יהל גזית

ביישוב רקפת שבגליל התחתון, בין גבעות ירוקות ונוף שנצבע בגוני חום-זהוב עם בוא הקיץ, ובאדום לוהט עם שלכת הסתיו, נולד יהל גזית ביום כ"ח בחשוון תש"ס, השביעי בנובמבר 1999. ביתם של מיה ואסף היה בית פתוח, מלא בצחוק, בשיחות עמוקות ובצלילי מוזיקה, וכבר מילדותו ספג יהל את האווירה הזו, שהפכה לחלק בלתי נפרד מזהותו. הוא היה הבן הבכור, ואחיו הצעיר עידו הגיע זמן קצר אחריו, והשניים גדלו יחד, חולקים חדר, סודות ואין ספור משחקים בחצר האחורית, כשהקשר ביניהם נרקם כבר מגיל צעיר, קשר עמוק של אהבה ואחווה. הבית ברקפת, עם מרפסת רחבה הצופה אל הנוף הפתוח, היה המקום שבו הונחו היסודות לאדם שהפך להיות – ילד חכם וסקרן, שעיניו הבורקות שיקפו עולם פנימי עשיר, וחיוכו הגדול הפיץ אור בכל מקום אליו הגיע.

בילדותו המוקדמת, יהל לא היה ילד שקט; הוא היה תמיד בתנועה, מוחותיו הקטנים עובדים שעות נוספות, מפרקים ובונים, שואלים "למה" ו"איך" בלי סוף. הוא אהב לרוץ בשבילי היישוב, לטפס על עצים, ולחקור כל פינה נסתרת בגבעות שמסביב, תמיד עם חיוך רחב וברק בעיניים ששידר סקרנות אין קץ. הוא למד בבית הספר היסודי המקומי, שם בלט לא רק בציוניו המעולים, אלא גם ביכולתו לחבר בין אנשים, להיות הליבה של קבוצת חברים מגוונת. כבר אז ניכרה בו היכולת לשלב בין עולמות שונים – הוא התעניין באותה מידה בחידות מתמטיות מורכבות ובסיפורי עמים עתיקים, בקריאת שירה ובניסויים מדעיים פשוטים. המורים תמיד ציינו את היצירתיות שלו, את הדמיון המפותח שאיפשר לו לראות מעבר למובן מאליו, ואת התאווה הגדולה לחיים שהייתה בו, שהתבטאה בכל פעולה שעשה, קטנה כגדולה. הוא היה מסוג הילדים שיכולים לשבת שעות על גבי שעות, מוקסמים מספר היסטוריה עב כרס, ומיד לאחר מכן לרוץ למגרש הכדורסל ולהצטיין גם שם, כשכל כולו נתון לרגע הנוכחי.

שנות התיכון, בבית הספר האזורי, העמיקו את אהבתו למילים ולצלילים. הוא גילה עניין מיוחד בספרות, היסטוריה, תנ"ך ותיאטרון, וראה בהם לא רק מקצועות לימוד, אלא שערים לעולמות שלמים של רגש, מחשבה ואנושיות. הוא אהב לנתח טקסטים, לצלול לעומקם של סיפורים היסטוריים, ולדון בשאלות פילוסופיות ואתיות עם מוריו וחבריו. מוריו זוכרים אותו כמי שמעולם לא קיבל תשובה כמובנת מאליה, תמיד חקר, תמיד הטיל ספק, ותמיד שאף להבין את הרבדים העמוקים ביותר של כל נושא. הוא לא הסתפק בידע, אלא רצה להבין את המשמעות, את ההשלכות, את הרלוונטיות לחייו ולחיי החברה. האהבה הזו למילים לא נותרה תיאורטית; בגיל שש בלבד כתב את שירו הראשון, מעין ניסוי ילדותי ראשוני שזרע את הזרעים למה שהפך לתשוקה בוערת. מאז ואילך, המילים פשוט נשפכו ממנו – שירים, קטעי פרוזה, מחשבות. לאחר שנפל, נמצאו בטלפון שלו יותר ממאה שירים שכתב, תיעוד אינטימי ומרגש למסע חייו, לכאביו, לחלומותיו ולתקוותיו.

