ים גלס

בבוקר אביבי של עשרים ושניים במאי שנת אלפיים ושלוש, בעיר מודיעין הצעירה, נולדה ים – בתם השנייה של ענת וליאור גלס, אחות קטנה לפלג הבכור ועתידה להיות אחות גדולה לריף שיוולד אחריה. הבית במודיעין היה מלא באור ובצחוק, קן חם שבו נשמו יחד חלומות וערכים. ים גדלה שם, בין שבילי העיר החדשה לגינות הירוקות, ילדה שפניה תמיד האירו בחיוך נעים, שקטה באופייה אך מלאה באחריות ובעקשנות עדינה שהניעה אותה קדימה. היא הייתה ילדה שמחה, כזו שרואה את העולם בצבעים חיים, ותמיד עם ניצוץ של סקרנות בעיניה, מוכנה ללמוד ולחקור כל פינה חדשה שנקרתה בדרכה.

את שנותיה הראשונות בילתה ים בבית הספר היסודי "ניצנים", שם פרחה במהרה כילדה מחוננת. כשהייתה יושבת בכיתה, קולה היה שקט, כמעט לחישה, אך מבטה היה חד וממוקד, קולט כל מילה שהוציא המורה מפיו. היא לא הייתה רק תלמידה מצטיינת, היא הייתה חרוצה להפליא, אלה שהיו רואים אותה יושבת שעות ארוכות מול ספרים ומחברות היו מבחינים בהתמדה שקטה, כמעט מדיטטיבית, כשהיא שוקעת בעולם של מספרים, מילים ורעיונות. שאפתנותה לא הייתה צעקנית או דורסנית, אלא סוג של דחף פנימי, שקט וחזק, להבין, להצליח ולהתפתח. כשסיימה את היסודי ועברה לחטיבת הביניים בבית הספר עירוני ב' ע"ש יצחק רבין, לא היה ספק שמקומה בכיתת עמ"ט – מסלול עתודה מדעי-טכנולוגי – שם יכלה לצלול עמוק יותר לתוך עולם המדעים המדויקים, שם הרגישה בבית. היא אהבה את הבהירות של המתמטיקה, את ההיגיון של הפיזיקה, ואת האפשרויות הבלתי נגמרות שהטכנולוגיה הציעה.

בשנת 2016, כשלים הייתה בת שלוש-עשרה, התרחש שינוי גדול בחיי המשפחה. בעקבות עבודתו של ליאור האב, עברה המשפחה כולה להולנד, לעיר הקטנה והציורית אלמיירה. המעבר היה דרמטי, מעבר חד מנוף הרי יהודה הצחיח יחסית אל השדות הירוקים האינסופיים והתעלות המפותלות של הולנד. ים, על אף גילה הצעיר, התאקלמה במהרה. היא נרשמה לבית ספר בינלאומי, סביבה של שפות ותרבויות שונות, ושם, בתוך הפסיפס האנושי הזה, יצרה קשרי חברות אמיצים עם נערות שהגיעו מכל קצוות תבל. היא למדה להכיר עולמות חדשים, לטעום מאכלים זרים, לשמוע מבטאים שונים, ובעיקר – לראות את העולם דרך עיניים רחבות יותר. הטיולים הרבים שערכה המשפחה, בין כפרים קטנים עם טחנות רוח ישנות לערים סואנות ועשירות בהיסטוריה, היו עבורה שיעור חי בגיאוגרפיה ובאנושות, והיא צברה חוויות בלתי נשכחות שעיצבו את תפיסת עולמה.

