועה בעיניים פקוחות, לא נרתע, לא נשבר, אלא רק התחזק. הוא לא היה מחפש כבוד או תהילה, אלא רק את טובת חייליו ואת הצלחת המשימה. "אומץ לב אינו היעדר פחד," נהג לומר, "אלא היכולת לפעול למרות הפחד." ובמעשיו, הוא הוכיח את האמת שבדבריו. ריחות העשן של הקרב, אבק השריפה שנישא באוויר, צלילי היריות והפיצוצים שהיו לפס קול קבוע במציאות המלחמתית – כל אלה היו חלק מעולמו. אך בתוך התופת הזו, הוא הצליח לשמור על צלם אנוש, על ענווה, ועל המסירות שכה אפיינה אותו. הוא היה קצין שהחיילים סמכו עליו בעיניים עצומות, שידעו כי הוא יוביל אותם בבטחה, וכי הוא לעולם לא יעזוב אותם מאחור. הוא היה הלב הפועם של פלוגתו, המצפן המוסרי שלה, והרוח המפעילה אותה. הוא היה בטוח בדרכו, בטוח בצדקת מטרתו, והתמסר לה ללא עוררין, אל מול פני כל סכנה.

ביום כ"ז בתשרי תשפ"ו, הוא התשעה עשר באוקטובר לשנת 2025, במרכז הלחימה העיקשת בדרום רצועת עזה, נפלה החומה. רס"ן יניב קולא, מפקד פלוגה בגדוד 932, חטיבת הנח"ל, בן עשרים ושש בנופלו, נפל בקרב. לא היה זה עוד יום שגרתי במלחמה הבלתי נגמרת; היה זה יום שבו נגדע עץ אדיר בשיא פריחתו, יום שבו אבד מנהיג, לוחם, חבר ואוהב. פרטי הקרב היו קשים, עקובים מדם, עדות נוספת לגודל האתגר ולרוע שאיתו התמודדו כוחותינו. יניב, בראש חייליו, הוביל אותם באומץ לב אל מול אש אויב עזה, כשהוא דואג לכל אחד ואחד מהם, ומוודא שהמשימה תבוצע. הוא לא היסס, לא נרתע, אלא התייצב בחזית, כפי שהיה עושה תמיד, כפי שהיה מצופה ממנו. הוא נלחם בגבורה עילאית, עד נשימתו האחרונה, מגן על רעיו ועל עמו. קולות הקרב נדמו לרגע, ורק אנחת כאב עמוקה מילאה את החלל, כאנחה של אומה שלמה, שאיבדה אחד מבניה המובחרים. הודעה נמסרה למשפחתו, וליבם של דגנית ואורן, של עידן ויובל, ושל אשתו נטע, נשבר לרסיסים. העולם כולו נצבע באפור, ואין מילים שיכולות לתאר את גודל השבר, את עומק הכאב. יניב הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, בשורה אחת עם גדולי האומה, עם גיבורי ישראל לדורותיהם, אלה שחרפו נפשם למען קיומה של המדינה. אלפי אנשים ליוו אותו בדרכו האחרונה, דמעות זלגו כמים, ותפילות נישאו לשמיים, תפילות של עם שלם שמתאבל על אובדן כה כבד. לאחר נפילתו, הועלה יניב מדרגת סרן לדרגת רב-סרן, אות הערכה והוקרה על מנהיגותו, על אומץ ליבו ועל הקרבתו העילאית. אך דרגה זו, כבוד גדול ככל שתהיה, לא יכלה למלא את החלל העצום שהותיר אחריו.

מורשתו של רס"ן יניב קולא ז"ל אינה רק סיפור של גבורה בקרב, אלא סיפור חיים שלם, ארוג בחוטים של אהבה, מסירות, ענווה וציונות. הוא היה אדם מיוחד, ש"נכנס ללב של כולנו", כפי שספדו לו חבריו לקבוצת "פיפמן" בכאב שאין לו מזור. "בין קרב לאימון, בין שדות הקרב לשדות המרוץ – הוא המשיך תמיד קדימה, באומץ, בענווה ובשקט האופייני לו." מילים אלו, שנאמרו מתוך כאב עמוק, מציירות את דיוקנו של אדם אשר לא ידע מנוחה, שכל חייו היו מסע בלתי פוסק של התמודדות והתגברות. הוא היה גיבור לא רק בנפילתו, אלא בכל יום מימיו, בכל צעד שצעד, בכל מילה שהגה. השפעתו על יחידתו הייתה עצומה; הוא היה להם מצפן, דוגמה אישית, אבא ומפקד. הוא עיצב דור של לוחמים, שהמשיכו את דרכו, נושאים בליבם את רוחו ואת זכרו. על המדינה כולה הותיר יניב חותם עמוק, כעוד לבנה בחומה הבצורה של מגיניה, כעוד דמות מופת שמעשיה יסופרו לדורות הבאים, מתוך הבנה עמוקה כי הקיום שלנו כאן תלוי באנשים כמוהו, אנשים שמוכנים לתת הכל.

בספדו, אמר אחד ממפקדיו: "יניב היה מנהיג טבעי, עם נשמה ענקית, שהוביל את חייליו באש ובמים, תמיד ראשון לפרוץ, אחרון לסגת. הוא היה סמל למצוינות, לענווה ולמקצועיות, ודמותו תישאר חקוקה בליבנו לעד." מילים אלה מהדהדות את עוצמת אישיותו, את יכולתו לשלב בין קשיחות פיקודית לחמלה אנושית, בין דרישות בלתי מתפשרות לבין דאגה כנה לכל אדם. אימו, דגנית, כתבה לו במכתב כאוב: "בני יקירי, היית קרן אור בחיינו, חיוך שקט שמאיר את הכל. איך נמשיך בלעדיך? אבל אני יודעת, יניב שלי, שהשארת לנו צוואה של אהבה, של גבורה, של מחויבות. אנחנו נמשיך את דרכך, נספר את סיפורך, כדי שלא תיפול לעולם. ליבנו שבור, אך רוחנו חזקה בגללך." ומילותיה אלו הן מילותיה של אומה שלמה, שחווה את השבר, אך מתרוממת מתוכו, נושאת את זיכרון בניה, וממשיכה לבנות, להקים, ולצמוח.

מורשת יניב קולא ז"ל היא מורשת של תקומה, של אמונה בכוחה של הרוח האנושית להתעלות מעל לכל קושי, מעל לכל כאב. הוא היה חוליה בשרשרת הדורות של עם ישראל, שרשרת שלא נשברת לעולם, גם מול האיומים הקשים ביותר. חייו, קצרים ככל שהיו, היו מלאי משמעות, מלאי עשייה, והם מהווים השראה לכולנו. הוא לימד אותנו שאין דרך קלה, אך יש דרך צודקת. הוא לימד אותנו שגם בתוך החושך העמוק ביותר, אפשר למצוא את האור, את התקווה, את הכוח לקום ולבנות מחדש. יהי סיפורו של יניב קולא, גיבור ישראל, חקוק לנצח בספר דברי הימים של עמנו, זיכרון חי ונושם, שילווה אותנו תמיד, ויהווה מגדלור של גבורה ואהבה. אנו נושאים תפילה לתקומה, שכל הקורבנות לא יהיו לשווא, שנדע ימים טובים יותר, ימים של שלום וביטחון, ימים שבהם נזכור את יניב ואת כל גיבורינו, ונמשיך לבנות את ארצנו ברוחם. יהי זכרו ברוך.