יאיר רויטמן

האוויר ב"כרם ביבנה" בבוקר י"ז בניסן תשס"ה, עשרים ושישה באפריל 2005, היה רווי בניחוח פריחת הדרים קלה שנסחפה מהפרדסים הסמוכים, וציוץ ציפורים עליז ליווה את השקט המיוחד של יום חג. אל תוך השקט הזה, ועם בואו של האביב במלוא הדרו, נולד יאיר, ילדם השני של ריקי ואיתן רויטמן. אח קטן לאלקנה שכבר היה שם, ובהמשך, אח גדול לאפרת, הודיה, מעיין והדס, שהצטרפו למשפחה בשנים הבאות. הוא נולד אל תוך בית שוקק חיים, צעיר ותוסס, שקירותיו ספגו את צחוקם של ילדים ואת שיחותיהם הרגועות של ההורים. עוד בטרם ידע ללכת, עיניו הגדולות כבר סרקו את הסביבה בסקרנות בלתי נלאית, כאילו מנסות לפענח את סודות העולם, ובידיו הקטנות כבר ניכרה נחישות שקטה. הוא היה תינוק יפהפה, עם לחיים שמנמנות וחיוך שבא בקלות, שהפך חיש מהר לילד נמרץ, שובב, כזה שאי אפשר שלא לשים לב אליו, אך בדרך כלל, לא בגלל צרות, אלא בגלל האנרגיה המתפרצת שלו והרצון העז לגלות, לגעת ולחוות כל דבר.

שנות ילדותו הראשונות עברו עליו בנריה, יישוב קהילתי קטן וציורי בלב נוף ההרים של מערב בנימין, ליד טלמון. שם, בין שבילי העפר שבהם רץ יחף אחרי הפרפרים, לבין ריחות עשבי הבר והאדמה הרטובה אחרי גשם, עוצב עולמו הפנימי. הבית בנריה היה פתוח, מזמין, תמיד מלא באור טבעי ובקולות המשפחה. אלקנה, אחיו הגדול, היה לו למודל ולשותף למשחקים פרועים בחצר, ואילו הוא, יאיר, למד עד מהרה לקחת את המושכות לידיו, להוביל את המשחקים, להמציא חוקים חדשים, תמיד עם ניצוץ של שובבות בעיניים. כשהיו מגיעות אחיותיו הצעירות, אחת אחרי השנייה, הוא היה נוהג להניח יד קטנה על ראשה של התינוקת הרכה, כאילו מבטיח לה הגנה, ומאוחר יותר, כשגדלו והפכו לילדות קטנות, היה יודע להרגיע את בכיין בסיפורים מצחיקים או בחיבוק חם, כשהוא משמש עבורן עוגן קטן של ביטחון בתוך העולם המשתנה. בבית הספר "נהג כצאן יוסף", שם למד בכיתה א', כבר בלטה היכולת שלו להתחבר לכולם – למורים, לחברים, לילדים מבוגרים יותר. הוא היה ילד שמח, חייכן, שתמיד מצא את הדרך להפיץ סביבו אווירה טובה, וגם אם לפעמים היה נתפס על "מעשי קונדס" קטנים, תמיד היה יוצא מהם בחיוך כובש שהפשיר כל לב.

כשהיה יאיר בן שבע, עברה המשפחה לקרני שומרון, יישוב גדול יותר, תוסס יותר, עם רחובות סלולים, מרכז מסחרי ובתי ספר גדולים. המעבר היה שינוי משמעותי עבור הילד הקטן, אך יאיר, בטבעו ההרפתקני והסתגלני, קיבל אותו בזרועות פתוחות. הוא נפרד בחיבוק חזק מחבריו מנריה, אך תוך ימים ספורים כבר הסתובב עם חברים חדשים במגרש המשחקים של קרני שומרון, כאילו תמיד היה שם. בבית הספר "ברקאי", בו למד מכיתה ב' ועד כיתה ו', הוא המשיך לפרוח. הוא לא היה רק תלמיד חרוץ שישב בשקט בכיתה; הוא היה מוקד אנרגיה, זה שתמיד הציע רעיונות למשחקי כדור בהפסקות, זה שהוביל את קבוצת החברים למסעות תגלית בין השיחים והסלעים שמאחורי בית הספר. בימים חמים, היה מגיע הביתה עם ברכיים שרוטות, חולצה מלוכלכת באבק ועיניים נוצצות מרוב חוויות. היה בו משהו שקשה היה לעמוד בפניו, איזושהי קלילות וחוזק פנימי שאפיינו אותו גם כילד קטן. את הוריו היה מפתיע במחוות קטנות של אהבה כבר מגיל צעיר; באחד מימי הנישואין שלהם, כשהיה רק בן חמש, התגנב לחדרם והניח על הכרית שלהם מתנה קטנה, ארוזה בנייר עיתון וקשורה בחוט, מעשה שהותיר אותם נרגשים ומופתעים מעומק הרגש והמחשבה של הילד הקטן.

