יאיר כץ

השמש של חולון, אותה שמש ים-תיכונית חמה של אחר צהריים, נשפכה אל חלון חדר הילדים ביום י"ז באדר ב' תשמ"ט, עשרים וארבעה במרץ אלף תשע מאות ושמונים ותשע, כשעידן חדש נפתח בבית משפחת כץ. יאיר הגיח לעולם כבן זקונים, אחרי יואב וגיל, שני אחיו הגדולים שכבר הספיקו למלא את הבית בצחוקים ובריצות פרועות. עדנה ויוגב, הוריו, מצאו בו תינוק שקט, מתבונן, שמרגעיו הראשונים נראה היה כי הוא נושא בתוכו עולם פנימי עשיר, שונה במקצת מזה של אחיו הפעלתנים. הבית ברחוב השקט של חולון היה תמיד מלא חיים – ריחות בישולים מהמטבח של עדנה, צלילי חדשות מהרדיו של יוגב, ובעיקר קולות הילדים שגדלו והתעצבו בין כתליו. יאיר, קטן אך לא נחבא, למד מהר מאוד למצוא את מקומו בתוך המארג המשפחתי. הוא היה הילד שאהב להקשיב לסיפורי המסעות של יוגב, המהנדס, ולקבל את החיבוקים החמים של עדנה, האם שהייתה לו עוגן של אהבה וביטחון. אחים גדולים, מטבעם, הם גם מורים וגם יריבים, ויאיר ספג מהם את מתיחות הידיים של משחקי כדור בחצר, את הריצות הבלתי נלאות אחרי כדורגל ברחוב, ואת הוויכוחים הבלתי נמנעים על מי תורו לשטוף כלים. אך גם בתוך השובבות הזו, נשמרה בו תמיד פינה של התבוננות שקטה, של צפייה עמוקה יותר בעולם שסביבו.

ילדותו של יאיר התגלגלה ברחובות חולון, בין בתי הספר היסודיים והתיכונים של העיר שחרטה את דמותו. הוא למד בבית הספר היסודי "שרת", מוסד ותיק שבו רכש את יסודות הידע, אך לא פחות מכך, למד את כללי המשחק החברתי. הוא לא היה הילד המרכזי שסחף אחריו המוני חברים בצעקות וקריאות, אלא דווקא זה שחבריו הקרובים חיפשו את עצתו השקטה, את המבט הבוחן שלו, את הדרך המעשית שבה תמיד ידע לפתור בעיות, בין אם זה היה קשור לתקלה באופניים או למריבה בחצר. כבר אז, ניכרה בו אותה תכונה שהלכה והתעצבה בו עם השנים: מנהיגות שקטה. הוא לא ביקש את אור הזרקורים, אך כשהיה מדבר, מילותיו היו מדויקות, דעתניות, ובעלות כושר שכנוע שאפילו המורים התקשו לעמוד בפניו. הוא לא היה נוטה להתפשר על מה שנראה לו נכון, גם אם הדרך אליו הייתה ארוכה ומאתגרת יותר. "למה אתה מסתבך, יאיר?" היו שואלים אותו לפעמים חבריו, כשהיה מתעקש על פתרון מורכב יותר לבעיה פשוטה לכאורה. "כי ככה זה נכון," היה עונה במבט רציני, וכבר אז היה ברור שה"דרך שלו" אינה רק עניין של עקשנות, אלא של אמונה עמוקה ביושרה ובדיוק.

מעבר ללימודי הליבה, יאיר נמשך לעולם הטכנולוגיה, למכניקה, לאופן שבו דברים פועלים. בתיכון "קמפוס קריית שרת", הוא בחר במגמת רובוטיקה, בחירה ששיקפה את סקרנותו האינטלקטואלית ואת אהבתו לאתגרים. השעות הארוכות במעבדה, ריח הפלסטיק הנמס מחיתוכי לייזר, צליל המברגה החשמלית, והאתגר של תכנות מכונה שתבצע משימה מוגדרת – כל אלה הזינו את נשמתו. הוא אהב את הדיוק שבעניין, את הצורך לחשוב כמה צעדים קדימה, את המאמץ המשותף של צוות שפועל יחד כדי להפיח חיים במכונה דוממת. בתוך הכיתה, שהייתה לעיתים רועשת ומלאת אגו, יאיר נותר המנהיג השקט, זה שמצליח להרגיע ויכוחים סוערים בנגיעה עדינה של היגיון, שמראה את הדרך כשנתקעים, ושבסופו של דבר, הרובוט שלו תמיד עשה את מה שצריך. הוא ידע לנסח את דעותיו בבהירות, לפרק בעיות מורכבות לרכיבים קטנים ופתירים, ויכולתו להביט על התמונה כולה, תוך שימת לב לפרטים הקטנים ביותר, הפכה אותו למוקד ידע וסמכות עבור חבריו למגמה.

