יעקב נדלין

באור עקיבא, עיר שקטה על חוף הים התיכון, נשזר סיפור חיים שהחל אלפי קילומטרים משם, בערבות קזחסטן הרחבות, ביום קיץ חם, השני ביולי 1987. זה היה יעקב נדלין, בנם של גלינה וייפים, שהביאו אותו לעולם הזה ושתלו בו את הזרעים הראשונים של סקרנות וטוב לב. בית הוריו, דירה קטנה ועמוסה בחום אנושי, היה המקום שבו צעדיו הראשונים עשו את דרכם על רצפות עץ חורקות, ושם נשמעו צחקוקיו הראשונים שהדהדו בין קירות שספגו שנים של שיחות, ארוחות משפחתיות וקריאת ספרים. הוא גדל לצד שתי אחיותיו, לרה ואלה, איתן חלק את סודות הילדות, את משחקי החצר הפשוטים שארגנו בבנייני השיכונים האפרוריים, ואת החלומות המתוקים שרוח נשאה מעבר למרחבים האינסופיים של המדינה הסובייטית לשעבר. האוויר בקזחסטן, במיוחד בימי החורף הקפואים, היה צלול וחד, והוא זכר את ריח עצי האשוח הקפואים, את צליל המגפיים ששקעו בשלג העמוק, ואת חמימות התה המהביל שהוגש בכוסות זכוכית עבות לאחר יום של משחקים בחוץ. ייפים וגלינה, כל אחד בדרכו, נטעו בו ערכים של אחריות, חריצות וחיפוש בלתי פוסק אחר ידע – ערכים שיעצבו את דרכו וינחו אותו בכל צומת בחייו. השיחות סביב שולחן האוכל, שבהן דנו על העולם הרחב, על פוליטיקה ועל ספרות, היוו עבורו שיעור מתמשך, שהצית את ניצוץ הסקרנות והרצון להבין את המורכבות האנושית והטכנולוגית שסביבו.

בגיל שבע עשרה, כנער בוגר העומד על סף בגרותו, קיבל יעקב החלטה שהייתה אמיצה וגורלית כאחד: לעזוב את קזחסטן ולעלות לבדו לישראל, במסגרת תוכנית מיוחדת שנועדה להכין עולים צעירים לקליטה בארץ לפני הגעת הוריהם. הוא נפרד ממשפחתו בחיבוק ארוך שספג לתוכו את כל הפחדים והתקוות, כשריח הבשמים של אמו ונוקשות זקנו של אביו נחרטו בזיכרונו. הטיסה הארוכה, מעל יבשות וים, הייתה רגע של התחלה חדשה, דף חלק שנפרש לפניו. הוא הגיע לכפר העולים בניצנה, נקודה קטנה של תקווה במדבר הנגב הצהוב והלוהט. השמש הישראלית, שונה כל כך מהשמש הקזחית, שרפה את עורו הבהיר וצבעה אותו בגוון עמוק יותר. במשך שנה שלמה, ניצנה הייתה ביתו. שם, בלב המדבר, למד את השפה העברית, מילה אחר מילה, מבטא אחר מבטא, עד שהצליח להרכיב משפטים שלמים, עשירים ורהוטים. הוא התמודד עם געגועים עזים למשפחתו, עם קשיי ההסתגלות לתרבות חדשה, למאכלים שונים ולמנהגים לא מוכרים. אבל בחדר הצנוע שלו, שפנה אל הדיונות האינסופיות, הוא מצא נחמה בקריאת ספרים, בלימוד מתמיד, וביצירת קשרים ראשונים עם בני נוער אחרים, שגם הם הגיעו מכל קצוות תבל, חולקים את אותה תחושה של זרות ותקווה. הוא למד מהר, השתלב בחברה, והפך לחלק בלתי נפרד מהקהילה הקטנה והמיוחדת של ניצנה, כשהוא סופג לתוכו את רוח החלוציות ואת תחושת השייכות למקום חדש.