במקביל ללימודים, יהל מצא בית נוסף בתנועת הנוער "הנוער העובד והלומד". הוא הצטרף כחניך, ומצא שם קבוצת שווים שחלקה עמו ערכים של אהבת אדם, שוויון, צדק חברתי ומחויבות לתיקון עולם. האווירה הדינמית, השיחות הליליות סביב המדורה, הפעילויות הקהילתיות – כל אלה הזינו את נפשו והעניקו לו פלטפורמה לבטא את עקרונותיו. עם הזמן, הפך למדריך בתנועה, כשהוא מוביל קבוצות של חניכים צעירים ממנו, ומעביר להם לא רק ידע, אלא בעיקר רוח, השראה ותחושת שייכות. הוא היה מדריך אהוב, כריזמטי, שידע להקשיב ולהכיל, אך גם להציב גבולות ולדרוש מחויבות. פעילותו בתנועה הובילה אותו גם למועצת הנוער של משגב, שם היה פעיל נמרץ, שלחם על עקרונותיו ללא פשרות. הוא האמין בכוחה של קהילה, ביכולת של בני נוער להשפיע, ודאג להשמיע את קולם של אלה שנשמעו פחות, תמיד בדרכי נועם אך בנחישות בלתי מתפשרת. אם היה ויכוח על חלוקת תקציבים, על אירוע קהילתי או על עמדה פוליטית, יהל היה שם, מוכן להתווכח, לשכנע, ולעמוד על שלו, כשהוא מגובה בידע רחב וביכולת ניסוח מבריקה.

המוזיקה, שהחלה כניצן בילדות, פרחה בנעוריו לכדי עץ עבות. הוא למד לנגן על גיטרה, בס וקלידים, וכל כלי הפך להיות שלוחה של נפשו. הגיטרה, עם מיתריה הרוטטים, הייתה לו לחברה קרובה, הכלי שבאמצעותו פרט את רגשותיו העמוקים ביותר. הוא היה יושב שעות בחדרו, אצבעותיו רצות על המיתרים, מוציא מהן מנגינות שנעו בין מלנכוליה עדינה לבין שמחה מתפרצת. הוא לא רק ניגן; הוא הלחין, כתב מילים, וחיבר את הכל יחד לכדי שירים שלמים שביטאו את עולמו הפנימי. הוא אהב את תהליך היצירה, את הרגע שבו רעיון מופשט הופך לצליל, למילה, למשהו ממשי ונושם. הוא כתב פואטרי סלאם, סגנון שבו מילים מקבלות משקל נוסף בזכות הביצוע הבימתי, והופיע בפני קהל, כשהוא מביא לבמה את שילובו הייחודי של רגישות עמוקה ויכולת ביטוי חדה. באחד האירועים, הוא אף ארגן פסטיבל מוזיקה שלם במועצה אזורית משגב, יוזמה שדרשה ממנו יכולות ארגוניות, יצירתיות, והרבה מאוד עבודה, והוכיחה שוב את יכולתו להפוך חלומות למציאות. הוא היה נלהב לשתף את המוזיקה שלו עם אחרים, להעניק להם הצצה לעולמו, וליצור חיבורים דרך הצליל והמילה.

לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, בחר יהל לוותר על ההליכה המיידית לצבא ובמקומה התנדב לשנת שירות. הוא בחר לשרת בקריית שמונה, במסגרת עמותת "בקהילה", רחוק יחסית מביתו, כדי לחוות עולם אחר, לתרום לחברה ולהתחבר לאנשים מחוץ למעגל המוכר לו. שנת השירות הייתה עבורו תקופה מכוננת, שבה נחשף למציאות חברתית שונה, עבד עם נוער וילדים, ופעל לחיזוק הקהילה המקומית. הוא מצא סיפוק רב בעבודה הישירה עם אנשים, בהקשבה לסיפוריהם, וביכולת שלו להביא אור ותקווה למקומות שבהם אולי נראה שהם חסרים. הוא למד להכיר את קריית שמונה לעומק, את תושביה, את אתגריה ואת יופייה, והתחבר למקום ולמשימה בכל נפשו. שנת השירות הזו חיזקה עוד יותר את ערכיו החברתיים והוכיחה לו את כוחה של הנתינה. הוא חזר הביתה בסופה, בוגר יותר, מחובר יותר לאדמה ולעם, ומוכן לשלב הבא בחייו.

