יקיר לוי

בשכונת קריית השרון שבנתניה, ביום כ"ב באדר תשס"ב, שש במרץ 2002, נולד יקיר לוי, ילד יפה עיניים שהביא איתו חיוך תם וטהור, אור גדול לבית הוריו, רויטל, שכולם קראו לה טלי, ואסף שלמה. הוא היה הצעיר מבין תשעה ילדים, אח לאביה הגדולה ממנו, ולשבעה אחים ואחיות קטנים יותר – שילה, שני, נופר, נבו, נויה, תהל, ינאי וינון – שגדלו סביבו בהפרשי גיל קטנים, יוצרים בבית המהדהד צחוק וחיים סיר לחץ של אהבה ודאגה הדדית. הבית היה תמיד חם ופתוח, רוחש פעילות, ריחות של תבשילים מתערבבים עם ניחוח ספרי קודש וצלילי שיחות ערות. יקיר, כבר מצעדיו הראשונים, היה מוקף בחיבוקים וקריאות שמחה, סופג לתוכו את הערכים שאפיינו את משפחתו: חסד כדרך חיים, אהבה עמוקה לעם ולארץ, ויראת שמיים שהתבטאה לא בטקסים נוקשים, אלא במעשים קטנים של טוב לב ותשומת לב לזולת.

ילדותו של יקיר הייתה רצופת אור, והתבגרותו, כפי שאמר אביו פעם בעיניים נוצצות, הייתה אפילו מדהימה יותר. הוא היה "הבדרן של הבית", עם יכולת מולדת להפיץ שמחה. קול צחוקו המתגלגל היה סימן ההיכר שלו, והוא לא חדל מלהצחיק ולשעשע את אחיו הקטנים, ממציא משחקים, מספר סיפורים משונים, ופשוט מקרין אהבה שאי אפשר היה להתעלם ממנה. אך לצד השובבות והקלילות, יקיר היה גם ילד אחראי, שראה את עצמו שותף מלא במרקם החיים של הבית. הוא עזר להוריו במטלות הבית, לא מתוך הכרח אלא מתוך אמונה עמוקה שכולם צריכים לתרום את חלקם, שבית הוא פסיפס של מאמצים משותפים. הוא היה זה שדאג שאף אחד לא יתחמק, מעודד את כולם, גם את הקטנים ביותר, לקחת חלק פעיל, והכל בחיוך ובמילות עידוד.

את שנות לימודיו הראשונות עשה בבית הספר הממלכתי-דתי "מורשת זבולון" בנתניה, שם התגלו כבר אז תכונותיו החברתיות הבולטות. הוא היה ילד שקל לאהוב, שמוצא את מקומו בכל חברה, ומשאיר אחריו שובל של חברים מכל קצוות הכיתה. כשהגיע לכיתה ד', עשתה המשפחה שינוי גדול בחייה והעתיקה את מגוריה צפונה, אל הגליל התחתון, אל היישוב הקהילתי-דתי-לאומי מורשת, במועצה האזורית משגב. המעבר מההמולה העירונית של נתניה אל השקט והמרחבים הירוקים של הגליל היה חוויה מכוננת עבור יקיר. הוא השתלב במהירות בבית הספר הממלכתי-דתי המקומי, שגם הוא נקרא "מורשת", ומיד מצא את מקומו בתנועת הנוער "בני עקיבא", שבה פרח ושגשג. במורשת, בין שבילי העפר לריחות עצי הזית והאדמה הלחה אחרי הגשם, התעצבה אישיותו עוד יותר. הוא אהב את הטבע, את האוויר הצלול, את תחושת הקהילתיות החמה שאפפה את היישוב.

