יקיר ידידיה שינקולבסקי

בגבעות המוריקות, בין חורש טבעי לכרמי ענבים, שוכן קיבוץ מגדל עוז, פיסת נוף מוקפדת בלב גוש עציון. שם, ביום י' בתשרי תשס"ג, כשמלאכי השמיים שותקים ביום הכיפורים, נולד יקיר ידידיה למשפחת שינקולבסקי, בן זקונים להוריו, גיטל טובה מלכה ואריאל שלום, ואח צעיר ליהודה, אבירז, עפר ורננה. הבית שלהם, בית קיבוצי חם ופתוח, היה תמיד מלא בצחוק ילדים, ריח תבשילים ביתיים, וקולות לימוד תורה שהתמזגו עם שיחות יומיומיות על ענייני הקיבוץ והעולם. יקיר גדל אל תוך המרקם הזה, אל תוך קהילה שחיה את עקרונותיה, את החיבור לאדמה ואת אהבת האדם, והכל בפשטות ובצניעות. הוא היה תינוק חייכן, כובש לבבות מיד, שעיניו הגדולות והסקרניות כבר אז הבטיחו עולם פנימי עשיר, והחיוך המתוק שלו היה נדבק, ממיס כל לב בסביבתו.

הילדות של יקיר הייתה שזורה בשבילי הקיבוץ, בריחות של אדמה רטובה אחרי גשם ראשון, ובצלילי פעמוני הפרות הבוקעים מהרפת הסמוכה עם שחר. הוא למד ללכת על השבילים המרוצפים אבנים, רץ יחף על הדשא בגינה הציבורית, ושיחק מחבואים בין עצי הזית העתיקים. סביבת מגדל עוז, המשלבת טבע בראשיתי עם חיים קהילתיים, עיצבה את נפשו הרגישה והפקוחה. בבית הספר הממלכתי-דתי האזורי בגוש עציון, שם החל את לימודיו, הוא בלט לא רק בחיוכו הקבוע אלא גם בחוכמה שקטה. הוא לא היה הילד הקולני בכיתה, אבל כשהיה מדבר, מילותיו היו מדויקות, לעיתים מפתיעות בעומקן, והוא קלט חומר לימוד בקלות יוצאת דופן. זיכרונו היה פנומנלי, ומגיל צעיר גילה סקרנות עצומה לכל נושא, החל מסיפורי התורה ועד פרטי הטבע הסובב אותו. הוא אהב לשוטט בחורשות שליד הקיבוץ, לאסוף עלים ופרחים, להתבונן בחרקים, ולשאול שאלות על כל דבר שראה, שאלות שמעידות על נפש מתבוננת ומתעמקת. הוריו ואחיו זכרו את הילד שהיה יכול לשבת שעות בשקט, מרוכז בספר, או להתבונן ממושכות בפרח קטן, כאילו מפענח את סודותיו.

ככל שבגר, כך התחזקה אישיותו המיוחדת. יקיר לא פחד מעולם מעבודה קשה, והיה נכון להתלכלך למען המטרה. כבר כילד, כשאחרים התרחקו ממשימות פחות נעימות, הוא ניגש אליהן בשמחה ובחיוך. אם הייתה עבודה ברפת, לדוגמה, הוא היה הראשון להתנדב. לא היה אכפת לו מהריח העז או מהבוץ, אלא רק מהתרומה ומהמעשה עצמו. הוא התייחס לכל משימה, קטנה כגדולה, ברצינות ובאחריות שחרגה מגילו. הוא למד לראות את היופי שבעמל, את הסיפוק שביצירה, והבין שאין עבודה "פחותה" אם היא נעשית מתוך רצון טוב. גם בבית, הוא היה תמיד הראשון להושיט עזרה, להרים דברים כבדים, לנקות אחרי כולם, והכל בלי להתלונן, מתוך הבנה פנימית של מה שצריך לעשות. הוא היה יצרן של שקט, נוכחותו הרגיעה את הסביבה, והוא השפיע על הסובבים אותו לא באמצעות מילים רבות, אלא באמצעות דוגמה אישית, אדיבות, וחיוך כובש שביטא את טוב ליבו.

