יאיר אליהו

יאיר אליהו נולד ביום קיץ חם, בכ"א בתמוז תשס"ה, ה-27 ביולי 2005, אל תוך בית חם ומלא חיים ביישוב עזר שבמועצה האזורית באר טוביה. הוא היה בנם השני של חוה ויניב, אח גדול לעידו הצעיר ממנו ואח בכור לאחותו הקטנה מיכל, שהצטרפה למשפחה כמה שנים מאוחר יותר. כבר מראשית דרכו, יאיר היה ילד שכולו אור ושמחה, עם תלתלים זהובים שקפצו בשיער וכיסו מצח רחב, וחיוך שובה לב שהיה נדבק לכל מי שפגש בו. הבית בעזר היה תמיד פתוח, רוחש צחוקים ושיחות, והיווה כר פורה להתפתחותו של ילד סקרן, פעלתן ומלא חום. הוריו ראו בו כבר אז את היכולת להאיר כל פינה, תכונה שליוותה אותו כל חייו.

את שנותיו הראשונות בילה יאיר כשהוא מוקף בחברים, בנים ובנות מכל פינות היישוב הקטן, שדהרו איתו יחד ברחובות השקטים, בפארק המרכזי עם המתקנים הצבעוניים, במגרשי הכדורגל והכדורסל המאובקים, ובשדות הפתוחים שגבלו בבתים – שם הייתה הפעילות חופשית מכל גבול. הוא היה ילד פעלתן ושובב במיוחד, כזה שלא יכול היה לשבת במקום אחד לרגע. עיניו הסקרניות חיפשו תמיד את האתגר הבא, והוא מצא אותו לא פעם בפסגות לא צפויות. הוא אהב לטפס על כל דבר אפשרי: על עצי אקליפטוס עתיקים ששורשיהם העבים יצרו מדרגות טבעיות, על קירות אבן שסיפקו אחיזה מאתגרת, ועל גדרות תיל שחבקו את השדות וסימנו גבולות מדומיינים. זכור במיוחד היה סיפור אחד, שהפך לאגדה מקומית ביישוב, על הפעם ההיא שטיפס על מיגונית בטון אפורה בפארק, טיפס בקלות ובזריזות כחתול, אך משניסה לרדת, מצא עצמו תקוע למעלה, גבוה מדי בשביל לקפוץ, נמוך מדי בשביל למצוא אחיזה. חיוכו המנצח של יאיר, שבדרך כלל הוציא אותו מכל צרה, לא עזר הפעם. רק שכן טוב לב, ששמע את קריאותיו והבחין בילדון התקוע, נחלץ לעזרתו והביא עימו סולם גבוה שהושען על הבטון החלקלק. יאיר ירד בבטחה, עם חיוך גדול ומבטיח שיחזור ויטפס שוב. אירוע דומה קרה בבקרים, כשהתלמידים המתינו להסעה לבית הספר היסודי "רגבים" שבמושב אמונים. במקום לעמוד עם כולם ליד ספסל ההמתנה, יאיר היה מטפס בזריזות על גג תחנת האוטובוס הקטנה, מתיישב שם כאדון העולם, וצופה מלמעלה על החברים שהגיעו בזה אחר זה, מחייך להם חיוך שובב, כאילו אומר להם: "תראו אותי, אני כאן, למעלה, לפני כולם."