כמו רבים מחבריו במורשת, יקיר המשיך את לימודיו בישיבה התיכונית "שדה יעקב – תקוות יעקב", שם העמיק את לימודי הקודש לצד לימודי חול. הוא היה נער נעים הליכות, שתמיד הקפיד לדבר בכבוד לכל אדם, ללא הבדל גיל או מעמד. החיוך שלו, שהפך כבר לסימן ההיכר המובהק שלו, לא מש מפניו לרגע, והיה בו משהו מדבק, משהו שגרם גם לאחרים להרגיש קלילים יותר, שמחים יותר. "יקיר היה הילד הכי שמח שהכרתי," אמר אביו לא פעם, וציין את צניעותו וענוותנותו, את מידותיו הענקיות לאהבת האחר ולאהבת הבורא, שהיו עמוד השדרה של כל מעשיו. הנתינה שזרמה בדמו לא הייתה מילים ריקות מתוכן; היא הייתה מעשים יומיומיים. הוא התנדב ב"מגן דוד אדום", מגיע לכל משמרת עם אותו חיוך גדול, עם רצון בלתי נלאה ללמוד כל פרט, לעזור בכל דרך, ותחושת שליחות עמוקה שבוערת בו. הוא היה שם, כחובש צעיר, מגיב לקריאות מצוקה, מגיש עזרה ראשונה, קולו רגוע ומנחם גם ברגעי החרדה הגדולים ביותר. מעבר להתנדבות במד"א, הוא לא הסתפק בכך. פעם בחודש, יחד עם אביו ואחיו, היה נוסע לקריות, אורז ומחלק מארזי מזון למשפחות נזקקות, חלק מיוזמה של אנשי חסד מהיישוב. הוא ראה את החיוכים על פניהם של מקבלי הסיוע, את התקווה הקטנה שנתן להם, וידע שזוהי הדרך הנכונה, הדרך האמיתית, למלא את העולם בטוב.

האופטימיות הבלתי מתפשרת של יקיר, הקלילות שבה התמודד עם אתגרי החיים, עמדה לצד רגישות גדולה ורצון עז ליצור אחדות וחיבורים בין אנשים. הוא היה ידוע כ"אוהב ורודף שלום", תואר שזיכה אותו באהדה ובהערכה בכל מקום שבו דרך. הוא היה הדבק שחיבר בין חברים שונים, בין קבוצות שונות, תמיד מוצא את המכנה המשותף, את נקודת החיבור. "הכול אצלך היה תמיד בלב פתוח," כתבו אוהביו, "מתוך רצון שיהיה טוב יותר – לאחר, לכולם." הוא ניחן בשלווה וברוגע, בפשטות מיוחדת שגרמה לכל אדם להרגיש נוח במחיצתו. הוא כיבד ואהב כל אדם באשר הוא, לא שופט, לא מבקר, אלא מקבל. הוא גרם לכל אחד להרגיש שהוא יותר, שהוא שייך, שהוא חלק ממשהו גדול יותר. החיוך שלו היה שער ללבבות, והוא נכנס מהר לכל חברה, משאיר חותם של אהבה וקבלה.

אחת האהבות הגדולות של יקיר הייתה הארץ עצמה. הוא הכיר כל פינת חמד, כל שביל נסתר, כל מסלול טיול יפהפה, כאילו הארץ הייתה פשוט חלק בלתי נפרד ממנו. הוא ניצל כל רגע פנוי לצאת ולטייל – עם חברים, עם משפחה, ולפעמים גם לבד, רק הוא והנוף. הוא היה נושם את האוויר הצלול, מביט אל המרחבים הירוקים של הגליל או אל הרי יהודה הצחיחים, וממלא את נשמתו ביופי ובהוד של ארצו. הוא אהב כדורגל, והיה אוהד "שרוף" של מכבי חיפה. הוא היה מגיע למשחקים באצטדיון "סמי עופר", קולו מצטרף לשאגת הקהל הירוק-צהוב, חווה את המתח, את האכזבה, ואת השמחה העצומה של ניצחון. גם בכדורסל התעניין, ומדי יום חמישי היה מתכנס עם חבריו לצפייה משותפת במשחקי מכבי תל אביב ביורוליג, כוס תה חם ביד, מתווכח על מהלכים, צועק על שופטים, ופשוט נהנה מהביחד, מהחברותא.

