יהב מעיין

האור הראשון שפקח יהב מעיין את עיניו אליו היה זה של חדר לידה בבית החולים "ליס" בתל אביב, ביום קיץ חם, ט"ו בסיוון תשס"ה, הלא הוא העשרים ושניים ביוני 2005. לידתו, כך סיפרו הוריו גלי וניר, לא הייתה שגרתית. היא הייתה כרוכה ברגעים של חשש, של נשימה עצורה, של התמודדות מול סכנות שריחפו באוויר, אך כבר אז, בראשית דרכו, ניצח יהב הקטן. הוא נאחז בחיים בעוצמה שסימנה את מי שיהיה, ועם כל נשימה ראשונה שלו, התמלא החדר באמונה ובתקווה. בזכות אותה תקווה, ובגלל האמונה העמוקה שצמחה מתוך רגעי המתח ההם, בחרו לו הוריו את השם "יהב". שם שהדהד את משמעותו – תקווה, עוגן, וגם ראשי תיבות שנגעו לליבם: י- ישמור, ה- ה', ב- בני.

ביתם של גלי וניר במודיעין-מכבים-רעות היה בית חם, עוטף ומגובש, ויהב גדל בו כשהוא ספוג באהבה ללא תנאי. מילדותו המוקדמת, היה ברור שיהב הוא מתנה ששווה היה לחכות לה. עיניו הסיניות המלוכסנות, שצחקו גם כשהיה שקט, וחיוכו הכובש, שהיה פשוט וטבעי, היו סימן ההיכר שלו. כשהיה נכנס הביתה מיום משחקים בחצר או מבית הספר, הבית היה מתמלא באור ובשמחה, כאילו הוא נושא עמו בקבוק אוויר צח וצחוק מתגלגל. לא היה צריך לדבר הרבה כדי להרגיש את נוכחותו, את השקט הפנימי שלו, את הצניעות העמוקה שאפיינה אותו בכל רמ"ח אבריו, ועם זאת, את הכוח המשיכה הבלתי נתפס שהיה לו. הוא היה ילד של נתינה, של תשומת לב לפרטים הקטנים. כשהיה רואה ילד עומד לבד בצד במגרש המשחקים, עם ראש מוטה מטה, היה ניגש אליו בלי היסוס, מניח יד חמה על כתפו ומזמין אותו להצטרף. הוא היה כמו מגנט אנושי, מצליח לחבר בין ילדים שונים, לשבור קרח, ליצור גשרים בין עולמות. הלב שלו היה גדול, הרצון שלו לעשות טוב היה תמידי, לא מותנה, ולא חיפש תמורה.

המשפחה, על כל רבדיה, הייתה עיקר עולמו. כשגאיה, אחותו הצעירה, נולדה, התרחב ליבו של יהב עוד יותר. אהבת נפש הייתה לו אליה. הוא ראה בה את בבת עינו, שמר עליה מכל משמר, וכל מי שהכיר אותו ידע שפגיעה בה היא פגיעה בו. כשהיה יוצא לבלות עם חברים, או כשהיה עסוק בעיסוקיו, לא שכח מעולם לדאוג לה. "תשמרו לי על גאיה," היה אומר לחבריו, עם מבט רציני בעיניים, מלווה בחיוך של אח גדול וגאה. גאיה, מצדה, ראתה בו גיבור. הוא היה עבורה דמות לחיקוי, מושא להערצה, האח הגדול שתמיד ידע לייעץ, להגן ולתת תחושת ביטחון. הזיכרון של שניהם יושבים יחד על הספה בסלון, הוא מראה לה תרגיל במתמטיקה או מסביר לה חוק בכדורגל, היה מראה שכיח בבית. קשר חזק נרקם ביניהם, קשר של אמון ושל אהבה שקטה, עמוקה ובלתי מתפשרת.

לימים, כשניר, אביו, נישא בשנית, הגיעו לעולם אח ואחיות נוספים: יהונתן, אגם ונויה. יהב, שכבר היה מבוגר יותר, קיבל אותם בזרועות פתוחות ובליבו הרחב. הוא הפך ל"אח הגדול" האולטימטיבי, זה שכולם נשאו אליו את עיניהם בהערצה. הוא ידע לקשור קשר מיוחד עם כל אחד מהם בנפרד, ועם כולם יחד, על אף פערי הגילאים. יהונתן ראה בו דמות סמכותית וחברית כאחד, אגם התקרבה אליו בחיפוש אחר עצה והכלה, ונויה הקטנה פשוט אהבה להתכרבל בזרועותיו החזקות. הוא היה שם כדי להגן, להקשיב, להכיל, ולפעמים גם להציק קצת, כמו שרק אח גדול יודע. כל אחד מהם ידע שיהב הוא הגיבור האמיתי שלהם, זה שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. הוא היה נוכח בחייהם, מתעניין, דואג, מחזק, ומשמש להם עוגן של יציבות ואהבה.

