ים פריד

במושב סלעית, פיסת נוף ירוקה השקועה בין הגבעות המערביות של השומרון למישור החוף המשתרע ממול, בצפון-מזרח ליישוב כוכב יאיר, שם החלו חייו של ים. ביתם של קרן ואיציק פריד היה תמיד מלא חיים, בצלילי צחוקם של שלושת ילדיהם – ים הבכור, יהלי ודין – ובהמולה הטובה של משפחה אוהבת. ים נולד בפתח תקווה ביום י"ט באייר תשס"ד, עשירי במאי 2004, אך את שנותיו המעצבות בילה בין שבילי העפר של המושב, בין עצי הפרי שניטעו בחצרות השכנים לבין השדות המוריקים שהקיפו את ביתו, נושם את האוויר הצלול וסופג את השקט המיוחד של המקום. כבר מילדותו ניכרה בו תבונה יוצאת דופן, סקרנות אינסופית שהתבטאה במבטו המשתאה אל העולם, ובטוב לב טהור שגרם לו תמיד להיות הראשון להושיט יד. הוא היה ילד צנוע, עם חיוך מאיר, חיוך שידע לכבוש לבבות גם כשהיה שובב קטן, ועיניים כחולות, כחולות כל כך עד שהזכירו את הים שאת שמו קיבל, ומסביבן תלתלים זהובים שהתנפנפו ברוח הים המערבית, ממש כמו גרגרי חול שהשתזפו בשמש.

את שנותיו הראשונות בבית הספר היסודי "יחדיו" ברמת הכובש העביר ים בקלות, תמיד מוקף חברים, תמיד עם שאלה חדשה על קצה הלשון, ותמיד מוכן ללמוד ולחקור. בבית החינוך העל-יסודי השש-שנתי "עמי אסף" בבית ברל, התפתחה אישיותו עוד יותר. מוריו העידו עליו שמעבר ליכולותיו הלימודיות המרשימות, תמיד הרגישו בו תחושה עמוקה של שליחות, כאילו ידע כבר מגיל צעיר לאן מועדות פניו, ואיך לנתב את דרכו בכיוון הנכון. הוא לא היה ילד שמתבטל; תמיד היה בעשייה, מחפש את המשימה הבאה, מתכונן אליה בקפדנות, בין אם היה זה פרויקט לימודי או משחק כדורגל עם החברים. הוא שאף להיות כמה שיותר מוכן, לא רק בשביל עצמו, אלא גם כדי להוביל אחרים, לעיתים קרובות בשקט האופייני לו, בלי הצהרות גדולות, אלא דרך הדוגמה האישית וההתמדה. זכורה במיוחד פעם אחת, כשבמהלך טיול שנתי בתיכון, אחד מחבריו נתקל בקושי פיזי משמעותי בעלייה תלולה. ים, שהיה תמיד בראש הקבוצה, הבחין בו מהר ועצר. הוא לא אמר הרבה, רק הציע לו את המקלות ההליכה שלו, תמך בו פיזית ודיבר איתו ברוגע, עד שהחבר הצליח להתגבר על הקושי ולהמשיך. זה היה ים – לא מחכה שיבקשו עזרה, אלא רואה את הצורך ופועל.