עם כניסתו לכיתה ז', החל יאיר את לימודיו בישיבת "קרני שומרון". המעבר לישיבה, עם המסגרת המעט שונה, לא שינה דבר באופיו הסוער והיזמי. הוא המשיך להיות ילד של אנשים, מחבר בין חברים, מפיץ שמחה וצחוק. זה היה גם השלב שבו החלו להתגלות ולפרוח כישרונותיו המגוונים. הוא גילה עניין עמוק בצילום, לא רק ללחוץ על כפתור, אלא לחפש את הזווית הנכונה, את האור המיוחד, את הרגע האנושי. כשהיה מסתובב עם המצלמה, בין אם זו הייתה מצלמה פשוטה של סמארטפון או מצלמה מקצועית יותר שקיבל במתנה, הוא היה מתבונן בעולם דרך העדשה, מנסה ללכוד את היופי שברגעי היומיום, את הבעות הפנים החולפות, את משחקי האור והצל. בנוסף לצילום, הוא התמחה בלהטוטנות, ג'אגלינג, עם כדורים, חישוקים ואפילו לפידים (כשהיה מבוגר יותר וזהיר יותר, כמובן). היכולת שלו לתמרן חפצים באוויר בווירטואוזיות, עם חיוך קל על שפתיו, שיקפה את הזריזות, הריכוז והקואורדינציה שאפיינו אותו. אבל אולי יותר מכל, הוא הצטיין במשחקי חשיבה. בין אם זה היה שחמט, טאקי, או משחקי קופסה אסטרטגיים מורכבים, יאיר היה תמיד צעד אחד לפני כולם, מנתח מצבים במהירות, צופה מהלכים קדימה, וזוכה לעיתים קרובות במקומות הראשונים בתחרויות מאולתרות בין חברים ובני משפחה.

כשגדל מעט, התרחבו אופקיו והוא החל לטייל בארץ ובחו"ל עם חבריו. הטיולים הללו לא היו רק יציאה מהשגרה; הם היו מסע של גילוי עצמי, של חיבור לטבע ולאנשים. הוא אהב את האתגר שבמסעות, את ההפתעה שביעד חדש, את החוויות המשותפות שנוצרות בדרך. ביקורו בסיני, למשל, לא היה רק חופשה על חוף הים. הוא חווה את המדבר במלוא עוצמתו, את השקט האינסופי, את השמים זרועי הכוכבים, את פשטות החיים הבדואית. הוא התחבר לאנשים, למד מהם, ספג את האווירה, ותמיד חזר עם סיפורים מרתקים ועיניים נוצצות. כבר בגיל צעיר, החל יאיר לגלות את ניצני היזמות והיכולות העסקיות שלו. כשלימד אביו בבית ספר, היה יאיר הקטן, עם חיוך שובה לב, עומד ליד השער ומציע למכירה פחיות שתייה וחפיסות שוקולד. הוא למד את רזי המסחר – לזהות ביקוש, לקבוע מחיר, להחזיר עודף במדויק, והכל עם חן טבעי. אבל הניצוץ העסקי האמיתי שלו התפרץ בכיתה י', כשהיה בן שש-עשרה בלבד. הוא החליט להקים עסק משלו – מזנון נייד, "פוד טראק", למכירת פלאפל וסושי. הרעיון נשמע לרבים כמעט מטורף, אך יאיר, עם כוח הרצון העז שלו ורוחו ההרפתקנית, לא נרתע. הוא חסך כסף, אולי מכספי המכירות הקטנות מילדותו, ואולי בעזרת תמיכה מהוריו שהאמינו בו, וקנה מזנון נייד. הוא ניהל את המקום בכוחות עצמו, ביד רמה: תכנן את התפריט, דאג לסחורה טרייה ממיטב הספקים, התמקח על מחירים, העסיק עובדים צעירים שהתלהבו מהאנרגיה שלו, ואפילו דאג לשיווק. "היה מדהים להסתכל עליו – תמיד ידענו שיגיע רחוק," כתב אביו, איתן, והתפעלותו ניכרה היטב בקולו כשהיה מספר על כך. היה משהו מרתק בנער הצעיר הזה, שעמד מאחורי הדלפק, מגיש מנות בחיוך, מקשיב ללקוחות, ובאותה נשימה מנהל את כל הלוגיסטיקה מאחורי הקלעים. ריח הפלאפל המטוגן בשמן עמוק, לצד אדי הסושי הטרי, מילא את האוויר, ויאיר, במרכז ההמולה, נראה כאילו נולד לכך.