את לימודיו התיכוניים סיים במגמת תקשורת, תחום שאולי התאים לאישיותו הפתוחה והמחוברת לאנשים. לאחר מכן, המשיך ל"מכינת איתן" – מכינה קדם-צבאית ייחודית הממוקמת במישור אדומים, בצפון מדבר יהודה, ממזרח לירושלים. המכינה, ששילבה באופן הרמוני לימוד תורה מעמיק, עבודה חקלאית מאומצת, מלאכת כפיים יצירתית והתנדבות בקהילה, לצד העמקת ההיכרות עם הארץ והכנה אינטנסיבית לשירות הצבאי, התאימה ליקיר כמו כפפה ליד. במשך שנה וחצי שלמד במכינה, הוא התבגר, התעצב, פרח והתעצם. הוא אהב את המקום, את אנשי הסגל המסורים ואת החברים שהפכו למשפחה. הוא התחבר ללימוד התורה לא רק כחומר לימוד, אלא כבסיס עמוק וחשוב לחיים, כמעין מצפן פנימי. "כל אחד צריך ללמוד את התורה," כתב במחברתו, קול עמוק מהדהד במילותיו הכתובות, "להבין אותה, להפנים אותה, כי התורה נותנת לאדם חיים בריאים, חיים טובים ונכונים." ובמקום אחר, בהרהור על זהותו הציונית, הוסיף: "להיות ציוני מבלי שהציונות שלי מתבססת על ההיסטוריה של העם שלי, התנ"ך שלנו, זה לא מחזיק. השורש של הציונות מתבסס על התורה." הוא ראה את החיבור בין העבר להווה, בין הרוח לחומר, כבלתי ניתן להפרדה.

גם במכינה, יקיר המשיך לתת מעצמו בנדיבות. הוא קיבל על עצמו תחומי אחריות רבים, ובהם הביא לידי ביטוי את שלל כישוריו: ארגון וניהול, יצירה ובנייה, דבקות במשימה ומסירות אין קץ. הוא היה זה שארגן את הפעילויות החברתיות, שתכנן את פרויקטי הבנייה במכינה, שדאג לפרטים הקטנים ביותר. וכדרכו, הוא הרעיף אהבה ושמחה על כל סובביו, נוגע בלבבות של כולם. "את החיוך של יקיר היה אפשר לזהות כבר מקילומטרים," כתבה שילת, חברה מהמכינה, מתארת את האופן שבו נוכחותו האירה את החלל. הלל הוסיפה: "יקיר היה כל כך חברותי שאי אפשר שלא להתחבר אליו תוך שניות ולהרגיש איתו הכי בנוח שיש. הכי כיף היה לספר לו סיפורים, כי התגובה שלו הייתה אותנטית ואמיתית." הוא היה מקשיב באמת, בעיניים בורקות, מגיב בכנות שרבים כל כך חיפשו.

יקיר חי את החיים בפשטות ובהודיה, בנוכחות מלאה בכל רגע ורגע. הוא העדיף עשייה משמעותית על פני עיסוק בהבלי העולם הזה, כפי שהעיד על עצמו: "תמיד אנסה שלא תהיה לי שנייה אחת של פלאפון ושל מנוחה," כתב ביומנו, "תמיד עם הגלגלים בראש מסתובבים, ידיים זזות, משהו, רק שלא יקרה מצב שאשתעמם בחדר. כי זה לא נותן שום ערך מוסף." הוא פירט את רשימת הדברים שממלאים את יומו: "להוציא מרעה, לעזור בדיר, לבנות שולחנות לחדר האוכל, לחלק מזון לחיילים, ללמוד תורה והלכה ואמונה. כל הדברים הופכים את היום לגדוש ומעניין. ביום כזה, כשאתה נכנס למיטה ומסתכל אחורה – אתה מחייך, וזה אומר הכול." החיוך הזה בסוף יום עמוס היה המדד האמיתי שלו להצלחה, לתחושת סיפוק. כך, למשל, כשחברי המכינה ירדו לקטיף אבוקדו במטעים של קיבוץ בארי – עבודה פיזית קשה תחת השמש הקופחת – דאג יקיר למורל. גם כשכבר לא היה כוח לקטוף עוד פרי, כשהזיעה ניגרה והגב כאב, הוא דרבן את כולם להמשיך, שם מוזיקה קצבית ואמר: "יאללה, חבר'ה, באנו לעבוד, לא לנוח." הוא ידע איך להפוך גם את העבודה המפרכת ביותר לחוויה של ביחד, של מטרה משותפת.