המסירות למשפחה הייתה אבן יסוד באישיותו של יאיר. הוא היה בן מסור להוריו, חוה ויניב, וזכה להסב להם גאווה ונחת רבה. הוא כיבד אותם בכל ליבו, שיתף אותם בחוויותיו וברגשותיו, ולא פעם שימש עבורם משענת ועוגן. כשהיו דאוגים או כועסים, יאיר היה שם כדי להרגיע, עם מילה טובה או חיבוק חם. הוא ידע להקשיב בסבלנות לדעותיהם, גם אם לא הסכים איתן תמיד, ותמיד מצא דרך לכבד את עמדתם. הקשר שלו עם אחיו, עידו ומיכל, היה קשר עמוק של חברות ואהבה. עם עידו, אחיו הצעיר ממנו בשנתיים, חלק יאיר לא רק את החדר, אלא גם עולם שלם של חברים ותחביבים משותפים. הם בילו יחד אינספור שעות, אם זה במגרש הכדורגל, מול מסך המחשב או בטיולים בשדות. יאיר ראה בעידו בן לוויה קבוע, כמעט לכל מקום שאליו הלך, ויחד צברו אינספור חוויות וזיכרונות משותפים, שהיו ארוגים בתוך שגרת חייהם בעזר. כשאחיו נתקל בקושי, בין אם בלימודים, עם חברים או בכל אתגר אחר, יאיר היה שם כדי לייעץ, להקשיב בסבלנות ולסייע בכל דרך אפשרית, תמיד עם חיוך ועם נכונות אמיתית לעזור. כשמיכל, אחותו הקטנה, נולדה, יאיר קיבל אותה בזרועות פתוחות, ומיד אימץ לעצמו את תפקיד האח המגן והשומר. הוא דאג לה במסירות, שמר עליה מכל משמר, ולא נתן לאיש להעליב אותה או לפגוע בה. מיכל העריצה את אחיה הגדול, וראתה בו אח כל-יכול, גיבור פרטי שלה. היא אהבה במיוחד את הרגעים שיאיר הסיע אותה ברכב, כשברקע מתנגנת מוזיקה בקולי קולות, והם שרים יחד, בלי דאגות, אל תוך השקיעה.

גם עם המשפחה המורחבת טיפח יאיר קשר חם ואוהב. הוא אהב את המפגשים המשפחתיים הסואנים, את הארוחות המשותפות העמוסות בכל טוב שהתקיימו בחגים ובשבתות, כשהבית מתמלא קרובים, ריחות בישול וצחוקים. יחד בילו בפיקניקים בחיק הטבע, בטיולים רגליים בשבילי הארץ ובחופשות משפחתיות שבהן נצרו זיכרונות מתוקים. במיוחד אהב לארח בביתו בעזר את בני הדודים, לעיתים למשך ימים שלמים בחופשות, כשהבית הופך למעין קייטנה פרטית, רועש וגועש מפעילות, משחקים וסיפורים עד השעות הקטנות של הלילה.

כשגדל והתבגר, עבר יאיר ללמוד בחטיבת הביניים ובתיכון האזורי אמי"ת באר טוביה. גם שם, כמו בבית, סיפרו עליו כולם סיפורים על נער טוב לב, רגיש וצנוע, שהיה אהוב על התלמידים והמורים כאחד. הוא ניחן בכישרון מיוחד להשרות אווירה נעימה סביבו, ותמיד התייחס לכולם בכבוד ובמאור פנים. חבריו כינו אותו "ילד שפע", כי נדמה היה שיאיר קיבל מהחיים בשפע כל כך הרבה תכונות טובות: שמחה, חיוניות, יכולת ללמוד ולספוג, והכי חשוב – יכולת לראות את הטוב בכל אדם ובכל סיטואציה. הוא דילג בקלילות מעל כל אתגר שניצב בדרכו, ובכל פעם שהיה נחוש להשיג משהו, אי אפשר היה לעצור אותו. נחישותו הייתה עוצמתית, שקטה אך בלתי מתפשרת.

יאיר בורך בקסם אישי נדיר, והיה מנהיג מלידה, כזה שהוביל בקלות ובטבעיות ושידר עוצמה שקטה. ככל שבגר, התרחב מעגל החברים שלו, ומנה חברים מכל יישובי האזור – מאמונים ועד באר טוביה, מניר בנים ועד תלמי יחיאל. הוא היה הלב הפועם של החבורה, המרכז שסביבו התקבצו כולם. יאיר ידע ליישב את ההדורים כשהתגלעו מחלוקות וריבים, ותמיד מצא את המילים הנכונות כדי להרגיע את הרוחות ולהחזיר את השקט. הוא היה חבר אמת, שניתן היה לסמוך עליו בעיניים עצומות. חבריו ידעו שתמיד יקשיב, תמיד יתמוך, ותמיד יגיש עזרה מבלי לבקש תמורה. בבית הספר, כשגילה שלאחד התלמידים יש קושי חברתי, שהוא חש בדידות או קושי להשתלב, יאיר לא היסס לרגע. הוא עמד לצידו של אותו תלמיד, לקח אותו תחת חסותו, וסייע לו בדרכים יצירתיות להשתלב בחברת הילדים, עד שהפך לחלק בלתי נפרד מהמעגל. יאיר אהב להמציא כינויים משעשעים לבני משפחתו, לכל חבריו, וגם לעצמו. הכינויים הללו היו חלק משפתו הפנימית, דרכו להביע חיבה וקשר מיוחד לכל אדם.

