יניב יצחק אורן

באילת, עיר קסומה שנושקת למפרץ התכול של הים האדום, במקום שבו המדבר פוגש את המים, נולד יניב יצחק אורן ביום י"ט בחשוון תשמ"ט, הוא השלושים באוקטובר 1988. הוא היה בנם הבכור של דפנה רוזי ורמי, שהביאו אותו לעולם כמתנה ראשונה, ובמהרה הפך לאח גדול ומגן לעדי וליובל, שתי אחיות שילוו את חייו בחיבוק חם ואוהב. השנים הראשונות של יניב נצבעו בגווני המדבר והים, בנופיה הפראיים של הדרום, כשהחיים נעו בין אילת לעובדה שבנגב, בעקבות שירותו הצבאי של אביו. הוא ספג את האוויר המדברי היבש, את השקט האינסופי שנשבר רק בצווחות העופות הדורסים או ברוח המלטפת את הדיונות, ואת זוהר השמש הקופחת שעיצבה את עורו ואת נשמתו. כבר אז ניכרה בו סקרנות עזה, שהתבטאה בחיפוש בלתי פוסק אחר ההפתעות הקטנות שהטבע הציע – אבן מיוחדת, פרח מדברי פורח באורח פלא, או עקבות של חיה נדירה בחול הרך.

המעבר לגדרה, יישוב שקט וירוק בלב מישור החוף הדרומי, היה שינוי חד עבור הילד המדברי. פתאום מצא עצמו מוקף בבתי קרקע עם גינות פורחות, במדרכות סלולות וברחובות שקטים. הוא התחנך בבתי הספר המקומיים, החל מבית הספר היסודי ועד לתיכון, והפך לילד שובב ומלא קסם, כזה שאי אפשר לכעוס עליו באמת, גם כשעשה תעלולים קטנים. הוא היה בעל נטייה טבעית למשוך תשומת לב, לא בכוחניות אלא בחיוך שובה לב ובעיניים נוצצות של עניין. מעבר לספרי הלימוד ושיעורי הכיתה, יניב גילה את עצמו כאוטודידקט מובהק, שצולל לעומקם של נושאים שריתקו אותו, גם אם לא היו חלק מתכנית הלימודים הרשמית. הוא היה מסוגל לבלות שעות ארוכות בספרייה, בין ערימות של ספרים, או מול מסך מחשב, בולע מידע על תרבויות רחוקות, על תורות פילוסופיות או על תופעות טבע מורכבות. אבל היכולת המדהימה שלו לא הסתכמה רק בלמידה עצמית; הוא ידע להעביר את הידע שרכש הלאה לסובביו בצורה מחכימה ומסקרנת, כאילו היה מספר סיפור מרתק. כשדיבר, היה קשה שלא להקשיב לו, משום שכל מילה שיצאה מפיו הייתה טעונה בהבנה עמוקה ובתשוקה אמיתית לנושא. הוא היה יכול להסביר את כללי השחמט המורכבים ביותר לבני גילו, שהיו רגילים רק למשחקי כדור, ולגרום להם להבין את היופי שמאחורי כל מהלך, או לפרט על תרבות יפן, על הקודים החברתיים שלה ועל אמנות הקליגרפיה, עד שהיית מדמיין את עצמך צועד ברחובות טוקיו.