השירות הצבאי המתקרב העסיק אותו רבות. יקיר שאף להתגייס לסיירת הנח"ל, יחידה מובחרת שדרשה יכולות פיזיות ומנטליות גבוהות. כדי להגשים את המטרה הזו, הוא הצטרף לתוכנית "אחריי! נוער מוביל שינוי", נכנס למשטר אימונים אינטנסיבי שכלל ריצות ארוכות, מסעות עם משקלים, ואימוני כוח. במקביל, הוא המשיך לעבוד על איתנותו המנטלית, מבין שהכוח הפנימי הוא לא פחות חשוב מהכוח הפיזי. הוא כתב לעצמו, במעין דיאלוג פנימי מעצים: "אל תשכח מה הערכים שלך ומי אתה, ואל תישבר. לא סתם אתה רוצה סיירת נח"ל. כי אתה מבין את החשיבות של הצבא, יש לך בעצמי להתגייס ולהגן על המדינה ולשמור עליה ולכל אלה שנפלו לפני הקמתה ואחריה – לשמור על זה. תנסה להיות הכי טוב שיש, כי זה מי שאתה ומה שאתה. אדם שאכפת לו מאחרים, שקבוצה או צוות חשובים לו, ואתה מוכן להקריב לזה מעצמך כי זה מי שאתה. יש לך ראש גדול, תשתמש בו, ואל תפחד מתגובות של אנשים בדרך כי הם רק בדרך ועוברים אותה." הוא ידע בדיוק מי הוא ומה מניע אותו, והיה נחוש ללכת בדרך זו עד הסוף.

ב-5 באפריל 2022, התגייס יקיר לצה"ל, מלא במוטיבציה ובתחושת שליחות. הוא הוצב בחיל הרגלים והחל את הכשרת הלוחם של סיירת הנח"ל, מסע קשה ומאתגר שכלל שבועות ארוכים של אימונים בשטח, תרגולים מפרכים, וחישול פיזי ונפשי. תוך כדי המסלול, כישרונותיו הבולטים והמנהיגות הטבעית שלו לא נעלמו מעיני המפקדים, והוא התקבל ל"יחידה הרב-ממדית" (רבמ"ד) – יחידה קרבית מיוחדת ויוקרתית המורכבת מהלוחמים הטובים ביותר מחילות שונים, שנועדה להתמודד עם אתגרי שדה הקרב המודרני. לאחר מכן, נשלח לקורס מ"כים (מפקדי כיתות), שם למד את רזי הפיקוד והמנהיגות. בהמשך, שובץ מחדש לחטיבת "גולני", החטיבה החומה והמפוארת, ומונה למפקד כיתה במחלקת המרגמות של הפלוגה המסייעת בגדוד 13, הידוע בכינויו "גדעון". המסלול הצבאי של יקיר היה רצוף שינויים, אך הוא עבר אותם עם אותה רוח אופטימית. כשם שבחיים זכה לחבר אנשים וצבעים, כך גם בתקופת השירות שלו הספיק לשים על כתפיו כומתה ירוקה של הנח"ל, כומתה אדומה שהייתה סמל למעבר ביחידה מובחרת, ולבסוף את הכומתה החומה של גולני. "הגעת אלינו מהרבמ"ד וישר כבשת את כולם עם החיוך שלך, הצניעות שלך, המקצועיות שלך והאופי החם שלך," כתב מפקדו, "היית בן אדם מדהים שאפשר ללמוד ממנו המון!"