בגיל הנעורים עבר יקיר ללמוד בישיבת "בני עקיבא - אורות יהודה" באפרת, שם המשיך לפתח את עולמו הרוחני והאינטלקטואלי. בישיבה התיכונית הוא לא רק שקד על לימודיו, אלא גם התגלה כמנהיג שקט וטבעי. הוא שימש כמדריך בתנועת הנוער "בני עקיבא", שם הוביל קבוצות של ילדים צעירים, לימד אותם על אהבת הארץ, על ערכים, ועל משמעותה של קהילה. הוא היה מדריך של"ח צעיר – מדריך שדה, לאום וחברה – והוביל טיולים ומסעות, כשהוא חולק עם חניכיו את הידע הרב שצבר על הטבע וההיסטוריה, אך בעיקר את אהבתו העמוקה לארץ. חניכיו העריצו אותו; הוא ידע לדבר אליהם בגובה העיניים, להקשיב ללבטיהם, ולעורר בהם השראה. הוא לא היה צועק או מטיף, אלא מראה להם את הדרך דרך מעשיו שלו, דרך הנכונות שלו ללכת בראש, לפתוח שבילים, ולהתמודד עם אתגרים פיזיים ומנטליים. הטיולים שארגן היו תמיד מתוכננים לפרטי פרטים, והוא דאג לכל חניך וחניך, מוודא שכולם מרגישים בטוחים ומוכלים.

עם סיום לימודיו בישיבה התיכונית, יקיר בחר להמשיך את דרכו הרוחנית והלימודית בישיבת ההסדר בירוחם. הבחירה בירוחם, עיר מדברית מרוחקת, לא הייתה מקרית. היא שיקפה את רצונו העמוק להתנתק ממוקדי ההמולה, להתמקד בלימוד מעמיק ובעשייה משמעותית. בבית המדרש של ירוחם, יקיר פרח. הוא גילה התמדה ושקידה רבה בלימודיו, שעות על גבי שעות שקוע בדפי הגמרא והספרים, כשהוא נובר בסוגיות מורכבות ומבקש להבין את עומק הדברים. ראש הישיבה, הרב אוריאל איתם, זכר אותו כמי ש"עשה תורתו קבע", קובע את מושבו בבית המדרש במסירות. הוא היה "אומר מעט ועושה הרבה" – מעיין בשקט, מתעמק, אך כשנדרשה עשייה, היה הראשון לקום ולבצע. חבריו לישיבה העריכו את חוכמתו ואת יכולתו לנתח סוגיות בצורה מקורית, אך יותר מכל, את אופיו הנעים והצנוע. הוא היה חבר אמיתי, ידע להקשיב בסבלנות, לתמוך בשעת צורך, והחיוך הביישני-נעים שלו היה סימן ההיכר שלו, מלווה כל מפגש, כל שיחה, ויוצר תחושה של קבלה וחום.

