יאיר אביטן

רעננה, עיר של ירוק ועצים ותיקים, עוטפת בתוכה שקט של פרברים, ובתוך השקט הזה, ביום השני באב תשס"ג, שלושים ואחד ביולי 2003, הגיח לעולם יאיר אביטן. הוא היה הבן הבכור לעינת ומימון, שערים של התרגשות נפתחו לרווחה בביתם. אחיו ואחיותיו שעתידים לבוא אחריו – מיכל, איתמר ונעמה – עוד לא ידעו אז איזה אור חדש הולך למלא את חייהם. יאיר גדל בין כותלי הבית הזה, בית שהיה תמיד מלא בחום, בצחוק ובהקפדה על ערכים שעיצבו את עולמו. כבר מילדותו המוקדמת, בלט יאיר בחיוכו הכובש, חיוך שהיה רחב כל כך עד שהעיניים הגדולות והנוצצות שלו, מלאות בתבונה ובחן אישי, היו מתכווצות לקמטוטים עדינים. הוא היה ילד סקרן, שאהב לחקור את העולם סביבו, בין אם בטיולים רגליים בפארק העירוני, שם היה מלקט עלים ואבנים משונות, ובין אם בשיחות ארוכות עם הוריו על כל נושא שבעולם. הוריו לימדו אותו את חשיבות הקהילה, את הקשר העמוק לארץ ולמסורת, ואת ההכרח לכבד כל אדם באשר הוא אדם. לא הייתה זו הטפה, אלא דרך חיים שנספגה בו דרך מעשיהם, דרך האופן שבו קיבלו אורחים בביתם, דרך השיחות סביב שולחן השבת, ודרך הדאגה ההדדית ששררה במשפחה. יאיר הפנים את הערכים האלה לא כחוקים נוקשים, אלא כחומר ממנו עשויים חיים מלאים ומשמעותיים.

את שנותיו הראשונות בילה יאיר בין כותלי בית הספר היסודי "אריאל" ברעננה, שם גילה את אהבתו ללמידה ואת יכולתו הטבעית לרכוש חברים. הוא היה ילד שתמיד היה מוקף בחבורה עליזה, צוחק ומשתולל בהפסקות, אך גם מרוכז וקשוב בשיעורים. המורים זכרו אותו כילד בעל אופי נוח, עם יכולת יוצאת דופן להבין את האחר, גם כשהיו ויכוחים קטנים על מגרש המשחקים. הוא היה זה שתמיד ניסה לפשר, למצוא את נקודת האמצע, להרגיע את הרוחות, וזאת לא מתוך חולשה, אלא מתוך רצון כנה שכולם ירגישו טוב. בחטיבת הביניים, ב"אמי"ת כפר בתיה", התחילה להתפתח אישיותו לעומק רב יותר. הוא המשיך להיות תלמיד מצטיין, סקרן, ובעל יכולת חשיבה ביקורתית שהפתיעה לעיתים את מוריו. לא פעם, במהלך דיונים בכיתה, היה מציג זווית ראייה שלא נלקחה בחשבון, מעורר מחשבה ומעמיק את הדיון. באותה תקופה, ניכרה בו גם אהבה גדולה למשפחתו. הוא היה אח גדול במלוא מובן המילה – דואג, תומך, מגן. מיכל, איתמר ונעמה ראו בו מודל לחיקוי, מקור להשראה, ובעיקר, חבר שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. הוא היה זה שהיה מסייע בשיעורי הבית, מקשיב בסבלנות ללבטיהם, וגם זה שהיה משתתף בשמחה במשחקי הקופסה המשפחתיים או בטיולי האופניים בשבילי העיר. בערבים, כשהבית היה שקט, אפשר היה למצוא אותו יושב עם איתמר הקטן, מסביר לו בסבלנות משהו שלא הבין בבית הספר, או משוחח עם מיכל על החברים ועל הלבטים של גיל ההתבגרות, תמיד משרה אווירה של ביטחון ואהבה.

