יאיר כהן

בבית ברמת גן, ברחוב שקט שעדיין הריח לפעמים אבק דרכים ואדמה לחה מגינות שכנות, נשמע קול בכיו של תינוק חדש ביום קיץ לוהט, ט"ז בתמוז תשנ"ג. יאיר, שמו קראו לו הוריו, בת גלים וחביב, היה בנם הרביעי, אח קטן לשי, אופירה ואסף, שכבר מילאו את הבית בצחוקים, ריצות וקשקושים של ילדות תוססת. הבית, על ריחותיו המוכרים של תבשילים מתבשלים בסיר גדול, של כביסה נקייה שתלויה לייבוש במרפסת, ושל ספרי לימוד פתוחים על שולחן הסלון, היה כר פורה לצמיחה. הוא היה מקום שבו דלתות נפתחו בקלות, שבו תמיד היה מקום לעוד כיסא סביב השולחן, ושבו הקירות ספגו בתוכם סיפורים רבים – על ימים טובים ועל אתגרים, על חלומות ועל מציאות. יאיר נולד אל תוך הקן החם הזה, אל חיבוקים של אחים גדולים שכבר ידעו להגן ולשחק, ואל מבטים אוהבים של הורים שהעניקו לו שורשים עמוקים ותחושת שייכות שאין דומה לה.

שנותיו הראשונות של יאיר היו רצופות בקולות ובמראות של משפחה גדולה. הוא זכר את אחיותיו הגדולות ששיחקו איתו בבובות ולימדו אותו את שמות הצבעים, ואת אחיו הגדולים שצרפו אותו למשחקי כדורגל מאולתרים בחצר, גם אם רק כדי שיעמוד בשער ויצפה בהם, קטן ונרגש. כבר אז בלטה בו סקרנות עדינה, כזו שגרמה לו להתבונן בעיון בנמלים מטפסות על הקיר או לנסות להבין איך צעצוע מכני עובד, ולפרק אותו לחלקיו כדי להרכיב מחדש. הוריו, שראו בו את הניצוץ המיוחד הזה, עודדו כל ניסיון שלו ללמוד ולחקור. הם הקפידו על שיחות ערב סביב השולחן, שבהן כל אחד מבני הבית שיתף בחוויותיו מהיום, ובהן נלמדו ערכים של כבוד הדדי, של עזרה לזולת ושל חשיבות הישרות. יאיר ספג את הערכים האלה כמים צלולים, והם הפכו לבסיס איתן לאופיו המתפתח. הוא למד לדבר בנימוס, להקשיב בסבלנות, ולהתייחס לכל אדם בכבוד, כפי שראה בבית הוריו. אלה היו שיעורים שלא נלמדו בספרים, אלא נחוו ביום-יום, בנגיעה עדינה של אמו כשהגישה לו כוס מים, בחיוך מאשר של אביו כשהצליח לפתור בעיה קטנה, או במילה טובה מאחיו הגדולים.

כשהגיע זמנו ללכת לבית הספר, יאיר כבר היה ילד סקרן ובעל ביטחון עצמי שקט. הוא נכנס בשערי ישיבת בני עקיבא "יבנה" ברמת גן, מסגרת חינוכית ששילבה לימודי קודש עם לימודי חול ברמה גבוהה, והפכה לבית שני עבורו. הוא אהב את תחושת הקהילתיות, את המורים שהיו גם מחנכים, ואת האתגר האינטלקטואלי שבלימוד. בכיתה, יאיר לא היה מהתלמידים הבולטים שדרשו תשומת לב, אך תמיד היה שם, קשוב, מעמיק, עם מבט חודרני בעיניו כשניסה להבין נושא מורכב. כשנשאל שאלה, תשובותיו היו מדויקות ומנומקות, והוא הפגין יכולת הבנה וניתוח מעל לממוצע. חבריו אהבו את נוכחותו השקטה אך היציבה, את נכונותו לעזור לחברים שהתקשו, ואת חוש ההומור העדין שלו, שלעיתים פרץ ברגעים בלתי צפויים והצליח לשבור את המתח. הוא היה אהוב על מוריו, שראו בו תלמיד עם פוטנציאל עצום, לא רק אקדמי אלא גם אישיותי. הם העריכו את אופיו הנוח, את דרך הארץ שבו, ואת יכולתו לייצר חיבורים טובים עם כולם.