השינוי והמעבר לגולני לא היו פשוטים ליקיר. כל מעבר דרש הסתגלות, למידה מחודשת של נהלים, הכרת אנשים חדשים, ובעיקר, התאמה לרוח היחידה. אך כמי שחינך את עצמו "לעשות הכול עם חיוך גם בשביל להרים לעצמי את המורל וגם את המורל של הצוות", הוא נהג בהתאם. הוא קיבל את המצב בפנים מחייכות, והצליח להשתלב במהירות ולהפוך לחלק בלתי נפרד מהגדוד. יחד עם לוחמי גדוד 13, ירד יקיר אל עוטף עזה, שם החזיקה פלוגה מבצעית ג' קו סמוך מאוד לגדר המערכת, והתמקמה עם מחלקת המרגמות של הפלוגה המסייעת במוצב "פגה" – נקודה אסטרטגית בין קיבוץ בארי לעלומים. המוצב היה ביתם של החיילים למשך כשלושה חודשים, שם העבירו את ימיהם בשמירה, אימונים, ותחזוקה של הכלים. כהרגלו, בחר יקיר לנהוג בענווה. על אף היותו מפקד, הוא התמסר גם למשימות הפחות יוקרתיות, מתוך אמונה עמוקה בדוגמה אישית. "לא משנה כמה ניסיון יש לי וכמה הרמה שלי היא גבוהה ואני לא החייל הפשוט", כתב, "אני אהיה כמו עמנואל מורנו ואנקה את השירותים בבוקר... דוגמה אישית במעשים ולא בדיבורים - ברגע שאתה אומר ומיישם את מה שאתה מציג להם, אתה מראה דוגמה אישית נכונה." הוא האמין שעל מפקד להוביל מלפנים, בכל מובן המילה, גם במטלות השגרתיות והלא זוהרות.

החיוך של יקיר המשיך להדביק אנשים גם בצבא, גם ברגעים הקשים והמאתגרים. לחבר מהמכינה שהתגייס וחווה קשיים בטירונות, תקופה שלעיתים שוברת את הרוח, שלח יקיר הודעה קולית חמה ומעודדת. קולו הרך והמחייך נשמע מעבר לקשיים: "אחי, שמעתי שאתה קצת מבואס, אז אמרתי בוא נדבר, שאני ארים לך קצת את המצב רוח, אחזיר אותך למיטבך.... וואלה, אל תשכח אחי לחייך, אל תהיה 'שחור'. אם הראש והמוח שלך יראה שחור אתה באמת תהיה שחור. אם תיתן את החיוך אחי, זה קצת יחזיר אותך לפרופורציות. ואל תשכח ליהנות, אחי." המילים האלה, שנאמרו בכנות ובאהבה, היו תמצית אישיותו של יקיר: היכולת לראות את הקושי, להכיל אותו, אך גם להזכיר את הכוח הפנימי של החיוך, את היכולת לבחור באופטימיות גם מול אתגרים. הוא היה מגדלור של אור ושמחה, לכל מי שהיה בסביבתו.

השבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, החלה כמו כל בוקר שבת רגיל במוצב "פגה". קרני השמש הראשונות החלו לטפס מעל עצי האקליפטוס, מבשרות יום חם ועוד יום של שגרה מבצעית. יקיר, שזה עתה סיים סיור בוקר שגרתי עם חייליו, חזר אל שער המוצב. האוויר היה עדיין צלול, ורק רעש הציפורים הפר את השקט. בשעה שש וחצי בבוקר, השקט נקרע באחת. מטח כבד ובלתי פוסק של פצצות מרגמה החל לפגוע במוצב בעוצמה מחרישת אוזניים. האדמה רעדה, פיצוצים עזים הדהדו מכל עבר, ואזעקות צבע אדום החלו לילל ללא הפסקה. זה לא היה עוד סבב הסלמה רגיל. משהו היה שונה, אלים יותר, מקיף יותר. משהתקבלה בקשר התרעה ברורה וקפואה על חדירת מחבלים ליישובים ולמוצבים, הגיבו יקיר וחייליו באינסטינקט ובמקצועיות שספגו באימונים. הם תפסו עמדות, החלו לחמש את המרגמות לפי התרגולות המדויקות, כל תנועה מדויקת ומחושבת. הם פעלו במהירות, מבינים את חומרת המצב, אך בלי לדעת כי עשרות, ואולי מאות, מחבלים כבר מקיפים את הבסיס מכל עבר, חודרים את הגדרות בקלות מפחידה.