כשבגר והגיע לתיכון, בחר יאיר ב"מיתרים ברנקו וייס", שם למד במגמת ביולוגיה ותורה שבעל פה, וסיים את לימודיו בהצטיינות יתרה. הבחירה בשתי המגמות האלה לא הייתה מקרית: היא שיקפה את עולמו הפנימי, ששילב בין סקרנות אינטלקטואלית עמוקה כלפי העולם הטבעי, לבין עניין רב בטקסטים וברעיונות שעיצבו את התרבות בה גדל. הוא לא רק למד, אלא חקר, שאל שאלות נוקבות, וניסה להבין את הקשרים המורכבים שבין המדע לבין הסיפור האנושי. מכריו מאותה תקופה תיארו עלם חמודות ברוך כישרונות, אהוב על חבריו ומוערך על ידי כל מוריו. הוא היה נער שאפתן, כזה שהציב לעצמו מטרות ברורות ופעל בנחישות להגשימן. לא היה דבר שיכול לעצור אותו ברגע שהחליט להשיג משהו. את הגיטרה למשל, למד לבד, כאוטודידקט. הוא היה יושב שעות ארוכות בחדרו, אצבעותיו הכואבות לוחצות על מיתרים, מנסה שוב ושוב את אותם אקורדים, עד שהצליל הנקי והמדויק פרץ החוצה. בתחילה היה זה רעש של גירוד, ואז צליל בודד, ובהדרגה – מנגינות שלמות שמילאו את הבית. הוא ניגן שירי רוק ישראליים, מנגינות שקטות יותר, ולעיתים, כשחבריו היו מגיעים, היה מנגן עבורם שירי מדורות מוכרים, וכולם היו מצטרפים בשירה. באותה דרך, למד גם ספרדית בכוחות עצמו. הוא היה צופה בסרטים, מאזין למוזיקה, קורא ספרים, ומתרגל את השפה עם כל מי שרק יכול היה. השליטה בשפה חדשה פתחה בפניו עולם שלם של תרבויות ושל אנשים, והוא התרגש מהיכולת לתקשר באופן ישיר עם אנשים מרקעים שונים.

במקביל ללימודיו, יאיר היה פעיל בתנועת "הצופים הדתיים" בשבט "הראל" בעיר. הוא התחיל כחניך נלהב, פעיל בכל משימה וטיול, עם ברק בעיניים ואנרגיה בלתי נדלית. הריחות של המדורה, השירים סביב האש, הטיולים הארוכים בטבע עם תרמיל על הגב – כל אלה היו חלק בלתי נפרד מנוף ילדותו ונעוריו. עם השנים, הפך יאיר למדריך, תפקיד שבו פרח והפגין את כישורי המנהיגות הטבעיים שלו. הוא אהב להדריך, להעניק השראה לילדים צעירים ממנו, ולראות אותם גדלים ומתפתחים תחת הדרכתו. הוא היה מכין פעולות יצירתיות, לוקח אחריות על קבוצת החניכים שלו, ומשמש להם אוזן קשבת וחבר לדרך. הוא ידע בדיוק מתי צריך להיות רציני ומתי לשחרר, מתי להקנות ערכים ומתי פשוט לשחק ולצחוק. חניכיו היו מעריצים אותו, ואהבו את היכולת שלו לראות כל אחד ואחת מהם, להבין את צרכיהם ולעודד אותם למצוא את הכוחות הפנימיים שלהם. הוא היה אח גדול, לא רק בבית, אלא גם בשבט, ודאג שהחניכים ירגישו שייכים, אהובים ובטוחים. הקשר עם בני משפחתו רק הלך והתחזק עם השנים. יאיר הסב גאווה ונחת להוריו בכל צעד שעשה, בהישגיו הלימודיים, בפעילותו החברתית וביכולתו להיות אדם כה טוב ומוכשר. הוא היה מקור השראה והערצה לאחיו הקטנים. הבית היה מתמלא בצחוק ושמחה כשיאיר היה נוכח, והוא דאג תמיד להיות שם עבור אחיו, לעמוד לצידם, לייעץ, לתמוך ולעודד. "האח הגדול הכי טוב שיש", כך תיארו אותו יקיריו, אח שאפשר לשוחח איתו שיחות עמוקות על החיים, על משמעות, על חלומות, ולסמוך עליו בעיניים עצומות שיקשיב באמת ויעניק עצה כנה.