באותה תקופה בהולנד, ים גילתה והעמיקה את מגוון כישרונותיה. היא ניחנה ביכולת יוצאת דופן להצליח בכל דבר שבו נגעה, כאילו הייתה לה מגע קסם שהפך כל עיסוק למקור של עניין והישג. באישיותה שילבה באופן נדיר התעניינות עמוקה במדעים מדויקים – ההיגיון, הבהירות והדיוק – יחד עם משיכה עזה ליצירה אמנותית על כל גווניה. היא הייתה ציירת מוכשרת, שעות ארוכות הייתה יושבת מול כן הציור, מברשת בידה, ומעבירה אל הבד את עולמה הפנימי העשיר, לפעמים בצבעים עזים ולפעמים בגוונים עדינים ורכים. אך לא רק ציור משך אותה; היא אהבה גם מלאכת יד, במיוחד סריגה. המגע של הצמר הרך בין אצבעותיה, הקצב החוזר של המחטים, והיכולת להפוך חוטים פשוטים ליצירה מוגמרת – כל אלה הפיגו בה נחת ושלווה. היא סרגה שמיכות, צעיפים, ובובות קטנות, וכל פריט היה עדות לסבלנותה וליצירתיות שלה. מעבר לאמנות הידנית, ים אהבה מאוד מוזיקה. היא ניגנה בתופים בהתלהבות, קצב חזק ומדויק בפעולתה, והייתה חברה פעילה בהרכב מוזיקלי מקומי, שם חלקה את אהבתה למוזיקה עם חברים אחרים. אך אולי המדהים מכל היה כיצד, בכוחות עצמה, למדה ים לבנות אתרי אינטרנט, לתכנת אותם ולעצב אותם, הוכחה נוספת לכשרונה הטכנולוגי וליכולת הלימוד העצמית המרשימה שלה. היא הייתה יושבת שעות מול המחשב, העיניים ממוקדות במסך, והאצבעות רוקדות על המקלדת, בונה עולמות וירטואליים ממש מאפס.

אחרי חמש שנים של חיים מעבר לים, כשסיימה את לימודיה התיכוניים בשנת 2021, קיבלה המשפחה החלטה משמעותית. ים ואחיה הגדול, פלג, רצו לחזור לישראל כדי להתגייס לצה"ל, והמשפחה כולה ארזה את חייה ושבה הביתה, למודיעין. היה זה מעבר שסימל עבור ים סגירת מעגל, חזרה לשורשים, ונכונות לקחת חלק פעיל בבניית עתיד המדינה. היא הותירה מאחור את החברות הבינלאומיות ואת הנופים ההולנדיים, אך הביאה איתה עולם עשיר של חוויות, פרספקטיבה רחבה, וכישרונות מגוונים שרק חיכו לבוא לידי ביטוי.

ביום עשרים ואחד במרץ, שנת 2022, עמדה ים בפני פרק חדש ומרגש בחייה. היא התגייסה לצה"ל, בחרה לשרת בחיל הגנת הגבולות, חיל שנדרש ממנו שילוב של חדשנות טכנולוגית, רגישות אנושית ונחישות מבצעית – שילוב שהולם כל כך את אישיותה. לאחר הטירונות, עברה ים קורס מנתחת מודיעין חזותי, הידוע בכינויו "ממ"חית", בבית הספר להגנת הגבולות, במחנה "מגן סיירים" שבלב הנגב הדרומי. בקורס למדה לפענח תמונות לווין, לנתח מידע מודיעיני מורכב, ולזהות דפוסים ואיומים פוטנציאליים ממרחק. היא שאפה לשרת בגזרת עזה, אזור שנחשב למעניין ומאתגר מבחינה מודיעינית ומבצעית, והרגישה ששם תוכל לתרום את מירב כישוריה. ואכן, שאיפתה התגשמה: היא הוצבה במחנה רעים, שבו שוכנת מפקדת אוגדת עזה, ושירתה בתפקידה בגדוד "נשר" 414, גדוד הכפוף למערך האיסוף הקרבי של חיל הגנת הגבולות. ממרחק, מול מסכים רבים, היא הפכה ל"עיניים" של הכוחות בשטח, צופה, מנתחת ומדווחת על כל תנועה חשודה, על כל שינוי קטן בנוף.

לאחר שנה בתפקיד, בה הוכיחה ים את יכולותיה המרשימות, את חושיה החדים ואת קור רוחה, היא הומלצה על ידי מפקדותיה לצאת לקורס פיקוד. היא עברה את הקורס בהצלחה יתרה, ולאחריו הועברה לשרת בתפקיד מפקדת תצפיתניות במוצב נחל עוז. מוצב זה נחשב לקדמי ולמבצעי ביותר בגזרה, נקודת תצפית קריטית המשקיפה על הגבול עם רצועת עזה, וים הייתה גאה שנבחרה לשרת דווקא שם, במקום שבו ההשפעה של עבודתה הייתה מיידית ומוחשית. היא הייתה מפקדת נערצת, לא רק בזכות מקצועיותה, אלא גם בזכות אנושיותה העמוקה. היא הייתה קשובה לחיילות שלה, דאגה להן במסירות, לא רק מבחינה מקצועית אלא גם אישית, ואהבה אותן אהבת אמת. חיילותיה כתבו עליה, כשהן מנסות לתאר את מה שאבד: "החיוך והענווה היו ייחודיים לה. לנצח נזכור אותה, את המבט והעיניים הטובות שלה." היא הייתה עבורן מודל לחיקוי, עוגן של יציבות ושלווה בתוך המציאות המתוחה של המוצב.