בקיץ 2007, כשהחום החולוני כבר הגיע לשיאו, יאיר התגייס לצה"ל. הוא בחר בחיל השריון, בחירה שאולי הפתיעה חלק מחבריו שראו בו יותר איש מחשבים מאשר לוחם, אך מי שהכיר אותו לעומק ידע שמאחורי השקט וההתבוננות, מסתתרת נחישות בלתי מתפשרת ורצון עז לתרום. השירות בשריון, בין הברזל הכבד, האבק והרעש הבלתי פוסק של המנועים, היה עבורו מבחן אמיתי. הוא למד לתפעל את הטנק, להיות חלק בלתי נפרד מצוות קטן ואינטימי, שחייו תלויים זה בזה. שעות ארוכות של אימונים בשטח, תחת שמש קופחת או גשם מקפיא, לימדו אותו משמעת, סיבולת ודבקות במטרה. הוא לא היה מהמתלוננים, לא מהמרימים קול, אלא מהלוחמים השקטים שעושים את המוטל עליהם, ועוד קצת. חבריו לשירות ומפקדיו זיהו במהרה את הפוטנציאל הטמון בו. "על יאיר אפשר לסמוך בעיניים עצומות," אמר פעם אחד ממפקדיו, וזה לא היה רק ביטוי – זה היה תיאור מדויק של האמון המוחלט שרחשו לו. הוא היה זה שתמיד ביצע כל משימה על הצד הטוב ביותר, בלי תלונות מיותרות, בשקט ובצניעות שאפיינו אותו. הוא פעל מתוך תחושת שליחות עמוקה, רוח התנדבות שדחפה אותו תמיד להתייצב ראשון, ותמיד שאף למצוינות בכל דבר שעשה, בין אם זה היה תדלוק הטנק, ניווט בשטח או ירי מדויק במטווח. צלילי מנוע הטנק, רעש הזחלים המתגלגלים על האדמה, וריח הסולר הפכו לחלק בלתי נפרד מנוף חייו.

כשסיים את שירותו הצבאי, תחושת השחרור הייתה מהולה בצורך עמוק לגלות את העולם. הוא יצא לטיול של למעלה משנה בדרום אמריקה, יבשת רחבת ידיים ומלאת ניגודים, שהציעה לו אתגרים וחוויות שונות בתכלית ממה שהכיר. הוא טייל בערים סואנות, טיפס על הרים מושלגים, ובעיקר, נמשך אל הטבע הפראי. בבוליביה, בלב יערות הגשם הסבוכים, מצא מקום שנגע עמוק בליבו: בית חולים לחיות ג'ונגל. הוא התנדב שם, שם את ידיו בעבודה פיזית קשה, הרחק מכל נוחות מוכרת. ריח האדמה הלחה, קולות הציפורים האקזוטיות, זמזום החרקים הבלתי פוסק, והמגע עם יצורים פצועים וחסרי ישע, היו עבורו חוויה מכוננת. הוא טיפל בחיות פצועות, האכיל גורים נטושים, ובין כל אלה, הקדיש את מרצו לשיקום פומה פצועה. ימים ארוכים בילה ליד הכלוב שלה, מגיש לה אוכל בזהירות, מדבר אליה בקול שקט, מנסה לבנות מחדש את אמונה בבני אדם. הוא ראה איך העיניים הבוהקות שלה, שבתחילה היו מלאות פחד ותוקפנות, מתרככות בהדרגה, איך היא מתחילה להגיב למגע ידו. זה היה שיעור מאלף על סבלנות, על חמלה ועל הקשר העמוק שניתן ליצור עם יצור חי, גם כזה שנראה מאיים. האהבה לחיות, שתמיד בערה בו, התלהטה שם עוד יותר, הפכה לחלק בלתי נפרד מזהותו. הוא הבין שגם היצורים הפראיים ביותר זקוקים לרכות, ושיש כוח עצום בטיפול ובשיקום.