ב-2 בדצמבר 2019, התגייס יהל לצה"ל, ובחר במסלול קרבי. הוא התגייס לחטיבה 188, עוצבת "ברק", של חיל השריון – חיל גורלי ומשמעותי, שדרש ממנו מחויבות עמוקה, קשיחות מנטלית ופיזית, ויכולת לפעול תחת לחץ קיצוני. תקופת הטירונות הייתה מאתגרת, אך יהל, עם נחישותו הבלתי מתפשרת ורוחו הטובה, צלח אותה בהצטיינות. הוא מצא את מקומו בתוך תא הטנק, במרחבים הפתוחים של הנגב, בין רעש המנועים לריח הסולר. הוא למד לתפעל את הטנק, להכיר כל בורג וכל כפתור, ולהפוך את הכלי המורכב הזה לחלק מעצמו. הוא התחבר לצוות שלו, לאנשים שאיתם חלק את הקושי, את הסכנה, ואת רגעי השמחה הקטנים. הקשר עם חבריו לצוות היה עמוק, קשר של אחים לנשק, שהתבסס על אמון הדדי ועל הידיעה שכל אחד תלוי בחברו.

לאחר שהוכיח את יכולותיו כלוחם, יצא יהל לקורס קצינים, צעד טבעי עבור אדם בעל תכונות מנהיגות בולטות כמוהו. בקורס, הוא לא רק רכש ידע פיקודי וטקטי, אלא גם פיתח את יכולותיו הבינאישיות, את היכולת להוביל, להניע ולחבר בין אנשים. הוא סיים את הקורס בהצלחה, וחזר לשירות בתפקידי פיקוד. תחילה שימש כמפקד מחלקה (מ"מ) בגדוד 74, שם היה אחראי על קבוצת חיילים צעירים, אותם הוביל במסירות ובמקצועיות. הוא ראה בהם לא רק פקודים, אלא אנשים, עם רצונות, חששות וחלומות, ודאג לראות כל אחד ואחד מהם. בהמשך, קודם לתפקיד סגן מפקד פלוגה (סמ"פ) בגדוד 53, תפקיד הדורש אחריות רבה יותר, יכולות תכנון וביצוע מורכבות, ופיקוד על כוח גדול יותר. הוא מילא את תפקידיו במסירות אין קץ, כשהוא מקפיד על מקצועיות ללא פשרות, אך תמיד עם חיוך ועם אוזן קשבת לחייליו.

בקיץ 2022, במהלך מבצע "עלות השחר" ברצועת עזה, שירת יהל בקו המגע. הייתה זו תקופה מתוחה ומאתגרת, שבה נדרש ממנו ומהגדוד כולו דריכות מבצעית גבוהה. לאחר המבצע, התמודד יהל עם בעיה רפואית, שהובילה להורדתו מתפקידי לחימה. עבור לוחם בכל רמ"ח איבריו, שרואה בשרות הקרבי שליחות ודרך חיים, הייתה זו מכה קשה. הוא נאלץ להתרחק מהטנק, מהצוות, ומהפעילות המבצעית שכה אהב. התקופה הזו הייתה מאתגרת עבורו, אך גם במהלכה, לא ויתר על רוחו החיובית ועל רצונו לתרום. הוא מצא דרכים אחרות להביע את מחויבותו לצבא ולמדינה, וחיפש תמיד את נקודות האור, את האפשרויות שעדיין עמדו בפניו.

באוגוסט 2023, נאלץ יהל להתמודד עם אובדן אישי קשה מנשוא – אביו, אסף, הלך לעולמו לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. בחודשים האחרונים לחייו של אסף, סעד אותו יהל במסירות אין קץ. הוא היה שם לצידו, תומך, מקשיב, מנגן לו, ופשוט נוכח. הקשר בין אסף ליהל היה קשר עמוק, של אב ובן, של חברים, של נפשות קרובות. אובדן האב הותיר חלל עצום בלבו של יהל, כאב עמוק שקשה לתאר במילים. בתקופה זו, המוזיקה והכתיבה הפכו להיות מפלטו העיקרי, הדרך שבה ביטא את רגשותיו הסוערים, את הכאב, את הגעגוע, ואת החלומות שנותרו. המילים והצלילים היו לו לתרפיה, למקום שבו יכול היה לעבד את אובדנו ולמצוא נחמה.