לאורך כל שירותה, הופקדה ים על ביטחונם של חיילי הגזרה ושל תושבי עוטף עזה, משימה שלקחה על עצמה ברצינות תהומית. היא התריעה על אינספור איומים שהבחינה בהם בגדר המערכת, החל מתנועות חשודות של אנשים ועד ניסיונות לחבל בגדר או לחדור לשטח ישראל. היא נכחה במספר רב של אירועים ביטחוניים ובמבצעים צבאיים, בהם מבצע "עלות השחר" שהתרחש באוגוסט 2022, ומבצע "מגן וחץ" במאי 2023, שניהם נגד ארגון הטרור הג'יהאד האסלאמי ברצועת עזה. ים הייתה מודעת היטב לחשיבות תפקידה לביטחון המדינה, אך מעולם לא הביעה פחד או חשש מהצבתה בקרבה לגבול, גם כשהמתח עלה והאוויר היה רווי באיום. היא ביצעה את תפקידה במסירות ובאחריות בלתי מתפשרת, במקצועיות יוצאת דופן ובקור רוח מעורר השתאות. אביה, ליאור, סיפר כיצד התייחסה להפעלת מערכת "רואה-יורה", המערכת שבה התצפיתניות מפעילות מרחוק נשק כנגד מחבלים המתקרבים לגדר המערכת – "היא התייחסה לזה כמו לג'ויסטיק של פלייסטיישן." אך לא היה בכך כל זלזול, אלא אולי ביטוי ליכולתה המופלאה לתפקד תחת לחץ, להפוך את המורכבות הטכנולוגית לכלי אינטואיטיבי, ולשמור על מוח צלול בזמן אמת, תוך הבנה עמוקה של המשמעות הקטלנית של כל לחיצה על כפתור. היא ידעה שעל כתפיה מוטלת אחריות עצומה לחיי אדם, והיא נשאה אותה בכבוד ובעוז.

במהלך שירותה הצבאי, פגשה ים את אלון, בן זוגה. הקשר ביניהם ניצת על רקע אהבתם המשותפת למוזיקה, שפה אוניברסלית שחיברה ביניהם מעבר למילים. יחד, בתוך המציאות הצבאית המאתגרת, הם מצאו נחמה ואושר בנגינה, בהאזנה לשירים ובחלומות משותפים על עתיד שקט ורגוע. היו לים תוכניות וחלומות רבים לעתיד, והיא כבר החלה לטוות את חוטיהם הדקים. מועד שחרורה משירות סדיר נקבע למרץ 2024, בתום שנתיים של שירות משמעותי, והיא כבר קנתה כרטיסי טיסה – תחילה להולנד, כדי לבקר את המקומות שבהם חיה וצברה חוויות, ומשם, עם חברות ילדות, לתאילנד וליפן, למסע של תרבויות ונופים אקזוטיים. בנוסף, חלמה לטייל עם אימה בניו יורק, טיול של בנות שיכלול שופינג, הצגות ורגעים בלתי נשכחים. מעבר לטיולים, התכוונה ללמוד הנדסת מחשבים באוניברסיטה, תחום ששילב את אהבתה למדעים המדויקים עם כישרונה הטכנולוגי, ולעסוק בו במלוא המרץ. אך שאיפותיה אלה, כמו רבות אחרות, לא התגשמו.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ביום שבעה באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, השתנה הכול. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית דרך פרצות בגדר, ימית דרך הים, ואווירית באמצעות רחפנים ומצנחי רחיפה – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על הערים שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – ילדים, נשים, קשישים וחיילים – והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, כשהם מגינים בגופם על אזרחי ישראל. בבוקר נורא זה, החלה מלחמה.