בשעות הפנאי, כשהיה מתנתק מספרי הלימוד ומהמשימות, אהב ים את המגרש הירוק. הוא שיחק כדורגל בקבוצת הנוער של מועדון הכדורגל "הפועל עליה כפר סבא", ורעש הנעליים על הדשא, ריח הדשא הטרי אחרי הגשם וקריאות העידוד היו חלק בלתי נפרד מנעוריו. הוא היה שחקן נחוש, שתמיד נתן את כולו, לא ויתר על אף כדור, וגם כשהפסידו, ידע להרים את רוחם של חבריו. אך כשהגיע לגיל שש-עשרה, החלה להתעצב בו תשוקה חדשה, חזקה יותר, עמוקה יותר: הרצון להיות לוחם. ההחלטה הזו לא היתה קלה, היא דרשה ממנו לוותר על הכדורגל, על המגרש המוכר ועל הריגוש של המשחק. אך ים ידע שזו הדרך שלו, והוא צעד בה בנחישות, הצטרף לתנועת "חמש אצבעות" – תנועה שפעלה למיקסום הפוטנציאל של בני נוער דרך אימון גופני אינטנסיבי. הוא הקדיש את עצמו לאימונים, ידע שכל שריר שהוא בונה, כל סיבולת שהוא רוכש, מקרבים אותו אל המטרה. מאמניו בתנועה תיארו אותו כנער חסר פשרות, עם רעב בלתי פוסק להשתפר. הוא לא נהג להרבות במילים, אלא התמקד בעשייה, בביצוע מדויק של כל תרגיל, בהתגברות על כל כאב. באימוני הריצה הארוכים, כשהרגליים שרפו והנשימה כבדה, ים היה זה שהמשיך לרוץ גם כשהיה נדמה שהכוחות אזלו, חיוך קטן של נחישות על פניו. הוא עבר כל קושי ומכשול באומץ ובנחישות, ותמיד ביקש משוב ממדריכיו. הוא הקשיב לביקורת בקשב רב, ספג אותה, ופעל ללא הרף על מנת לבנות את הגרסה הטובה ביותר של עצמו. הוא לא רק רצה להיות המתאמן הטוב ביותר על המגרש, אלא גם האדם והחבר הטוב ביותר מחוצה לו, מבין שהחוזק הפיזי חייב לבוא יחד עם חוזק מנטלי ומוסרי.

בשנתו השלישית בתנועה, ים הרגיש שמעגל של נתינה הגיע לשיאו. אחרי כל הטוב שזכה לו, כל הכלים שרכש, הגיעה העת לתת בחזרה. הוא הפך לקפטן קבוצה, תפקיד שהלם את אופיו המנהיגותי באופן טבעי. "אם בהתחלה הייתי שורד אימונים, אחרי זה ממקסם אימונים, הגעתי לנקודה שבה אני רוצה לעזור ולהשפיע על אחרים", אמר לחבריו באחת מאסיפות הצוות. המנהיגות הייתה טבועה בו ובערה בו, לא כצורך בשליטה, אלא כרצון להרים את כולם יחד איתו. כמו גל סוחף, ידע לעורר השראה, להוביל, ולדחוף את עצמו ואת סובביו למצוינות. חבריו מהסיירת ומ"חמש אצבעות" מספרים שאף על פי שהיה הכי מהיר בקבוצה, תמיד בחר לרוץ עם האחרונים. בריצות השטח הארוכות, כשהשמש קפחה על ראשם והאבק עלה מן השבילים, ים היה מאט את קצב ריצתו, מגיע אל החברים שהתקשו, מניח יד מעודדת על כתפם, לוחש מילים של עידוד, ומזכיר להם את המטרה המשותפת. הוא היה מנהיג נחוש, אך התנהל ברגישות וברכות, ידע להסתכל למציאות בעיניים, לראות את האדם שמולו, את הקשיים שלו, ולשאול את השאלות הנכונות. עם הנתונים שאסף, בחר לפעול על מנת לשנות, ועשה זאת באומץ, בחמלה, בצניעות, במוסריות ומתוך אמונה שלמה בדרכו. עבורו, מנהיגות לא היתה פקודה או עמדה, אלא תמצית של אחריות, דוגמה אישית ויכולת אמיתית לראות את הפרט בתוך הכלל הגדול.