יחד עם שניים מחבריו הקרובים, הקים יהל להקה בשם "רעש לבן". הלהקה הייתה עבורו לא רק פרויקט מוזיקלי, אלא גם מקום של חברות עמוקה, של יצירה משותפת ושל הגשמת חלומות. הם נפגשו לחזרות אינספור פעמים, מנגנים, כותבים, מעבדים, וצוחקים, מבלים שעות ארוכות באולפנים מאולתרים, כשכל אחד מביא את חלקו הייחודי. הם הספיקו להקליט אלבום ראשון, פרי עמלם המשותף, שהיה אמור להיות רק יריית הפתיחה למסע ארוך של מוזיקה והופעות. ליהל היו חלומות רבים – הוא היה אמור להשתחרר מהצבא בקרוב, לצאת לטיול הגדול שתכנן זמן רב, לצאת עם חבריו ללהקה לסבב הופעות שיחשוף את המוזיקה שלהם לעולם רחב יותר, ואולי אף ללמוד רפואה, תחום שמשך אותו בשל היכולת להציל חיים ולעזור לאנשים. החלומות הללו, שהיו קרובים כל כך להגשמה, מילאו את ליבו בתקווה ובציפייה לעתיד.

בספטמבר 2023, למרות שירד מתפקידי לחימה, מונה יהל לתפקיד מפק"ץ (מפקד צוות) במסלול ארז, מסלול ייחודי להכשרת המפקדים העתידיים של חילות השדה. המינוי הזה לא היה מקרי; הוא נבחר לתפקיד כמי שמהווה דוגמה ומופת לחניכים, מודל לחיקוי של מקצועיות, ערכיות ואנושיות. הוא חזר למדים, הפעם כדי לחנך ולהכשיר את הדור הבא של המפקדים, מתוך אמונה עמוקה בחשיבות המשימה. חייליו ומפקדיו מספרים עליו שהיה מפקד מקצועי מאוד, לא מתפשר בכל הנוגע לביצוע המשימה ולסטנדרטים צבאיים, אך יחד עם זאת היה "איש של אנשים" – אכפתי, קשוב ומכיל. הוא דיבר עם כולם בגובה העיניים, ידע לראות את האדם שמאחורי המדים, ולהעניק יחס אישי לכל חייל. הוא התנדב לכל משימה, יזם פעילויות והתמודד עם אתגרים, והכל בנועם, בחיוך וברוגע ששידר סמכות טבעית.

באחד הימים, כשהוא משוחח עם חייל שלו, אמר יהל משפט שנותר חרוט בזיכרון רבים: "מפקד צריך להיות מוזיקאי". הוא הסביר שהכוונה היא שמפקד צריך להיות גם קשוח ומקצועי, כזה שיודע להוביל ולדרוש, וגם מחובר לעולם הרגש, מבין את הניואנסים האנושיים, ויודע לנגן על מיתרי הנפש של חייליו. יהל עצמו היה התגלמות של התפיסה הזו. הוא היה בעל חוש הומור מפותח, וצחוקו המתגלגל היה מדבק ומפיג מתחים גם ברגעים הקשים ביותר. לצד זאת, ידע לגלות רצינות ואחריות כשנדרש לכך, ולשנות את הטון והגישה בהתאם למצב. הוא תמיד הלך עד הסוף עם האמת שלו, סלל לעצמו דרך ייחודית, והגן על עקרונותיו ועל ערכיו ללא מורא. הוא מעולם לא נמנע מלהתחבר לאנשים שונים ממנו, כאלה שהחזיקו בדעות מנוגדות לשלו, ובזכות כושר הביטוי המצוין שלו וידיעותיו הנרחבות, הצליח לא פעם לשכנע אחרים בצדקתו, לא מתוך כוחנות, אלא מתוך היגיון ורגישות. הוא היה ידען בתחומים רבים, ויכל לנהל שיחות עומק על פוליטיקה, פילוסופיה, ספרות או היסטוריה, כשהוא מקשיב בקשב רב לכל דעה, ומציג את שלו בצורה בהירה ומשכנעת.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השביעי באוקטובר 2023, השעה שש וחצי בבוקר, השמש החלה לעלות מעל תל אביב, כשאזעקות חודרות שקט החלו לקרוע את השלווה. רחשי המטחים הראשונים של רקטות וטילים מרצועת עזה התחלפו במהרה בידיעות קשות על חדירת מחבלים. יהל שהה בדירתו בתל אביב, אך בתוך דקות הבין שמשהו חמור מתרחש. הטלפון שלו לא הפסיק לרטוט, ועדכונים קשים החלו לזרום בקבוצות הווטסאפ. ההיקף והאכזריות של המתקפה – אלפי מחבלים שחדרו יבשתית, ימית ואווירית, רצחו אזרחים בבתיהם, חטפו מאות ישראלים, והחריבו יישובים שלמים בעוטף עזה ובנגב המערבי – הבהירו לו מיד שמדובר באירוע חסר תקדים. בתוך הכאוס והחרדה, המצפן הפנימי שלו הורה לו על דרך אחת בלבד: לחזור לחזית, אל המקום שבו הרגיש שמקומו.