כששב ארצה, עם גוף שזוף ורזה ועיניים שראו עולם, יאיר מצא את עצמו בצומת דרכים. הוא עבד במגוון עבודות, בין השאר כמאבטח בנמל התעופה "בן גוריון". השעות הארוכות, הערנות המתמדת, הצורך לזהות איומים פוטנציאליים בתוך המולת הנוסעים, הטיפול בפרטים הקטנים והיכולת לשמור על קור רוח תחת לחץ – כל אלה התיישבו היטב עם אופיו. הוא היה חלק ממערך אבטחה מורכב, ועבודתו דרשה דיוק, סבלנות ויכולת לקבל החלטות מהירות. אך בתוך כל זאת, התלבט כמה שנים מהי הדרך הנכונה עבורו להמשיך ללמוד, לאיזה כיוון למקד את האנרגיות האינטלקטואליות שלו. הוא לא מיהר, לא נכנע ללחץ חיצוני, אלא הקדיש את הזמן לבחון את האפשרויות השונות, בהתאם לדרכו שלו – אותה דרך שקטה ודעתנית שבה תמיד בחר. לבסוף, משהחליט, נרשם וסיים תואר ראשון במדעי המחשב במכון הטכנולוגי HIT בחולון. זו הייתה בחירה טבעית עבורו, ששילבה את אהבתו לטכנולוגיה, את יכולותיו האנליטיות ואת הרצון שלו ליצור ולבנות. שוב הוא מצא את עצמו שקוע בעולם של קוד, של אלגוריתמים, של פתרון בעיות מורכבות באמצעות היגיון ודיוק. הוא אהב את האתגר של לתכנן מערכות, לכתוב שורות קוד שיהפכו רעיון מופשט למציאות תפעולית.

לאחר סיום לימודיו, נכנס יאיר לעולם ההייטק, תחום שבו יכולותיו באו לידי ביטוי במלואן. הוא עבד בחברות שונות, ובמקום עבודתו האחרון, בחברת הפינטק Rapyd, מצא אתגרים חדשים וסביבת עבודה דינמית. הוא התמודד עם פרויקטים מורכבים, היה חלק מצוותים שפיתחו פתרונות טכנולוגיים חדשניים, ותמיד הביא איתו את אותו שקט, את אותה מקצועיות ואת אותה התעקשות על מצוינות. הוא לא היה מהמפתחים הצעקנים או אלה שמחפשים את הזרקורים, אלא זה שביצע את עבודתו נאמנה, בנחישות, מתוך הבנה עמוקה של המערכת כולה ושל חשיבות הפרטים הקטנים. הוא ידע לתקשר ביעילות עם עמיתים ומנהלים, לפרק בעיות טכניות מורכבות ולהציג פתרונות ברורים.

רבים ממכריו של יאיר הגדירו אותו כ"מאצ'ו" – "גבר גבר". הוא היה מחוספס וקשוח מבחוץ, עם נוכחות חזקה שלא השאירה מקום לספק. הוא לא התלונן, לא שידר חולשה אף פעם, תמיד נראה עומד איתן מול כל קושי. אך מי שהכיר אותו לעומק, ידע שמאחורי המעטה הזה, הסתתרה נפש רכה ורגישה, עולם פנימי עשיר ומורכב. הוא היה איש משפחה בכל רמ"ח איבריו, מחובר מאוד להוריו, לאחיו ולמעגל חברים קרובים, שקטפו את פירות נאמנותו. הם ידעו שהוא תמיד יהיה שם עבורם, עוגן יציב בסערות החיים. הוא היה זה שאפשר להתקשר אליו באמצע הלילה, בלי לחשוב פעמיים, ולקבל עזרה, עצה או סתם אוזן קשבת. בין אם זה היה לעזור בתיקון תקלה בבית, לייעץ בענייני קריירה או פשוט להקשיב ללב שבור, יאיר היה שם. הקשרים שיצר היו עמוקים ומשמעותיים, ונבנו על אמון הדדי וכבוד.