אבל לצד עולמו הרוחני, בערה ביקיר תשוקה נוספת, חלום ישן-נושן: להיות טנקיסט. מגיל צעיר, מנועי הדיזל הרועמים של הטנקים, שריון הפלדה המאסיבי, והעוצמה הבלתי מתפשרת של הכלי הזה, כבשו את דמיונו. הוא ראה בטנק לא רק כלי מלחמה, אלא סמל להגנה, לכוח, וליכולת לעמוד איתן מול כל איום. הוא דיבר על כך עם חבריו בישיבה, בהתלהבות כנה ובעיניים בורקות, ואף הצליח לשכנע כמה מהם להתגייס יחד איתו לחיל השריון. ההכנות לגיוס היו מרגשות, אך אז הגיעה הבשורה המרה: בעיה אורטופדית שהתגלתה לא אפשרה לו להיות חייל קרבי. עבור יקיר, זה היה שבר. חלום חייו עמד בסכנה. אך הוא לא היה אדם שמוותר בקלות. כשנאמר לו שהבעיה עשויה להיפתר בעזרת טיפולי פיזיותרפיה, הוא קיבל החלטה נועזת: לדחות את הגיוס, ולהתמסר לטיפולים. זו הייתה תקופה מתישה ומלאת כאב פיזי ומנטלי. שעות של תרגילים, מאמץ בלתי פוסק, התמודדות עם תסכול, והכל במטרה אחת – להגשים את חלומו. בזכות הנחישות הבלתי מתפשרת שלו, העבודה הקשה, והטיפול המסור, הוא הצליח להתגבר על המגבלה. הוא הוכיח לעצמו ולסביבתו שעם רצון עז ואמונה, אפשר לפרוץ כל מחסום.

ב-11 בנובמבר 2021, יקיר התגייס לצה"ל, כשהוא לובש בגאווה את מדי הזית ומתגייס לחיל השריון. זה היה רגע של ניצחון אישי עצום. הוא אהב את השירות הצבאי בכל נימיו – את המשמעת, את הטירונות המאתגרת, את הגיבוש החברתי, ואת תחושת השליחות. הוא שאף להיות חבר וחייל טוב בכל מובן המילה, והשקיע את כל כולו בכל משימה. אחד מחבריו לטירונות זכר את יקיר כמי שהיה צריך להיבחר כחניך מצטיין, וביקש לנחם אותו כשזה לא קרה. יקיר, בחיוכו הרגוע ובצניעותו המאפיינת, השיב לו שמה שחשוב באמת זה לעשות ולפעול "בהשקט ובצנעה", לא מתוך רדיפת כבוד או הכרה, אלא מתוך אמונה פנימית בדרך. ואכן, הרוח הזו היא שהנחתה אותו לאורך כל מסלול ההכשרה. בסופו של דבר, למרות שלא חיפש את הזרקורים, כישרונו ומסירותו לא נעלמו מעיני המפקדים, והוא סיים את המסלול כמצטיין פלוגתי, הישג מרשים שביטא את היכולות הגבוהות שלו ואת מחויבותו הבלתי מתפשרת. עם סיום ההכשרה, הוצב יקיר בתפקיד טען בטנק מ"מ (מפקד מחלקה) של פלוגה ג', גדוד 53, בחטיבה 188 – חטיבת "ברק" האגדית.

גם כחייל, יקיר לא בחל בשום עבודה, תמיד התנדב ראשון לכל משימה, וביצע אותה בחריצות ובאחריות, מעל ומעבר לנדרש. הוא לא ראה בעבודות "שחורות" עול, אלא הזדמנות לתרום ולהיות שימושי. מפקד אחד זכר מקרה שבו הייתה סתימה עיקשת במקלחות הבסיס, בעיה מגעילה ומסריחה שאף אחד לא רצה לטפל בה. החיילים התחמקו, והמפקדים התלבטו. לפתע, יקיר, בלי שאף אחד יבקש ממנו, פשוט נכנס למקלחות לבדו. הוא פירק את כל הצנרת הסתומה, ניקה אותה ביסודיות, והחזיר הכל למקומו. כשיצא משם, כולו רטוב ומלוכלך, הוא חייך חיוך רחב, כמעט ביישני, כאילו עשה את הדבר הטבעי והפשוט ביותר בעולם. זו הייתה המהות שלו: איש מעשים, שקט, עדין ונעים לכל סובביו, שתמיד פעל מתוך אחווה וכבוד לאחר, וזכה להערכתו ולאהבתו של כל מי שהכיר. הוא היה מעין "דבק חברתי", עם יכולת נדירה לחבר אליו אנשים ולחבר בין אנשים. גם בשירותו הצבאי, כשהגיעו לפלוגה יחד עם חבריו החדשים להכשרה, הוא היה זה שיצר את החיבור הטבעי והחם בינם לבין הלוחמים הוותיקים, מפיג חששות ויוצר תחושת שייכות אמיתית. הוא ידע לראות את האדם שמאחורי המדים, לדבר עם כל אחד בשפתו, ולמצוא את המשותף.