אחרי תקופה של הצלחה עם המזנון הנייד, יאיר החליט לסגור אותו ולפנות לאתגר הבא. בכיתה י"א, הוא החל לעבוד כמלצר באולם אירועים יוקרתי. שוב, הוא לא היה סתם עוד מלצר. הוא היה קשוב, זריז, בעל עין חדה לפרטים, ועם יכולת בלתי רגילה לזהות את צרכי האורחים עוד בטרם ביקשו. תוך חודשיים בלבד, ביכולת מטאורית שדילגה על כמה שלבי קידום מקובלים, הוא מונה לתפקיד מנהל אירועים. זה היה תפקיד שדרש אחריות רבה, יכולות ניהוליות גבוהות, ויחסי אנוש מעולים. הוא נפגש עם זוגות מאורסים, הקשיב לחלומותיהם על יום חתונתם, תכנן איתם כל פרט ופרט – החל מסידור השולחנות, דרך בחירת התפריט ועד לתיאום מול הספקים השונים: התאורנים, התקליטנים, המעצבים. הוא היה שם כדי להגשים חלומות, וניגש לכל אירוע במסירות אין קץ, כאילו זו חתונתו שלו. "אף פעם לא חשבתי שילד בן שבע עשרה יכול לנהל אירוע של מאות אנשים כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם," אמרה פעם אחת המנהלת שלו, "היה לו את זה, את השקט הזה, את הביטחון, את היכולת להכיל לחץ ולגרום לכולם להרגיש שקטים ובטוחים."

בכל התקופה הזו של התפתחות מקצועית מטאורית, הקשר של יאיר למשפחתו רק התחזק. הוא היה טיפוס חם ומשפחתי עד עמקי נשמתו. כבד את אביו ואת אימו, לא במילים ריקות, אלא במעשים קטנים וגדולים של אהבה והערכה. כשהיה מגיע הביתה אחרי יום עבודה ארוך, היה מניח זר פרחים קטן על השולחן במטבח או מכין ארוחת ערב מפנקת לאחיותיו הצעירות. "אמא, את נראית עייפה, אני אכין לך תה," היה אומר בקולו הרך, ותמיד עם חיוך. הוא היה אוהב להצחיק את אחיותיו, לספר להן סיפורים, ולשמש להן אוזן קשבת לכל בעיה או דאגה. הן ראו בו לא רק אח, אלא גם חבר טוב, מנטור, דמות שניתן לסמוך עליה בכל מצב. הוא היה מסוגל לשבת עם כל אחת מהן, להקשיב בסבלנות ללבטיה, לייעץ בחוכמה, ולעיתים קרובות גם להניח יד על כתף ולהבטיח ש"הכל יהיה בסדר". הקשרים האלה, שהיו ארוגים מחוטי זהב של אהבה, אמון וכבוד הדדי, היוו את עמוד השדרה של חייו.

אבל יאיר לא היה רק איש משפחה; הוא היה אדם של חיבורים, איש של אנשים במובן העמוק ביותר. בטבעיות מוחלטת, הוא רכש לו חברים וחברות רבים, ממגוון רחב של מקומות בארץ ומרקעים שונים לחלוטין. הוא אהב להיפגש איתם, לבלות עימם, לשוחח, לצחוק, לחוות. הוא היה המעודד הראשי של חבריו, זה שתמיד דאג להם, פרגן להם על כל הצלחה קטנה או גדולה, שימש עבורם אוזן קשבת אמיתית, וידע לומר את המילה הנכונה ברגע הנכון, בין אם זו הייתה מילת עידוד, נחמה או סתם בדיחה שהקלילה את האווירה. הקשרים שלו לא נעצרו רק בחבריו; הוא יצר קשר אישי ואמיתי גם עם הוריהם של חבריו, כאילו היה חלק מהמשפחות שלהם. הייתה לו תקשורת טובה עם כולם – מתינוקות וילדים קטנים שחייכו אליו באופן אינסטינקטיבי, דרך בני נוער שראו בו מודל לחיקוי, ועד מבוגרים שהעריכו את בגרותו ואת חוכמתו. דתיים וחילונים, מסורתיים וחילונים גמורים, תושבי יישובים דתיים ותושבי ערי מרכז חילוניות – כולם מצאו אצלו אוזן קשבת ולב פתוח. בחן ובעוצמה מיוחדת סחף אחריו את הבריות, ולא רק בזכות נוכחותו החברתית הבולטת, אלא בעיקר כי היה לו חשוב שכל אחד סביבו ירגיש טוב ובנוח, שיידע שהוא שייך, שהוא אהוב. ברוחב לב ובאכפתיות אמיתית, תמיד היה נכון לעזור לזולת ולתת מעצמו, ללא ציפייה לתמורה. "מדברים על אחדות, אבל הוא אכן חי אותה בכל מאודו," תיארה אימו ריקי, והוסיפה גיסתו חנה: "החברים שיש לך מכל צבעי הקשת מעוררים התפעלות וגם תקווה שאפשר לחיות כאן יחד." הוא כיבד דעות ותפיסות שונות משלו בפתיחות ובסובלנות שרק מעטים ניחנו בה, והיה מסוגל לנהל דיונים עמוקים ומרתקים עם אנשים בעלי השקפות עולם מנוגדות, מבלי שיתערבבו כעס או שיפוטיות.