אחד המאפיינים הבולטים באישיותו של יאיר היה העובדה שפיו וליבו היו שווים. הוא מעולם לא נטר טינה, גם אם נפגע או לא הסכים. כשאמנם הייתה לו ביקורת, היא תמיד נאמרה בחיוך ובחמלה, בניסיון אמיתי להבין ולעזור, ולא כדי לבקר או לפגוע. הוא קיבל כל אדם כפי שהוא, על כל מגרעותיו ויתרונותיו, מבלי לנסות לשנות אותו או להתאים אותו לתבנית כלשהי. במאור פניו ובהליכותיו הנעימות, הוא השרה אור ושמחה על כל סובביו, ותמיד השאיר אחריו תחושה של חום ואהבה.

יאיר נודע גם כאדם רחב לב ומלא נתינה. כששמע שמישהו זקוק לעזרה, הוא היה הראשון להתייצב, להפשיל שרוולים ולסייע. פעם אחת, הגיעה לידיעתו סיפורו של חתן בר מצווה שאירועו התקיים בנוכחות דלה של אורחים. ליבו הרחב של יאיר לא יכול היה לשאת את המחשבה על ילד שיחגוג בר מצווה בעצב. מיד ארגן את חבריו, וכולם נסעו יחד לשמח את הילד, להביא איתם אנרגיה, צחוקים ומתנות, ולהפוך את האירוע לחגיגה אמיתית. כשמישהו במושב היה זקוק לעזרה בגינה – גיזום עצים, שתילת פרחים או ניקוי עשבים – יאיר התנדב מיד. גם בבית, אם היה צורך בתיקון קל או בהזזת רהיטים, יאיר היה שם. הוא רקם קשרי ידידות אמיצים עם אישה מבוגרת שגרה לבדה במושב, והפך לחברה קבוע עבורה. כמעט מדי ערב, היה מביא לה פירות וירקות טריים מצרכניית היישוב, ויחד ישבו לאכול ארוחת ערב משותפת, מלווה בשיחות ארוכות על החיים, על העבר ועל העתיד, כשהוא מקשיב לה בסבלנות ובכבוד.

בנוסף לכל תכונותיו החברתיות, יאיר היה גם צעיר סקרן במיוחד, עם צמא בלתי נדלה לידע. הוא התעניין באופן קבוע, למד ורכש ידע נרחב בכל מיני נושאים, החל מהיסטוריה ועד מדעים מדויקים. הוריו שמעו משכן של המשפחה, שהיה ד"ר לפילוסופיה של המדע, על שיחות עמוקות במיוחד שהיו לו וליאיר "ליד מקרר הגלידה" של הצרכנייה ביישוב. השכן סיפר על ילד ששאל שאלות רבות על פיזיקה, על כימיה ועל סודות היקום, לא מתוך רצון להרשים, אלא מתוך סקרנות אמיתית ורצון עמוק להבין את העולם סביבו. יאיר מעולם לא התרברב בידע שלו, ולא ניסה להרשים אף אחד. כשהיו פורצים ויכוחים סוערים בין חברים, הוא היה מתבונן בכולם מהצד עם חצי חיוך, ורק אם היה לו משהו מהותי לומר, אמר זאת במשפט אחד או שניים, ברוגע ובשלווה, ולא ניסה לשכנע בכוח. הוא האמין בכוחה של ההקשבה ובהבנה הדדית.

יאיר היה נער חרוץ וחדור מטרה, עם שאיפות ותוכניות גדולות לעתיד. הוא ידע שאין קיצורי דרך להצלחה, והיה נכון לעבוד קשה כדי להגשים את חלומותיו. בכל חופשה מבית הספר, הוא עבד במגוון עבודות: בחלוקת כיסאות בחוף הים באשדוד תחת השמש הקופחת, בקיפול מזרנים בחוגי התעמלות, בהקמת גדרות לאירועים גדולים, בחברת מנופים שבה למד להכיר את העולם המכני, ובמלצרות באירועים שבהם פגש מגוון רחב של אנשים. בכיתות י"א וי"ב עבד באופן קבוע בצרכנייה במושב, והתגלה כעובד מסור ואחראי שזכה למחמאות רבות ממעסיקו. לאחר התיכון, כחלק מהכנתו לעתיד, השתתף בקורס בנושא השקעות בשוק ההון, ולמד את התחום לעומק, מבין את המורכבויות של עולם הכלכלה. ליאיר היו שאיפות עסקיות גדולות: לאחר הצבא, תכנן להקים יחד עם חברו הטוב עסק משותף לעבודות עפר, חלום ששילב את אהבתו למכונות כבדות עם חושו העסקי המפותח.