בשנות נעוריו, מצא יניב בית נוסף – תנועת הנוער "הנוער העובד והלומד". הוא הצטרף כחניך, נמשך לאווירה החברתית, לשיחות העומק ולתחושת השייכות לקבוצה שיש לה מטרה משותפת. המסגרת התנועתית סיפקה לו פלטפורמה לבטא את ערכיו המתגבשים, את רצונו לתרום ואת אמונתו בכוחה של קהילה. הוא אהב את המפגשים בקן, את הדיונים הסוערים על עתיד המדינה ועל תיקון החברה, את הטיולים הארוכים בשבילי הארץ, שבהם נחשף ליופייה ולמורכבותה. במהרה, התרומם מדרגת חניך לדרגת מדריך, כשהוא מוצא סיפוק עצום בללוות קבוצות של בני נוער צעירים ממנו, להנחות אותם, להציב להם אתגרים ולראות אותם פורחים. הוא השקיע שעות רבות בהכנת פעולות, בגיבוש תכנים ובמחשבה מעמיקה על איך להעביר את המסרים הערכיים באופן שידבר אל בני הנוער ויצית בהם ניצוץ של עשייה. במקביל לפעילותו התנועתית, שהייתה עבורו בית ספר לחיים, היה יניב חניך בקבוצת כושר קרבי. שם, בין אימוני הכושר המפרכים לריצות הארוכות, למד על כוחה של הנחישות, על חשיבותה של משמעת עצמית ועל היכולת של הגוף והנפש לפרוץ גבולות. הוא לא היה רק ספורטאי, אלא מישהו שחיפש את הקצה, את האתגר הפיזי שדרש גם חוזק מנטלי, והכין את עצמו, אולי מבלי לדעת אז, לאתגרים גדולים בהרבה שיבואו בהמשך.

לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, במקום למהר להתגייס, בחר יניב במסלול ייחודי שעיצב את עולמו הערכי באופן עמוק אף יותר – שנת שירות במסגרת תוכנית "חוות ההכשרה" של "הנוער העובד והלומד". זו לא הייתה סתם שנת התנדבות; זו הייתה מסגרת חיים שלמה, שבה חי עם קבוצת בני נוער נוספים, למד עבודת אדמה, התנסה בחיים שיתופיים והעמיק את הבנתו בחברה הישראלית ובצורך לתרום לה. הוא קם עם שחר, ידיו נגעו באדמה הלחה של הקיבוץ, הרגיש את קור הבוקר המתחלף בחום השמש העולה, שמע את רעש המנוע של הטרקטור מתניע והריח את ריח האדמה הנדרסת. הוא עבד קשה, למד ענווה מול הטבע ומול תהליכי הצמיחה, וחש סיפוק עמוק בסוף כל יום עבודה פיזי ותובעני. השנה הזו, הרחק מהנוחות של הבית, חיזקה בו את תחושת האחריות, את הרצון להנהיג ולחנך, ואת האמונה העמוקה בכוחה של עשייה משמעותית. הוא בנה שם את יסודותיו כאיש חינוך, גם אם עדיין לא ידע שכך יקראו לתפקידו העתידי.

באוגוסט 2007, הגיע תורו של יניב להתגייס לצה"ל, והוא בחר לשרת כלוחם בגדוד 50 של חטיבת הנח"ל. זו הייתה בחירה טבעית עבורו, המשך ישיר לחינוך שקיבל בתנועת הנוער ובשנת השירות, ולכושר הקרבי שפיתח. הוא עבר טירונות קשה ומאתגרת, שם נחשף לקשיים פיזיים ומנטליים שלא הכיר קודם. הוא למד להפעיל נשק, לנווט בשטח, להתמודד עם תנאי שדה מחמירים, ובעיקר – הוא למד על משמעותה של אחווה אמיתית. הטירונות והאימונים הפכו את קבוצת הצעירים המגוונת ליחידה לוחמת אחת, שבה כל אחד סומך על חברו בעיניים עצומות. יניב, עם יכולותיו הטבעיות להנהיג ולהשפיע, התקדם במהירות לתפקידי פיקוד. הוא הפך למפקד, לא רק בדרגה אלא במהות. הוא דאג לחייליו, הקשיב ללבטיהם, דרבן אותם ברגעים קשים, ושימש להם דוגמה אישית. הוא הבין שפיקוד אינו רק מתן פקודות, אלא אחריות עצומה לחיי אדם, ליכולתם לתפקד תחת לחץ, ולשמירה על רוח הלחימה. הוא היה מפקד שראה את האדם שמאחורי המדים, שהכיר את הסיפורים האישיים של חייליו, וידע איך למצות מהם את המיטב.