כמושבניק בכל נימי נפשו, ים נשם את הטבע, אהב את הארץ ואת נופיה בכל עונה ובכל מזג אוויר. הוא נהנה לצעוד בשביליה, להרגיש את אדמתה תחת כפות רגליו, את האבנים הקטנות, את העשב הרך. בכל הזדמנות, עם תרמיל קטן על הגב וכובע מצחייה, נהג לטייל עם חבריו הטובים, לגלות פינות חמד נסתרות, לבקר במעיינות קרירים שמימיהם צלולים ומרעננים, לטפס על הרים שמהם נשקף נוף עוצר נשימה, או לשבת על חוף הים הפתוח, כשהגלים מתנפצים ברכות על החול. שם, מול המרחבים הפתוחים, היו פותחים פק"ל קפה, ריח ההל המשכר נישא ברוח, משוחחים וצוחקים, מתוודעים לעומקם של החיים, וים היה כל כולו נוכח ברגע, סופג את השקט, את היופי, את החברות. הוא ידע להעריך את הדברים הפשוטים, את היופי שבמגע עם האדמה, את השקט של הטבע, את העומק של שיחה כנה בין חברים.

עם סיום לימודיו בתיכון, בטרם גיוסו לצה"ל, הצטרף ים למכינה הקדם-צבאית "גליל עליון", בשלוחת "מעין ברוך" הפועלת בצפון הארץ בארבע זרועות. זו הייתה עבורו עוד תחנת ביניים משמעותית בדרך להגשמת חלומו. חבריו למכינה תיארו אותו כחבר אמיתי, כזה שאתה שמח שנמצא לצידך, שאתה סומך עליו בעיניים עצומות. באותם חודשים עמוסים באימונים, שיעורים וטיולים, ים מצא את דרכו הייחודית. הוא נהג לכתוב על חוויותיו במכינה, לתעד את התהליכים הפנימיים שעבר. באחד מקטעיו, שנקרא "יומית 6 - למקסם, שעות שינה ומה שביניהם", תיאר את מסעו האישי: "ההתחלה במכינה לא הייתה קלה, השאלה איך אני משתנה לטובה, משתפר ורוכש כלים מהסביבה מבלי לשנות יותר מדי את ים שהגיע מהבית, העסיקה אותי המון בתחילת השנה, ובנוסף שאלות מול עצמי, האם אני עובר תהליך כמו שצריך? האם אני שורד את הסיטואציה, מעביר את הזמן במכינה? או שאני בא לנצח את המכינה." הוא התמודד עם שאלות מהותיות על זהותו ועל מטרתו, שאלות שכל אדם צעיר שואל את עצמו בדרכו לבגרות. הוא המשיך וכתב: "אני חושב שעליתי על הגל כאשר קיבלתי בראש את ההחלטה שאני בא לנצח, ויהי מה, שינוי שעברתי אחר כמה חודשים במכינה. החלטתי לנסות ולמקסם את הזמן פה, להוציא את המיטב, להתמודד על הקשיים כמו שצריך. השנה מלווה ברגעים כיפיים וטובים, אך גם בהמון רגעי קושי, סיטואציות מסובכות שלא טוב לך בהן, אבל דווקא מהן אתה מקבל הכי הרבה, מגלה את עצמך האמיתי, אלה החוויות שאנחנו זוכרים ומהן אנחנו גם מפתחים את הקשרים המשמעותיים ביותר." מילותיו אלה, שנכתבו בכתב ידו המוכר, חשפו את תבונתו העמוקה ואת יכולתו להתבונן פנימה, להבין שצמיחה אמיתית באה מתוך התמודדות עם הקושי.