שנות התיכון היו תקופה של התעצבות עמוקה עבור יאיר. הוא התמקד במגמות הריאליות, והחל לגלות עניין הולך וגובר בעולם הבנייה וההנדסה. מספרים, נוסחאות, עקרונות פיזיקליים – כל אלה ריתקו אותו. הוא אהב את המחשבה שיש היגיון בכל דבר, שאפשר לתכנן ולבנות, ושהתוצאה הסופית היא יצירה מוחשית, משהו שאפשר לראות ולגעת בו. הוא בילה שעות ארוכות בספריה, לא רק בלימודים אלא גם בקריאת ספרי מדע פופולרי ומגזינים טכניים, כשהוא מנסה לפענח את סודותיהם של מבנים מורכבים ושל מערכות מתוחכמות. מחוץ ללימודים, הוא היה פעיל בחוגי ספורט, אהב לצאת לטיולים עם חברים, ולעיתים קרובות מצא את עצמו מנהל שיחות עמוקות על משמעות החיים, על אתגרי החברה הישראלית, ועל המקום של כל אחד בה. הוא היה חבר נאמן, כזה שאפשר לסמוך עליו, שידע לשמור סוד, ולתת עצה כנה ואמיתית, גם אם לא תמיד הייתה קלה לשמיעה. הוא גדל להיות נער עם תחושת אחריות מפותחת, כזו שהתבטאה לא רק כלפי עצמו, אלא כלפי סביבתו, וכלפי המדינה כולה.

המעבר מהתיכון לצבא היה טבעי עבור יאיר, חלק בלתי נפרד מנתיב חייו. הוא התגייס לחיל הרגלים, בחירה שלא הפתיעה איש. הוא ראה בשירות הצבאי חובה, זכות ואתגר. את הכישורים הפיזיים והמנטליים שפיתח לאורך השנים, את יכולת ההתמדה שלו ואת הקשיחות הפנימית, הביא עמו לשירות. המסעות הארוכים, השעות הרבות בשטח, והאימונים המפרכים, היו עבורו לא רק מבחן כוח, אלא גם הזדמנות ללמוד על עצמו, על חבריו, ועל גבולות היכולת האנושית. הוא התבלט בין חבריו בזכות יכולתו לשמור על קור רוח גם במצבי לחץ, בזכות הגישה החיובית שלו, וביכולת שלו להרים את המורל של כולם, גם כשהעייפות הייתה כבדה מנשוא. הוא לא היה צעקן או מתלהם, אלא מנהיג שקט, כזה שסוחף אחריו בזכות הדוגמה האישית, בזכות המקצועיות שלו ובזכות האכפתיות הכנה שהפגין כלפי פקודיו וחבריו. הוא התקדם בסולם הדרגות, והפך לקצין, מפקד פלוגה במילואים, תפקיד שהכיל בתוכו אחריות גדולה, עליה לקח בשמחה וברצינות. הוא האמין בכל ליבו בצורך להגן על המדינה, ושירותו הצבאי היה ביטוי עמוק לאהבת הארץ והאדם שבוערת בו.

לאחר השירות הסדיר, יאיר פנה ללימודי הנדסת בניין. הוא רצה להמשיך ולבנות, הפעם לא רק את דמותו שלו ואת ביטחונה של המדינה, אלא גם את הארץ במובן הפיזי. העולם המורכב של קונסטרוקציות, של תכנון ערים, ושל יצירת מרחבים מחיה, קסם לו. הוא השקיע את כל כולו בלימודים, ובמהרה התברר כי הוא לא רק תלמיד מצטיין אלא גם מהנדס לעתיד בעל חשיבה מקורית ויכולת פרקטית יוצאת דופן. הוא אהב את תהליך התכנון, את השרטוטים המדויקים, את פתרון בעיות מורכבות שהצריכו יצירתיות ודיוק. הוא דמיין את המבנים קורמים עור וגידים, את הבטון הופך לקירות, את הפלדה הופכת לשלד, את החללים הריקים מתמלאים בחיים. זו הייתה עבודה שנתנה לו סיפוק עצום, שבה יכול היה לבטא את כישרונו, את יכולתו לדמיין משהו שאינו קיים ולהפוך אותו למציאות מוחשית. הוא עבד בחריצות, תמיד שאף לשלמות, ותמיד זכר את הערך המוסף שיש לעבודתו – לבנות לאנשים בתים, לתכנן תשתיות, ליצור סביבה טובה יותר.