את אותו קשר ישיר ומכבד שידע ליצור עם בני גילו ועם מבוגרים ממנו, ידע יקיר לייצר גם עם ילדים. אחייניו אהבו אותו אהבה עזה, והעריצו את הדוד הצעיר והחייכן. עבורם, הוא היה הדוד המושלם – כזה שיודע להקשיב לסיפוריהם הדמיוניים, לשחק איתם משחקי תפקידים ארוכים עד אין קץ, להתגלגל איתם בדשא, ולספר להם סיפורים מרתקים. הוא לא התייחס אליהם כאל "ילדים קטנים" אלא כאל אישיות שלמה, עם עולם פנימי עשיר. הוא היה יורד לגובה העיניים שלהם, מתמסר למשחק, וצוחק איתם צחוק מתגלגל. כשהיה מגיע הביתה לחופשה מהצבא, הם היו רצים אליו, נתלים על צווארו, ודקות ארוכות לא היו משחררים אותו. הוא מצידו, היה מחבק אותם בחום, מלטף את ראשם, ומרגיש את האושר הצרוף שבקשר הטהור הזה. קשר מיוחד יצר גם עם ילדי רבותיו בישיבה, שהיו מגיעים לבית המדרש. הוא ידע להקשיב להם בסבלנות, לשחק איתם משחקים חינוכיים, ולענות על שאלותיהם התמימות בשיא הרצינות. הוא הפך לדמות משמעותית גם עבורם, כמעין אח גדול או חבר בוגר ואמין, שהם יכלו לסמוך עליו ולספר לו סודות. הוא זכר את שמותיהם, את תחביביהם, ותמיד התעניין בהם בכנות.

ואז, הגיע הבוקר הנורא מכל. ביום שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, כששמש של סתיו ישראלי עלתה באטיות מעל האופק, וכשעם ישראל עוד היה שרוי בחגיגות שמחת תורה, נפתחה מתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים. בשעה שש וחצי בבוקר, קולות נפץ אדירים החרידו את השקט, כשאלפי רקטות וטילים נורו ללא הפסקה מרצועת עזה לעבר אזורים נרחבים בארץ. בחסות ירי הטילים, חדרו אלפי מחבלים של ארגון הטרור חמאס – דרך היבשה, הים והאוויר – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. דקות ארוכות של חוסר וודאות הפכו לשעות של זוועה בלתי נתפסת. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים ובלתי נתפסים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – תינוקות, ילדים, נשים, גברים וקשישים – והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, כשהם מגינים בגופם על אזרחי המדינה. בבוקר העכור הזה, החלה מלחמת "חרבות ברזל", מלחמה ששינתה את פני המדינה.

