יהב הדר

בין שדות ירוקים וצהובים שהתייבשו בשמש הקופחת של עמק יזרעאל, למרגלות הר תבור המתרומם כמו עדות דוממת לדורות של סיפורים, שוכן כפר תבור. שם, בבית אבן חם ומלא חיים, נולד יהב הדר ביום ח' בכסלו תשס"ה, עשרים ואחד בנובמבר אלפיים וארבע. הוא היה ילדם השני של שרון ואבי, אח למאי הבכורה, ובהמשך גם אח גדול לליהי הצעירה. הבית בכפר תבור לא היה רק קירות ותקרה; הוא היה מרחב נושם, ספוג בריחות של ארוחות משפחתיות, צלילי צחוק ושיחות ערב אינסופיות, שבהן מאי, הבכורה, כבר בלטה באישיותה התוססת, ויהב, עם עיניו החכמות והשקטות, ספג בשקט את כל מה שהתחולל סביבו. הוא גדל בתוך חום משפחתי עוטף, לומד את ערכי הבית דרך הדוגמה האישית של הוריו ואחיותיו, שבהם הקשר והתמיכה ההדדית היו אבני יסוד. כבר בינקותו ניכרה בו אותה נוכחות שקטה אך עוצמתית, משהו שגרם לכל מי שהחזיק אותו בזרועותיו להרגיש שמדובר בילד מיוחד, "ילד קסם" כפי שכינו אותו בהמשך.

שנות ילדותו בכפר תבור היו רוויות באור השמש של הגליל התחתון ובאבק הדרכים המקיפות את היישוב. הוא למד בבית הספר היסודי המקומי, שם התגלה כילד עדין, תלמיד קשוב וחבר נאמן. אך מעבר לספסל הלימודים, המרחבים הפתוחים של כפר תבור היו מגרש המשחקים האמיתי שלו. הוא אהב את תחושת העשב היבש המדגדג את עורו כשרץ בין השדות, את ריח האדמה אחרי הגשם הראשון, ואת השקט המהדהד תחת שמיים כחולים ללא קץ. החיוך שלו, שהיה מרוח תמיד על פניו, לא היה חיוך ילדותי תמים בלבד; הוא היה כוח מחולל, יכולת לשנות אווירה שלמה, להמיס מתחים ולפזר קדרות. זה היה חיוך מדבק, שהזמין אליו את כולם – ילדים ומבוגרים כאחד. הוא לא היה רעשני, אך נוכחותו הייתה מורגשת בכל חדר אליו נכנס, ואי אפשר היה להתעלם מהניצוץ בעיניו ומאמת הפשוטה שהקרין. חבריו הרבים, שראו בו חבר נפש, ידעו שיהב הוא הכתובת לכל עצה, לכל עזרה, ולכל רגע של שמחה או קושי. הוא היה מוקף תמיד, אך הצליח לגרום לכל אחד ואחת להרגיש שהוא החבר הטוב ביותר, שהקשר ביניהם הוא בלעדי וייחודי.

ככל שגדל, התחברה אהבתו למרחבים הפתוחים עם תשוקה חדשה – אופנועי שטח. בגיל שלוש-עשרה, כשהוא עדיין נער צעיר, כבר טיפס על אופנוע השטח שלו, ועד מהרה הפך לרוכב מחונן. הוא לא פחד משום עלייה תלולה, משום דרך עפר משובשת, או משום נחל יבש שצריך לחצות. כפפותיו היו שחוקות מאחיזה בכידון, אבק דרכים היה לחלק בלתי נפרד מריחו, ורעש המנוע הרועם היה פסקול קבוע לשעות ארוכות של חקירה וגילוי. הוא הכיר כל פינה באזורי כפר תבור, רמת סירין ועמק הירדן – לא מתוך מפות, אלא דרך מגע ישיר, דרך נסיעות אינסופיות שהטביעו בו את תצורות הנוף, את צבעי האדמה המשתנים, ואת ריחות הצמחים המקומיים. כל סלע, כל עץ זית בודד, כל עקבה של בעל חיים, היו לו סיפור, והוא ספג את כולם עמוק פנימה. הוא למד את הארץ לא רק ברגליים, אלא בכל חושיו, והידע הזה הקנה לו ביטחון ושלווה שהקרינו על כל תחומי חייו.