תחומי העניין של יאיר היו מגוונים ורחבים, ושיקפו את עולמו הפנימי העשיר. הוא אהב טבע ובעלי חיים, אהבה שקיבלה ביטוי גם בבחירותיו האישיות. הייתה לו חיבה מיוחדת לכלבים 'מפחידים', כאלה שלעיתים נרתעו מהם. הוא לא רק גידל אותם, אלא גם אילף אותם בסבלנות ובמקצועיות, מראה כיצד גם החיה הנראית תוקפנית ביותר יכולה להפוך לחברה נאמנה ואוהבת תחת ידיים נכונות. הוא ידע לקרוא את שפת הגוף של הכלבים, להבין את צרכיהם ולבנות איתם קשר עמוק של אמון. הכלב שלו, ברוס, היה יותר מחיית מחמד – הוא היה בן לוויה, חלק בלתי נפרד מחייו, שקיבל ממנו אהבה ללא תנאי והחזיר לו אותה כפליים.

במקביל לאהבתו לטבע, הוא המשיך ללמוד ולהעמיק בעולמות הטכנולוגיה, עקב אחר חידושים, קרא מאמרים, ותמיד שאף להרחיב את הידע שלו. הוא ראה בטכנולוגיה כלי לשיפור העולם, והיה מרותק מהפוטנציאל הטמון בה. הוא גם הקפיד מאוד על תזונה בריאה ועל כושר גופני גבוה, והיה מתאמן בקביעות, שומר על גוף חזק ובריא, כזה שיכול לעמוד באתגרים. הריצות הארוכות בשבילי הפארק, האימונים בחדר הכושר, וההקפדה על מה שנכנס לגופו, היו חלק בלתי נפרד משגרת יומו, ביטוי נוסף של אותה משמעת עצמית וחתירה למצוינות.

והרבה מעל לכל אלה, הייתה המוזיקה. יאיר אהב מאוד מוזיקה, ובמיוחד נגינה על גיטרה. הגיטרה לא הייתה עבורו רק כלי נגינה – היא הייתה בת לוויה. הוא לקח אותה לכל מקום, גם למילואים, גם למלחמה. צליליה המהדהדים של הגיטרה, בין אם היו אלה אקורדים עדינים או פריטות רוקיסטיות, היו מפלט, מקור לנחמה, דרך לבטא את עולמו הפנימי. הוא היה יושב ומנגן שעות ארוכות, לעצמו או לחברים, וברגעים האלה, המעטה הקשוח היה מתמוסס, ונחשפה נשמה עדינה ופואטית.

יאיר היה איש שיחה מרתק. הוא לא היה פטפטן, אך כשהיה מדבר, מילותיו היו שקולות, עמוקות ובעלות משמעות. עולמו הפנימי העשיר, חוכמתו ורגישותו הפכו כל שיחה איתו למסע אינטלקטואלי ורגשי. הוא ידע להקשיב באמת, לשאול את השאלות הנכונות, ולגרום לאנשים להרגיש נראים ונשמעים. היהדות, על ערכיה ומסורותיה, הייתה יסוד חשוב בחייו, לא כעניין דתי פורמלי דווקא, אלא כמעין מצפן מוסרי, כדרך חיים. הוא יצר חיבורים עמוקים ומשמעותיים עם אנשים מגוונים – חילוניים ודתיים, הייטקיסטים ועובדי כפיים. הוא לא ראה הבדלים, רק בני אדם, ותמיד חיפש את המשותף, את נקודות החיבור. הוא היה מסוגל לשבת עם חברו הדתי ולשוחח על פרשת השבוע, ומיד לאחר מכן עם חברו ההייטקיסט על האלגוריתם החדשני ביותר. הוא ראה את האדם שמאחורי התווית, וקיבל כל אחד באהבה ובפתיחות.

ואז הגיע אותו בוקר מר ונמהר, שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, השמש עוד לא הספיקה להעלות את מלא חומה, והארץ עוד הייתה שקועה בשלווה של חג. אך השלווה הזו נשברה באחת. צפירות האזעקה הראשונות, קולות הנפץ העמומים שהחלו להדהד מעבר לאופק, הטרידו את השקט. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. ירי מסיבי של טילים ורקטות מעזה סיפק מסך עשן, ובחסותו חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – אל אזורים נרחבים בארץ. הם פשטו על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, טבחו במבלים במסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, תקפו בסיסי צה"ל ופגעו בעוברים ושבים בדרכים. תוך שעות ספורות, נרצחו כשמונה מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שבוצעו בהם פשעים כבדים. מאות ישראלים נחטפו לרצועת עזה, בתים נחרבו, רכוש נבזז והוצת באש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר הזה, בבוקר שמחת תורה, החלה מלחמה.