יקיר, שהיה באותה עת בשירות פעיל, הוקפץ מיד. הטלפון רעד, הודעות הוואטסאפ זרמו ללא הרף, והשקט של הבוקר התחלף בהמולה של גיוס חירום. הוא לא היסס לרגע. האדמה שעליה גדל, הבית שבו עוצבה אישיותו, האנשים שאהב – כולם היו בסכנה. הוא ארז את תיקו במהירות, נפרד מבני המשפחה בחטף, ויצא אל הלא נודע, אל מלחמה שטרם נראתה כמותה. הוא וצוות הטנק שלו, כחלק מפלגת הפינוי של חטיבת "גולני", נכנסו במהירות אל תוך האזורים מוכי האסון. תפקידם היה קריטי: לפנות פצועים, הרוגים, ואזרחים שנותרו לכודים תחת אש. הם נעו בשטח תחת איום מתמיד, כשהם רואים לנגד עיניהם את ההרס הנורא, את העשן העולה מהבתים השרופים, ואת סימני הזוועה שהותירו המחבלים. יקיר וצוותו יצרו קשר מיוחד עם לוחמי גולני בשטח. הם היו שם בשבילם בכל עת, נכונים לסייע, לחלץ, להגן. הם היו עיניהם ואוזניהם של לוחמי החי"ר, מגיעים במהירות לכל קריאה, תחת אש כבדה, מתוך תחושת אחריות עמוקה. אך למרות החשיבות העצומה שראו בתפקיד זה, בערה בהם, וביקיר בפרט, התשוקה לחזור לפלוגה שלהם ולהצטרף ללחימה בחוד החנית. הם הרגישו שהם יכולים לתרום יותר, להילחם ישירות באויב, ולא רק לפנות את תוצאות מעשיו.

ביום רביעי, ה-29 בנובמבר 2023, כחודש וחצי לאחר פרוץ המלחמה, זכתה משפחתו של יקיר לבקר אותו בשטח התכנסות בפארק ערד. המפגש היה מרגש ועמוס רגשות מעורבים. מצד אחד, הקלה עצומה לראות אותו בריא ושלם, את חיוכו המוכר שוב על פניו. מצד שני, דאגה עמוקה מהבאות, מהמשימות שעוד לפניו. יקיר, עם עיניים בורקות וגאווה גדולה, סיפר להם שהפעם הבאה שהוא וחבריו ייכנסו לעזה, הם כבר ישתתפו בלחימה עצמה. הוא דיבר על כך בהתלהבות, לא מתוך קלות ראש, אלא מתוך תחושת שליחות עמוקה, אמונה בצדקת הדרך, ורצון עז להגן על הבית. טובה, אימו, סיפרה אחר כך איך נרגע ליבה ושמחה לראות אותו כל כך טוב, כל כך שלם עם עצמו ועם דרכו. הוא הקרין עוצמה פנימית ושלווה, למרות המצב המתוח. הוא חיזק את המשפחה, והבטיח שישמור על עצמו. הם חיבקו אותו חיבוק ארוך, חיבוק של פרידה ושל תקווה, חיבוק שנועד לאגור כוח לרגעים הבאים.

חמישה ימים לאחר מכן, ביום שני, ה-4 בדצמבר 2023, נכנס הטנק של יקיר בראש הגדוד אל שכונת שג'אעיה שבעזה. שג'אעיה, מעוז טרור ידוע, הייתה יעד מורכב ומסוכן, רצוף מנהרות, מטענים ומארבים. הקרב היה צפוי להיות קשה ואכזרי. הטנק של יקיר, כטנק מ"מ, הוביל את הכוח, פורץ דרך תחת אש, כשהוא מגן על הכוחות המתקדמים מאחור. המתח באוויר היה מורגש, כל תנועה נשקלה בכובד ראש, כל פנייה הייתה עלולה להיות האחרונה. כשהגיעו לפאתי השכונה, באזור צפוף ודחוס, נורה לעברם טיל נ"ט (נגד טנקים) קטלני. הכל קרה במהירות מסחררת. הטיל פגע בטנק בעוצמה אדירה, פיצוץ עז הרעיד את האדמה. יקיר, ושני חברים נוספים לצוות הטנק – לוחמים אהובים ומסורים – נהרגו במקום. רק נהג הטנק ניצל, פצוע ומזועזע. רב-טוראי יקיר ידידיה שנקולבסקי נפל בקרב, בן עשרים ואחת בלבד במותו, כשהוא מגן בגופו על עמו וארצו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בכפר עציון, תחת שמי הקיבוץ שבו גדל. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סמל, כהוקרה על מסירותו ועל גבורתו. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב, שלושה אחים ואחות, וקהילה שלמה שחשה אובדן עצום.