יאיר היה אדם שידע לשמוח ולשמח, ובשמחה ובקלילות רצה ליהנות מהחיים ולמצות אותם עד תום. "טעם את החיים במלוא מובן המילה," אמר עליו אביו, איתן, ובמילים אלו גילם את תמצית אישיותו. הוא לא חיפש את הקשיים, אלא את הטוב, את הרגעים היפים. הוא ידע לשפר ולהקליל כל אווירה, להרים את מצב הרוח של כולם, גם כשהיה קשה. כשהיה נתקל במצבים מאתגרים, הוא לא התלונן ולא שקע בצער; במקום זאת, השתמש בהומור וב"שטותניקיות" הייחודית שלו כדי לצלוח אותם. "מה כבר יכול להיות?" היה אומר בחיוך, וממשיך הלאה. ימי ההולדת שלו היו אירוע בפני עצמו. חשוב היה לו לארגן מסיבה איכותית, מושקעת, ברוחב לב בלתי רגיל, רק כדי לשמח את חבריו. הוא היה משקיע בתכנון, במוזיקה, באוכל, באווירה, והכל מתוך מקום של נתינה טהורה. שמחתם של חבריו הייתה שמחתו שלו, והוא היה זוהר מאושר כשראה את כולם נהנים סביבו. באותה תקופה, כשמועד הגיוס לצה"ל הלך והתקרב, יאיר קיבל החלטה נוספת, שוב, עם אותה נחישות שאפיינה אותו: הוא רצה להתגייס ליחידה מובחרת, וזה דרש ממנו לעמוד בתנאי סף מסוימים, כולל השלמת מבחני הבגרות. לצד עבודתו התובענית כמנהל אירועים, הוא חזר לספסל הלימודים בבקרים, והשלים את כל הבגרויות במסגרת תוכנית "היל"ה", תוכנית ייעודית להשלמת השכלה. הוא לא ויתר לעצמו לרגע, ובמקביל ללימודים ולעבודה, התאמן בהתמדה לשיפור כושרו הגופני, רץ, התאמן בחדר כושר, דחף את עצמו לקצה. הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה ופעל בנחישות ובשיטתיות להשיג זאת, מראה שוב ושוב את כוח הרצון הבלתי מתפשר שלו.

ביום חמישה עשר באוגוסט 2023, הגיע הרגע המיוחל – יאיר התגייס לצה"ל. כשהגיע לבקו"ם, עם תיק גדול על הגב וחיוך כובש על פניו, הוא כבר ידע לאן הוא רוצה להגיע. אף שהחמיץ את מועד המיונים הראשוניים של הסיירות, הוא היה נחוש בדעתו להתקבל לפלוגת הסיור, הפלס"ר, של חטיבת "גבעתי" בחיל הרגלים – יחידה קרבית עילית, שדרשה יכולות פיזיות ומנטליות יוצאות דופן. הוא לא ויתר, פעל בכל הערוצים האפשריים, דיבר עם מי שיכול היה לדבר, והפגין את המוטיבציה הבלתי נלאית שלו. ואכן, בזכות הנחישות והקסם האישי שלו, הוא השיג את מבוקשו. כבר בטירונות, כשהיה עדיין "טירון ירוק", יאיר התבלט ביכולתו להתחבר לאנשים ולחדור ללבבות. "דיסטנס" פיקודי, המרחק המקובל בין מפקדים לחיילים, היה מושג זר עבורו. הוא היה נכנס לחדר הקצינים עם מגש עוגיות טריות וקפה מהביל, מתיישב איתם, משוחח, מקשיב, ועם חיוכו הכובש, פשוט לא יכלו לעמוד בפניו. הוא יצר קשר אנושי ואמיתי עם מפקדיו, שהעריכו את אישיותו הייחודית, את בגרותו ואת הגישה הפתוחה שלו. הוא יועד לתפקיד לוחם חוד מטוליסט, מפעיל רומה רימונים, תפקיד הדורש דיוק, אחריות וקור רוח, והיה בחוד החנית של הכוח הלוחם. במהלך ההכשרה המפרכת, שכללה מסעות ארוכים, אימונים מתישים וירי בלתי פוסק, הוא בלט בסקרנותו האינטלקטואלית, במקצוענותו הבלתי מתפשרת, במוטיבציה הגבוהה שלו, בדומיננטיות טבעית שגרמה לו להתייצב תמיד בקדמת הכוח, ובביטחון עצמי ששידר לכל עבר. "הוא היה דוגמה ומופת לכולם," אמר עליו אחד ממפקדיו, "תמיד רצה ללמוד, תמיד רצה להשתפר, אף פעם לא אמר 'לא' לאף משימה, גם כשהייתה קשה מנשוא."