אחרי השחרור מהשירות הצבאי, יניב לא היסס ובחר בתחום החינוך כדרך חיים. עבורו, זו הייתה בחירה טבעית וכמעט מובנת מאליה – מאז ומתמיד היה איש חינוך במהותו ובהווייתו, אדם ערכי השואף להקנות את ערכיו לאחרים ומאמין ביכולתו של אדם להשפיע על אדם אחר. הוא לא ראה בזה מקצוע, אלא שליחות. בתחילת דרכו, ריכז את קן תנועת "הנוער העובד והלומד" בקיבוץ נען, הסמוך לגדרה. הוא חזר אל שורשיו התנועתיים, אל המקום שבו הרגיש לראשונה את הכוח שבעשייה חינוכית. הוא עבד עם בני נוער מהקיבוץ ומהסביבה, פתח בפניהם עולם שלם של אפשרויות, עודד אותם לחשוב באופן ביקורתי, להטיל ספק, ולקחת אחריות על סביבתם. הוא בנה איתם קבוצות, ארגן פעולות, הוביל דיונים, ונטע בהם את הזרעים של מנהיגות עתידית.

בשנת 2014, עשה יניב צעד משמעותי בחייו ועבר לגור בקיבוץ עין גדי, נווה מדבר ירוק על שפת ים המלח. הוא החל לעבוד כמדריך בפנימייה המקומית, מסגרת חינוכית ייחודית שמשכה אליה בני נוער מכל קצוות הארץ. הוא התאהב בנופי הקיבוץ, בים המלח המנצנץ בכחול עמוק, ובמדבר הסובב אותו, שהזכיר לו את שנות ילדותו באילת ובעובדה. המדבר, עבור יניב, לא היה רק נוף חיצוני, אלא גם פנימי. הוא מצא בו שקט, השראה וענווה. באחד הטיולים הרבים שהוביל עם חניכיו על הר צרויה, הצופה אל הקיבוץ, הוא עצר את הקבוצה, הורה להם לשבת בשקט ולהתבונן. כששקט סביבם רק רחש הרוח המדברית, אמר בקול שקט אך מהדהד: "אני חושב שהמדבר, באמת במהות שלו, היסטורית, רוחנית, יש בו משהו שמרגיע, שמייבש תחושות, שמרגיע את קצב החיים. יש בו משהו שלוקח אותנו ושם אותנו בפרופורציה. אפשר לראות את השנים שעוברות פה, אלפי ומיליוני שנים. יש פה אבנים שנשארו כאן ונמצאות כאן הרבה לפניכם ויישארו כאן הרבה אחריכם, יש כאן משהו שמלמד על ענווה בדבר הזה. אנחנו מבינים שאנחנו חלק ממשהו הרבה יותר גדול, מארג חיים מסוים. ולנו יש הזכות לקחת בזה חלק". המילים האלה, שנאמרו ממעמקי ליבו, ביטאו את תפיסת עולמו העמוקה, את החיבור שלו לטבע, להיסטוריה ולמקום של האדם בעולם. הוא לא רק לימד את חניכיו על המדבר, אלא הזמין אותם לחוות אותו, להרגיש אותו, ולהבין את המסרים העמוקים שהוא נושא.

במדבר, בין נופי הבראשית של עין גדי, מצא יניב גם את אהבת חייו, שר רובל. שר, תושבת עין גדי ואשת חינוך בעצמה, הייתה שותפה מלאה לדרכו ולערכיו. השניים מצאו דרך חיים משותפת בלב המדבר, שילבו את האהבה לחינוך עם האהבה שבינו לבינה והפכו לאחד. הקשר ביניהם היה עמוק, מבוסס על הבנה הדדית, על שיחות אינסופיות על חינוך, על החברה, על ספרים, ועל חלומות משותפים. הם בנו יחד בית, לא רק פיזי, אלא גם רעיוני, שהיה פתוח תמיד לחניכים, לחברים, ולכל מי שחיפש אוזן קשבת או שיחה מעוררת מחשבה. הם היו ידועים בקהילה כזוג שחי את ערכיו, שמוביל דרך, ושהבית שלו הוא מרכז של עשייה ושל אהבת אדם.