האבל היה עמוק וכואב, אך לצדו התרוממה תחושה של גאווה על הדרך שבה חי יקיר ועל הקרבן שהקריב. טובה, אימו, ספדה לו כשקולה רועד, אך עיניה משדרות עוצמה: "יקירי היקר, כך תמיד אמרנו, יקירי היקר תרתי משמע, מתנה שזכינו בה במשך עשרים ואחת שנה. כמה למדנו ממך. ילד מיוחד עם עוצמה פנימית גם בתקופות שהיו מאתגרות עבורך. מאז שיצאת לישיבה ואחר כך לצבא כל כך צמחת והתפתחת. היה בך עומק ורגישות. ביום רביעי האחרון זכינו לבוא לראות אותך ונראית כל כך טוב, ואני נרגעתי ושמחתי... יקיר האמין במה שאף אנחנו מאמינים וחינכנו כך את ילדינו: שיש לנו זכות להיות פה בארץ גם אם זה אומר להילחם עליה. הלוואי שנלמד להילחם על הדברים החשובים ביחד ולא ניתן למחלוקות להפריד בינינו". מילותיה המרגשות של האם הדגישו את אמונתו העמוקה של יקיר ואת המסר של אחדות שביקש להעביר.

אחיו, אבירז, ספד לו בחום ובגעגוע: "יקיר אחי האהוב, הדוד הכי מתוק שילדיי הכי אהבו לשחק איתך... כשמך כן היית, אדם יקר וחבר אמת. היה לך עולם פנימי עשיר ורגישות נדירה לסובבים אותך. כל תחנה אותה כבשת במהלך חייך הקצרים השגת בעמל. עבדת קשה ובצניעות ושמרת על אופטימיות וחיוך גדול על הפנים. כל כך מרגש היה לראות אותך חניך מצטיין בסיום מסלול, אהוב ומוערך כל כך על ידי חבריך. נפלת עבור העם, המדינה והארץ, אנחנו נעשה הכול כדי שזה לא יהיה לשווא. אנחנו נמשיך, נבנה, ניטע, נצמח, נגדל ונתאחד כעם, כי זו הייתה דרכך". מילותיו של אבירז ציירו את דיוקנו של יקיר כדמות אהובה, מסורה, ובעלת נחישות יוצאת דופן, שהותיר חותם עמוק על כל מי שהכיר אותו.

אח נוסף, עפר, התקשה להכיל את האובדן: "הייתה בך תמימות כובשת מחוברת עם פשטות עמוקה. האמנת במשהו ועשית אותו, בלי לשאול שאלות ובלי לפקפק, פשוט כי חשבת שהוא היה הדבר הכי נכון... הגעת לישיבת ההסדר בירוחם, פרחת והיה כיף להביט בך מהצד, איך אתה גדל ומתפתח. ואז הגעת לצבא ובכלל פרחת. היית חוזר הביתה ומדבר עם ברק בעיניים על הצבא, בשעת פקודה היית הראשון להיות מוכן". עפר תיאר את יקיר כאיש של עשייה ואמונה, שהתמסר לדרכו בכל ליבו, וראה את הצבא לא רק כמקום שירות אלא כהגשמת ייעוד.

רננה, אחותו הצעירה, הביעה את תחושת החיסרון וההחמצה העצומה: "לפני כמה זמן דיברנו על אהבה", ספדה. "אמרת שלהתאהב זה מפחיד בעיניך, מפחיד לפתוח ולתת את עצמך למישהו אחר ככה. למישהו כמוך זה באמת מפחיד. אתה אוהב עמוק ואוהב חזק, וכשאתה אוהב משהו זה עד הסוף... אתה היית אמור למצוא מישהי לאהוב ככה, אתה אמור לאהוב ולהתחתן ולהביא ילדים ולאהוב אותם עוד יותר, אתה אמור ללמוד את ההיסטוריה של כל דבר בעולם ולצטט לי פסקאות מספרים שאני בקושי זוכרת שקראתי. אני לא יודעת איך לסכם אותך עכשיו, היה אמור להיות לנו יותר זמן להכול". דבריה של רננה חשפו את עומק נפשו של יקיר, את יכולתו לאהוב ללא גבולות, ואת החלומות הרבים שנגדעו באיבם, והותירו אחריהם חלל ענק של "מה שהיה יכול להיות".