ואז הגיע בוקר שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר. יאיר, כמו רבים מחבריו, היה בוודאי ישן שינה עמוקה אחרי שבוע אימונים מפרך, או אולי כבר התעורר והתארגן ליום המנוחה. לפתע, נשמעו האזעקות. לא אזעקה רגילה, אלא מטח רקטות בלתי פוסק, צפירות עולות ויורדות, שהרעידו את האוויר והכניסו את כולם למצב כוננות עליון. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לעבר אזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית דרך גדר הגבול שנפרצה, ימית דרך הים, ואווירית באמצעות רחפנים ומצנחי רחיפה – אל תוך יישובי עוטף עזה, ואל הערים שדרות, אופקים ונתיבות. הם פשטו על מסיבת טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. תוך שעות ספורות, הם רצחו באכזריות שאין כדוגמתה כשמונה-מאות אזרחים תמימים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים מחרידים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – נשים, ילדים, קשישים וחיילים – והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, כשהם מנסים להגן בגופם על אזרחי המדינה. בבוקר הנורא הזה, החלה מלחמה – מלחמת התקומה.

יאיר, שהיה באותה עת לוחם בהכשרה, מצא את עצמו בתוך המציאות החדשה והמטלטלת הזו. היחידה שלו, פלס"ר גבעתי, הוקפצה מיד לקווי החזית, לתוך התופת. לא הייתה להם שהות לעכל, לא הייתה להם אפשרות לנשום. הם נשלחו להילחם ברצף, ללא הפסקה, במשך ארבעים ושלושה הימים הראשונים של המלחמה, בתוך עשן המלחמה, בין חורבות היישובים השרופים, בחיפוש אחר מחבלים, בהגנה על תושבים, בהתמודדות עם זוועות שאיש לא יכול היה לדמיין. יאיר, עם חבריו, היה שם, בחזית, לוחם בנחישות, מתוך הבנה עמוקה של גודל השעה ומשמעות ההגנה על הבית. הוא ראה מראות קשים, חווה רגעים של פחד ותסכול, אך גם רגעים של גבורה עילאית ואחווה בלתי נשכחת. הוא נתן את כל כולו ליחידה, לצוות, למשימה. כשיצא לחופשה הראשונה, אחרי יותר משישה שבועות של לחימה אינטנסיבית, פניו היו עייפות, גופו תפוס, אך בעיניו בערה עדיין אותה להבת נחישות. הוא לא הלך לנוח בבית; הצעד הראשון שלו היה לנסוע ישירות לבית הספר שבו לימדה אימו, ריקי. הוא רצה להפתיע אותה, לתת לה רגע של נחת בתוך הדאגה האינסופית שאחזה בה. הוא נכנס לכיתה בעיצומו של שיעור, במדי קרב מאובקים, וריקי, כשראתה אותו, קפאה במקומה. השמחה, ההקלה והדאגה התערבבו יחד במבטה, והיא רצה לחבק אותו חיבוק ארוך וחזק, חיבוק של אמא שמחזירה אליה את בנה מהתופת. באותו רגע, העולם כולו הצטמצם לחיבוק הזה, שבין לוחם לאימו.

יאיר היה שבע רצון מהשירות הצבאי שלו ומתפקודו במלחמה. הוא לא התלונן, לא התייאש, אלא להפך – ראה בכך שליחות עליונה. הוא היה חייל פעיל, יוזם, מתנדב לכל משימה, ותמיד עם גישה חברותית שחיברה את כל חברי הצוות. הוא השתתף בארגון של כל ערבי הצוות, רגעים קטנים של הפוגה וחיבור בתוך שגרת הלחימה המתישה, בהם יכלו הלוחמים לדבר, לצחוק, ולשכוח לרגע את הקשיים. "יאיר תמיד דאג שיהיה לנו מצב רוח טוב, גם כשאכלנו מנות קרב בתוך איזה מבנה הרוס," סיפר אחד מחבריו. הוא היה מלא רצון טוב לעזור לחבריו ליחידה להתמודד עם כל קושי, בין אם פיזי או נפשי, והיה שם בשבילם, אוזן קשבת, כתף תומכת. הוא שאף לעשות הכול בצורה הטובה ביותר, בלי פשרות. זו הייתה דרכו – לא לחפף, לא לעגל פינות, אלא לתת את המאה אחוז שלו, ואף יותר. עם התמשכות הלחימה, מפקדיו הבחינו בפוטנציאל המנהיגותי שלו והציעו לו לצאת לקורס מ"כים, קורס מפקדי כיתה. זה היה קידום משמעותי, הכרה ביכולותיו. אך יאיר, מתוך נאמנות עמוקה לחבריו ולצוות שלו, העדיף לדחות את ההצעה. "אני רוצה להישאר עם החברים שלי, להילחם לצדם," אמר למפקדיו. הוא רצה להיות שם, איתם, בחזית, להמשיך להילחם כתף אל כתף, ולא לעזוב אותם בשעה קשה זו. ההחלטה הזו שיקפה את עומק הקשרים שיצר, את נאמנותו הבלתי מתפשרת, ואת הבחירה האנושית והערכית שלו להיות חלק מהצוות, עד הסוף.