כשהגיע זמנו להתגייס לצבא, יעקב היה חייל בודד, ללא משפחה קרובה שתלווה אותו ללשכת הגיוס. אבל הבדידות הזו לא שברה את רוחו; היא רק חיזקה את נחישותו. הוא בחר לשרת כלוחם חי"ר בגדוד דוכיפת בחטיבת כפיר, יחידה שנודעה בנחישותה וביכולותיה המבצעיות. הוא ידע שזו הדרך הנכונה עבורו, לתרום למדינה שקיבלה אותו בזרועות פתוחות, ולשלם את חלקו. המסע הצבאי שלו לא היה קל. האימונים המפרכים, הריצות הארוכות עם אלונקה על הגב, שעות השמירה האינסופיות בלילות קרים, והדרישות הפיזיות והמנטליות הגבוהות – כל אלה הציבו בפניו אתגרים יומיומיים. אבל יעקב, עם חיוכו השקט ועיניו המלאות בנחישות, תמיד מצא את הכוחות להמשיך. הוא התבלט בין חבריו לא רק בכושרו הגופני, אלא גם בחדות מחשבתו וביכולת המנהיגות הטבעית שלו. הוא הקשיב לחבריו, תמך בהם ברגעים קשים, ותמיד היה הראשון להתנדב למשימות המורכבות ביותר. המפקדים זיהו את הפוטנציאל הגלום בו, ושלחו אותו לקורס מ"כים, שם רכש את הכלים הפיקודיים הראשונים, ולבסוף, לקורס קצינים. הוא עבר את השלבים הללו בהצטיינות, כשהוא מבין לעומק את משמעות הפיקוד, את האחריות לחיי אדם, ואת חשיבות הדוגמה האישית. הוא לבש את דרגות הקצונה בגאווה, לא כסמל לכוח, אלא כסמל למחויבות עמוקה. דרך שירותו כקצין, הוא למד להוביל, להנחיל ערכים ולעמוד על עקרונותיו, תכונות שישמשו אותו גם בחייו האזרחיים ובשירות המילואים הארוך שבא לאחר מכן, שם שירת כסגן מפקד פלוגה בחטיבת שומרון, גדוד 7037.

לאחר שחרורו מהשירות הסדיר, יעקב לא נח לרגע. הוא שאף להמשיך ולרכוש ידע, לדחוף את גבולותיו האינטלקטואליים. הוא התקבל לטכניון, המכון הטכנולוגי הישראלי, שם למד הנדסת מכונות. השנים בטכניון היו מאתגרות ומרתקות כאחד. הוא שקע בספרים, בפתרון משוואות מורכבות, ובניסויים מעשיים במעבדות. לילות רבים בילה בספרייה, מוקף בערימות של ספרים ובריח הדיו, כשהוא מנסה לפצח עוד ועוד סודות של הפיזיקה וההנדסה. הוא אהב את תהליך הלמידה, את הדיוק הנדרש, ואת היכולת להפוך רעיונות מופשטים למציאות קונקרטית. הלימודים בטכניון לא היו רק רכישת ידע מקצועי; הם היו גם מסע אישי של גילוי עצמי, של הבנת היכולות שלו ושל חידוד חשיבתו הביקורתית. הוא סיים את לימודיו בהצטיינות, כשבכיסו תואר יוקרתי ובמוחו ידע עצום. הוא בחר לעסוק בתחום המכשור הרפואי, תחום ששילב את אהבתו לטכנולוגיה עם רצונו העמוק לתרום לשיפור חיי אדם. הוא הפך למומחה בתחומו, לאיש מקצוע ששמו הולך לפניו, שידע לנתח מערכות מורכבות, לאתר תקלות ולפתח פתרונות יצירתיים. לאורך ארבע שנים, הגשים חלום נוסף, כשהקים סטארטאפ משלו ורשם פטנט על שיטת טיפול פורצת דרך להפרעות קצב לב. הוא האמין בכוחה של החדשנות לשנות את העולם לטובה, ולעזור לאנשים במצוקה. הסטארטאפ היה עבורו יותר מעסק; זו הייתה שליחות, הזדמנות להשאיר חותם, להביא את היכולות הטכנולוגיות שלו לידי ביטוי למען בריאות הציבור. הוא עבד ללא לאות, ימים כלילות, כשהוא מונע מאותה תשוקה עמוקה לפתור בעיות מורכבות ולשפר את איכות החיים של אחרים.