עם סיום לימודיו התיכוניים, רגע לפני הגיוס לצה"ל, בחר יאיר להמשיך לשנת שירות במכינה הקדם-צבאית "קול עמי" בקריית יערים. זו הייתה שנה של התבגרות משמעותית, של למידה מעמיקה, ושל התמודדות עם שאלות מהותיות על זהות אישית ולאומית. הוא עשה חיל גם שם, תרם לקבוצה, הוביל דיונים, וסייע בעיצוב האווירה הקהילתית. המכינה הייתה עבורו קרקע פורייה להעמקת מחשבותיו, להרחבת אופקיו, ולהכנה מנטלית ופיזית לשירות הצבאי שחיכה לו. במהלך שנת השירות, בשנת 2021, הכיר יאיר את מגן. הקשר ביניהם נרקם במהרה והפך לזוגיות חמה ואוהבת, שהייתה עבור שניהם עוגן של יציבות ואושר. מגן סיפרה עליו בעיניים נוצצות, על יאיר שהיה האור של חייה, בן זוג תומך, חבר ואיש סוד, אדם טוב בכל נימי נשמתו. היא תיארה את חיוכו הענק, את עיניו הזוהרות והנוצצות שאפשר היה לראות מקילומטרים, את שיער התלתלים המהמם שלו, ואת לבו הרחב, הסבלני והאוהב. היא הרגישה שיאיר הוא אור החדר, אור חייה, וששמו ניתן לו בצורה המדויקת ביותר שיש – יאיר, שבא להאיר את העולם. הוא היה עבורה הילד הכי יפה, חכם, טוב לב, מצחיק, גיבור וחזק, ובן הזוג הכי טוב שיכלה לבקש.

ביום 31 במרץ 2022, התגייס יאיר לצה"ל. הוא החל את דרכו כלוחם בחטיבת הקומנדו, חטיבה עלית שדרשה ממנו יכולות פיזיות ומנטליות גבוהות במיוחד. הוא עמד באתגרים בגבורה, התאמן ללא לאות, ודחף את גבולותיו האישיים והקבוצתיים. המסעות הארוכים, התרגילים המפרכים, שעות השינה המעטות – כל אלה חישלו אותו והפכו אותו ללוחם עיקש ונחוש. לאחר תקופה בחטיבת הקומנדו, עבר יאיר לגדוד 890 בחטיבת הצנחנים, שם מצא את מקומו באופן מובהק. הוא התחבר במהירות לחבריו ליחידה, ורוח הצנחנים, רוח של אחווה, מקצועיות ודבקות במשימה, התאימה לו כמו כפפה ליד. מפקדיו תיארו אותו כלוחם אמיץ ואוהב אדם, חייל מצטיין שהפגין מקצועיות ומסירות יוצאות דופן, ובעיקר – כזה שהיה מסוגל להוביל אחרים גם ברגעים קשים, לתת דוגמה אישית ולעורר השראה. יאיר לא היה רק מבצע פקודות, אלא חשב, יזם, והיה תמיד צעד אחד קדימה. הוא עבר קורס מפקדים, שבו העמיק את יכולות הפיקוד שלו, ובהמשך שימש כסרס"פ (סגן רב-סמל פלוגתי) טירונים בסיירת צנחנים בבסיס האימונים החטיבתי. בתפקיד זה, היה אחראי על הדור הבא של הלוחמים, מעניק להם את הכלים, הערכים והידע הנדרשים כדי להיות לוחמים מצוינים. הוא היה מגיע לשטח האימונים עם חיוך רחב, משלב בין קשיחות הכרחית לבין אמפתיה והבנה לטירונים הצעירים והמבוהלים לעיתים. הוא ידע מתי לדחוף אותם מעבר לגבולותיהם ומתי להציע מילה טובה או כתף תומכת. הוא הקנה להם ביטחון, לא רק ביכולותיהם הצבאיות, אלא גם בעצמם כאנשים.