ים לא חשש מקשיים, הוא ראה בהם הזדמנות. "ניסיתי למנף כל קושי לטובה, כמובן שלא הצלחתי בהכל. הרגעים בהם אתה מסתכל לקושי בעיניים, ואומר, זה קשה אבל זה בונה אותי להמשך, הקו מחשבה הזה של מיצוי האתגרים נכנס לקבוצה בצורה מדהימה, נהיינו אנשים הרבה יותר חיוביים בזכות השנה הזאת וזה כלי שאני אנסה לקחת ולהשתמש בו בכל סיטואציה קשה בהמשך החיים, כלי שלראשונה נחשפתי אליו במכינה - רדיפה אחר הצלחה, שאיפה למקסם כל רגע במובן של בין אם ניצחת או הפסדת, הצלחת או נכשלת, ידעת להיות נוכח ברגע, לחיות אותו ולנסות לנצל אותו עד הסוף, וכמובן שזה מתקשר לשעות שינה." הוא כתב על האווירה המיוחדת שנוצרה בקבוצה, על הגרעין שהבין שהזמן רץ, שכל רגע במכינה יסתיים בסופו של דבר. "אני שמח מאוד על זה שהיו האנשים האלה לצידנו, שאותי אישית לגמרי דחפו וסחפו בגישה הזאת - לזרום, לחיות את המכינה, ליהנות מכל זמן ולא להסתכל על שעות שינה." הוא ציטט את חברו נוימן, שאמר לגורדון אחרי שהיא אמרה שהיא כבר לא חולמת חלומות במכינה: "כי את מגשימה וחיה את החלום". עבור ים וחבריו, החיים היו מחוץ למיטה, בחוויות המשותפות, ברגעים הבלתי נשכחים. הוא המשיך ותיאר: "לא נזכור את הלילה ההוא שישנו אחת-עשרה שעות, אלא את הלילה שרצנו לנחל, נהנינו, טבלנו, הרמנו אחרי זה ארוחת שיבולת שועל (שוואלה במפתיעה הייתה טעימה), או את הלילה שבו כפתנו קשרים בכל החצר ותלינו את הנעליים של הבנות. בשני הלילות אמנם לא ישנו הרבה, אבל לגמרי נוספו לנו עוד סיפורים לספר, עוד חוויות לצחוק עליהם ורגעים שלנו ביחד - מאחל לכולנו שנהיה לאנשים בלי שעות שינה, אבל עם חיוך על הפנים ושמחה בלב, ובלי להתחרט על דברים שלא עשינו." את קטע הכתיבה המעמיק והמרגש הזה סיים ים בציטוט שהפך למעין מנטרה עבורו: "בסוף היום רגליך צריכות להיות מלוכלכות, שיערך צריך להיות מבולגן ועיניך צריכות להיות נוצצות". מילים אלו תיארו נאמנה את רוחו הפעלתנית, את אהבתו לחיים ואת הברק בעיניו שתמיד חיפש את ההרפתקה הבאה, את האתגר הבא.

ים היה בן מסור ואוהב להוריו, קרן ואיציק, אח דואג, תומך ונערץ ליהלי ודין. בביתם בסלעית, הוא היה עמוד התווך, זה שתמיד היה שם להקשיב, לייעץ, לעודד. הוא היה איש של אנשים, נאמן, ותמיד היה שם עבור כל מי שנזקק לו. הוא לא חיכה שיבקשו, אלא הציע סיוע, הקשבה כנה, עצה טובה, חיבוק חם ועידוד כשהיה צריך. רבים מצעירי המושב, שעמדו בפני צמתים דומים בחייהם – בחירה במכינה, התלבטות לגבי השירות הצבאי – התייעצו איתו. הם ידעו שים יקשיב בסבלנות, יציג את כל הצדדים, ויעניק להם את התחושה שהם לא לבד. בחיוכו המיוחד הצליח לגרום לכל מי שסביבו לחייך, הוא היה מגנט אנושי שמשך אליו את כולם, וקיבל כל אדם כפי שהוא, ללא שיפוטיות, באהבה ובפתיחות אין קץ. הוא תמיד נהג לומר, במעין פשטות פילוסופית שאפיינה אותו: "החיים הם לא לחכות שהסערה תחלוף, אלא ללמוד לרקוד בגשם". וזו הייתה מהות הווייתו – אדם חיובי שאהב את החיים בכל נימיו, לא חשש מאתגרים, העריך את הדברים הפשוטים ביותר, וניצל כל רגע עד תום, כאילו ידע שהזמן יקר וצריך למלא אותו בתוכן, באהבה ובעשייה.