בשנת 2020, עם פרוץ מגפת הקורונה העולמית, שהובילה לסגירתן של מסגרות החינוך ולמעבר ללימודים מרחוק, נאלצו יניב ושר לעזוב זמנית את המדבר האהוב ולעבור להתגורר בכפר הנוער "הדסים", הסמוך לנתניה. שם שימשו השניים כהורי בית במשפחתון לנערים ונערות. זה היה שינוי מאתגר, לעבור מסביבת הקיבוץ המוכרת והשקטה אל כפר נוער גדול ורועש יותר, ולהתמודד עם אתגרי הקורונה והלמידה מרחוק. אך יניב ושר, עם מסירותם הבלתי מתפשרת לחינוך, צללו לתוך התפקיד בכל ליבם. הם הפכו לדמויות הוריות עבור בני הנוער, קשובים לקשייהם, תומכים בהם רגשית ולימודית, ומספקים להם עוגן של יציבות בתקופה של חוסר וודאות. הם יצרו אווירה משפחתית חמה, שבה כל נער ונערה הרגישו שייכים, אהובים ומוערכים. הם היו שם כדי להקשיב ללבטים על שיעורים בזום, לריבים בין חברים, ולפחדים מפני העתיד. הבית שלהם הפך למקלט, פינה בטוחה שבה אפשר היה לדבר על הכול, לצחוק, לבכות, ולמצוא נחמה.

בקיץ 2021, עם דעיכת המגפה וחזרת מסגרות החינוך לפעילות מלאה, החליטו יניב ושר לחזור אל המדבר, אל קהילת עין גדי שכה אהבו. יניב חזר לפעילות בפנימייה, אך הפעם בתפקידים מתקדמים יותר. הוא הפך לרכז חינוכי ומלווה קומונות, והשפעתו על בני הנוער והצוות התרחבה. מסירותו, חוכמתו ורגישותו זיכו אותו בתואר "המדריך של המדינה" – הכרה רשמית ולא רשמית כאחד מאנשי החינוך המובילים והמעוררים ביותר בישראל. לבסוף, הפך למנהל פנימיית עין גדי, תפקיד שהגשים את חזונו החינוכי במלואו. מטרתו כאיש חינוך, וכמנהל, הייתה מורכבת ויוצאת דופן: הוא שאף שלא יצטרכו אותו, שחניכיו יוכלו לפעול ולחשוב באופן עצמאי. "אם אני מדריך אתכם ואתם עדיין זקוקים לי – טעיתי", נהג לומר. הוא לא רצה ליצור תלות, אלא להעניק כלים, להצמיח מנהיגים, ולשחרר את הפוטנציאל הטמון בכל אחד ואחת. הוא ידע לראות את המורכבות של כל אחד ואחת מחניכיו וחניכותיו, להכיל אותה, ולתת לכל אחד מהם להרגיש שיש לו מקום בעולם, כפי שהוא. הוא לא ניסה לעצב אותם לתבנית אחידה, אלא לחזק את ייחודם, את קולם הפנימי, ואת יכולתם להביא את עצמם במלואם לידי ביטוי.

כמנהל הפנימייה, היה לו חשוב שיתייחסו אליה כאל פנימייה חינוכית-חברתית, שבה ניתן ביטוי לקשרים שבין אדם לאדם ובין אדם לחברה. הוא האמין שחינוך אינו רק העברת ידע, אלא בניית אישיות שלמה, בעלת ערכים, יכולת חשיבה ביקורתית ומעורבות חברתית. הוא שאף להשפיע על בוגרי הפנימייה לגלות מעורבות בחברה הישראלית ולתרום לה מעצמם, לא רק לצאת לעולם עם תעודת בגרות, אלא עם מצפן פנימי ברור ורצון עז להשפיע. ערן גלבוע, המפקח על הפנימיות במינהלת לחינוך התיישבותי, העיד על יניב: "יניב התחבר לקהילה בעין גדי בזכות המאפיינים הייחודיים שלו... אני חושב שמה שהפך אותו לכזה הייתה הצניעות הגדולה שלו. הייתה בו אהבת אדם ברמה הכי אותנטית שיש. אי אפשר לתאר את זה אחרת. יניב תמיד חיפש דברים עם משמעות עבור אחרים. הוא היה נוכח בחיים של החניכים והחניכות, הוא תמיד היה עושה את הדברים עם עומק. לא יכולת שלא להקשיב ולא להאמין למה שהוא אומר". יניב לא היה רק מנהל, הוא היה מנטור, חבר, ודמות אב עבור רבים. הוא הקדיש את כל כולו לחינוך, שכן ראה בו את הדרך לבנות חברה טובה יותר, וילדים חזקים יותר.