החדשות זרמו במהירות, תמונות וסרטונים קשים מנשוא החלו להתפשט ברשתות. תחושת הלם וחוסר אונים אחזה באזרחי ישראל. יאיר, כמו רבים מחבריו המילואימניקים, קיבל את הקפצה. הודעת ווטסאפ קצרה ובהירה: "התייצבות מיידית". לא היה מקום לשאלות, להתלבטויות. הוא הבין מיד את חומרת המצב. הגיטרה, שרק אתמול ניגן בה מנגינות של שלווה, נותרה מונחת על הספה. הוא התארגן במהירות, עם התיק המוכר של המילואים, נפרד מהוריו בחיבוק קצר אך טעון, וברוס הכלב, בטח בחיבה, ליווה אותו עד לדלת. הוא ידע לאן הוא הולך, ידע מה מצופה ממנו. תחושת השליחות, אותה תחושה שליוותה אותו לאורך כל חייו, התעוררה בו בעוצמה מחודשת. הוא התייצב מיד בבסיס, שם פגש את חבריו לפלוגה, את הפנים המוכרות שראו איתו מלחמות ואימונים, את האחים לנשק. האווירה הייתה מתוחה, כבדה, אך גם מלאת נחישות.

בימים הראשונים למלחמה, עוד לפני הכניסה הקרקעית לרצועה, יאיר וגדודו לחמו ביישובי הנגב המערבי שהותקפו. הם נכנסו לתוך התופת, לתוך ההרס והחורבן שהשאירו אחריהם המחבלים, לתוך המאמץ הבלתי נלאה לטהר את השטח, לאתר מחבלים נמלטים ולהחזיר תחושת ביטחון, ולו קלושה, לתושבים המזועזעים. הוא ראה בעיניו את הזוועות, את הפנים המבועתות של הניצולים, את הריח המחניק של העשן והמוות. יאיר פעל כלוחם מנוסה, מפקד טנק שקט ויעיל, שמוביל את צוותו באומץ ובקור רוח. לאחר מכן, עם תחילת התמרון הקרקעי, הוא נכנס עם כוחות הצבא לעומק רצועת עזה. הגדוד שלו, גדוד 87 של חטיבת השריון 14, חטיבת "המחץ", לקח חלק חשוב במאמץ המלחמתי, פילס דרכים, טיהר שטחים, והיה בחוד החנית של הכוחות.

חודשים ארוכים עברו. יאיר לחם בגבורה, מתוך תחושת שליחות עמוקה וגאווה גדולה. הוא ידע שהמשימה חשובה, שיש לה מחיר, אך גם ידע שאין ברירה אחרת. בתוך הטנק, במרחבים המאובקים וההרוסים של עזה, הוא היה עוגן של יציבות עבור חבריו. הוא היה אהוב מאוד על הלוחמים סביבו. ברגעים הכי קשים ומאתגרים, כשהעייפות איימה להכריע והמתח היה בלתי נסבל, ידע יאיר להצחיק ולרומם את רוחם. הוא היה מספר בדיחות, משמיע סיפורים, ובמיוחד – מנגן בגיטרה. צלילי הגיטרה, שהיו נשמעים לפעמים בתוך ה"בית" הממוגן של הטנק, או בהפוגות קצרות בשטח, היוו רגעים נדירים של נורמליות, של תקווה, של נחמה. הוא שימש דוגמה אישית לכולם, בקור רוחו, בנחישותו, ביכולתו להישאר חד וממוקד גם כשהסכנה ארבה מכל כיוון. רבים ראו בו אח גדול, מנהיג שקט שאפשר לסמוך עליו בכל מצב, מישהו שיודע "לעשות מה שצריך".

מדי פעם, היה מוצא דרך לדבר עם הוריו, כדי להרגיע אותם. הוא לא רצה להדאיג אותם, ולכן סיפר להם שהם "רק תומכים בלחימה מבחוץ", לא חשף את מלוא מורכבות המצב ואת הסכנות בהן היה נתון. זו הייתה דרכו להגן עליהם, לשמור על שקט נפשי ככל הניתן בבית, גם כשהוא עצמו היה בלב הסערה. לחבר ששאל אותו איך הוא מרגיש בתוך הטנק, הוא ענה תשובה ששיקפה את עומק חווייתו: "זו הרגשה שאי אפשר לתאר אותה, הכול כל כך עוצמתי. כשאתה יורה פגז כל הטנק זז ואתה מרגיש את העוצמה ואת התרומה שלך ללחימה הזאת". הוא לא דיבר על פחד, לא על קושי, אלא על העוצמה, על התרומה, על המשמעות העמוקה של להיות חלק ממשהו גדול ממנו, להגן על הבית.