את לימודיו התיכוניים עשה בבית הספר "מקיף חקלאי כדורי", מחזור פ"ו, מוסד שנושם היסטוריה וחלוציות, ומחובר עמוק לאדמה ולערכי העבודה. בכדורי, יהב מצא קרקע פורייה נוספת לפתח את אהבתו לטבע ולעשייה. הוא לא הסתפק רק בלימודים, אלא היה פעיל ומדריך בתנועת הנוער "התנועה החדשה", תנועת הנוער של ארגון "השומר החדש". שם, בין פעילויות שטח, טיולים מאתגרים, ומפגשים עם חניכים צעירים, הוא מצא את ייעודו. הוא לא היה המדריך שצועק או מורה פקודות; הוא היה המדריך שמקשיב, שמראה דרך, שמדגים בעצמו מהי עשייה ומחויבות. הוא זה שקם ראשון בבוקר להכין את ארוחת הבוקר למחנה, זה שמתנדב לנקות אחרי כולם, וזה שמוצא פתרונות יצירתיים לכל בעיה שצצה. חיוכו תמיד היה שם, מפיג עייפות, מפזר תסכולים, ומעורר השראה. הוא לימד את חניכיו לא רק קשירה בחבלים או ניווט בשטח, אלא גם ערכים של עזרה הדדית, של אהבת הארץ, ושל צניעות בעשייה. הוא ראה את הפוטנציאל בכל אחד, והצליח להוציא מהם את הטוב ביותר, שוב, לא במילים רמות, אלא בנוכחותו השקטה והמלאה.

יהב אהב לבלות עם חבריו, והם אהבו לבלות איתו. בין אם במסיבות רועשות בכפר, בטיולים ספונטניים ברחבי הארץ, או בנסיעות לחו"ל שתיכננו יחד – הוא תמיד היה שם, מפיץ את שמחת החיים המדבקת שלו. חבריו היו עבורו כמו משפחה, והוא עבורם עוגן של יציבות ותמיכה. אם מישהו נתקע עם פנצ'ר באמצע הלילה, אם מישהי הייתה צריכה עזרה בהכנת עבודה לבית הספר, או אם סתם מישהו הרגיש בודד – שיחת טלפון קצרה ליהב הייתה מספיקה. הוא היה מגיע, לא משנה מתי ואיפה, ותמיד עם פתרון יצירתי, כזה שאף אחד אחר לא היה חושב עליו. פעם אחת, כשחבר טוב נתקע עם רכב ששקע בבוץ עמוק אחרי גשם חזק, יהב לא היסס. הוא הגיע עם הטרקטור של אבא שלו, קשר בחבלים, ובמיומנות של חקלאי ותיק, חילץ את הרכב מהבוץ, מלווה בחיוך רחב ובבדיחה על חשבון החבר המבולבל. זו הייתה המהות שלו: עשייה, ללא תלונות, עם חיוך ועם נכונות בלתי מתפשרת לעזור. הוא לא חיפש תהילה או הכרה; הסיפוק שלו נבע מעצם העזרה, מהידיעה שהוא הצליח להקל על מישהו, להאיר לו את היום.