בחייו האישיים, יניב היה אדם טוב לב, בעל הומור שנון שהיה יכול להאיר כל חדר, חריצות חסרת פשרות ואינטליגנציה שהציבה רף גבוה בכל שיחה. הוא היה בן, נכד, אח ודוד מסור, שמעורבותו בחייהם של קרוביו הייתה עמוקה ומתמדת. הוא שימש עבורם ככתובת הראשונה לשיתוף ולהתייעצות, בין אם זה היה על דילמה אישית, שאלה לימודית או עצה מקצועית. הוא הקפיד לבקר אותם ככל האפשר, על אף המרחק הגיאוגרפי מעין גדי, ודאג לשמור על קשר הדוק, בשיחות טלפון ארוכות ובפגישות מלאות צחוק ואהבה. יניב היה עולם ומלואו, איש אשכולות של ממש. יכולת ההתמדה והלימוד העצמי שלו אפשרו לו להתמחות בתחומי עניין רבים ומגוונים. הוא היה אמן השחמט, בעל הבנה עמוקה של אסטרטגיות וטקטיקות, ויכול היה לנתח מהלכים במשך שעות. הוא אהב מוזיקה עברית על כל גווניה, הכיר מילים ולחנים, וידע לספר את הסיפורים שמאחורי כל שיר. הוא כתב שירה בעצמו, ביטוי לנפשו העמוקה והרגישה. תחביב מפתיע נוסף היה קוסמות, שבו מצא דרך לשעשע ולרתק את הסובבים אותו, תוך שהוא משלב את השנינות והקסם האישי שלו. תרבות יפן, שהתחבבה עליו עוד מימיו כנער אוטודידקט, מצאה אצלו מקום של כבוד, והוא ידע לפרט על ההיסטוריה, האמנות והפילוסופיה שלה. ספריו של הסופר היפני הרוקי מורקמי היו עבורו עולם שלם של השראה, והוא אהב לצלול לתוך המציאות הפנטסטית והעמוקה שבהם. בנוסף לכל אלה, יניב אהב לרוץ למרחקים ארוכים, לשחק כדורסל עם חברים, ולטייל בארץ לאורכה ולרוחבה. הוא פעל על מנת להשריש את האהבה לארץ ולנופיה גם בקרב חניכיו, דרך טיולים רגליים מאתגרים, סיפורים על ההיסטוריה של המקום וחיבור עמוק לאדמה.

לאחר מספר שנים של חיים משותפים, שבהן בנו יחד את ביתם ואת עתידם, יניב ושר החליטו להצהיר על עצמם כזוג לחיים. כחלק מאורח חייהם ומתפיסת עולמם, בחרו שלא לקיים טקס חתונה רשמי ודתי, אלא להמשיך בחייהם באופן שענה להגדרה – ידועים בציבור. זו הייתה בחירה מודעת, ששיקפה את ערכיהם ואת אמונתם בכוחו של הקשר האנושי העמוק, ללא צורך בסמלים חיצוניים. הם בנו עתיד משותף, תכננו חלומות שרצו להגשים, וכל זאת דרך העשייה האינסופית בחינוך והאהבה הגדולה שביניהם. הם היו דוגמה ומופת לזוגיות שמבוססת על שותפות מלאה, על כבוד הדדי ועל תשוקה משותפת לחיים בעלי משמעות.

ואז, בבוקר שבת שחור, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, התנפצה השגרה השקטה של חייהם ושל המדינה כולה. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע רצחנית על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במסע רצחני על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע תמימים שרקדו סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו באכזריות מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, תינוקות, ילדים, נשים וקשישים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, כשהם מגינים בגופם על אזרחי המדינה. בבוקר נורא זה, החלה מלחמה.