הוא לא היסס לרגע. למרות שירד מתפקידי לחימה עקב מצבו הרפואי, הוא התקשר מיד לגדודים בהם שירת, ביקש לחבור אליהם, לא משנה באיזה תפקיד. הוא הצליח ליצור קשר עם גדוד 53, הגדוד שבו שימש כסמ"פ, וכבר באותו לילה, כשהארץ כולה בערה והכאוס עדיין שרר, התייצב בצאלים. הוא הגיע לשם בחשכה, כשהמתח והעצבנות ניכרו על פני כולם. המח"ט, שזיהה אותו בין ההמולה, ניגש אליו בהפתעה ושאל: "גזית, מה אתה עושה כאן?" יהל, עם אותו חיוך גדול ועיניים בורקות שאפיינו אותו גם ברגעים הקשים ביותר, ענה לו בתקיפות שאינה משתמעת לשתי פנים: "המח"ט, יש מלחמה. פה זה הבית. שאני לא אגיע?" לא הייתה שאלה בדבריו, אלא הצהרה ברורה של מחויבות עמוקה. המח"ט, שראה את הנחישות בעיניו ואת רוח הלחימה שבו, הורה לו מיד להחליף אותו בטנק, ויהל הצטרף ל"כוח דאובה" בקרבות הקשים שהתנהלו בדרום העוטף, באזור כרם שלום וניר יצחק, כשהוא מפקד על טנק ומוביל את הכוח אל תוך התופת.

הימים הבאים היו רצף בלתי פוסק של לחימה, של חילוץ פצועים, של סיורים ושל התארגנות. יהל, במהרה, מצא את עצמו אחראי על ההכנות לכניסה הקרקעית לרצועת עזה, משימה לוגיסטית ומבצעית מורכבת שדרשה ממנו ריכוז, תכנון קפדני ויכולת להניע אנשים. הוא ניהל את המלאכה ביעילות ובקור רוח, כשהוא מקפיד על כל פרט ופרט, מתוך הבנה עמוקה של חשיבות המשימה. הוא לחם בטנק הסמג"ד, ובאחד הקרבות הקשים, במארב שכונה "כריש", נהרג מפקד הגדוד, סלמאן חבקה ז"ל. מותו של המג"ד היה מכה קשה לכל הגדוד, רגע של שבר וכאב עמוק. יהל, שראה את העומס הבלתי נתפס על הסמג"ד, ניגש אליו וביקש לקחת על עצמו את האחריות לאספקה ולתדלוק של הגדוד. זו לא הייתה משימה זוהרת, אך היא הייתה קריטית ביותר להמשך הלחימה. הוא ראה את הצורך, הציע את עזרתו, ונטל על עצמו את העול, כשהוא מראה שוב את תכונות המנהיגות שלו – ראיית המכלול, דאגה לחבריו, ונכונות להקריב מעצמו למען המטרה.