עם סיום לימודיו בכדורי, השתנו פני חייו של יהב. ב-13 באוגוסט 2023, התגייס לצה"ל, והצטרף לשורות סיירת נח"ל, יחידת עילית בחטיבת הנח"ל. המעבר מהמרחבים הפתוחים והשלווים של כפר תבור אל המשמעת הנוקשה והאימונים המפרכים של הצבא היה חד, אך יהב, עם אופיו השקט והנחוש, הסתגל במהרה. הוא לא היה מהמתלוננים או מהמתחמקים; להיפך. כבר בטירונות, כשהאחרים התייאשו מתורנות המטבח או מסידור חדר הציוד המבולגן, יהב היה הראשון להתנדב. "מי רוצה לשטוף כלים?" היה שואל המ"כ, וטרם שהספיק לסיים את המשפט, ידו של יהב כבר הייתה באוויר. הוא ניגש למשימות הפחות זוהרות באותה מסירות שבה ניגש לכל דבר אחר, באמונה שגם המשימות הקטנות ביותר הן חלק מהשלם, ושיש לבצע אותן על הצד הטוב ביותר. מפקד הצוות שלו, שזיהה במהרה את אישיותו יוצאת הדופן, אמר עליו פעם: "יהב היה הלוחם שכל מפקד רוצה. לוחם שיכול לסחוב את כל הצוות שלו על הגב אם צריך. הוא עשה הכול מתוך אהבה גדולה ורצון להיות הכי טובים כצוות." יהב לא עשה זאת כדי לזכות בנקודות או בשבחים; הוא עשה זאת מתוך תחושה עמוקה של אחריות, מתוך הבנה שחוזק הצוות תלוי בכל אחד ואחת מחבריו, ומתוך אהבה אמיתית לחבריו לנשק. הוא האמין בכוחה של קבוצה, ביכולת של אנשים לעשות דברים גדולים יחד, והיה נחוש להיות החוליה החזקה ביותר בשרשרת.

ואז הגיע אותו בוקר שחור, שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השבעה באוקטובר אלפיים עשרים ושלוש. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, ושקט מנומנם עדיין שרר בכפר תבור. יהב היה בחופשה בביתו, נהנה מרגעים של שקט ושגרה לפני שיחזור לבסיס. לפתע, נשמעה אזעקת "צבע אדום" שקרעה את הדממה. אחריה הגיעה עוד אחת, ועוד אחת, ואז עוד. הטלפון החל לרטוט בטירוף – הודעות וואטסאפ מקבוצת הצוות, דיווחים ראשוניים על חדירת מחבלים, על ירי רקטות בלתי פוסק. המילים "מתקפת פתע", "פלישה", "טבח" החלו לזרום, והשלווה התנפצה לרסיסים. בתוך הבלבול והחרדה, יהב לא היסס לרגע. הוא ידע מה עליו לעשות. הוא קם ממיטתו, ארז את התיק במהירות, ובלי להגיד מילה מיותרת, רק חיבוק חזק לאמו הדואגת, מיהר בחזרה לבסיס. הדרכים היו עמוסות, האווירה מתוחה, אך הוא דחף קדימה, יודע שכל רגע קובע.

כשהגיע לבסיס, מצא שם כאוס מאורגן. מפקדים מיהרו לחלק פקודות, חיילים נחפזו להצטייד. יהב, שכבר היה בחודשים הראשונים של מסלול ההכשרה, נשלח מיד עם חבריו למשימות אבטחה על יישובי עוטף עזה. שם, בין הבתים השרופים, הריחות הנוראיים של העשן וההרס, והמראות הקשים של החורבן, הוא ראה במו עיניו את הזוועה. הוא עמד על המשמר, אצבע על ההדק, מגן על מה שנותר, מנסה להחזיר תחושה מינימלית של ביטחון לאנשים המבועתים ששרדו. הימים האלה צרבו בו עמוק. הוא ראה את הגבורה של האזרחים שקמו להגן על ביתם, את הפחד בעיניים, ואת הנחישות הבלתי מתפשרת להמשיך.