עם פרוץ המתקפה, בשעה שהמדינה כולה הייתה בהלם ובכאוס, יניב הוקפץ למילואים. לוחם בגדוד 8119, חטיבת ירושלים (16), הוא לא היסס לרגע. תחושת השליחות, שהייתה טבועה בו מילדות, דרבנה אותו להתייצב מיד. הוא נפרד משר, בחיבוק ארוך שנועד להכיל את כל החששות והתקוות, ויצא אל הלא נודע. בחודש נובמבר, כבר היה יניב בתוך רצועת עזה, יחד עם הגדוד שלו, לוחם בחזית. מציאות הלחימה הקשה, חוסר הוודאות, והניתוק מהעולם החיצוני, הציבו בפניו אתגרים חדשים. בהיעדר טלפון סלולרי, יניב ושר מצאו דרך יצירתית ואוהבת לשמור על קשר – הם החלו להתכתב דרך מכתבי אהבה, שהחליפו את השיחות הקוליות והעבירו ביניהם את תחושות הלב, הגעגועים והתמיכה ההדדית.

בתחילת דצמבר, אחרי מספר שבועות של לחימה אינטנסיבית, הצליח יניב להעביר דרך שר מכתב לחניכיו בפנימייה, מכתב שביטא את מהות אישיותו ואת עולמו הערכי. המכתב, שנכתב בכתב ידו המוכר, נפתח במילים: "חניכים יקרים. היום יום ראשון, השלישי בדצמבר, מזג האוויר קריר מעט אך זה עדיף על הגשם והבוץ." הוא תיאר בקצרה את מקומו: "אני ממוקם יחד עם הגדוד שלי במעבר הומניטרי שמנקז אליו את התנועה של תושבי עזה מצפון לדרום ומונע מהם לחזור חזרה לעיר." ואז, עבר אל העיקר, אל מה שבאמת בער בו: "אין כמעט יום שאני לא מספר עליכם בגאווה לחברים במחלקה. בתוך קיבוץ קטן ומרוחק ישנה פנימייה ובה חניכים מרתקים, מוכשרים ומעוררי השראה. האומץ שלכם להגיע לפנימייה ולהמשיך את השגרה והחיים הוא בחירה המבטאת בצורה היפה ביותר, משפט שאני אוהב מאוד של ברל כצנלסון: 'בניין של לבבות ולא בניין של לבנים'." יניב, גם תחת אש, חשב על חניכיו, על המשך חייהם, וראה בהם את התקווה והחוזק של החברה הישראלית. "אתם חלק מהחברה הישראלית. בוחרים חיים ובכך בונים חוסן שחזק יותר מכל אמצעי אחר. אין לי ספק שאתם והפנימייה בכלל הם בין הסיבות המרכזיות שאני התייצבתי למילואים נכון לכל משימה." הוא העניק להם בכך את ההכרה העמוקה בתרומתם, וחיבר את מעשיהם היומיומיים לפעולתו שלו בשדה הקרב.

הוא המשיך לתאר את המציאות שבה חי: "המחלקה שלי ואני נמצאים בתוך אחד הבתים בפאתי עזה, בינינו, בין החבר'ה יש הרבה אהבה, חברות, דאגה, הומור. ניסיון שלנו לבנות קשרים ולהעמיק אותם, אנטי תזה ליום יום של המלחמה. כולנו פה תמימי דעים בצדקת הדרך ומבינים את החשיבות ההיסטורית של המעשה שלנו." מילותיו אלו חשפו את היכולת שלו למצוא את האנושיות והאחווה גם בלב התופת, ואת ההבנה העמוקה של המשימה ההיסטורית שלקחו על עצמם. "הייתי אומר שהכוח שבי, מה שמחזיק אותי כאן מורכב משני דברים: הראשון חברתי-אנושי והשני מוסרי-ערכי. שיחות הנפש עם החברה והאמונה במעשה. אנצל הזדמנות זו לומר לכם ולהזכיר שלחברות ולשיח יש כוח עצום שעוזר לנו כבני אדם להתגבר על קשיים. תשמחו שיש לכם אחד את השנייה, את הקבוצה שלכם. כמובן יש לציין ולהוקיר את הצוות המדהים שנמצא שם בשבילכם ולהם ניתנת כל ההערכה שלי ותודה כנה." הוא הדגיש את חשיבות הקשרים האנושיים, את הערך של חברות ותמיכה הדדית, ושיקף את תפיסת עולמו החינוכית גם בתוך הקרב. "תדעו לכם שכל חיבוק ומילה טובה שקיבלתי מכם חיזקו אותי ומילאו אותי גאווה בכם כאנשים. מחכה לחזור אליכם בהקדם. באהבה יניב." המכתב הזה היה צוואה רוחנית, מגדלור של תקווה וערכים, שנשלח מלב המלחמה אל לבבות חניכיו.