יקיר הגיב לאירוע במקצועיות ובנחישות עילאית. במשך שעות ארוכות, תחת אש בלתי פוסקת ומול אויב אכזר וחסר עכבות, הוא נלחם בגבורה עילאית בזירות שונות ברחבי המוצב. קולו נשמע בקשר, ברור וצלול, מחלק פקודות לחייליו, מכוון אש, מארגן עמדות הגנה. הוא חתר למגע עם האויב, לא נרתע ולא היסס. הוא פינה פצועים תחת אש כבדה, סוחב אותם למקום מבטחים, תוך שהוא דואג לכל אחד ואחד מחייליו. הוא הסיג את החיילים לעבר חדר האוכל, שהיה המרחב המוגן היחיד בבסיס, בניסיון להגן עליהם. תוך כדי הלחימה העיקשת, הוא לא הפסיק לעודד את חייליו ולחזק אותם במשפטים קצרים וקולעים, שחזרו והדהדו את ערכיו העמוקים: "לשם כך התגייסנו", "זאת הארץ שלנו", "אתם מסוגלים". מילותיו היו עמוד תווך של תקווה ומוטיבציה במערבולת האש והכאוס.

סמוך לשעה 10:30 בבוקר, פרצו המחבלים לתוך המוצב עצמו. הם ירו ארטילריה כבדה ללא הבחנה, זרקו רימונים ומטענים, וניסו בכל דרך לפגוע בחיילים שהתבצרו בחדר האוכל. כשראו שהחיילים מוגנים יחסית, הם נקטו בטקטיקה אכזרית: אטמו את פתחי חדר האוכל עם מזרנים וחפצים, והעלו אותם באש במטרה לשרוף את המקום על יושביו, ללא רחם. ריח העשן החריף החל למלא את החדר, האש התפשטה במהירות, והחיילים בפנים הבינו שהם לכודים, בסכנת חיים מיידית. יקיר, כמפקד, יחד עם עוד ארבעה לוחמים אמיצים, קיבלו החלטה גורלית: לצאת מהמבנה הבוער ולהסתער לעבר המחבלים כדי להודפם, כדי להעניק לחיילים שבפנים סיכוי לשרוד. זו הייתה החלטה של גבורה עילאית, של הקרבה עצמית ללא עוררין. הם ידעו שהם יוצאים אל מול אש תופת, אל מול עשרות מחבלים חמושים היטב, אך הם לא היססו.

בשעות הבאות, יקיר והלוחמים שלצידו המשיכו להילחם בחירוף נפש, באומץ לב שקשה לתאר במילים. הם הסתערו, ירו, חיסלו מחבלים, ניסו לשבש את פעולותיהם ולמנוע מהם להמשיך את הטבח. הקרב היה קשה מנשוא, בלתי פוסק, מטווח קצר. יקיר נלחם כגיבור, מגן על חייליו ועל ארצו, עד שנפל ועלייתו השמיימה, בסביבות השעה 14:00 בצהריים. הוא היה בן עשרים ואחת וחצי בנופלו. בזכות גבורתם חסרת הפשרות של יקיר וחבריו, ניצלו חייהם של חיילים רבים במוצב "פגה". פעולתם האקטיבית וההרואית מנעה את הגעתם של מחבלים נוספים אל קיבוץ בארי הסמוך, שהיה יעד מרכזי למתקפה האכזרית. הם עמדו כחומה בצורה, שילמו בחייהם, אך הצילו חיי רבים.

סמל יקיר לוי נפל בקרב במוצב "פגה" שבעוטף עזה ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית שבבית העלמין הישן בקריית אתא, אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה. הוא הותיר אחריו הורים כואבים, רויטל ואסף, וחמישה אחים ושלוש אחיות, משפחה שלמה שבורת לב. לאחר נפילתו, הועלה יקיר לדרגת סמל-ראשון, כאות הערכה על מנהיגותו וגבורתו. על מצבתו חקקו אוהביו את המילים שתיארו אותו באופן המדויק ביותר: "יקירוש שלנו, אוהבים אותך תמיד. לב טוב, חיוך ענק, אוהב כל אדם וירא ה'". מילים אלה, פשוטות ונוגעות ללב, סיכמו את מהותו.