לאחר ימים ארוכים ומתישים בעוטף, חזר יהב עם צוותו להשלים את מסלול ההכשרה. המעבר מהלחימה בפועל לאימונים היה קשה, אך הוא התמיד, שואף לשלמות. הוא סיים את מסלול ההכשרה בהצטיינות יתרה, אך בצניעותו הרבה, לא סיפר על כך לבני משפחתו. רק בטקס הסיום, כששמו הוקרא בין המצטיינים והוא עלה לקבל תעודה, גילו הוריו את ההישג המרשים. הם ישבו בקהל, גאים ונרגשים, מבינים שמעבר ללוחם המצוין, עמד שם בנם, איש צנוע, שמעשיו דיברו חזק יותר מכל מילה.

עם סיום מסלול ההכשרה, הצטרף יהב עם חבריו ללחימה האינטנסיבית ברצועת עזה. הוא שימש כלוחם חוד נגב, תפקיד קדמי ומסוכן, כשמקלע הנגב הכבד מונח על כתפו, מוכן לכל תרחיש. הוא צעד בראש הכוח, עיניו סורקות כל פינה, אוזניו קשובות לכל רחש, כשכל תנועה שלו מחושבת ומדויקת. הוא ידע את האחריות הכבדה המונחת על כתפיו – לא רק לשאת את הנשק, אלא להיות חוד החנית, זה שפותח את הדרך, זה שמגיב ראשון. הוא חש את משקל הנגב, את הרתע שלו, את הריח המתכתי של האבק שנדבק אליו, והפך להיות אחד עם כלי הנשק שלו.

בהמשך, יצא יהב לקורס מפקדי כיתות (מ"כים), מסלול נוסף שנועד להכשיר מנהיגים בשטח. גם את הקורס הזה סיים בהצטיינות, כשהוא מוכיח שוב את יכולותיו הפיקודיות, את הבנתו הטקטית, ואת יכולתו להוביל ולסחוף אחריו אנשים. אך כשניצבה בפניו הבחירה – להמשיך בתפקיד מ"כ, או לחזור ללחימה עם חבריו – הוא לא היסס. הוא ויתר על התפקיד הפיקודי, על הנוחות היחסית שבו, ובחר להתנדב ולשוב אל חבריו לרצועת עזה. זו הייתה החלטה שביטאה את כל מה שהיה: נאמנות עמוקה, תחושת שותפות גורל, ורצון להיות שם, בחזית, עם אלה שעמם עבר את הדרך. הוא לא יכול היה לדמיין את עצמו מחוץ למעגל הלחימה, כשחבריו נמצאים שם, מול הסכנה. הרצון להיות חלק, לתת כתף, להיות שם בשבילם, היה חזק יותר מכל שיקול אחר.

בכל חודשי הלחימה, גם תחת אש, גם בימים ארוכים ומפרכים שבהם העייפות איימה להכריע, יהב שמר על אופטימיות ושמחת חיים. חבריו ליחידה סיפרו איך גם ברגעים הקשים ביותר, כשהמורל היה בשפל, הוא דאג להצחיק אותם, לספר בדיחה, או סתם לחייך את החיוך המפורסם שלו ששינה את האווירה. הוא היה "נקודת אור בלחימה", כפי שתיאר אותו אחד מחבריו לצוות. הוא לא הפסיק לרגע להיות אחראי ומקצועי, אך יחד עם זאת, הקרין חום אנושי שחיזק את רוחם של כולם. הוא תמיד חתר למגע, לא פחד מהעימות, והוביל כל משימה בבטחה, כשהוא דואג קודם כל לחבריו. "יהב, אתה בטוח שזה הכיוון?" היה שואל אותו חבר צוות מודאג בתוך סמטה חשוכה בעזה, ויהב היה משיב בנחישות שקטה, "סמוך עליי, אל תדאג. אנחנו ביחד, ואנחנו נצא מזה." הוא השרה בהם תחושת ביטחון, לא רק ביכולותיו המבצעיות, אלא גם בעצם נוכחותו, בידיעה שהוא שם, איתם, ולמענם. הוא היה הראשון לזהות סימן של עייפות אצל חבר, להציע עזרה בנשיאת ציוד כבד, או סתם להניח יד על כתף ולשאול "הכול בסדר?". הוא היה עמוד התווך של הצוות, הלב הפועם שלו.