בתוך כל העשייה האינטנסיבית הזו, מצא יעקב את האושר הגדול ביותר בחייו: אהבה ומשפחה. הוא פגש את מעיין, אישה יפה וחכמה, ובין שניהם ניצתה אהבה עמוקה, איתנה, כזו ששורדת את מבחני הזמן והחיים. הם נישאו לפני שלוש עשרה שנים, ובנו יחד בית חם ומלא באור, בלב אור עקיבא. ביתם היה מקלט של אהבה וצחוק, מקום שבו ארבעת ילדיהם – אביתר, יהלי, נגה ונטע – גדלו באווירה של חופש, ביטחון וחינוך לערכים. יעקב היה אבא יוצא דופן, עדין ורגיש, סבלני ודואג. הוא היה מסוג האבות שיודעים להקשיב באמת, שמתכופפים לגובה העיניים של ילדיהם ומדברים איתם בכבוד ובאהבה. הוא אהב לצאת איתם לטיולים, בין אם אלה היו מסלולים רגליים בטבע הפראי, או טיולי אופניים לאורך שבילי החוף המוארים בשקיעה. הוא לימד אותם לזהות עקבות של חיות, להבחין בין צמחים שונים, ולספר סיפורים על ההיסטוריה של הארץ, כשהוא מפיח חיים בכל אבן ובכל עץ. כשחזר מהעבודה, עייף אך מרוצה, תמיד מצא את הכוח לחבק כל אחד מילדיו, לשאול על יומם, ולשבת איתם על השטיח כדי לבנות יחד מגדלי קוביות או לקרוא סיפור לפני השינה. הוא היה נותן את כל כולו למשפחתו, ודאג שלעולם לא ירגישו בחסרונו, למרות העיסוקים הרבים שלו. מעיין, אשתו, תיארה אותו במילים שנובעות מתוך אהבה עמוקה: "יעקב היה מלאך אמיתי, האיש הכי טוב ביקום כולו, לב טהור שרצה להפיץ רק טוב בעולם." היא זכרה את הדרך שבה תמיד ידע להרגיע אותה, את חיוכו המרגיע, ואת נכונותו הבלתי מתפשרת לעזור לכל אדם. בביתם, לא הייתה פינה שבה לא הורגשה נוכחותו, אהבתו והאור שהקרין.