את שנות לימודיו הראשונות עשה יהב בבית הספר היסודי "האלה" במודיעין, שם התגלו כבר ניצני אישיותו המיוחדת. הוא לא היה תלמיד שקט מדי, אך גם לא פרוע. הוא היה ילד סקרן, חברתי, ובעיקר, אמפתי. את דרכו בתיכון המשיך ב"אורט עירוני ד'", ושם, בזכות אמונה של מורה אחת שראתה בו מעבר למה שהציג כלפי חוץ, הצליח יהב לסיים את לימודיו עם בגרות מלאה. המורה הזו, שזיהתה את הפוטנציאל הטמון בו, את האינטליגנציה השקטה ואת הרצון ללמוד, לא ויתרה לו. היא ישבה איתו אחרי שעות הלימודים, עודדה אותו, והראתה לו דרך. יהב, מצדו, קלט את האמונה הזו, הוקיר אותה, והחזיר במאמץ ובהתמדה. הוא הבין שמישהו רואה אותו באמת, וזה הניע אותו קדימה.

בחייו הצעירים, אהב יהב ספורט בכל נימי נפשו. הוא היה אוהד שרוף של קבוצת הכדורגל "בית"ר ירושלים", ולצדה גם של קבוצת הכדורסל "עירוני נהריה". משחקי בית"ר היו עבורו טקס קבוע, חוויה שחייבה נוכחות. הריח המתוק-מריר של הבירה בפתיחת בקבוק, המולה הרועשת של הקהל העולה במדרגות האצטדיון, צבעי הצהוב-שחור שעיטרו כל פינה, והקריאות הרמות שהצטרף אליהן בלהט, היו חלק בלתי נפרד מזהותו. הוא היה מגיע למגרש עם חבריו, כולם לבושים בחולצות הקבוצה, ויושבים ביציע, צועקים, מעודדים, מתאכזבים ומתלהבים יחד. כשבית"ר ניצחה, השמחה הייתה עצומה, והחיוך הכובש שלו היה מתרחב עוד יותר, מדבק את כל מי שסביבו. גם הפסדים לא שברו את רוחו, אלא רק חיזקו את נאמנותו הבלתי מתפשרת.

מעבר לספורט, יהב אהב את החיים. הוא אהב לשחק, לשמוח, לבלות. הוא היה הטיפוס שתמיד מוקף בחברים, שהופך כל בילוי, גם הפשוט ביותר, למיוחד ולמצחיק. יציאות לים היו מבחינתו טקס קדוש – רעש הגלים המתנפצים על החוף, מגע החול הרך בין אצבעותיו, השמש החמה על עורו, ריח המלח באוויר. הוא וחבריו היו מגיעים עם כדורגל וכדורעף, משחקים במשך שעות ארוכות עד שקיעת השמש, ואז יושבים על החוף, עם בירה ביד, צוחקים, מדברים על החיים, חולמים על העתיד. הפיצריות המקומיות היו גם הן מוקד משיכה. שם, בין ביס לגבינה נמתחת, היה המרכז של כל מעגל חברתי. הוא היה זה שמאחד את כולם, שדואג שכל אחד ירגיש שייך. חבריו סיפרו עליו בהערצה, איך בכל פעם שלא היה נוכח במפגש, כולם היו אומרים כמה הוא חסר, כמה היה יותר כיף אם הוא היה שם. הוא פשוט הביא איתו אור לכל מקום אליו הגיע, אור שהיה קשה להתעלם ממנו, וכל מי שאיכשהו הכיר אותו, אהב אותו אהבת אמת.

היכולת שלו לזהות את מצב הרוח של חבריו רק ממבט הייתה כמעט על-טבעית. הוא היה רואה חבר עם מבט מעט עייף או שקוע, ניגש אליו בשקט ושואל: "הכל בסדר?" כששאלו אותו "איך אתה יודע?" הוא היה עונה בפשטות, כאילו זה הדבר הברור ביותר בעולם: "רואים הכל דרך העיניים." זו הייתה תמצית אישיותו – רגישות עמוקה, אכפתיות אמיתית, חבר אמת שתמיד יהיה שם לצידך, בכל מצב. לא היה צריך לדבר הרבה בשביל לעשות הרבה. מעשיו דיברו בעד עצמם – חיבוק ברגע הנכון, מילה מעודדת, או סתם נוכחות שקטה ותומכת. הוא תמיד הראה את הבן אדם המדהים שהוא, בין אם במילים קצרות או במעשים גדולים.