ביום שני, עשרה ביוני 2024, ערב חג השבועות, יאיר נכנס לפעולה נוספת. הפעם, עמוק בתוך מחנה הפליטים שאבורה, במזרח העיר רפיח שבדרום רצועת עזה. זה היה אזור עוין במיוחד, רווי בפירי מנהרות נסתרים, בתים ממולכדים, ובכמויות אדירות של אמצעי לחימה שהוטמנו בכל פינה. יאיר היה חלק מכוח של פלס"ר "גבעתי" שנכנס לסרוק מבנה בן שלוש קומות, כחלק מהמשימה לטהר את האזור ממחבלים ותשתיות טרור. האוויר היה ספוג במתח, כל צעד היה מחושב, כל פינה נסרקה בקפידה. הלוחמים התקדמו בזהירות, דרוכים, רוביהם מוכנים, עיניהם סורקות את הסביבה. מפקד הפלוגה הוביל את הכוח פנימה, אל תוך המבנה הצר, צעד אחר צעד. ואז, ברגע כמעט בלתי נתפס, שניות ספורות לאחר כניסתם, הופעל מטען רב עוצמה של כמאה קילוגרמים. הפיצוץ היה מחריש אוזניים, ענקי, בלתי נתפס. רעש אדיר של בטון קורס, של ברזל מתעקם, של אבק ועשן שעלו באחת ומילאו את כל החלל. הבניין כולו קרס באופן מוחלט, התמוטט על יושביו, והפך לערימת הריסות בתוך שניות ספורות. ארבעה לוחמים נהרגו במקום, ברגע, בתוך האבק וההרס. יאיר נפצע באורח אנוש. הוא נלכד תחת ההריסות, נאבק על חייו, גופו הפצוע מתמודד עם פגיעות קשות מנשוא. כוחות החילוץ והרפואה הוזעקו למקום במהירות שיא. תחת אש, בתוך הכאוס, הם עבדו במרץ בלתי רגיל, חשפו את הלכודים, פינו את הפצועים. יאיר פונה לבית החולים במצב קריטי, שם החל מאבק הירואי על חייו. במשך חמישה ימים, הוא נלחם. הצוותים הרפואיים עשו כל שביכולתם, משפחתו עמדה ליד מיטתו, לוחשת תפילות ודברי אהבה, מנסה להיאחז בכל בדל של תקווה. בבוקר שבת, תשעה ביוני 2024, חמישה ימים לאחר הפציעה הקשה, גופו של יאיר נכנע לפצעיו. רב-טוראי יאיר רויטמן, בן תשע-עשרה בנופלו, הלך לעולמו.

הבשורה המרה נפלה על משפחתו ועל כל מכריו כרעם ביום בהיר. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בקרני שומרון, אל מול קהל עצום של משפחה, חברים, מפקדים ולוחמים, כולם מרוסקים מכאב ואבל. השמים בכו יחד איתם, והאוויר היה ספוג בתחושת אובדן עצומה. הוא הותיר אחריו הורים שבורים, אח ואחיות שאיבדו חלק מנשמתם. לאחר נפילתו, הועלה יאיר לדרגת סמל, כהוקרה על שירותו ומסירותו.

על קברו הטרי, כשקולות הבכי נשמעו מכל עבר, ספדה לו אימו, ריקי, בקול שבור אך איתן, במילים שנגעו עמוק בלב: "איך מספידים ילד? בחיים לא הכינו אותי לסיטואציה כזו. היית ילד מושלם – חיצונית ופנימית. נכון שאומרים את זה על כולם, אבל אני תמיד הרגשתי באיזשהו מקום שאתה טוב מדי לעולם הזה. אפילו בחייך היית משהו שמעבר לעולם הזה – ילד שלא מוותר, עושה מה שהוא רוצה ומאמין בו ולא משנה מה אומרים לו. היית סוחף את כולם אחרי החלומות שלך. הספקת הרבה בחיים האלה – לפתוח עסק, לסגור, להשלים בגרויות, לעבוד כרב מלצרים, להתגייס לסיירת ועוד. כל מה שאגיד, ואני יכולה להגיד הרבה, זה כלום לעומת מה שהיית באמת. היופי, הטוב, השמחה, הרגישות וטוב הלב שהיו בך – היית גדול מהחיים עוד בחייך. אני מבקשת ממך שתשמור על משפחתך מלמעלה. אני יודעת שאתה תדאג ותלווה אותנו תמיד, כמו שהיית בחייך." דבריה, שהיו תערובת של אהבה אינסופית, גאווה ושברון לב, שיקפו את עוצמת האדם שהיה יאיר, ואת החלל העצום שהותיר אחריו.