מפרוץ המלחמה, נקרא יניב למילואים מספר פעמים, ובמקביל המשיך, ככל יכולתו, לנהל את הפנימייה בעין גדי, שבין חניכיה היו תושבי עוטף עזה שפונו למלונות ברחבי הארץ. הוא ניהל את המציאות המורכבת הזו בכישרון ובמסירות, מחלק את זמנו בין החזית לבין הטיפול בנפשות הצעירות שספגו את מכות המלחמה. בסוף אוגוסט 2024, שבוע בלבד לפני פתיחת שנת הלימודים תשפ"ה, נקרא יניב לסבב מילואים שלישי. התזמון היה כמעט בלתי אפשרי – צוות הפנימייה היה חסר מדריך, וההכנות לשנת הלימודים היו בשיאן. אך יניב, עם תחושת האחריות העמוקה שלו, נענה מיד בחיוב. הוא ידע שאין לו ברירה אחרת, שהמדינה קוראת לו, ושהוא חייב להתייצב. מספר ימים לפני שעזב, ברגע של כנות ושל התבוננות פנימה, אמר לשר ולחבריו הקרובים מילים שנצרבו בליבם לעד: "אם יקרה לי משהו, אני לא רוצה הנצחות או פרויקטים גדולים על שמי, אני רוצה שיזכרו שהייתי אדם מורכב." זו הייתה בקשה אופיינית ליניב, שהבין את מורכבות הקיום האנושי, ושלא רצה שיציירו אותו כדמות חד-ממדית, אלא כמי שהיה על כל גווניו, עוצמותיו ורגישויותיו.

ביום שישי, ה-23 באוגוסט 2024, יום לפני שבת, יניב שהה עם המחלקה שלו במבנה סמוך לציר נצרים, עמוק בתוך רצועת עזה. תחת שמש הקיץ הקופחת והאבק המדברי, שהיה חלק בלתי נפרד מנוף הלחימה, החליט יניב בצהריים להקים את כולם ולסדר את המקום. חבריו למחלקה כבר הכירו את הצורך המובהק שלו בסדר וניקיון, אפילו בלב ההרס והכאוס של עזה. הם צחקו באומרם שבמקום הכי הרוס, קשה ומבולגן, רק יניב ירצה לעשות סדר. "היי יניב, באמת עכשיו אתה רוצה לסדר? עוד רגע יוצאים לשטח", אמר אחד מהם בחיוך עייף, אבל יניב לא ויתר. תוך דקות ספורות, ביעילות שאפיינה אותו, סידר את האפודים של כולם בצמוד לקיר, בשורות ישרות, באופן שאפשר גישה מהירה ונוחה. הוא לקח מסקנטייפ לבן, ובעזרת טוש שחור, כתב את שמו של כל לוחם מעל לציוד שלו, מעשה קטן של ארגון שהפך ברגעים הבאים למציל חיים.