הלחימה בעזה הייתה אינטנסיבית וקשה מנשוא. יהל, שחזר ללחימה למרות מגבלותיו הרפואיות, נפצע באחד הקרבות. הוא פונה לקבלת טיפול רפואי, אך בתוך ימים ספורים, כשהוא עדיין מתאושש מפציעתו, שב וחזר אל חבריו ואל הלחימה. זו הייתה ההתגלמות של רוחו הבלתי מתפשרת – המחויבות שלו הייתה חזקה יותר מכל כאב פיזי או קושי. לאחר ההפוגה הראשונה בלחימה, כשצה"ל התארגן מחדש והתכונן לשלב הבא, מונה יהל שוב לתפקיד סמ"פ, הפעם בפלוגה שהוביל. המינוי הזה היה הבעת אמון מוחלטת ביכולותיו הפיקודיות וברוח הלחימה שלו, כהכרה במנהיגותו ובמסירותו. הוא קיבל את התפקיד באחריות ובנחישות, מוכן להוביל את חייליו אל עומק הרצועה.

ביום שני, הרביעי בדצמבר 2023, הוביל סגן יהל גזית את פלוגתו לפעילות מבצעית בשכונת שג'אעייה שבמזרח העיר עזה. שג'אעייה, שכונה צפופה ומבוצרת, נודעה כמעוז טרור, וכל פעילות בה הייתה כרוכה בסיכון עצום. הכוחות התקדמו בזהירות, בין סמטאות צרות ובניינים הרוסים, כשהם מודעים לסכנה האורבת בכל פינה – מטענים, חוליות מחבלים וירי צלפים. במהלך הפעילות, בעת שכוח של הפלוגה פעל בלב השכונה, נורה טיל RPG לעברם. הפיצוץ היה עז, והאוויר התמלא עשן ורסיסים. יהל, שהוביל את הכוח מקדימה, נפגע מהטיל ונהרג במקום. הוא נפל בקרב, בן עשרים וארבע בנופלו, כשהוא מגן בגופו על חייליו ועל משימתם.

הידיעה הקשה על נפילתו הכתה כרעם ביום בהיר. סרן יהל גזית, שהועלה לדרגת סרן לאחר מותו, הובא למנוחות בבית העלמין במשגב. הלווייתו הייתה מלאת כאב, אך גם גאווה, כשאלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה. הוא הותיר אחריו אם אהובה, מיה, ואח, עידו, שנותרו עם חלל עצום בלבם, זיכרונות מתוקים של חייו הקצרים והמלאים, וכאב שאין לו מזור. על מצבתו, חקקה המשפחה מילים מתוך אחד משיריו, מילים שמגלמות את רוחו ואת מורשתו: "החיוך שעולה, מעט נחמה כשמופיעה עננת זיכרון". מילים אלו, שנכתבו על ידו, הפכו כעת למילות נחמה עבור אלו שנותרו מאחור, עדות לכוחן של מילותיו להישאר חיות גם לאחר מותו.

חבריו של יהל, לוחמיו ומפקדיו, ספדו לו בהתרגשות ובכאב, כשהם מדגישים את האדם המיוחד שהיה. "יהלי, חבר אמת," ספד לו אחד מחבריו, "רק לפני שבועיים נפצעת ברגל ויצאת מהרצועה. נפגשנו כולנו, וכרגיל ישבת, דיברת, סיפרת, וכולנו היינו בדממה, קשובים ומתפלאים מהתשוקה ומהמחויבות האינסופית שלך." הם סיפרו על אהבתו הבלתי נגמרת לארץ, אהבה שבאותם ימים אחרונים קיבלה ביטוי אולטימטיבי, כשנתן את חייו למענה. "תמיד אמרת שאם כבר למות – אז בצבא," נזכרו חבריו, משפט שקיבל משמעות מצמררת. "איך מכל הדרכים, מעולם לא אבדה לך דרכך – איש של ערכים, עקרונות, סקרן, חכם, מוזיקאי, כותב בחסד, רגיש, קשוח, אוהב, קשוב ובעיקר חבר. היה בך הכול," סיכמו חבריו, במילים שביטאו את המורכבות והעושר של אישיותו. הוא היה איש של ניגודים שהשלימו זה את זה, של עוצמה ורכות, של מקצועיות ורגישות, של הומור ורצינות – אדם שלם, ייחודי ובלתי נשכח.