אביו, איתן, ניסה למצוא נחמה באומרו: "מבחינתי הוא הגיע הכי רחוק שאפשר. יאיר שלנו הספיק המון בתשע-עשרה שנה, בדרך שלו – ברגוע, ברגוע. כל מה שהספיק ועשה, הייתה לו את הנחת." הוא הוסיף, מתוך רצון להפיץ את מורשתו של יאיר: "אני מבקש שכדי להתחזק, כל אחד ייקח ממנו משהו קטן, כי זה עוזר לעילוי הנשמה של יאיר." אחיו ואחיותיו, שגדלו בצילו של האח הגדול והמיוחד, התקשו לעכל את האובדן. אחותו אפרת ספדה לו במילים קצרות אך נוקבות, שהדהדו את הקשר העמוק ביניהם: "יאיר, תודה על מה שהיית בשבילי, גיבור שלי... אין מילים לתאר את התודה שלי. תודה על השיחות, על השמירה בחיים עצמם... אוהבת אותך כל כך, ותמיד אוהב, אח שלי." אחותו הודיה כתבה לו מכתב פרידה מרגש: "תודה על כל הרגעים שהיית בשבילי, תודה על החיוך הגדול הזה שתמיד היית בא אליי ואומר לי תמיד שהכול יהיה בסדר ושאתה תמיד פה בשבילי... תודה על השיחות שלנו בלילה... תודה על כל הרגעים של צחוק איתך. תודה פשוט על הכול. היית פשוט אח מדהים. תודה על הזכות להיות אחותך, תודה על כל העזרה והתמיכה שלך." כל מילה הייתה שזורה בכאב עמוק ובזיכרונות מתוקים של אח שלא יחזור עוד.

גם סבו, עמי, שזכר את יאיר מילדותו כילד שובב וחייכן, ספד לו בכאב: "היית אדם שמח ומאיר פנים. אהבת את כולם, וכולם השיבו לך אהבה. מעולם לא כעסת ולא רבת עם אף אחד, ידעת מה אתה רוצה והצלחת תמיד להשיג את מבוקשך. כמה אתה חסר לנו." גיסתו, חנה, שהייתה עדה להתפתחותו ולכוחו הייחודי, כתבה דברים שהיו גם הספד וגם צוואה: "היית ילד מיוחד ויצירתי, עם רעיונות שנראו לפעמים קצת משוגעים, אבל הסתערת עליהם, בלי להקשיב לקולות המחלישים אבל גם בלי לזלזל בהם או לכעוס... אנחנו ממש צריכים אותך. אבל אתה כבר לא פה. אז אין לנו ברירה אלא להרים את הראש ולנסות להיות כל מה שלימדת אותנו: לחבר, לאהוב, להקליל, לפנק, לסלוח, ליזום, להתגבר על המכשולים, לשמוח, לשמח, להסתער על המטרה, להיות אמיתיים."