באותו בוקר, שובצה ים למשמרת בחמ"ל – חדר המבצעים – במוצב נחל עוז. בשעה שש ועשרים ותשע דקות, בעודה מול המסכים המרובים המציגים את הגבול, זיהתה ים את התנועות הראשונות: מחבלים שהתקרבו למרחב הגדר, ובמקביל, פיצוצי מטענים עזים שנועדו לפרוץ את הגדר המבוצרת. ללא היסוס, בקור רוח מדהים, היא הקפיצה כוחות – התריעה על פריצה רבתי, הזעיקה את כל מי שיכלה להזעיק, מתוך הבנה מיידית של גודל האירוע, במטרה להגן על המוצב ועל היישובים בגזרה. עשר דקות בלבד לאחר מכן, בשעה שש וארבעים, פשטו עשרות מחבלים על המוצב עצמו, תוך הפעלת רחפנים שהטילו פצצות שפגעו ישירות במערכות התצפית. ים וחברותיה, התצפיתניות, המשיכו לתפקד עד לרגע האחרון, מנסות להעביר מידע, לזהות איומים, ולתת תמונת מצב לכוחות שנלחמו מסביב, גם כשהרחפנים רעמו מעליהן והפצצות התפוצצו בסמוך. רק כאשר הושבתו כל אמצעי התצפית, והחמ"ל הפך לשטח קרב, הן הופנו לחדר הביטחון, שם קיוו למצוא מחסה.

בשעה תשע וארבעים ואחת דקות בבוקר, שלחה ים לאימה, ענת, הודעת טקסט קצרה, כתובה מטלפון של חיילת אחרת: "אימא, זו ים. אני בסדר עכשיו." זו הייתה אות החיים האחרון ממנה. עבור ענת וליאור, ועבור פלג וריף, מאותה שנייה "הזמן עמד מלכת." יום שלם, ארוך וכואב, ניסו בני המשפחה לברר היכן נמצאת ים ומה שלומה, נעים בין תקווה נואשת לייאוש קודר, נאחזים בכל שביב מידע, ומביעים תקווה שהיא מוגנת בחדר הביטחון בחמ"ל.

באותו זמן, מחוץ לחדר הביטחון, בתוך מוצב נחל עוז שהפך לשדה קרב, הגנו כוחות צה"ל רבים על המוצב. הם ניהלו קרבות גבורה עקשניים, פנים אל פנים, במרחקים קצרים מול מחבלי חמאס, והרגו עשרות מהם. במשך שעות ארוכות של לחימה קשה, ניסו המחבלים להשתלט על החמ"ל, שבו הסתתרו ים וחברותיה, אך הלוחמים הדפו אותם פעם אחר פעם, בחירוף נפש. כשאזלה ללוחמים התחמושת, רגעים של ייאוש ותעוזה, ניסה אחד המחבלים להיכנס לתוך החמ"ל, אך חוסל על ידי לוחם ישראלי שהשתמש בסכין של אחד המחבלים שנפלו. לבסוף, לאחר שכשלו בפריצה פנימה, השליכו המחבלים רימונים לתוך החמ"ל והציתו אש, אש שאחזה במהרה בכל מה שהיה בפנים.

ים הוגדרה נעדרת. ימים ארוכים של חוסר ודאות בלתי נסבלת עברו על המשפחה. כל יום היה נצח, כל ידיעה חדשה – או היעדר ידיעה – גררה אותם בין תקווה לייאוש. כעבור ימים אחדים, הועברה למשפחתה דיסקית הזיהוי שלה, כולה חרוכה, עדות אילמת למה שאירע. ובהמשך, לאחר כמעט חודש של סיוט מתמשך, זוהתה גופתה. סמל ים גלס נפלה בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023. בת עשרים בנופלה. היא הובאה למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין במודיעין, והותירה אחריה הורים ושני אחים שבורי לב, וחלל עצום שאיש לא יוכל למלא. לאחר נפילתה, הועלתה לדרגת סמל ראשון.