לצד עולם העשייה המקצועי, יאיר בנה גם את עולמו האישי. הוא פגש את מעיין, והיה זה חיבור מיידי ועמוק. היא ראתה בו את כל מה שהיה – את טוב הלב, את החוכמה, את השקט הפנימי, ואת הניצוץ בעיניים כשהוא מדבר על דברים שמרגשים אותו. עבור יאיר, מעיין הייתה הנפש התאומה, השותפה לדרך, האדם שמבין אותו בלי מילים. הקשר ביניהם התפתח במהירות, מלא בצחוק, בשיחות ארוכות אל תוך הלילה, בטיולים משותפים ובחלומות על עתיד יחד. הוא אהב את חברתה, את חוכמתה, את האופן שבו היא השלימה אותו והוציאה ממנו צדדים חדשים. הם תכננו את חייהם יחד, דיברו על בית משותף, על ילדים, על מסעות. הסתיו של שנת 2023 היה עבורם שיא של אושר: בחודש ספטמבר, בטקס מרגש ומלא שמחה, נישאו יאיר ומעיין. היה זה יום של הבטחות, של התחלות חדשות, של חלומות שקרמו עור וגידים. השמחה הייתה גדולה, הבית ברמת גן היה מלא באורחים ובקולות צהלה, והם עמדו תחת החופה, מבטיחים זה לזו אהבה נצחית, כשכל העתיד פרוס לפניהם, בהיר ומלא תקוה.

חודש אחד בלבד לאחר חתונתו, בבוקר שמחת תורה, השבעה באוקטובר 2023, התנפץ השקט. יאיר ומעיין התעוררו לצלילי אזעקות צבע אדום, שחתכו את השלווה של שבת חג רגילה. הטלפון לא הפסיק לרטוט. הודעות וואטסאפ החלו לזרום במהירות, מבלבלות, מאיימות. "הקפצה", "גיוס חירום", "להגיע מיד". המילים הללו, שהיו בעבר חלק משיגרת מילואים צפויה, קיבלו פתאום משמעות אחרת, דחופה ואפלה. יאיר הביט במעיין, המבוכה והדאגה ניכרו בפניה. "אני חייב ללכת," אמר, קולו יציב אך עם נימה של דחיפות שמעיין הכירה היטב. לא הייתה שאלה, לא היה היסוס. הוא, שרק לפני חודש עמד תחת החופה עם אהובת ליבו, ידע היטב את תפקידו ואת המחיר שאולי יצטרך לשלם. הוא חזר וציטט, אולי לעצמו, אולי למעיין, את המשפט שאמר שנה קודם לכן כשנבחר למצטיין אוגדתי: "זה נורא כיף שמעריכים אותך, אני מבצע את שירות המילואים שלי כי יש לי עבודה חשובה מאוד לעשות למען המדינה." עכשיו, יותר מתמיד, הוא ידע שהעבודה הזו חיונית. הוא חיבק את מעיין חיבוק ארוך, חזק, מנחם ומבטיח, אולי יותר מכפי שיכול היה להבין באותו רגע. הוא ארז תיק קטן במהירות, נעל נעליים, ויצא אל הלא נודע, אל הכאוס שהשתלט על הדרום, ואל המשימה של חייו.

הימים והשבועות הראשונים היו אינטנסיביים, מתוחים וקשים מנשוא. יאיר הצטרף ליחידתו, גדוד 630 בחטיבה הדרומית, ומיד נכנס לתפקידו כממלא מקום מפקד פלוגה. הוא מצא את עצמו מנהל כוח אדם, מתאם משימות, ומקבל החלטות קריטיות תחת אש. כל הידע והניסיון שצבר במהלך שנות שירותו הצבאי, כקצין רגלי וכמהנדס בניין, באו לידי ביטוי. הוא ידע לקרוא מפות, להבין תנאי שטח, ולנתח מצבים טקטיים מורכבים. כשמפקד, הוא היה קשוב לחייליו, דאג לצרכיהם, והקפיד לשמור על רוחם. הוא לא היסס להוביל משימות מסוכנות, כשהוא מציב את ביטחון חייליו וביצוע המשימה מעל לכל. בין רגעים של לחימה עזה, הוא מצא זמן לשלוח הודעות קצרות למעיין ולמשפחתו, מילים בודדות של אהבה וחיזוק, שמסרו כי הוא בסדר וכי הוא חושב עליהם. הודעות אלה, קטנות ככל שהיו, היו חבל הצלה למשפחה שדאגה לו נואשות, ושיקפו את אהבתו העצומה ואת תחושת האחריות שלו כלפיהם, גם בעיצומה של מלחמה.