ואז הגיע אותו בוקר נורא. בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, השקט של הבוקר הישראלי הופר באחת. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל כל הנמצאים באזור. באותו בוקר, נפתחה מלחמה ששינתה את פני המדינה. ים, שהיה כחודשיים לפני גיוסו לצה"ל, חש את כאב המדינה בבטנו. הוא לא יכול היה לשבת בחיבוק ידיים. מיומה הראשון של המתקפה ועד מועד גיוסו, הוא לא הפסיק להתנדב למען המדינה ואנשיה, מבין שזוהי שעת חירום וכל יד עוזרת נחוצה. הוא נסע דרומה, התגורר כשבועיים ביישוב בעוטף על מנת לסייע לחקלאים שאיבדו את יכולתם לעבד את האדמה. הוא קם עם שחר, הגיע לשדות הנטושים, ידו נגעה באדמה הלחה, ריח הבוץ והצמחים עלה באפו, והוא עבד ללא לאות לאסוף את היבול, להציל מה שאפשר, תחת השמש הקופחת, כשברקע עדיין נשמעים קולות המלחמה. הוא ידע שכל עגבנייה שנאספת, כל חסה שנקטפת, היא ניצחון קטן של חיים על פני הרס. במקביל, הוא פתח חמ"ל בביתו בסלעית. בית המשפחה הפך למרכז לוגיסטי שוקק חיים, מלא בארגזים, בציוד, במתנדבים שבאו לעזור. ים ניהל את הכל ביד רמה, ארז וחילק ציוד לחיילים בחזית ולמפונים שאיבדו את בתיהם, כשהוא מקפיד על כל פרט, מוודא שכל חבילה מגיעה ליעדה. וכל זאת, תוך כדי שהוא ממשיך באימוני הכנה קפדניים, בשאיפה להפוך ללוחם הטוב ביותר שיוכל להיות, מבין שגם כוחו הפיזי והמנטלי ייתכן ויידרש בקרוב.

בדצמבר 2023, בלב המלחמה, התגייס ים לצה"ל, כשעיניו הכחולות בוערות בתחושת שליחות. הוא ידע בדיוק לאן הוא הולך ולמה. תחילה שירת כלוחם ב"שייטת 13" – יחידת הקומנדו של חיל הים, שם עבר הכשרה אינטנסיבית ומאתגרת, כשמי הים הקרים והמלוחים הופכים לחלק משגרת יומו. הוא למד להתמודד עם אתגרים פיזיים ומנטליים קיצוניים, לצלול לעומקים, לנווט בחשכה, ולפעול בצוות תחת לחץ עצום. אך בהמשך, שובץ כלוחם בסיירת "גולני", יחידה קרבית עילית בחטיבת גולני המפורסמת, ושם מצא את מקומו האמיתי. הוא התחבר מיד לרוח היחידה, לאנשיה, לאדמה שעליה לחמו. במהלך הכשרתו, עוד בטרם סיים את המסלול המלא, לקח ים חלק פעיל בלחימה, והשתתף במספר פעילויות מבצעיות בלבנון, לשם התפשטה הלחימה מיומה הראשון של המלחמה. הוא מצא את עצמו במהרה בלב העשייה, מבין שכל צעד, כל פעולה, משפיעה על בטחון המדינה. לאחר שסיים את הכשרתו, השתתף בפעילויות רבות בשטח רצועת עזה, במרחבים שבהם סכנה ארבה בכל פינה. הוא ביצע את משימותיו בדבקות, באחריות ובאומץ לב שאין שני לו, והפגין יכולות לחימה ומנהיגות ברמה גבוהה במיוחד. חבריו ומפקדיו ראו בו דמות לחיקוי, כוח מניע, דוגמה ומופת. לאור ביצועיו המצוינים, בשבוע וחצי האחרונים לפני שנהרג, הוא הוצמד למפקד הפלוגה ולחם לצידו, כחלק מחוליית הפיקוד הקדמית, מקום שבו נדרשו היכולות הגבוהות ביותר של קבלת החלטות תחת אש, תושייה ומנהיגות.