השבועות עברו והפכו לחודשים, והלחימה ברצועת עזה נמשכה בעצימות. יאיר, לוחם שריון מנוסה, המשיך לנהוג בטנק, להוביל את צוותו בנחישות. ביום שלישי, שישה עשר בינואר 2024, יום ו' בשבט תשפ"ד, בשעות הבוקר המוקדמות, במהלך פעילות מבצעית שגרתית בצפון הרצועה, התרחש הבלתי ייאמן. הטנק שבו נהג יאיר, היה חלק מכוח שנע בשטח, כשהוא ממוקד במשימה. לפתע, נורה טיל RPG לעבר הטנק. הכל התרחש במהירות מסחררת. הפיצוץ היה עז, קטלני. יאיר נהרג במקום. בן שלושים וארבע היה בנופלו.

ההודעה המרה הגיעה אל בית משפחת כץ בחולון, והכתה בהם בהלם ובאבל עמוק. הבית השקט, שממנו יצא יאיר בחיפזון בבוקר שמחת תורה, התמלא באנחה ארוכה וכואבת. ברוס הכלב, שחיכה בנאמנות לשובו של אדונו, הרגיש את השינוי באוויר, את הכאב המהדהד בין הקירות.

רב-סמל ראשון יאיר כץ הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחולון. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה, תחת שמי החורף האפורים. הוריו, עדנה ויוגב, אחיו יואב וגיל, חבריו מהצבא, מהעבודה, מהלימודים, מטיולי דרום אמריקה, חבריו מהשכונה – כולם התייצבו כדי לחלוק לו כבוד אחרון, להוקיר את האיש המיוחד הזה שנגע בחייהם. לאחר נפילתו, הועלה יאיר לדרגת רב-סמל מתקדם, אות של הערכה והוקרה על שירותו ומסירותו.

אימו, עדנה, ספדה לו במילים קורעות לב, שחשפו את עומק הקשר ביניהם ואת דמותו המורכבת: "צדק ואמת הובילו אותך בכל מעשיך עד שלפעמים חשבתי שאתה נאיבי. היית האור של החיים שלנו ואני בטוחה שתמשיך להאיר לנו שם מלמעלה. קשה להאמין שלא תיכנס יותר הביתה עם החיוך שובה הלב שלך, עם הכלב ברוס. יאיר, תחסר לנו תמיד, נזכור ונאהב אותך תמיד בן יקר". במילותיה, היא תיארה את יושרתו הבלתי מתפשרת, את האור שהפיץ סביבו, ואת החלל העצום שהותיר אחריו. היא נזכרה בחיוכו המיוחד, ברוס הכלב שתמיד היה צמוד אליו, בפרטים הקטנים שיצרו את התמונה הגדולה של בנה האהוב.

חברו לצבא, אביאל, כתב עליו הספד מרגש, שצייר את דמותו בצבעים עזים: "בחור חכם במיוחד שרואה את העולם בעיניים נכונות מאוד. הוא אמנם היה בין הוותיקים של הפלוגה באותו זמן, אבל ברוחו היה צעיר במיוחד. הכי חי ובועט מבין כולנו. יאיר היה פיטר פן. הוא היה מנהיג בעולם שלו, סוחף אחריו את כל מי שרק נתן צ'אנס, אבל רק את מי שהוא בחר ואהב... הכרתי בחור שהוא עולם שלם. מנהיג עם אינטליגנציה רגשית בשמיים. פיטר פן של ממש". המילים הללו תיארו את יאיר כמי שהיה מבוגר בשנים, אך צעיר ברוחו, מלא חיים ותשוקה, בעל עולם פנימי עשיר וכישרון מנהיגות טבעי, שקשר אליו אנשים בחוכמתו וברגישותו.

נפילתו של יאיר לא הייתה בודדה. באותה תקרית, נפל גם רס"ר זכריה פסח הבר ז"ל, ובקרב שבועיים אחריהם, נפל גם מפקד הפלוגה שלהם, רס"ן נצר שמחי ז"ל. שלושה גיבורים, שלושה עולמות, שנקשרו יחד בגורל אחד, בשרשרת של אומץ והקרבה.