כשירד הערב, והשקט היחסי של בין ערביים השתרר על הסביבה ההרוסה, חדרה חוליית מחבלים חמושה אל המבנה. יניב, ששמר בקומה הראשונה, היה ערני במיוחד. הוא שמע רחש חשוד, הבחין בתנועה, וגיב במהירות ובנחישות. ללא היסוס, הוא פתח באש לעברם, כשהוא מבין את הסכנה המיידית. הוא ניהל קרב עיקש מול המחבלים, עיכב אותם מלעלות אל הקומה השנייה, בה שהו שאר הלוחמים. פעולתו המהירה והאמיצה העניקה לחבריו את הזמן הקריטי שהיו זקוקים לו. בזכות הסדר שערך בציוד רק שעות ספורות קודם לכן, הצליחו הלוחמים להצטייד במהירות, לתפוס את נשקם ואת אפודיהם המסודרים בקלות, להצטרף לקרב ולהמשיך בלחימה עד להבסת החולייה כולה. פעולותיו של יניב מנעו אסון גדול יותר, הצילו את חייהם של חבריו, והפכו אותו לחומה בצורה מול האויב. אך הוא עצמו, רב-סמל מתקדם יניב יצחק אורן, לא שרד את הקרב. הוא נהרג מירי המחבלים, ונהפך לגיבור ישראל, בן שלושים וחמש בנופלו.

הבשורה המרה הכתה בעין גדי, בגדרה, ובכל מקום שיניב נגע בו. קהילה שלמה, משפחה אוהבת, וחניכים רבים נותרו המומים וכואבים. יניב הובא למנוחות בחלקה הצבאית של בית העלמין בגדרה, עיר ילדותו, כשאלפי אנשים מלווים אותו בדרכו האחרונה. הוא הותיר אחריו הורים שבורים, רמי ודפנה, שתי אחיות, עדי ויובל, ובת זוג, שר, שאיתה תכנן עתיד שלם.

בת זוגו, שר, ספדה לו באזכרת השלושים לנופלו, והשיבה לבקשתו האחרונה במילים מרגשות ועמוקות: "לאדם כמוך אי אפשר להסתפק רק במחשבות על מי שהיית. ההנצחות כנראה יהיו גדולות בחיים כמו שאתה היית גדול מהחיים. אבל בכל אחת כזו, כמה שאוכל להשפיע, אני מבטיחה לך שידעו שהיית אדם מורכב גם בעומקים שלך, וגם מורכב מאלפי רגעי ילדות, נעורים ובגרות שהם פסיפס מדהים של אישיות נדירה." מילותיה של שר שיקפו את ההבנה העמוקה שלה את יניב, ואת המחויבות שלה לשמר את זכרו באמת ובשלמותו.

מורשתו של יניב, איש החינוך והלוחם, ממשיכה לחיות בדרכים רבות. הכנס הארצי למנהלי פנימיות הוקדש לזכרו, עדות להשפעתו העצומה על עולם החינוך בישראל. ביער בן שמן ניטע עץ לזכרו, סמל לצמיחה, לחיים ולשורשים העמוקים שהכה באדמה. המועצה המקומית גדרה הפיקה סרטון לזכרו, "זוכרים את כולם – לזכרו של יניב יצחק אורן", שמופץ ברשתות ומספר את סיפורו למעגלים רחבים. בנוסף, המועצה המקומית החליטה על פתיחת גני ילדים על שמו ועל שם אחד-עשר הנופלים הנוספים בני המקום, שמותיהם ילוו את הדורות הבאים, ויזכירו להם את המחיר הכבד של החירות. סיפורים על יניב ממשיכים להתפרסם בדף הפייסבוק של שר רובל, ועמוד לזכרו נפתח באתר memoriz.plus, המאפשר לכל אוהביו וחניכיו לשתף זיכרונות ותובנות. יניב יצחק אורן, הלוחם והמחנך, האוטודידקט והמנהיג, בן המדבר ואיש האדמה, הותיר אחריו חלל עצום, אך גם מורשת מפוארת של אהבת אדם, מסירות לחינוך, אומץ לב וגבורה עילאית. זכרו יהיה חקוק לעד בלבבות כל מכריו, וסיפור חייו יהווה השראה לדורות הבאים, סיפור של אדם שבחר בחיים, בערכים, ובהגנה על ביתו ועל עמו. הוא נפל בקרב, אך רוחו וערכיו ממשיכים לחיות, מהווים עמוד אש לפני המחנה, ומזכירים לכולנו את עומק הקשר בין האדם למולדתו.