חייו של יהב זרמו במסלול שקט ומוכר, מוקף אהבה וחברות, כשהוא מתכונן לשירות צבאי משמעותי, כמו רבים מבני גילו. ואז, בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ביום שבעה באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, נשבר השקט באחת. צפירות עולות ויורדות קרעו את דממת הבוקר, ורעש פיצוצים עמוק הרעיד את האדמה. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית על ישראל. מטחים כבדים של טילים ורקטות שוגרו מרצועת עזה לעבר אזורים נרחבים בארץ, ובחסותם, אלפי מחבלים חדרו ליישובי עוטף עזה. הבוקר ההוא, שהתחיל כעוד בוקר של חג, הפך ליום שחור, ליום שבו פרצה מלחמה ששינתה את פני המדינה.

האירועים הנוראיים של השבעה באוקטובר הותירו חותם עמוק על יהב. הוא עמד באותה עת לקראת גיוס, אך המלחמה שפרצה רק חידדה אצלו את תחושת המטרה. הוא לא היה צריך עוד שכנוע – הרצון שלו לצאת ולהילחם, לשמור על המדינה, להשיב את החטופים ולהגן על ביתו ועל משפחתו, הפך ללהבה בוערת. הוא היה נחוש יותר מאי פעם לתרום את חלקו, להיות לוחם, להילחם על הערכים שבהם האמין.

ב-6 בדצמבר 2023, התגייס יהב לצה"ל. הוא שובץ כלוחם בחטיבת הנח"ל, והוצב בגדוד 931. כבר בטירונות, בלטה אישיותו הייחודית. הוא לא היה רק חייל ממושמע, אלא גם דמות מחברת, ששומרת על מורל גבוה בקרב חבריו. הוא התחבר במהירות לאנשים שסביבו ולרוח החטיבה, שראה בה משפחה שנייה. הוא היה המטוליסט במחלקה, תפקיד שרצה בו מאוד, שתאם את נחישותו ויכולתו לשאת משקלים כבדים, גם פיזיים וגם מנטליים. מפקדיו זיהו את הפוטנציאל הפיקודי שבו, והוא היה מועמד לצאת לקורס מפקדים. עם סיום הטירונות, שובץ במחלקה הפיקודית של החטיבה. אולם, רגע לפני היציאה לקורס מ"כים, יהב סירב. הוא התעקש להישאר כלוחם מן השורה, לחוש את האדמה תחת רגליו, להיות בחוד הלחימה, כתף אל כתף עם חבריו. הוא לא חיפש כבוד או דרגות, אלא רק את היכולת לתרום את המרובה ביותר במקום שבו הרגיש שזקוקים לו באמת – בשטח, כלוחם.

במהלך שירותו, המשיך יהב להפגין את תכונות האופי המיוחדות שלו. הוא הביא עמו אור ושמחה גם לרגעים הקשים ביותר, הצליח לשמור על מורל גבוה בקרב חבריו, ושימש כסמל לאנושיות, לדאגה לזולת ולתמיכה אמיתית. הוא תמיד התנדב ראשון, לא משנה מה הייתה המשימה או הבקשה. אם היה צורך במשהו, יהב היה שם. הוא היה הדמות שכולם ידעו שאפשר לסמוך עליה, זו שתמיד תהיה שם להושיט יד, להקשיב, או פשוט להיות נוכחת.

בחודש נובמבר 2024, קודם יהב לתפקיד יוקרתי, שהעיד יותר מכל על האמון וההערכה העצומה שרחשו לו מפקדיו בחטיבה. הוא עבר לשרת בחפ"ק מח"ט – חוליית הפיקוד הקדמית של מפקד החטיבה. זהו תפקיד הדורש אחריות רבה, קור רוח, יכולת קבלת החלטות מהירה וקרובה מאוד למתרחש בשטח. הוא היה חלק מהצוות המצומצם שמלווה את מפקד החטיבה, נושא עימו את המפות, מכשירי הקשר, ובעיקר, את הנטל של קבלת ההחלטות תחת אש. יהב, בדרכו השקטה והנחושה, עמד במשימה בגבורה.

במסגרת תפקידו החדש והמשמעותי, השתתף יהב בלחימה העצימה ברצועת עזה. הוא נכנס ויצא מהרצועה, ראה את פני המלחמה מקרוב, והיה חלק בלתי נפרד מהמאמץ להחזיר את הביטחון לדרום. ב-28 בדצמבר 2024, נכנסה מחלקת החפ"ק, ויהב בתוכה, לבית חאנון שברצועת עזה. המטרה הייתה ברורה: פעילויות מבצעיות ולחימה, כדי להשיב את השקט לעיר שדרות וליישובי עוטף עזה, שהמשיכו לסבול תחת האיום המתמיד. השבועות בתוך עזה היו מתוחים ומאתגרים. כל יום היה רצף של משימות, תנועות בשטח עוין, ודריכות בלתי פוסקת.