יאיר היה איש של אנשים, עם חיוך כובש ולב זהב. הוא היה מוקף בחברים שפגש בכל מעגלי חייו – מהשכונה, מבית הספר, מהצופים, מהמכינה ומהצבא. הוא התרחק ממחלוקות, תמיד ניסה לפשר ולגשר בין אנשים, ובלט ביכולת ההקשבה וההכלה שלו. כאשר שני חברים היו מסוכסכים, יאיר היה זה שהיה יושב איתם בסבלנות, מקשיב לכל צד, ומנסה למצוא דרך לאחד מחדש. בנועם הליכותיו ובמאור פניו, שבה את לב כל מי שפגש והותיר עליו רושם עמוק. חבריו תיארו אותו כאדם שכל הווייתו שיקפה אהבה ללא תנאי. יאיר תמיד רצה לעזור ולסייע, והיה דוגמה ומופת לנתינה ואהבה ללא תמורה. אם חבר היה זקוק לעזרה במעבר דירה, יאיר היה שם ראשון. אם מישהו היה חולה, הוא היה מגיע עם מרק וביקור. הוא היה אדם שחשב תמיד על האחר לפני שחשב על עצמו. בזמנו הפנוי, לצד העיסוקים הצבאיים התובעניים, אהב יאיר להתאמן בחדר כושר או בריצות שטח, לשמור על כושר גופני גבוה, לבלות עם חברים ומשפחה, וכמובן – לנגן בגיטרה. הצלילים של הגיטרה היו עבורו סוג של פורקן, דרך לבטא רגשות ולנוח מהשגרה המלחיצה. הוא היה מנגן שעות, שר לעצמו, או מנגן לחבריו סביב המדורה, תמיד עם חיוך רחב ועיניים מאושרות.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, בוקר ה-7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי, הופר השקט המופרך של הדרום. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית על ישראל. מטחים כבדים של טילים ורקטות שוגרו מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, ובחסותם, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית. הם פשטו על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, טבחו במבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, תקפו בסיסי צה"ל ופגעו בעוברים בדרכים. המחבלים רצחו בדם קר מאות אזרחים בבתיהם ובמכוניותיהם, ביצעו בהם פשעים מחרידים, חטפו מאות ישראלים לרצועת עזה, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, מגינים בגופם על הבית. בבוקר הנורא הזה, החלה מלחמה. יאיר, שבאותה שבת שירת בבסיס האימונים החטיבתי, שמע את האזעקות, ראה את החדשות המתפרצות, והבין במהרה את גודל האסון. ליבו בער בו. הוא היה נחוש להשתתף בלחימה, לא יכול היה לדמיין את עצמו יושב בצד בזמן שאחיו לנשק נלחמים ומגנים על הבית. הוא פעל בנחישות, לחץ, דיבר עם מפקדיו, ולא הרפה עד שהשיג את מבוקשו. כעבור זמן קצר, הצליח יאיר להיכנס לרצועת עזה עם חבריו לגדוד, אל תוך התופת. בני משפחתו סיפרו כי גם בעיצומה של הלחימה, היה גאה מאוד בתפקידו כלוחם, וחיוך תמידי היה נסוך על פניו, חיוך של נחישות ושל אמונה בצדקת הדרך. אמו עינת, שדאגה לו מאוד, העניקה לו סיסמה סודית, מילים שנתנו לו כוח: "יאיר, אל תפחד. בכל פעם שאתה נכנס לעזה, תגיד: 'עם ישראל חי, אין עוד מלבדו, שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד', ואתה תצליח". יאיר נשא את המילים האלה בליבו, כחבל הצלה של אהבה ותקווה, ככוח פנימי שדוחף אותו קדימה, למען עמו ומשפחתו.