מורשתו של יהל גזית ז"ל ממשיכה לחיות ולהתפתח במגוון דרכים, מפעלים ויוזמות, כשהיא שזורה עמוק בזיכרון הלאומי והאישי. אתר בית הנשיא, המשמש כפנתאון לאומי לנופלי ישראל, מנציח את שמו, ולצד תמונתו מופיעות מילותיהם של שניים משיריו – "כל אדם זקוק לבית" ו"נפילתי". השירים הללו, שנכתבו ממעמקי נפשו, הפכו להיות קולו הממשיך להדהד, להעניק נחמה ולשמש עדות לכישרונו הגדול. עמותת "בקהילה", שבמסגרתה התנדב יהל לשנת שירות בקריית שמונה, הקימה חדר מוזיקה על שמו בעיר, מקום שבו בני נוער יכולים למצוא מפלט, ליצור ולהגשים את עצמם דרך צלילים ומילים, בדיוק כפי שעשה יהל. החדר הזה, המעוצב ברוחו, מהווה מרכז תוסס של יצירה והשראה, ורבים מוצאים בו עוגן ומוטיבציה.

אמו של יהל, מיה, הקימה מיזם הנצחה מרגש בשם "אור כי יהל", שם שמשלב את שמו עם תקוותה להמשיך להאיר את דרכם של אחרים. המיזם מעניק לחיילי חטיבה 188 של חיל השריון, החטיבה בה לחם יהל, טיפול נפשי ללא תשלום למשך שנה. יוזמה זו, שנוצרה בשיתוף פעולה עם עמותת "ברק" התומכת בחטיבה, היא מענה מוחשי וכואב לצורך אמיתי, ומספקת תמיכה חיונית ללוחמים המתמודדים עם טראומות המלחמה. במסגרת המיזם פועלות גם קבוצות תמיכה לאימהות החיילים, שמוצאות זו בזו כתף וחיזוק, כשהן חולקות את הכאב והדאגה. המיזם של מיה הוא לא רק הנצחה, אלא גם מעשה של חסד ותקווה, המאפשר לאורו של יהל להמשיך ולזהור דרך עזרה לאחרים.

חבריו של יהל ללהקת "רעש לבן", יחד עם אחיו עידו שנטל על עצמו את ניהול הלהקה, החליטו להמשיך את דרכו המוזיקלית. הם התחייבו להפיץ את המוזיקה שכתב, להקליט את השירים הנוספים, להופיע ולהוציא את האלבום המלא עליו עבדו יחד, "עוד תגיע האהבה". הם רואים בכך לא רק מחווה לזכרו, אלא גם הגשמת חלום משותף, והמשך המסע האמנותי שנקטע בטרם עת. קולו של יהל ממשיך להישמע דרך יצירותיו, וכך הוא ממשיך לחיות בתוכנו. זמרים ויוצרים ידועים נרתמו אף הם להנצחתו: הזמר והיוצר דני רובס הלחין ושר את שירו של יהל, "כל אדם זקוק לבית", במסגרת פרויקט "שריונאים זוכרים" של עמותת "יד לשריון". בפרויקט "שבעה שירים באוקטובר" של גלי צה"ל וגלגל"צ, הקליט הזמר והיוצר אהוד בנאי, יחד עם להקת "רעש לבן", את השיר "פתאום הגיע סתיו" שכתב יהל. כל השירים ניתנים להאזנה בערוץ היוטיוב של להקת "רעש לבן" ובפלטפורמות ההאזנה השונות, והם מגיעים לקהל רחב, מחברים לבבות ונוגעים בנפשות.

יהל גזית היה אדם של אור, של יצירה, של ערכים ושל אהבת אדם ואדמה. חייו הקצרים היו מלאים בעשייה, בהשפעה ובתרומה. הוא חי את חייו במלואם, בחר בדרך של משמעות, ובה נפל. זכרו ורוחו ממשיכים להאיר את דרכנו, להזכיר לנו את מחיר החופש ואת כוחה של הרוח האנושית. הוא השאיר אחריו לא רק כאב וגעגוע, אלא גם מורשת של אומץ לב, של יצירה בלתי מתפשרת ושל אהבה שאינה תלויה בדבר. סיפור חייו של יהל גזית ז"ל הוא סיפור של גבורה ישראלית, גבורה שנובעת מתוך המציאות האנושית הפשוטה והטהורה, מתוך הבחירה להגן על הבית, על המשפחה ועל הערכים, גם במחיר היקר מכל. הוא נפל כגיבור, וזכרו יהל לעד.