המשפחה והחברים, מתוך הכאב העמוק, מצאו דרך להמשיך את דרכו, להנציח את זכרו ולהפיץ את אורו. מפגש לזכרו של יאיר נערך בערב יום הזיכרון תשפ"ד בחולון, שהוקדש גם לזכרם של זכריה ונצר. זה היה ערב של התכנסות, של סיפורים, של מוזיקה, של שיתוף בכאב ובתקווה.

כחלק מפרויקט "הולכים לאורם" בבסיס הטירונים "חוות השומר", אימץ צוות ממחלקת טירונים את יאיר כמקור השראה בתהליך ההכשרה שלהם. הם בחרו במשפט מאפיין שיאיר נהג לומר לחבריו הלוחמים כשנשחקו וקיטרו: "עושים מה שצריך". המשפט הפשוט והישיר הזה, שהיה ביטוי לתמצית אופיו, הפך ל"פקודת ההפעלה" שלהם לאורך הטירונות. הוא עורר בהם השראה ומוטיבציה, הזכיר להם את החשיבות של דבקות במטרה, של עשייה ללא תלונות, של נשיאה בעול למען הכלל.

המשפחה, בהובלת הוריו עדנה ויוגב, יזמה מיזם רחב היקף בשם "בדרכי יאיר". במסגרת המיזם, הם מקיימים פעילויות העשרה ומורשת לצעירים ולנוער, בהשראת תחומי העניין המגוונים שלו. תוכנית מנהיגות מיוחדת נפתחה בפנימיית בית ספר כדורי בצפון, המשלבת את עקרונות המנהיגות השקטה והדעתנית שאפיינה את יאיר. פעילויות מורשת נוספות מתקיימות בבית ספר אורט אורמת ביבנה, ובתיכון בו למד בחולון, "קמפוס קריית שרת", מקום בו יאיר עיצב את תפיסת עולמו הטכנולוגית והערכית. דרך פעילויות אלו, רוחו של יאיר ממשיכה לחיות, להשפיע ולעורר השראה בקרב הדור הצעיר.

המשפחה גם הקימה אתר אינטרנט לזכרו, תחת השם: "אתר הנצחה לזכר יאיר כץ". האתר משמש כארכיון חי, ובו תמונות וסיפורים מתחנות חייו השונות – מהילדות בחולון, דרך השירות הצבאי והטיול בדרום אמריקה, ועד לחייו הבוגרים כאיש הייטק, איש משפחה וחבר. האתר מאפשר לכל מי שרוצה, להכיר את יאיר, ללמוד על דרכו, ולהתחבר למורשתו. במלאת שנה לנפילתו של יאיר, נערך מפגש לזכרו, שבו הוקרן סרט הנצחה מרגש, שנעשה בהשתתפות בני משפחה וחברים. הסרט, שניתן למצוא באתר האינטרנט וביוטיוב תחת השם "יאיר", מביא את סיפורו של יאיר בקולם של האנשים שהכירו ואהבו אותו, ומשמש כעדות חיה לחיים שחי, לערכים שהנחיל, ולחלל העצום שהותיר.

יאיר כץ ז"ל, הילד השקט מחולון, שהפך ללוחם שריון, מטייל עולם, איש הייטק, מנגן גיטרה, מאלף כלבים, וחבר אמת – היה איש של עשייה, של ערכים, של אהבה. הוא הגן על ביתו, על עמו, על ערכיו, בנחישות, בצניעות ובגבורה שקטה. סיפור חייו הוא סיפור של איש שהתעקש לעשות דברים בדרכו, בדרך הנכונה, גם אם הייתה קשה יותר. הוא חי חיים מלאים, משמעותיים, והותיר אחריו מורשת עשירה של אהבת אדם, אהבת טבע, חוכמה ויושרה. זכרו ופועלו מהווים נר לרגלינו, סמל לגבורה אנושית, ליכולת לעמוד איתן מול הקשיים, ולעשות תמיד "מה שצריך". הוא חלק בלתי נפרד מסיפור התקומה הישראלית, מסיפורם של בניה ובנותיה, שהקריבו את היקר מכל למען עתיד טוב יותר. יהי זכרו ברוך.