השבת הגיעה, י"א בטבת תשפ"ה, הלא הוא יום שבת, ה-11 בינואר 2025. השבוע הבא היה אמור להביא עמו בשורה משמחת עבור יהב – הוא היה אמור לצאת לרגילה הביתה, לפגוש את משפחתו, לראות את גאיה, יהונתן, אגם ונויה, ולחזור הביתה, ולו לכמה ימים, אל חום המשפחה ואל השקט היחסי של מודיעין. אולם הגורל, במעגליו האכזרים, התערב. באותו בוקר, יצא יהב עם כוח מפקדת המח"ט בבית חאנון, אל עבר ג'באליה. הוא לא היה מתוכנן לצאת לנסיעה הספציפית הזו, אך כהרגלו, התנדב. אולי ראה שחסר אדם, אולי הרגיש צורך להיות שם, כמו תמיד, בחוד החנית.

הכוח נע בציר הנסיעה, בזהירות ובדריכות. אך המחבלים ארבו להם. כמאה מטרים בלבד מהמפקדה, הוטמנו על ידי המחבלים אחד-עשר מטעני חבלה. לפתע, שבעה מהמטענים הללו התפוצצו בעוצמה אדירה. הפיצוץ העז קרע את האוויר, הרעיד את האדמה, וזרע הרס וחורבן. באותו רגע, בלב שדה הקרב, בין עשן ואש, נדם ליבו של סמל יהב מעיין. הוא נהרג במקום. לצידו, נפלו שלושה חיילים נוספים, שישה חיילים נפצעו.

רב-טוראי יהב מעיין, בן תשע-עשרה בלבד בנופלו, נפל בקרב ביום י"א בטבת תשפ"ה, ה-11 בינואר 2025. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית של בית העלמין במודיעין, תחת שמיים אפורים ובכאב בלתי נתפס. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב, את אחותו גאיה, ואת אחיו ואחיותיו למחצה, יהונתן, אגם ונויה, שנותרו ללא הגיבור האמיתי שלהם. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סמל, כהוקרה על גבורתו, על מסירותו ועל תרומתו העצומה.

החלל שהותיר אחריו יהב הוא עמוק ובלתי ניתן למילוי. משפחתו, החברים, כל מי שהכיר אותו, חשים את חסרונו בכל יום, בכל רגע. אך עם זאת, רוחו של יהב ממשיכה לחיות. "יהב אהב את החיים," כתבה משפחתו בכאב ובגעגוע. "אהב לשתות, לרקוד, לטייל ולחלום. לעזור – לראות את האדם באשר הוא." חלומו הגדול היה לצאת לטיול מסביב לעולם לאחר השחרור, לראות נופים חדשים, לפגוש אנשים, לחוות תרבויות. הוא לא יספיק להגשים זאת, אך רוחו ממשיכה ללוות את משפחתו וחבריו, נוכחת בכל צחוק, בכל זיכרון, בכל החלטה טובה.

"היית אדם עם חיוך של מלאך, הותרת חיוך, נשארת מלאך," כך כתבו עליו. החיוך הזה, שהאיר כל חדר, כל מפגש, כל רגע, ממשיך להאיר את חייהם של אלה שנותרו. מורשתו אינה רק זיכרון של חייל שנפל, אלא סיפור חיים שלם, של אדם שכולו נתינה ואהבה. מורשתו ממשיכה לחיות דרך החיוך, השמחה והאור שהביא עמו לכל מקום אליו הגיע. "מי שלא הכיר אותך הפסיד," כפי שכתב באחד משיריו נועם חורב – משפט שמהדהד את תחושת ההחמצה העצומה בקרב כל מי שלא זכה להכיר את האור המיוחד הזה.

כדי להמשיך את דרכו ומורשתו, נפתח עמוד הנצחה פעיל באינסטגרם, remember.yahav.mayaan, המהווה פלטפורמה לזיכרונות, תמונות וסיפורים עליו. בנוסף, הוקמה עמותה הנושאת את שמו, "מורשת יהב – רואים את האדם", שמטרתה להמשיך את דרכו של יהב בנתינה, באהבה לזולת וביכולת המיוחדת שלו לראות את האדם באשר הוא, את האדם שמאחורי המבט, את האדם שזקוק לעזרה ולחיבוק. יהב מעיין, הנער ממודיעין שהפך ללוחם, לגיבור, השאיר אחריו לא רק חלל אלא גם מורשת של אנושיות, של אהבה לחיים, ושל אמונה עמוקה באדם. בתוך הכאב והצער, עולה תחושה של גאווה ישראלית עמוקה, גאווה על בן אדם כזה, שהיה ואיננו, אך רוחו ממשיכה להאיר את דרכנו.