לצד עיסוקיו המקצועיים וחיי המשפחה העשירים, יעקב מצא זמן ומרץ לתרום לקהילה. הוא לא יכול היה לשבת בחיבוק ידיים כשידע שיש מי שזקוק לעזרה. הוא היה מנטור פעיל בארגון בוגרי הטכניון, שם ליווה וסייע בהתנדבות לסטודנטים צעירים, העניק להם מהידע ומהניסיון שצבר, ופתח בפניהם דלתות בעולם התעשייה. הוא זכר היטב את הקשיים שהיו לו כסטודנט, ואת הדרך שעבר לבדו, ולכן חש חובה עמוקה להקל על דרכם של אחרים. המנטורינג לא היה עבורו רק העברת ידע טכני; הוא היה גם תמיכה רגשית, אוזן קשבת ועצה חברית, שהעניקה לסטודנטים ביטחון ואמונה ביכולותיהם. אבל מעל לכל, הוא התחבר באופן עמוק לארגון "אח גדול למען חיילים בודדים". היותו חייל בודד בעצמו, הותירה בו חותם עמוק, והוא ידע מקרוב את האתגרים הייחודיים שאיתם מתמודדים חיילים שאין להם עורף משפחתי קרוב. הוא לא רק תרם לארגון, אלא הפך לליבו הפועם, כיהן כרכז מתנדבים והיה דמות מעוררת השראה עבור עשרות חיילים. דניאל אהרון, מנכ"ל העמותה, תיאר אותו במילים חמות: "יעקב היה דמות מעוררת השראה ומודל לחיקוי לכל חייל שפגש אותו. הוא נתן כל מה שרק יכול היה עבור החיילים הבודדים, ושימש גם כרכז מתנדבים בעמותה. בדרכו הנעימה והצנועה הוביל עשייה משמעותית עבור החיילים הבודדים." יעקב לא חיפש את אור הזרקורים; הוא פעל בשקט, בצניעות, עם חיוך מאיר פנים ועיניים טובות, כשכל מטרתו היא לעזור, לתמוך ולחזק. הוא האמין שכל אדם חייב לתרום לחברה, וכי מי שזכה ביכולות, עליו להשתמש בהן לטובת הכלל. "אחד ויחיד. פלא של אישיות, נדיבות וטוב לב שלא ניתנים לתיאור. הראשון לעזור ולסייע, ראש גדול ולב ענק. מוכשר ביותר, איש משפחה למופת. מי יתן לנו תמורתו," כתבה שולי מלט, ידידתו, ובכך סיכמה את תמצית אישיותו המיוחדת של יעקב – שילוב נדיר של אינטליגנציה חדה, לב רחב ויכולת נתינה אינסופית.

ואז הגיע השביעי באוקטובר 2023. הבוקר ההוא, שבת חג שמחת תורה, התחיל כמו כל בוקר שבת אחר, עם שלווה מדומה. יעקב ומעיין התעוררו לקולות הילדים, אולי תכננו יום של משחקים או טיול משפחתי. אבל השלווה נשברה בבת אחת עם קולות הפיצוצים הרחוקים, צפירות האזעקה הבלתי פוסקות, ובעיקר, עם מבול של ידיעות מדאיגות שהחלו לזרום לקבוצות הווטסאפ. התמונות והסרטונים שהחלו להגיע מהדרום היו קשים מנשוא, בלתי נתפסים. יעקב, כמו רבים אחרים, הבין מיד שמשהו נורא קורה, שמדינת ישראל עומדת בפני אירוע חסר תקדים. הוא לא המתין. כקצין מילואים ותיק, עם שנים של שירות קרבי מאחוריו, ידע מה עליו לעשות. בלי היסוס, בלי שאלה, הוא החל לארוז את הציוד. מעיין, שעיניה היו נתונות בו, ידעה גם היא את גודל השעה, את המחיר שעלול להיות כרוך בכך. ביניהם שררה הבנה שקטה, כואבת. הוא חיבק את ילדיו חיבוק ארוך, חיבוק שנועד לאגור זיכרונות, לספוג את חום גופם הקטן, חיבוק של אבא שיודע שהוא יוצא למשימה מסוכנת, אך לא יכול להימנע ממנה. הוא נישק את מעיין, מבטם נפגש ברגע של אמת חשופה, של אהבה עמוקה שמתערבבת בפחד. "אני חוזר הביתה," לחש לה, והיא הנהנה, מנסה להאמין. הוא יצא מהבית, צעדיו נחושים, כשקולות הילדים מתרחקים מאחוריו. בדרך אל יחידתו, גדוד 7037 בחטיבת שומרון, ראה יעקב את הכבישים מתמלאים ברכבים צבאיים, באנשי מילואים שנוהרים מכל קצוות הארץ, כולם עם אותה הבעה על פניהם – שילוב של הלם, כאב, ונחישות בלתי מתפשרת להגן על הבית.