מאות בני משפחה, חברים ותושבי מודיעין הגיעו ללוויה, למסע הארוך והכואב האחרון שלה, כדי לחלוק לה כבוד אחרון. בני משפחתה, ענת, ליאור, פלג וריף, לבשו חולצות שחורות שעליהן התנוססה תמונתה של ים, מחייכת וזוהרת, ולצידה הכיתוב הפשוט אך עמוק: "ים גלס, המלאכית שלנו". בלוויה, שר הזמר אלון עדר את השיר האהוב על ים, "בתנועה, במבט", שיר שאת מילותיו החודרות אפשר היה כמעט למשש באוויר הכבד: "אני מחפש בי מילים יפות, / שאוכל לשיר / שארצה לבכות. / הערב יורד ואני נודד, / אור השקיעה כמו כדור על הלב. // אני רואה פתח, / מנגינות למקום אחר. / קול חלש תכף יתגבר. / בתנועה, במבט, / נשתנה גם אני ואת". על מצבתה, נחקקו מילים מתוך השיר "יומבו" של נדב הולנדר, ששיקפו את הקשרים העמוקים שהותירה אחריה: "תאמיני או לא, לא היה יום בו לא חשבתי עלייך".

אימה, ענת, ספדה לה במילים שקרעו את הלב, במילים שביטאו את עומק השבר והגעגוע שאין לו סוף: "ימי, את כל כך חסרה. חסרה כל היום, בכל יום. חסרה בבית, חסרה בשולחן, חסרה בחדר, חסרה לי בארגז הכביסה. חסר לי החיוך שלך, חסרה לי הדעה שלך, הקול שלך, הקול שקורא לי אימא מהקצה השני של הבית. חסר לי היופי הפנימי והחיצוני, חסרה השותפות הזאת שבין אימא לבת, שרק אימהות לבנות מכירות ויודעות." היא המשיכה וכתבה, כשכל מילה היא דמעה: "לפעמים הזיכרונות מעלים בי חיוך, רוב הזמן געגוע וכאב. אבל התחושה הגוברת על הכול היא חוסר האונים והמחנק מהמחשבה שאת לא איתנו כעת – ולעולם. מנסה להתחבר אלייך דרך הצלילים שהקשבת להם, דרך סיפורים שעלייך מספרים, דרך אינספור תמונות וסרטונים. את תמיד כל כך יפה, מצחיקה, שמחה וטהורה. ללא ספק מלאכית. אין רגע, שבריר שנייה, שאת לא איתי, במחשבות, בכאב ובלב; המחשבה והידיעה של מה היית רוצה לעשות והיכן להיות... חשבתי שנתתי תמיד הכול, אבל את מה שהיית צריכה באמת נמנע ממני לתת." דבריה אלו של האם, בוטאים את הכאב העמוק והבלתי נתפס של אובדן ילד, ובמיוחד את הקשר המיוחד והחד פעמי שבין אם לבתה.

לאחר לכתה, משפחתה וחבריה של ים לא יכלו לשקוט. הם ידעו שים, שהייתה כה מלאת חיים, יצירה ואהבה, ראויה להנצחה שתשקף את אישיותה המיוחדת ותשמור על זכרה חי ובועט. הם יזמו דרכים רבות ומגוונות להנציח אותה, כל אחת מהן נוגעת בנימה אחרת בחייה הקצרים אך העשירים. אחד משיאי ההנצחה היה מופע "בלב ים" שהתקיים במועדון "גריי" במודיעין, תאריך עתידי שהפך לנקודת ציון של זיכרון ואהבה. הערב הזה, שהיה כולו מחווה לים, אירח אמנים שהיו חלק בלתי נפרד מפסקול חייה: הזמרים אלון עדר, ששיריו ליוו אותה, ירמי קפלן, רונה קינן, ונדב הולנדר, שגם הפיק מוזיקלית את האירוע. לצדם, על הבמה, עמד אלון, בן זוגה של ים, ושר שירים שכתב והלחין לזכרה, מילים ולחנים שזרמו מעומק ליבו וביטאו את אהבתו וגעגוגיו. האירוע כלל גם נגינה מרגשת של רביעיית כרמל, ותערוכת ציורים מיוחדת: ציורים שציירה ענת, אימה של ים, לזכר בתה האהובה, לצד ציורים שציירה ים עצמה ופריטי אמנות שיצרה, מעניקים הצצה מרגשת לעולמה הפנימי והיצירתי.

אך ההנצחה המוזיקלית לא נעצרה שם. אלון נחמיאס, בן זוגה של ים, שוקד, בתמיכתה המלאה של המשפחה, על הפקת אלבום מוזיקלי שלם שיכלול את כל השירים שכתב והלחין לזכרה. האלבום הזה נועד להיות לא רק מחווה אישית, אלא גם נכס תרבותי שישמר את קולה המוזיקלי של ים ואת סיפור אהבתם. שיריו ישמשו גם בסיס למופעים נוספים שהמשפחה מתכננת לקיים, כדי להמשיך ולהפיץ את זכרה ואת השפעתה.