הספדים רבים נאמרו לזכרו, כל אחד מהם שרטט עוד קו בציור המלא של חייו. אימו ספדה לו, קולה נשבר מכאב אך מלא באמונה: "יקירוש. כל החיים אמרתי לכם שאני אוהבת את כולכם הכי גבוה עד לכיסא הכבוד. כעת אתה נמצא ליד השם. 'השם נתן השם לקח יהי שם השם מבורך'." אחותו שני, בקול חנוק מדמעות, שאלה את השאלה המרה שכל כך הרבה משפחות שאלו באותם ימים: "איך דבר כזה קורה? אוצר כמוך, ילד יפה עם חיוך ענק שאף פעם לא נגמר. צדיק שלנו, לא משנה לאיזה מקום הגעת, כולם היו קופצים עליך ומתחברים אליך תוך שניות, כי אתה פשוט כזה. ... אתה יושב למעלה ומצד אחד סבא אלי, ומצד שני סבא אברהם, והכי קרוב לה'. אנחנו נמשיך לחייך כמו שאתה חייכת. אתה ההשראה שלי. אני אוהבת אותך, תנוח על משכבך בשלום, נסיך שלנו."

טל, מפקד הגדוד של יקיר, שראה אותו בפעולה ביום הקרב הארור, כתב דברי הערכה מרגשים: "פעולותיו של יקיר בקרב הן תמצית הגבורה, הפיקוד מלפנים וההקרבה למען פקודיך. יקיר פעל הלוך ושוב על מנת לחלץ ולפנות את לוחמיו מעמדת המרגמות, המשיך להילחם וליזום בהגנה על המוצב. משהבין את חומרת המצב החליט לנקוט בפעולה אקטיבית ולצאת החוצה להילחם על מנת לשבש ולמנוע את פעולות המחבלים, חרף המצב הקשה בו היו נתונים הלוחמים, ובכך מהווה השראה לכולנו." עדות זו, מפי מפקדו, חתמה את גבורתו של יקיר על דפי ההיסטוריה. אחד מחייליו העיד בפשטות, אך בעוצמה: "הוא הציל הרבה לוחמים."

יקיר מונצח כיום לאור צוואתו הרוחנית – "אל תשכח לחייך" – משפט קצר ותמציתי שהפך למגדלור של השראה ואור בפרויקטים רבים בכל רחבי הארץ. פרויקטים אלה, המבקשים להמשיך את דרכו, גורמים לאנשים להרגיש את הרגע, להבין את הפרופורציות הנכונות בחיים, להרבות טוב וחסד ולהפיץ אהבה וחום, בדיוק כפי שיקיר עשה בחייו. שבט "אורות" של תנועת "בני עקיבא" במורשת, היישוב שבו גדל, יזם פרויקט הפרשת חלה לעילוי נשמתו. במסגרת זו, נשים רבות התכנסו לאפות ולהפריש חלה, ואותן מאות חלות ריחניות וחמות חולקו לחיילים בחזית ובעורף, מביאות איתן ניחוח של בית ותקווה. יוזמה זו המשיכה והתפשטה, תחילה על ידי נשים שפונו מבתיהן, ומאוחר יותר על ידי נשות קהילת "היכל אליהו" מנתניה, מעגל של חסד ואחדות שהתפשט והתרחב.

לזכרו הנצחי, נתרמה לתחנת מד"א בכרמיאל ניידת טיפול נמרץ חדישה, הנושאת בגאון את שמו. בכל פעם שהניידת יוצאת לקריאת חירום, מפיצה את אורותיה וצופריה ברחובות, היא ממשיכה את דרכו של יקיר, שאהב כל כך להציל חיים ולהגיש עזרה. שמו של יקיר הוטבע גם בכיסוי מהודר לספר תורה, שנכתב לזכרם של חללי חטיבת "גולני" במלחמה, והוכנס לבית המדרש של מכינת "עצם" במושב נווה שבדרום הארץ. כך, רוחו של יקיר משתלבת בקודש, בלב ליבו של העם היהודי. משפחתו של יקיר זכתה גם להכניס ספר תורה חדש למכינת איתן, המקום שבו התעצב כל כך, שם הותיר את חותמו העמוק. בנוסף, המשפחה שוקדת על הקמת מצפה במורשת, מול נוף מרהיב הפונה אל הים, לכבודו של יקיר שאהב כל כך את ארץ ישראל ואת נופיה. המצפה יהיה מקום של שקט, של התבוננות, ושל חיבור עמוק לאדמה ולרוח, כמו שיקיר אהב. גם במכינת איתן, החליטו על הקמת חדרי מגורים חדשים לזכרו, כדי שדורות של תלמידים ימשיכו ללמוד ולהתחנך ברוחו.