ימים ולילות ארוכים עברו עליו בלחימה, בחשיפה מתמדת לסכנה, אך רוחו לא נשברה. הוא היה איתן, מקצועי, ונחוש. הלילות היו ארוכים וקפואים, הימים לוהטים ומלאי אבק. המראות היו קשים, הקרבות עזים, אך יאיר ושאר הלוחמים המשיכו להתקדם, מטהרים את השטח, מגינים על אזרחי ישראל. הוא היה אור הפלוגה, מפיץ סביבו תחושה של ביטחון ושקט גם ברגעים המתוחים ביותר. אם היה חייל שהיה מתקשה, יאיר היה שם כדי לעודד, לדחוף, או פשוט להקשיב. הוא ידע מתי להחליף מילה טובה עם חבר, מתי להרים את המורל, ומתי פשוט להיות נוכח, עוגן של יציבות. ביום שישי, 28 ביוני 2024, יאיר וחבריו היו עסוקים בפעילות מבצעית בשכונת סג'עייה שבצפון רצועת עזה, אזור צפוף ומורכב, רווי במלכודות ובמחבלים. השעות היו מתוחות, כל צעד היה מחושב. במהלך היתקלות עם מחבלים, בחילופי אש עזים, נפגע יאיר. הוא נפל בקרב, בן עשרים בלבד במותו.

סמל-ראשון יאיר אביטן נפל בקרב ביום כ"ב בסיוון תשפ"ד, 28 ביוני 2024. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי ברעננה, העיר בה נולד, גדל ועיצב את אישיותו המיוחדת. הוא הותיר אחריו הורים כואבים, עינת ומימון, אח קטן, איתמר, ושתי אחיות, מיכל ונעמה, שהאור הגדול בחייהן כבה בבת אחת. מגן, אהובת ליבו, נותרה עם חלל עצום וזיכרונות של אהבה גדולה שנקטעה באיבה. על מצבתו חרטו אוהביו את הפסוק "ארדוף אויביי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם", ביטוי לנחישות ולרוח הלחימה שאפיינה אותו. אביו, מימון, ספד לו בכאב עמוק: "יאיר הוא המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיי ונהניתי ממנה, מדי יום, במשך עשרים ואחת שנה (פחות חודש). זה התחיל מהיום הראשון שהיה תינוק חייכן עם עיניים גדולות, נוצצות, ומלאות בתבונה וחן אישי... אני לא זוכר שיאיר אי פעם אכזב אותי. עם השנים, התרגלתי למצב שיאיר היה גאווה... יאיר, בני הבכור. הילד שהפך אותי לאב גאה. בכל יום משלו, עשה אותי הורה מאושר, גאה. ובלכתו מאיתנו, יצר גאווה גדולה כגיבור ישראל. אך מאידך, הוא השאיר חלל עצום בלי תחתית. לעד אזכור את יאיר ולעד אוהב אותו". הוא הוסיף, "אתה יפה וטהור, פניך שלמות, רואים לך על הפנים את הרצינות, את החוכמה, את היופי. הקדוש ברוך הוא נתן לך את כל המעלות. היית ילד טוב, היית מנהיג, היית חבר טוב, חכם כל כך, חכם, פיקח. תודה רבה, יאיר, על הזכות להיות ההורים שלך. הקדוש ברוך הוא נתן לנו אותך לפיקדון כמעט 21 שנים."