מיזם נוסף, עדין וצבעוני, הוקדש לתחביב הסריגה של ים ולאהבתה לפרח הלבנדר הסגול, פרח אותו אהבה לסרוג במיוחד. המיזם, שנקרא "הלבנדר של ימי", הזמין חובבות וחובבי סריגה לסרוג מאות פרחי לבנדר סגולים. הפרחים הללו הפכו לפריטי הנצחה עדינים לבית, ולתשורה ייחודית שחולקה לקהל במופע "בלב ים", סמל מוחשי ליצירתיות ולרוח הענוגה של ים. כל פרח סרוג היה כמו פיסת זיכרון קטנה, המפיצה ניחוח עדין של נוכחותה.

בגינת המשחקים "מגדל הלבנון" במודיעין, אותה גינה שבה שיחקה ים בילדותה, צחקה ורצה בין המתקנים, נקבע משעול על שמה. לאורך המשעול, הוצב גלעד הנצחה מרשים, סלע איתן המסמל את חוסנה. על הגלעד נחקקו המילים: "תצפיתנית שנפלה בקרב מוצב נחל עוז, בהגנה על יישובי הדרום. מלאכית שנגעה בבני אדם. הזמן החולף מעצים את הגעגוע אלייך." מילים אלו, חקוקות באבן, מהדהדות את תפקידה הקריטי של ים, את גבורתה, ואת האובדן הנצחי.

במסגרת מיזם ההנצחה "קווים לדמותם", שנועד להנציח נופלים באמצעות אמנות, איירה האמנית מעיין לוי את ים יחד עם הכלב האהוב שלה, צ'ואי. הכלב, שהיה חברה הטוב ביותר ומופיע ברבות מתמונותיה, הפך לסמל לקשר בלתי אמצעי ולאהבה טהורה. בתחתית האיור, נכתבו מילים נוספות משירו של אלון עדר, "אישה שלי", שהפכו למילות נחמה וזיכרון: "כשאני עוצם את העיניים ורואה אותך מולי, אז אני מרגיש באמת."

שמה ותאריך נפילתה של ים הוטבעו גם ב"עץ הזיכרון" שבבניין קהילת יזמ"ה (יהדות זמננו, מורשת העם – התנועה ליהדות מתקדמת) במודיעין, סמל נוסף לשורשים העמוקים שהיו לה במקום, ולקהילה שאימצה אותה ואת סיפורה. ולבסוף, להנצחתה של ים הוקם אתר אינטרנט ייעודי, https://www.yamglass.com, המרכז דברי זיכרון ופרידה, סיפורים מחייה, וגלריית תמונות עשירה, המאפשר לכל מי שרוצה לגעת בזכרה, לעשות זאת.

ים גלס, בת עשרים במותה, הותירה אחריה לא רק כאב עצום, אלא גם מורשת של חיוך, של כישרון, של מסירות ואחריות. היא הייתה מלאכית, כפי שאימה תיארה אותה, ילדה שמחה, חכמה ומתוקה, שהצליחה בכל מה שנגעה בו. היא בנתה קשרים עמוקים עם חברים בארץ ובעולם, והאמינה בחשיבות תרומתה למדינה. היא הייתה מסוג האנשים שעושים את המדינה למקום טוב יותר לחיות בו, עם יופי פנימי וחיצוני ששבה את לב כולם. הבית במודיעין, שפעם רעש מצחוקם של שלושת האחים – פלג, ים וריף – חסר עתה את קולה, את צחוקה ואת נוכחותה. הכלב צ'ואי, שים כל כך אהבה, עדיין מחכה לה בפתח, כמו היה חברו הטוב ביותר. מותה של ים הוא פצע פתוח בלב האומה, אך סיפור חייה, גבורתה, ואינספור הדרכים שבהן היא מונצחת, מפיחים תקווה ומזכירים לכולנו את מחיר החופש ואת עוצמת הרוח הישראלית. היא נפלה בהגנה על הבית, על האנשים, על החלומות, וזכרה יהיה נצור לעד בלבבות כל אלה שהכירו אותה ואהבו אותה, וגם בלבבות אלה שרק שמעו את סיפורה, סיפור של גבורה אנושית וטהורה.