יעקב הצטרף לפלוגתו, סמ"פ כפי שהיה, וישר נכנס לנעלי המנהיגות. ימים של לחימה אינטנסיבית החלו. המצב היה מורכב, עמוס באי ודאות, בבלבול ובכאוס של מלחמה. כסמ"פ, הוא היה אחראי על חייליו, על רוחם, על ביצוע המשימות. הוא דיבר איתם, הקשיב להם, והקרין ביטחון גם ברגעים הקשים ביותר. ההודעה ששלח לחבריו לפלוגה, ימים ספורים לפני נפילתו, משקפת את עומק אישיותו ואת תפיסת עולמו: "פלוגה ב אני רוצה שתדעו ושתאמינו בזה – אנחנו האנשים הנכונים במקום הנכון ובזמן הנכון. אני רואה בעיניים של כל אחד מכם את הערכים והכאב והמוכנות לעשות כל שיידרש כדי שמדינת ישראל תצא מהמשבר הזה, ובעזרת השם, תנצח והגורל המר יתהפך לניצחון. ניצחון של כולנו. של עם ישראל. של אזרחי ישראל השותפים בגורל האומה. ואני לא מפחד להגיד את זה, גם ניצחון של הטוב על הרע בעולם כולו… אנחנו נהיה התקדים. את הרוע אפשר להכריע. לא חייבים להכיל אותו. לא עוד. ואנחנו, חיילי צה"ל, חוד החנית של העולם כולו במלחמה הזאת. מצטט לכם הודעה שקיבלתי מחבר ברוסיה. תתרגמו בגוגל: осталось только хорошим людям убить всех плохих людей ;) ובדומה לזאת קיבלתי גם הודעות מחברים מוסלמים באנגליה ופקיסטאן. ועוד דבר חשוב לי שתדעו. אני לא אפשוט את המדים עד שאחרון השבויים יחזור הביתה, תהיה החלטת הממשלה אשר תהיה. כל פקודה אחרת תיחשב בעיניי כבלתי חוקית בעליל. אנחנו ננצח."

מילותיו אלה לא היו רק קריאה לפעולה; הן היו מניפסט של אדם שמאמין בצדקת דרכו, שמבין את גודל השעה, ושמוכן לשלם את המחיר הגבוה ביותר למען עקרונותיו. הוא ראה את המלחמה לא רק כמאבק מקומי, אלא כמאבק קוסמי בין טוב לרע, וחש שחיילי צה"ל הם חוד החנית במאבק הזה. ההתייחסות שלו לשבויים, וההצהרה שלא יפשוט את מדיו עד שישובו כולם, מראה על מחויבותו העמוקה לכל אדם, ולא רק למדינה. הוא לא היה מוכן לקבל פשרה על חיי אדם, על כבוד אדם, או על ערכים בסיסיים של צדק. הוא ראה בפקודה להשאיר שבויים מאחור כפקודה בלתי חוקית בעליל, וכך גם פעל. הוא היה מנהיג אמיתי, שהוביל מתוך ערכים, מתוך הבנה עמוקה של המוסריות והאנושיות. מילותיו אלו הדהדו בלבבות חייליו, העניקו להם כוח ותקווה ברגעים של ייאוש וחוסר ודאות. הוא הקרין את התקווה הזו, את האמונה בניצחון, והצליח להדביק בה את כל מי שסבב אותו. הוא לא הסתפק בלהיות שם פיזית; הוא היה שם נפשית, מנטלית, מנהיג את אנשיו גם דרך מילים, דרך רוח.