חצי שנה לאחר נפילתו, כתבה אחותו מיכל מילים קורעות לב, המבטאות את הכאב והגעגועים הבלתי נתפסים: "חצי שנה זה הזמן שעבר מאז שנהרגת. זה הזמן שלקח לי להבין שאני לא אזכה לראות אותך שוב, אח שלי. כי עד עכשיו קיוויתי שעוד תחזור ופתאום אני מבינה שלא. חצי שנה שבה אני מחייכת ואומרת שהכול בסדר אבל בעצם ממש לא. איך אפשר שיהיה בסדר בלעדיך? כבר חצי שנה שהאור בבית כבה. והצחוק הוא לא אותו צחוק, ובכל דמעה שיורדת יש מיליון זיכרונות. חצי שנה שאין יום שעובר מבלי שאחשוב עליך. אני מרגישה שאתה כאן ומלווה אותי בכל צעד מבלי שאני אראה... אני גאה בך יאיר על מי שאתה ומה שהפכת להיות. אתה ההשראה והחור הכי גדול בלב שלי. אני מתגעגעת יותר ממה שמילים יכולות להסביר. אני אוהבת אותך עד גן עדן ובחזרה". מגן, בת זוגו, כתבה אף היא: "יאירי שלי, האהבה הכי גדולה שלי. אני אוהבת אותך אהבת אמת. אתה הילד הכי יפה, חכם, טוב לב, מצחיק, גיבור, חזק, אח טוב, בן טוב, נכד טוב והבן זוג הכי טוב. יש לך עיינים זוהרות ונוצצות שאפשר לראות מקילומטרים, שיער תלתלים מהמם, לב הכי רחב, סבלני ואוהב שיש. אתה האור של החדר, האור של החיים שלי והשם שלך ניתן לך בצורה הכי מדויקת שיש. אתה יאיר ואתה תמשיך להאיר. אתה עכשיו למעלה מאיר על כולם. יאירי תודה אהבה שלי. תודה עליך. תודה על מי שאתה ועל מה שאתה בחיים שלי. תודה לך החבר הכי טוב שלי בעולם. אני אוהבת אותך עד איפה שאתה בשמיים ובחזרה".

זכרו של יאיר ממשיך להאיר דרך מגוון יוזמות ופעולות הנצחה, המבקשות להמשיך את דרכו ולהפיץ את ערכיו. בני משפחתו הקימו אתר אינטרנט ייעודי, yairshining.co.il, ודף אינסטגרם בשם remember.yairavitan, שבהם מועלות תמונות, זיכרונות ועדכונים על פעולות להנצחתו. המטרה היא לשמור על דמותו חיה ונוכחת, ולאפשר לכל מי שאהב אותו ולכל מי שרוצה להכיר את סיפורו, לגעת באור שהפיץ. בהשראת ערכיו של יאיר, ובמיוחד ערכי האהבה ללא תנאי ואחדות העם, הוקמה עמותת "יאיר באור חשכי". העמותה פועלת במגוון מיזמים שמטרתם להפיץ את האור שהיה יאיר: נרכשו וחולקו מאה גיטרות לחיילים פצועים, ליתומים ולמפונים, מתוך הבנה לכוח המרפא של המוזיקה והיצירה. מארזי מזון ומשקאות חולקו לחיילים בשטח, כדי לחזק אותם ולהזכיר להם שהעם מאחוריהם. נערכו ערבי גיבוש ופעילויות חוסן ללוחמים, ביקורי פצועים בבתי החולים, ותמיכה רגשית וכלכלית במשפחות שכולות. בירושלים, העיר המאחדת, נחנך בית מדרש על שמו של יאיר, שישמש כמקום ללימוד ולהתכנסות רוחנית, מקום שבו רעיונות ואנשים נפגשים. מאות ספרי קודש הודפסו לעילוי נשמתו, סמליות לעולמו העשיר. יוצרה בירה מיוחדת לזכרו, שהכנסות ממכירתה יוקדשו לרכישת אמבולנס, מעשה של חיים ושל הצלה, כפי שיאיר עצמו היה. הופצו גם מדבקות עם תמונתו ומשפטים שאפיינו את דמותו ואת רוחו השואפת לגבהים: "השמיים הם לא הגבול, אני הגבול" ו"כוונו גבוה, המשיכו לחלום, גם השמים אינם הגבול". יאיר מונצח גם באנדרטת הצנחנים הניצבת סמוך לגדרה, שמו חרוט באבן, חלק בלתי נפרד מזיכרון הנופלים, אך דמותו ממשיכה להאיר בחיינו, דרך מעשיהם של אלה שהכירו אותו ואלה המבקשים ללכת לאורו. הוא היה ונשאר גיבור ישראל, לא בזכות מילים גבוהות, אלא בזכות האמת של חייו, האנושיות שלו, האור שהפיץ, והבחירה האמיצה להגן על ביתו, על משפחתו ועל עמו.