חבריו של יאיר, שהיו שותפים לכל כך הרבה רגעים משמעותיים בחייו, התקשו להשלים עם לכתו. מלאכי, חברו הטוב, כתב: "ידעתי לבחור אותך בפינצטה שתהיה האדם הכי קרוב אליי, וזכיתי, באמת שזכיתי, לחבר אמיתי... אתה איתי בכל פעולה שאני עושה ביום-יום, אתה חלק ממני... צברנו אין-סוף של חוויות ביחד. להיות איתך הרגיש כאילו זה הפעם האחרונה שאני הולך לראות אותך, ככה אהבת לחיות – ליהנות מהרגע. לא היית חושב על אחרי, ושנינו היינו ככה – שניים שכל אטרקציה שהיה אפשר לעשות, עשינו. אני שמח שהחברות שלנו הייתה ככה ולימדת אותי המון, ואמשיך ללמוד ממך לאורך כל הדרך הארוכה שלי." דבריו של מלאכי שיקפו את עוצמת הקשר ואת הדרך שבה יאיר חי את חייו – במלוא העוצמה, כאילו כל יום הוא חגיגה, כאילו כל רגע הוא נצח. במלאת שלושים לנפילתו, כתב חברו יובל, במילים שביטאו את הגעגוע הבלתי נסבל: "אני כל כך מתגעגע אליך, מתקשה להתרגל למציאות בלעדיך. אני נשבע לך שאני עדיין מחפש את הסטורי שלך ב'אינסטגרם', עדיין מחכה שתגיב לי, עדיין מחכה לשיחה לשמוע שהכול בסדר, עדיין מחכה לשיחה 'מה עושים בערב, קיצר?' אבל אני יכול להמשיך לחכות." אליה, חבר נוסף, תיאר את האור שיאיר הפיץ: "כל מקום שבו היית נמצא – היית משדר זוהר כמו שרק אתה יודע לשדר. כל מקום שאליו היית הולך – היית הולך אליו בחיוך ובשמחה כמו שרק אתה יודע... כל דבר שעשית, עשית אותו במאתיים אחוז שלך ואף פעם לא ויתרת." ואופק, חבר נוסף, סיכם את תחושת האובדן: "עברנו כל כך הרבה דברים ביחד, והרגשתי שהקשר שלנו היה מיוחד. גם אם היו תקופות שלא דיברנו, תמיד ידענו שהקשר שלנו לא ישתנה ושתמיד נוכל לחזור לצחוק ולדבר על החיים... פעם ראשונה שאני שומע את השם שלך ואני נהיה עצוב. אני רגיל לשמוע את השם שלך ולהיות שמח, אחי."

הזיכרון של יאיר, האיש שחי את חייו במלוא העוצמה, באהבה אינסופית לאדם ולחיים, ממשיך לפעום בקרב כל מי שהכירו. המשפחה וחבריו, חדורי מטרה להנציח את דמותו הייחודית, פועלים בדרכים רבות להמשיך את דרכו. באוגוסט 2024, חודשיים לאחר נפילתו, עמדה אימו, ריקי, על הבמה בערב לזכרם של חללים בני היישוב קרני שומרון שנפלו במלחמה, וסיפרה עליו, בקול רועד אך מלא גאווה, לקהל נרגש. היא תיארה את ילדותו, את יזמותו, את אהבת האדם שבו, וכיצד גם במותו, מורשתו ממשיכה להאיר את דרכם. אתר אינטרנט של מדריכי תנועות נוער, "פעולה.נט", העלה תוכנית פעולה שלמה המוקדשת ליאיר, המעבירה לבני נוער את ערכיו, את אהבתו לחיים, את יכולתו לחבר בין אנשים ואת נחישותו הבלתי מתפשרת. קבוצת הכדורגל "הפועל כפר סבא", שאותה אהד יאיר בכל ליבו, ערכה טקס מרגש לזכרו לפני אחד ממשחקיה, כשהקהל כולו קם על רגליו לדקת דומיה ארוכה, והשחקנים עלו למגרש עם חולצות ועליהן תמונתו.

מוקירי זכרו של יאיר הוציאו מדבקות מיוחדות, עליהן מתנוססת תמונתו המחייכת, ולצדה שתי אמרות שהפכו לסיסמאות חיים המזוהות איתו: "אם לא ננסה, לא נצליח" ו"תהיו טובים, תהיו רויטמן. תן חיוך, הכול לטובה." מדבקות אלו, המודבקות על מכוניות, אופניים, מחשבים וקירות, משמשות תזכורת יומיומית לרוח האופטימית והיזמית שלו. בנוסף, יוצרו צמידים סגולים, כצבעה המזוהה של חטיבת "גבעתי", ועליהם שמו של יאיר והכיתוב: "ברגוע, ברגוע" – אמירה שהייתה מזוהה איתו, ביטוי לשקט הנפשי, לקלילות ולביטחון ששידר גם ברגעים הקשים ביותר. קבוצת "ווטסאפ" נפתחה עבור מכריו הרבים, בה משותפים מדי יום דברי תורה ומחשבה, לא רק לעילוי נשמתו, אלא גם כדי לחזק את הקהילה סביבו, להמשיך וללמוד מהערכים שהנחיל. דפי אינטרנט לזכרו הועלו באתר של היישוב קרני שומרון ובאתר עמותת "השועל" של חטיבת "גבעתי", ובחשבון ייעודי ברשת החברתית "אינסטגרם", שנקרא "remember_yair_roi", מתוארות פעולות הנצחה נוספות, לצד תמונות ודברים לזכרו. כל אלה אינם רק אבני זיכרון, אלא דרכים חיות להמשיך את דרכו, להפיץ את אורו, את חיוכו, את אהבת האדם שבו. יאיר רויטמן, הילד השובב, היזם הנועז, הלוחם האמיץ, איש האנשים, ממשיך לחיות בלבבות רבים, ומורשתו היא נצחית, עדות לכוחה של רוח האדם ולתקומה הישראלית שממשיכה לפעום.