לצד כל אלה, יאיר היה אוהד מושבע של קבוצת הכדורגל "הפועל תל אביב", אהבה שהייתה חלק בלתי נפרד מזהותו. הוא לא החמיץ אף משחק, בין אם בטלוויזיה או, כמובן, ביציע באצטדיון. הוא הכיר את כל שירי הקבוצה בעל פה, ובימים שלפני משחקים חשובים, היה שר ומתופף גם בבית, קופץ וצוהל כאילו הקבוצה כבר ניצחה, מדמיין את הרגעים המרגשים. יציע חמש באצטדיון "בלומפילד" הפך לאחד המקומות האהובים עליו ביותר, ועם הזמן הוא הפך לדמות מוכרת ביציע, חלק בלתי נפרד מהקהל האדום, עם צעיף ודגל, וקולו מצטרף למקהלה הרועמת.

בנוסף לחיי החברה והתחביבים, יאיר מצא גם חיבור לקהילה ולמסורת. בערבי שבת, היה הולך לבית הכנסת המקומי, מקפיד להשתתף בשיעורי תורה אצל רב היישוב. הוא עשה זאת מתוך רצון ללמוד, להבין ולהתחבר לשורשיו, בדרך שקטה ובלי צורך להצהיר. בשעות הפנאי שנותרו לו, אהב לבלות עם חברים, לטייל בטבע, לעשות פיקניקים ספונטניים תחת כיפת השמיים ולרכוב על סוסים, אהבה נוספת שחיברה אותו לאדמה ולמרחבים הפתוחים. יאיר האמין כי החיים קצרים, וצריך לנצל כל רגע בהם, לחיות במלוא העוצמה, לחוות כמה שיותר, לאהוב כמה שיותר, ולתת כמה שיותר.

השבת ההיא, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023, הייתה בוקר שהפך את עולמם של רבים בישראל. יאיר, שהיה אז תלמיד כיתה י"ב, התעורר, כמו מיליוני ישראלים, למציאות קשה מנשוא. בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע רצחנית על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה אכזרית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב במאמץ נואש להגן על אזרחי ישראל. בוקר זה סימן את תחילתה של מלחמה, מלחמה ששינתה את פני המדינה ואת עתידם של צעירים רבים, ובהם יאיר.

האירועים הנוראים של ה-7 באוקטובר חידדו אצל יאיר את תחושת השליחות והנחישות לתרום למדינה. הוא היה נחוש יותר מתמיד להתגייס לצה"ל, ולא סתם ליחידה כלשהי, אלא לחיל ההנדסה הקרבית. כשנשאל שוב ושוב על ידי הוריו וחבריו מדוע הוא רוצה כל כך להתגייס דווקא להנדסה, חזר וענה באותו חיוך נחוש: "כי הם נכנסים ראשונים!". המשפט הזה, "כי הם נכנסים ראשונים", הפך למעין מנטרה עבורו, ביטוי לרוח הלחימה והחלוציות שפעמה בו. כשהגיעה ההודעה על השיבוץ הנכסף לחיל ההנדסה, לא היה מאושר ממנו. הוא קפץ משמחה, מביט בהודעה כאילו הייתה כרטיס טיסה לחלל.