רועי כהן, בן דודו של יקיר, כתב לזכרו שיר מרגש ועוצמתי, על פי הקלטות קוליות שהותיר אחריו יקיר, שנקרא בפשטות "אל תשכח לחייך". מילות השיר מהדהדות את כאב האובדן ואת התקווה: "עוד ישן במיטה שבחדר שלך / וחושב איך אתמול היה טוב / על הקיר עוד תלוי שם הדגל שלך / צבוע ירוק וצהוב / כולם לאחרונה מדברים הרבה / שואלים המון שאלות / למה, איך אפשר ומתי שוב נהיה / מתי שוב נחזור לאהוב / ורק אתה כמו תמיד / מסתכל מהצד ומחייך / מתוך התמונה שעל הקיר / שומע כל שמתרחש / אתה רק כאילו שם / מביט מעל ויודע את כל התשובות / אך בפקודה של אלוהים משאיר אותנו לחיות..." השיר הזה הוא מנהרת זמן לחדרו של יקיר, לרגשות שנותרו, ולחיוכו הנצחי.

סיפור חייו וגבורתו של יקיר נלמדים כיום בבתי ספר בארץ ובעולם, במכינות קדם-צבאיות, בצה"ל ובמסגרות נוספות, כדוגמה ומופת של אהבת אדם, אהבת הארץ, ומסירות אין קץ. תלמידי מגמת תקשורת בישיבה התיכונית "שדה יעקב", שבה למד, יצרו לזכרו את הסרטון המרגש "אל תשכח לחייך אחי", שמפיץ את דמותו ואת מסריו לקהל רחב. אחד ממשפטיו המפורסמים – "לתת אוכל לחבר לפניי" – מתנוסס כיום בגאון בפינת האוכל של מכינת "איתן" במישור אדומים, תזכורת יומיומית לערך הנתינה והחברות. חברי המכינה הנוכחיים בונים בימים אלה את "מצפה יקיר", שינציח את זכרו ואת אהבתו לטיולים ולנוף הארצישראלי, מקום שבו יוכלו לעצור, לנשום עמוק, ולראות את העולם דרך עיניו.

במסגרת הפרויקט "לגעת באור שלהם" מבית אולפנת "צביה" בחפץ חיים, הוקדש ליקיר הפרק ה-32, המגולל את סיפור חייו ונפילתו בפירוט מרגש. הפרק הזה, יחד עם השיר שכתב רועי וסרטונים נוספים המאירים את דמותו המיוחדת, זמינים ברשת "YouTube", ומאפשרים לכל אחד ואחת ללמוד ולהתחבר לסיפורו. דפים לזכרו נפתחו ברשתות החברתיות "אינסטגרם" ו"פייסבוק", באתר "למלא את החלל" ובפלטפורמות "memoriz+" ו-"remember", ובהם תמונות, קישורים לכתבות וראיונות, הספדים וזיכרונות, ועדכונים על אירועי הנצחה.

משפחתו האהובה פתחה שתי קבוצות וואטסאפ שקטות, המשמשות כערוץ ישיר להמשך מורשתו. האחת מפיצה הלכה יומית, והשנייה, "משפטים שיקיר כתב", שולחת מדי יום לאוהביו דרישות שלום מרגשות מפיו. משפטים כמו "יש בי את הכוח להיות מחובר לעצמי ולהגדיל לעצמי את הנפש; כשאני רואה את האחדות אצלי בנפש, כך אני רואה זאת גם בעולם," מהדהדים יום יום, מנחים, מחזקים ומזכירים את התובנות העמוקות שרכש יקיר בחייו הקצרים אך המלאים. יקיר לוי, עם חיוכו הענק, לבו הטוב, ואהבתו האינסופית לאדם ולארץ, ממשיך לחיות בליבם של רבים, סמל לגבורה אנושית, לנתינה, ולאור שאינו כבה לעולם. זכרו יהיה חקוק לעד בזיכרון האומה, כגיבור של תקומה, כזה שנתן את הכל למען הכלל, וסלל בדרכו את הנתיב לעתיד טוב יותר.