גם רבותיו של יקיר, שהכירו את עולמו הרוחני והאינטלקטואלי, התקשו לעכל את לכתו. ראש ישיבת ההסדר ירוחם, הרב אוריאל איתם, ספד לו: "בחייך עשית הכול בשקט. וכל האיכויות המופלאות שלך התחבאו מאחורי השקט הזה... יש אנשים הזוכים שמשנה מתארת את אישיותם בשרטוט כל כך מדויק: 'עשה תורתך קבע, אמור מעט ועשה הרבה'... קודם כול במובן הפשוט קבעת את מושבך בבית המדרש... היית ממש 'אמור מעט', אבל כשהיה צריך מישהו שיעשה – אתה עשית. ובסבר פנים יפות: תמיד היית עם החיוך הנעים, הפשוט, הביישן מעט. אל כולם. חיוך שאיתו היית נעים לבריות, חביב על כולם. היית חכם, סקרן, קורא דברים מגוונים, קולט, זוכר, מקורי". הרב איתם תיאר את יקיר כדמות נדירה, ששילבה ענווה ושקט עם חוכמה עמוקה ונכונות אינסופית לעשייה, איש שכל כולו היה אמת ופשטות.

הרב אורי סמט, רב קיבוץ מגדל עוז, שראה את יקיר גדל והתפתח, נזכר בו מילדותו: "מי לא זוכר את יקיר הקטן מאיר פנים לכל מי שפוגש, מעורר חיוך ומתיקות שקשה לתאר. גם בשיעורים הפגנת זיכרון מופלא ורצון ללמידה, וכבר בבר מצווה ערכת סיום מסכת בגמרא... כזה היית. מפגין מסירות בכל מה שעושה, אוהב ה' והולך במסירות, התמדה וישרות". דבריו של הרב סמט הדגישו את שורשיו העמוקים של יקיר בקיבוץ ובמסורת, ואת מסירותו הבלתי מתפשרת לערכים שהנחו אותו מיום לידתו.

יקיר ידידיה שינקולבסקי ז"ל השאיר אחריו מורשת של אהבת אדם, ענווה, עשייה, ואמונה עמוקה. משפחתו, שנושאת את כאב האובדן, ביקשה להפוך את זכרו למגדלור של אחדות: "אנחנו מבקשים שחותם האחווה שיקיר הותיר במעשיו ילווה את כל החברה הישראלית. גם אם יש בינינו חילוקי דעות, עלינו תמיד לזכור שבראש ובראשונה אנשים אחים אנחנו, ומתוך הכרה זו עלינו לנהל את חילוקי הדעות בינינו. זו המורשת שיקיר וחבריו הותירו לנו ולאורה נלך". סיפורו של יקיר ידידיה, ילד הקיבוץ החייכן שהפך ללוחם שריון אמיץ, הוא סיפור על בחירה בחיים של משמעות, על התגברות על מכשולים, ועל נתינה ללא גבול. הוא סמל לדור שלם של צעירים ישראלים, שגדלים על ערכי אהבת הארץ והאדם, ומוכנים להקריב את היקר מכל למען ביטחון המדינה ועתידה. זכרו של יקיר, עם חיוכו הנצחי וענוותנותו הכובשת, יישאר חקוק עמוק בלבבות, ויהווה השראה לכולנו ללכת בדרכו, בדרך של אחווה, עשייה, ואמונה. יהי זכרו ברוך.