ביום חמישי, ה-8 במאי 2025, היה הכוח של ים בפעילות מבצעית בעיר רפיח שבדרום הרצועה, עמוק בתוך שטח האויב, במשימה קשה ומסוכנת. במהלך הלחימה, בעיצומו של קרב יריות, נפצע אחד מחבריו של ים. בלי היסוס, תוך סיכון חייו, הסתער ים קדימה, הגיע אל חברו הפצוע, טיפל בו במסירות ובמהירות, והניח על ידו חסם עורקים. הוא ידע שכל שנייה קריטית, שיש לו בידיים את חייו של אדם, ופעל בקור רוח מדהים. פעולתו המהירה והמקצועית הצילה את חיי חברו. אך גורלו של ים נחרץ בפעילות נוספת באותו יום, שעות ספורות לאחר מכן. בעודו פועל בשטח, נורה טיל נ"ט (נגד טנקים) על כלי רכב משוריין, ככל הנראה רכב הפיקוד שאליו היה צמוד. ים, שעמד ליד הרכב, נפגע ישירות בפיצוץ העז ונהרג במקום. הוא היה בן עשרים ואחת במותו, בשיא פריחתו, כשאור גדול של עשייה, אהבה ונתינה הולך ומתעצם בו.

במהלך כל תקופת הלחימה, נשא ים עימו פנקס קטן. בפנקס הזה, בין תוכניות מבצעיות ורישומים מהשטח, כתב, בין היתר, דברים לשיפור ולשימור. במדור של "דברים לשימור", מצאה משפחתו אחרי מותו את מילותיו המצמררות: "חברות – הייתי חבר של כולם. ערכיות – הייתי בן אדם. אי ויתור – עד לרגע האחרון". מילים אלו, שנכתבו בדם ליבו וברוח לחימתו, הותירו צוואה רוחנית ברורה. הן סיכמו את כל מה שהיה ים – חבר למופת, אדם עם ערכים עמוקים, ולוחם שלא נכנע אף פעם. סמל ים פריד נפל בקרב ביום י' באייר תשפ"ה, ה-8 במאי 2025, והובא למנוחות בבית העלמין של מושב סלעית. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה, דמעות רבות נשפכו על קברו הטרי. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב, קרן ואיציק, ושני אחים כואבים, יהלי ודין, שאיבדו את אחיהם הבכור והאהוב. לאחר נפילתו, הועלה ים מדרגת סמל לדרגת סמל ראשון, כהוקרה על גבורתו ועל תרומתו יוצאת הדופן.

אימו, קרן, כתבה עליו מילים נוגעות ללב, ששיקפו את עומק האובדן ואת גודל הנשמה שאבדה: "ים הותיר אחריו משפחה אוהבת וחברים רבים, כואבים ומתגעגעים. הוא ייזכר לעד כנער יפה הבלורית והתואר – ויפה הנפש והלב. דמות מופת של נחישות ושל גבורה, של אהבת הארץ ושל אהבת האדם." היא המשיכה ותיארה את מהותו: "ליבו פתוח לכל וידו מושטת תמיד - נותן בלי גבול, כמו הים שאת שמו קיבל: רחב, עמוק ואינסופי. וכל זאת בענווה שקטה ובצניעות שאין לה שיעור. 'אל תבכה כי זה נגמר, חייך כי זה קרה!' כתב בתום תקופתו ב'חמש אצבעות'. צוואה זו, שכולה אור ואהבה, בדיוק כמו ים עצמו, תמשיך ללוות את כל מי שאהב אותו - עד קץ הימים". מילותיה של קרן, שהיו מלאות באהבה ובהערכה עמוקה, נגעו בנפש כל מי ששמע אותן.