ביום 8 באפריל 2024, התגייס יאיר לצה"ל. הוא עבר בהצלחה את הטירונות המפרכת, במהלכה למד את יסודות הלחימה וזכה לטעום את טעמה של עבודת כפיים אמיתית בשטח. במהלך הטירונות, התאהב יאיר בכלי הצמ"ה – ציוד מכני הנדסי: ה-D9 האימתני, הבאגרים העצומים והשופלים המרשימים. נדמה היה שמצא את ייעודו, שהעבודה עם המכונות הכבדות היא השילוב המושלם בין אהבתו למכניקה, חושו הטכני המפותח ונחישותו ללכת בראש. "השמים לטייסים, הארץ לצמ"יניקים," נהג לומר בחיוך, בהתייחסו למפעילי ציוד מכני הנדסי, משפט שהפך לאחד מסמליו ביחידה. הוא יצא לקורס צמ"ה, ועד מהרה בלט כמפעיל מוכשר ומקצועי. המדריכות בקורס סיפרו שגמע בשקיקה את דבריהן, ותמיד היה הראשון לשאול שאלות, להעמיק בלמידה ובכל רגע פנוי ביקש להעמיס על עצמו עוד ועוד התנסות על הכלים. הוא רצה להבין כל בורג, כל מנוף, כל תנועה של הכלי. יאיר סיים את הקורס בהצטיינות יתרה, וקיבל מהמפקדות כובע של היחידה עם הכיתוב המיוחד: "חיוך מנצח לא מחליפים" – משפט שתפרסם את דמותו. בסיום הקורס, שובץ לפלוגת צמ"ה בבית הספר להנדסה צבאית (בהל"ץ), שם התמקצע ורכש ניסיון רב בהפעלת הכלים המורכבים והחזקים. חבריו לבהל"ץ זוכרים את משפטו הקבוע, שהפך לסמל לחברות ולאחווה ביניהם: "מה קורה דודי, אני איתך תמיד," משפט שהעיד על אופיו החברי והמנהיגותי, על נכונותו להיות שם עבור כולם, בכל מצב.

באוקטובר 2024, חודשים ספורים לאחר שהתגייס, יאיר נכנס בפעם הראשונה לרצועת עזה. זה לא היה אימון, אלא פעילות מבצעית אמיתית, בלב שטח אויב. הוא השתתף בפעילויות מבצעיות רבות, מבצע אחר מבצע, תמיד בחזית. הוא ביצע את עבודתו במסירות ובמקצועיות על הצד הטוב ביותר, מעולם לא התלונן, גם כששעות העבודה היו ארוכות והתנאים קשים. הוא פשוט עבד, במלוא הכוח והריכוז, מבין את חשיבות כל פעולה. כעבור שישה חודשים של שירות בפלוגת צמ"ה, הרגיש יאיר שהוא רוצה יותר. הוא ביקש לעבור ליחידה לוחמת יותר, כזו שתהיה בחזית הלחימה העמוקה ביותר. בקשתו התקבלה, והוא שובץ בפלוגת "חתולי הפלדה" שבאוגדת עזה – יחידה המורכבת ממפעילי צמ"ה מיומנים ונועזים. יאיר השתלב במהירות בפלוגה החדשה. הוא נחשב למפעיל מקצועי, יסודי ומוכשר, אהוב על מפקדיו ועמיתיו. הוא היה חייל חייכן, שתמיד מצא זמן לשיר שירים, להצחיק ולהעלות את המורל, גם ברגעים הקשים ביותר. הוא דאג שכולם ירגישו בנוח ויהיו מטופלים. כך למשל, כשחיילת חדשה הגיעה ליחידה ולא היו לה כלי מיטה ורחצה, יאיר מיד דאג לארגן לה את כל הציוד הנדרש, מבלי שביקשה. כשחייל מהפלוגה חגג אירוע משפחתי חשוב, יאיר דאג שיהיה לכל חיילי הפלוגה איך להגיע ואיך לחזור, ארגן הסעות ודאג לכל הפרטים, כדי שאף אחד לא ירגיש לבד.

במהלך שירותו בפלוגת צמ"ה עזה צפונית, יאיר נכנס לעיתים קרובות מאוד לרצועת עזה, ופעל באזורים שונים וקשים, כמו ג'באליה, בית לאהייה ובית חאנון – אזורים שנחשבו למעוזי טרור. הוא היה שם, עם הבאגר העצום, פותח צירים עבור הכוחות המתקדמים, מנטרל מטענים מסוכנים שהוטמנו בדרכים, מגלה פירי מנהרות שהיוו איום אסטרטגי, בונה מנחתים למסוקים שפינו פצועים והנחיתו כוחות, ומקים מיגנונים ומוצבים שסיפקו הגנה לכוחות הלוחמים. הוא היה גאה מאוד בתפקידו, בשירות המשמעותי ובהשפעה הישירה של פעילות פלוגתו על הלחימה. בכל פעם שחזר הביתה לחופשה קצרה, והיו שואלים אותו על הלחימה, הוא הרגיע את כולם בחיוך ובביטחון: "אנחנו מחסלים כל מה שצריך, אל תדאגו. לא יישאר מהם כלום." הוא רצה להשרות שקט בלבבות הוריו ואחיו, להראות להם שהוא חזק, בטוח ובעיקר – מנצח.