החודשים חלפו, והלחימה בדרום רצועת עזה נמשכה בעצימות גבוהה. יאיר ופלוגתו נכנסו ויצאו מהרצועה, מתמודדים עם אתגרים בלתי פוסקים – לחימה בשטח בנוי, איתור מנהרות, התקלויות עם מחבלים. הוא הפגין מנהיגות שקולה ואמיצה, כשהוא מנתח כל צעד ומתכנן כל מהלך בקפידה. הוא לא היה אדם שדיבר ברהב או בהתלהמות, אלא ביטחון שקט, בידיעה עמוקה של תפקידו ושל אחריותו. חייליו העריצו אותו על קור הרוח שלו, על המקצועיות שלו, ועל האופן שבו דאג להם תמיד. הוא ראה בהם לא רק חיילים, אלא בני אדם, והקשרים שיצר איתם היו קשרים של אמת, של אמון הדדי. גם ברגעים הקשים ביותר, כשהעייפות איימה להכריע והמתח היה בלתי נסבל, יאיר מצא את הכוחות להמשיך, לחייך, לעודד, ולשמור על אופטימיות זהירה. הוא ידע שהם נלחמים על הבית, על עתיד המדינה, על החיים שהותירו מאחור, ועל החיים שהם מקווים לחזור אליהם.

ביום שני, ג' באדר א' תשפ"ד, ה-12 בפברואר 2024, התנהל קרב קשה בדרום רצועת עזה. יאיר, כממלא מקום מפקד פלוגה, הוביל את חייליו אל תוך אחד מהאזורים המורכבים והמסוכנים ביותר. הריחות החריפים של עשן שרוף ואבק דרכים מילאו את האוויר, קולות הירי והפיצוצים הרעידו את הקרקע. כל חושיו היו דרוכים, הוא סרק את השטח, מנחה את חייליו, מזהה איומים ומגיב במהירות. הוא היה בחזית, כפי שתמיד היה, מגן על אנשיו ומוודא שהמשימה מבוצעת על הצד הטוב ביותר. בעיצומו של הקרב, במהלך חילופי אש עזים, נפגע יאיר. הוא נפל כגיבור, כשהוא ממלא את תפקידו עד נשימתו האחרונה, מגן בגופו על חייליו ועל משימתם. הוא היה בן שלושים בנופלו, חודשים ספורים בלבד לאחר שנישא למעיין, כשכל חייו עוד היו לפניו, עשירים בתוכניות ובחלומות.

ההודעה על נפילתו של יאיר היכתה את המשפחה, את מעיין, את הוריו, את אחיו ואחיותיו, כרעם ביום בהיר. הטלפון המצלצל, הדפיקה בדלת, המילים הרשמיות – כל אלה הותירו אחריהם חלל עמוק, בלתי נתפס. הבית ברמת גן, שרק חודשים ספורים קודם לכן רעד משמחת חתונתו, נמלא פתאום באוויר דומם, כבד מנשוא. ההלם והכאב היו עזים. יאיר, המהנדס המוכשר, החייל המצטיין, האיש בעל מידות הנפש הטובות ודרך הארץ, האדם שאהב לבנות ולתכנן, שהיה עמוד תווך למשפחתו ולחבריו, נעלם. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקרית שאול, שם לרגלי ההר הירוק, בין שורות ארוכות של מצבות אבן, נטמן לצד גיבורי ישראל אחרים. דגלי המדינה התנופפו בחצי התורן, וההמון הגדול שליווה אותו בדרכו האחרונה – משפחה, חברים, מפקדים, פקודים, עמיתים לעבודה – העיד על עוצמת החיים שהותיר אחריו ועל ההשפעה העצומה שהייתה לו על כל מי שפגש.

לאחר נפילתו, הועלה יאיר מדרגת סרן לדרגת רב סרן (מיל'). דרגה זו, שניתנה לו לאחר מותו, הייתה ביטוי נוסף להערכה העמוקה שרכש בצה"ל, ולמנהיגותו יוצאת הדופן. אך מעבר לדרגות ולתארים, מורשתו של יאיר כהן ז"ל נצרבה עמוק בלבבות. הוא השאיר אחריו חלל עצום, אך גם מורשת של אהבה, של חריצות, של יושרה ושל הקרבה. הוא היה מודל לאזרחות טובה, לאדם שבנה את חייו על יסודות של ערכים, שבחר לתרום למדינה בכל דרך אפשרית, ושבסוף דרכו הקצרה, הקריב את היקר מכל למען ביטחון עמו וארצו. סיפור חייו של יאיר, מילד סקרן ברמת גן, דרך תלמיד מבריק, קצין אמיץ, מהנדס מוכשר ובעל ואוהב, ועד לגיבור שנפל בקרב, הוא סיפור של תקומה ישראלית. הוא מהווה עדות לאומץ הלב, למסירות הנפש, ולנכונות הבלתי מתפשרת להגן על הבית. זכרו של יאיר ימשיך לחיות בלבבות כל מי שהכירו ואהבו, ויהווה מקור השראה לעשייה, לאהבה ולנתינה, בדמותו של אדם שהיה כל כולו אור.