חברו הקרוב, איתמר, שהכיר את ים שנים רבות, כתב עליו: "היית משמעותי כל כך בכל מסגרת שדרכת בה. לא כי עשית רעש מטורף או משכת את תשומת הלב אליך, בגלל הנדירות שלך... היית דוגמה למחויבות ומצוינות חסרת פשרות, דוגמה לרעות וחברות למופת, דוגמה למשפחתיות. כמה אהבת את המשפחה ימוס, כמה היית מדבר עליהם..." איתמר המשיך וסיפר על ההשפעה של ים עליו: "לימדת אותי מה זה להיות שמח בחלקי, לימדת אותי כמה חיוך אחד יכול לשנות את מצב הרוח מקצה לקצה, לימדת אותי על קור רוח, נחישות והתמדה." המילים הללו, שנכתבו בכאב ובגעגוע, שיקפו את עוצמת אישיותו של ים, ואת ההשפעה העצומה שהייתה לו על סביבתו.

יום אחרי שנטמן, ב-10 במאי 2025, היה אמור ים לחגוג את יום הולדתו העשרים ואחת. זה היה יום קורע לב במיוחד. במהלך הלוויה, ספדה אימו, קרן, בקול רועד אך איתן: "ים, אני קוברת אותך ב-12:00 בצהריים וחוגגת לך יומלדת היום ב-12 בלילה". ובאמת, במהלך ימי השבעה, יום לאחר שנטמן, התכנסו בני משפחתו וחבריו בבית המשפחה בסלעית. במקום אבל טהור, הם ציינו את התאריך המיוחד בשירה ובניגון, בערב של זיכרון ואהבה, ערב שבו התערבבו דמעות וצחוק, כאב ותקווה. במקביל, הרחק משם, בעיר רפיח שבדרום הרצועה, ערכו חבריו לסיירת "גולני", אלה שלחמו לצידו וראו בו מנהיג וחבר, שירת הצדעה מרגשת לזכרו, כשקולם נשבר בין צלילי השטח והאבק.

זכרו של ים פריד ממשיך לפעום בלבבות רבים. במכינה הקדם-צבאית "גליל עליון", שבה למד ועיצב את אישיותו, נערך יום תחרויות עמוס ומרגש לזכרו, כשרוחו הספורטיבית והתחרותית של ים נכחה בכל פינה. תנועת "חמש אצבעות", שבה התכונן ים להיות לוחם, ערכה אימון מיוחד לזכרו, כשכל שריר כואב וכל טיפת זיעה הוקדשו לו. קבוצת כוכב יאיר של התנועה אף ערכה מסע ארוך ומאתגר לזכרו ולזכר סמל גיא בזק ורב-סמל נועם ברזילי, בוגרים נוספים של הקבוצה שנפלו גם הם במלחמה, סמל לשלושת הגיבורים שלא ויתרו. יחידות צבאיות רבות, ששמעו על גבורתו ועל דמותו, ערכו מספר מסעות מפרכים לזכרו, כשחיילים צעירים נושאים את שמו בליבם ובצעדיהם. חברותיו וחבריו מהצבא, מהמכינה ומהיישוב מעבירים באופן קבוע שיעורי לימוד על ערכיו ועל רוחו בכל המסגרות בהן היה, מפיצים את אורו ואת מורשתו לדורות הבאים. עמוד הנצחה לים נפתח באינסטגרם תחת השם remember_yam_frid, ועמוד הנצחה נוסף נפתח באתר memoriz.plus, המאפשרים לכל מי שהכירו, לאהובים ולזרים, לזכור, להתגעגע ולהוקיר. ים פריד, סמל ראשון, גיבור ישראל, ממשיך לחיות דרך סיפורו, דרך האנשים שנגע בהם, דרך הערכים שהותיר אחריו, ודרך התקווה שהוא הותיר אחריו – תקווה למדינה חזקה, ערכית ואוהבת, בדיוק כמו הים שאת שמו נשא. הוא נפל במלחמה על תקומתה של מדינת ישראל, וזכרו יהיה נצור בלב האומה לעד, כסמל לגבורה אנושית, לאהבת הארץ ולאהבת האדם.