ביום חמישי, 4 ביולי 2025, ח' בתמוז תשפ"ה, יאיר והפלוגה שלו יצאו לפעילות מבצעית נוספת, עמוק בתוך בית חאנון. זו הייתה עוד משימה שגרתית לכאורה, עוד יום של עבודת הנדסה בלב שטח האויב. יאיר, ברוח הנתינה והחברות שאפיינה אותו, החליף חבר בפלוגה ונסע באותו לילה עם הבאגר, כלי הנדסי אזרחי שאינו ממוגן, ועם באגר נוסף. הם הגיעו לאזור מיועד בבית חאנון, שם נדרשו לבצע עבודות הנדסה מתחת למבנה מסוים. מה שהם לא ידעו, הוא שמתחת למבנה היה חפור מרתף גדול, נסתר מהעין, שקירותיו לא עמדו בעומס המכונות הכבדות. הבאגר הראשון החל בעבודתו, ולפתע, ללא כל אזהרה, קרס אל תוך המרתף. שניות ספורות לאחר מכן, בעוד יאיר מנסה להבין מה קרה, קרס גם הבאגר שלו, וצנח אל תוך התהום שנפערה. יאיר נהרג במקום, בן תשע-עשרה בלבד בנופלו.

רב-טוראי יאיר אליהו נפל בקרב ביום ח' בתמוז תשפ"ה. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי באשדוד, כשהוא משאיר אחריו הורים שבורים – חוה ויניב, ואח ואחות – עידו ומיכל, ואיתם קהילה שלמה של חברים, קרובים ומפקדים, שנותרו עם כאב עמוק וגעגוע בלתי נגמר. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סמל, כהוקרה על מסירותו, תרומתו ואומץ ליבו.

על מצבתו, חקקו אוהביו את המילים שתיארו אותו בצורה מדויקת כל כך, מילים שיהדהדו לעד: "ילד שפע עם חיוך מנצח שלא מחליפים. שמחת החיים שלך לנצח תאיר דרכנו". אמו, חוה, ספדה לו בדמעות, כשהיא מנסה לתאר את העוצמה של ילדה: "יאיר, ילד יפה ואהוב שלי, תמיד אמרתי לך שאתה כמו השם שלך – מאיר כל מקום שאתה נמצא בו. ילד של אור, אהבה ושמחה. 'ילד שפע' הייתי קוראת לך, כי כל מה שרצית – תמיד השגת, ובקלות, בלי מאמץ. אתה היית מכתיב לאלוהים, ולא להפך. מי יודע? אולי גם את זה הכתבת לאלוהים מאיזושהי סיבה לא ברורה. אולי עוד כמה שנים נבין את הסיבה. מנחם אותי לדעת שמתת במקום שהכי אהבת, עם אנשים שאהבת, מבצע את התפקיד שכל כך אהבת... תודה לך יאיר שבחרת בי להיות אמא שלך. תודה לך על עשרים שנה של שמחה ואור, אהבה ונחת. תמיד הסבת לי נחת. גם כשכעסתי לפעמים, והיו פעמים נדירות כאלה, ידעתי שאתה צודק. כי אתה תמיד ידעת מה נכון וטוב עבורך. תודה על הזכות להיות אמא שלך... אני יודעת שאתה מסתכל עלינו עכשיו. תמשיך להסתכל עלינו ולשמור עלינו, תבוא אליי בחלומות בבקשה ותגיד לי שאתה בסדר... אני מבטיחה לך שאקח את הכאב הזה ואהפוך גם אותו לאור, לנתינה, לעשיית טוב. המוות שלך לא יהיה לשווא! אני אוהבת אותך, ילד שלי, לנצח. לנצח אתה בליבנו. ילד אור יפה ואהוב שלי". אביו, יניב, התקשה לעכל את האובדן, ונזכר בצחוקים המשותפים על בדיחות שטותיות: "שאלתי את עצמי אם אני מספיק טוב. הלבבות ממך בוואטסאפ – הגאווה הגדולה ביותר. היית ילד חכם מאוד-מאוד ואוהב. וטוב לב. היינו צוחקים כשהיינו ביחד מבדיחות שטותיות כאלה כמו שני ילדים. ולא יכולתי לבקש דבר יותר טוב ממך, אני אוהב אותך ומצדיע לך".