ביום שישי, כ"ט בתשרי תשפ"ד, ה-13 באוקטובר 2023, שבוע אחרי שהחלה המלחמה, ובזמן שישראל כולה עדיין הייתה עמוק בתוך ההלם והאבל, יעקב נדלין, סרן במילואים, נפל בקרב. זה קרה בפעילות מבצעית בשומרון, והנסיבות היו טרגיות: מאש כוחותינו. המוות במלחמה הוא תמיד אכזרי, אך מוות מאש כוחותינו הוא אכזרי שבעתיים, הוא מוסיף ממד של כאב ובלבול. יעקב היה בן שלושים ושש במותו, בשיא חייו, בשיא עשייתו, כשעתיד מזהיר עוד היה לפניו. הוא נהרג כשהוא לובש את מדיו, כשליבו פועם למען מדינתו, למען משפחתו, למען עמו. הוא נהרג כשהוא נאמן לשבועת חייו, להצהרתו האחרונה לחבריו, כשהוא נלחם על מה שהאמין בו בכל ליבו. הבשורה על נפילתו הגיעה למשפחתו באור עקיבא כרעם ביום בהיר, והותירה חלל עצום, בלתי נתפס. מעיין איבדה את אהבת חייה, ארבעת ילדיו – אביתר, יהלי, נגה ונטע – איבדו אבא עדין, רגיש ודואג, והוריה ואחיותיו איבדו בן ואח יקר. הקהילה באור עקיבא, חבריו לטכניון ולסטארטאפ, וחיילי "אח גדול" שהיה להם למשפחה, כולם נותרו המומים וכואבים, מנסים לעכל את האובדן הבלתי נתפס. יעקב הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין באור עקיבא, כשדגלי ישראל מונפים בחצי התור, וקולות הבכי נשמעים באוויר הכבד. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת רב סרן, אות הערכה והוקרה על שירותו, על מסירותו ועל הקרבתו. אך דרגה זו, כמו כל מילה אחרת, אינה יכולה למלא את החלל שנפער.

הריק שהותיר אחריו יעקב נדלין הוא עצום, אבל המורשת שהשאיר אחריו גדולה ועוצמתית לא פחות. הוא היה איש של עקרונות, של עשייה, של אהבה ושל נתינה. הוא היה סמל לאותה רוח ישראלית שאינה נכנעת, שאינה מוותרת, שרואה את הטוב על פני הרע ומאמינה ביכולת להכריע אותו. חייו היו סיפור של עלייה, של השתלבות, של בנייה ושל תרומה בלתי פוסקת. הוא הגיע כנער בודד מארץ רחוקה, והפך לקצין מצטיין, למהנדס מבריק, ליזם חדשני, לאב אוהב ולמנהיג קהילתי ששינה חיים של רבים. בכל תפקיד ובכל מעגל בחייו, הוא הקרין יושר, אומץ לב, ומוסריות בלתי מתפשרת. הסטארטאפ שייסד, הפטנט שרשם, והעזרה שהעניק לסטודנטים ולחיילים בודדים – כל אלה הם רק חלק קטן מהחותם שהשאיר בעולם.

מעל לכל, יעקב נדלין ז"ל הוא סמל לגבורה האנושית, לגבורה שנובעת לא מסיסמאות או ממליצות, אלא מתוך בחירה יומיומית בטוב, במעשה, באחריות. הוא היה גיבור מעצם היותו אדם, אדם שחי חיים מלאים ומשמעותיים, שאהב בכל ליבו, ושלבסוף, הקריב את חייו למען האחר. הוא השאיר אחריו לא רק משפחה כואבת, אלא גם אומה שלמה שיודעת שאיבדה אחד מטובי בניה. סיפורו של יעקב, שנצרב בדפי ההיסטוריה של מלחמת התקומה, הוא סיפור של תקווה, של גאווה ישראלית, של אמונה בכוחו של האדם להתעלות מעל הקשיים ולפעול למען עולם טוב יותר. זכרו יהיה נצור בליבנו לעד, כמגדלור של ערכים, של אנושיות ושל אהבת אדם ומולדת. יהי זכרו ברוך.