ירין בן דודו, כתב מילים נוגעות ללב, ששיקפו את ההשפעה העצומה שהייתה ליאיר על סביבתו: "יאירי שלי, אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל. כי איך אפשר בכלל להסביר דבר שכזה? ילד עם כוחות אינסופיים - כאלה שלא נגמרים לעולם. עם החיוך הממכר שלך - מספיק לראות אותו פעם אחת ואתה כבר מתמכר אליו. פצצת אנרגיה מהלכת. כל מקום שהיית מגיע אליו היה מתמלא באור המיוחד שלך, בקסם שלך, בצחוק שלך וכמובן בשמחה שלך. כל זיכרון מתוק שלי, כל הרגעים הכי מצחיקים בחיים שלי, קרו איתך. כי איך אפשר בכלל שזה יהיה אחרת? איך אפשר שאתה לא תהיה שם במרכז? והלוואי, באמת הלוואי שהייתי יכול לחוות את כל זה שוב איתך. אני אוהב אותך, יאירי שלי. אתה המלאך שלי. ותמיד, אבל תמיד, אתה הולך איתי. אני מרגיש אותך איתי".

מורשתו של יאיר, ורוח הנתינה והשמחה שלו, ממשיכות לחיות ולהאיר את דרכם של רבים. בני משפחתו פתחו עמוד אינסטגרם לזכרו, @remember_yair_eliyahu, ובו מועלים תמונות, הקדשות ופעולות להנצחתו, המאפשרות לכל מי שאהב אותו להמשיך לזכור ולחלוק. הועלה גם ליוטיוב סרטון שמאגד תמונות וסרטונים של יאיר, מחזיר לרגע את חיוכו המנצח ואת שמחת החיים שלו אל המסך. הופקו מדבקות עם משפטים שתיארו את דמותו בצורה מדויקת: "חיוך מנצח לא מחליפים", "ראשון תמיד" ו"למען הדגל - רק למענו", משפטים שהפכו לסמל לזכרו ולדרך חייו.

כחלק מפעולות ההנצחה, נכתב ספר תורה לעילוי נשמת יאיר, והודפסו סידורים וספרי תפילה הנושאים את שמו, המפיצים את אורו הלאה. בטקס מרגש שנערך באצטדיון "בלומפילד", ביתה של קבוצתו האהובה הפועל תל אביב, בהשתתפות בני משפחתו, חברים ואוהדים, נפרדו ממנו בדרכו הייחודית. בני משפחתו של יאיר יזמו חלוקת עוגות בימי שישי לאוכלוסייה המבוגרת המתגוררת במושבי המועצה האזורית באר טוביה, מעשה חסד שנועד להמשיך את דרכו של יאיר בנתינה ובדאגה לזולת. הוריו של יאיר מספרים את סיפור חייו המלא השראה במכינות קדם-צבאיות, כדי להעניק לבני נוער השראה, ללמד אותם על אהבת הארץ, על חברות ועל חשיבות התרומה. בפארק "אשדוד ים" מוקם גלעד לזכרו, אנדרטה שתספר את סיפורו לדורות הבאים. וביישוב עזר, המקום שבו גדל ופרח, החליטו להקים מועדון נוער לזכרו שייקרא "שער 5", כמחווה ליציע האהוב עליו בבלומפילד. המועדון ישמש מקום מפגש לצעירי היישוב, ויתבסס על הערכים שהיו נר לרגליו של יאיר: אור ושמחה, לב ונתינה, נאמנות וגאווה, גבורה, אחריות, מימוש והגשמה עצמית.

יאיר אליהו, ילד האור והשפע, סימל בחיים הקצרים אך המלאים שלו את כל הטוב שבאדם. הוא היה חבר, אח, בן, מפקד, ומעל הכל – לוחם אמיץ ונחוש שבחר להיות "ראשון תמיד", להגן על ביתו ועל עמו. הוא נפל במלחמת התקומה, אך רוחו, חיוכו המנצח וערכיו ממשיכים להאיר את הדרך, להפיח תקווה ולעורר גאווה ישראלית אמיתית. יהי זכרו ברוך.