ביום ראשון, השנים עשר בינואר אלפיים עשרים וחמש, שוחח יהב עם אמו שרון בטלפון. הוא היה במצב רוח מצוין, קולו נשמע רגוע ושלו, כפי שתמיד דאג להרגיע את הוריו ובני משפחתו. "הכול בסדר, אין שום דבר," אמר לה, קצת יותר מדי במהירות, מנסה להסתיר את המתח שקדמה לכניסה נוספת לרצועה. "תהיו רגועים, אנחנו ביחד שומרים האחד על השני." שרון, כאם, חשה את המתח הסמוי בקולו, את הניסיון להרגיע יתר על המידה, אך היא בחרה להאמין לו, להיאחז במילותיו המנחמות, בתקווה שהכול באמת יהיה בסדר. היא רצתה להחזיק אותו עוד רגע על הקו, לשאול עוד שאלה, אבל ידעה שזמנו קצר. השיחה הסתיימה ב"אני אוהבת אותך, אמא," וב"גם אני אוהבת אותך, יהב, תשמור על עצמך." היא לא ידעה שזו תהיה הפעם האחרונה שתשמע את קולו החם והמרגיע.

למחרת, יום שני, השלושה עשר בינואר אלפיים עשרים וחמש, י"ג בטבת תשפ"ה, יהב השתתף בפעילות מבצעית בבית חאנון שבצפון רצועת עזה. השטח היה מורכב, רווי בסמטאות צרות, בניינים הרוסים, וחשש מתמיד ממטעני חבלה וממארבים. הכוח התקדם בזהירות, כל לוחם ממוקד במשימתו, מודע לסכנה בכל פינה. אבק הריסות מילא את האוויר, וריח שרוף נדבק לבגדים. בתוך המורכבות הזו, במהלך הפעילות, התרחש אירוע קשה. בבת אחת, הקרקע רעדה, ואש נפתחה. בתוך הכאוס שהשתרר, נפגע יהב. הוא נפל בקרב, בן עשרים בנופלו. באותה תקרית קטלנית, נפלו יחד איתו ארבעה לוחמים נוספים: מפקד הצוות האהוב עליו, סרן יאיר יעקב שושן, סמל ראשון אביאל וויסמן, סמל ראשון גיא כרמיאל וסמל ראשון יואב פפר. חמישה גיבורים, חמישה סיפורים, שנשזרו יחד ברגע אחד של קורבן ואומץ לב, מגינים על ביתם ועמם.

הידיעה על נפילתו של יהב הכתה בכפר תבור כרעם ביום בהיר. השקט של הבית בכפר תבור התנפץ, והוחלף בצליל הבשורה המרה, שקברה תחתיה את כל החלומות, את כל התקוות. הוריו, שרון ואבי, אחיותיו מאי וליהי, וחבריו הרבים, נותרו עם חלל עצום, בלתי נתפס. סמל יהב הדר הובא למנוחות בבית העלמין בכפר תבור, מלווה באלפים – בני משפחה, חברים מכל תחנות חייו, מורים, מפקדים, וחניכים – כולם באו לחלוק לו כבוד אחרון, ללוות את "ילד הקסם" בדרכו האחרונה. מעל קברו הטרי, הועלה בדרגה, מסמל לסמל ראשון, אות כבוד אחרון על מסירותו ותרומתו. אך דרגה זו הייתה רק ניחום פורתא מול האובדן הנורא.

אמו, שרון, מצאה את הכוחות לכתוב לו מילים שהדהדו את עומק הקשר ביניהם: "יהב, נפל דבר בחיינו, אתה איננו מעכשיו ועד עולם. קשה להבין ולא ניתן לתפוס איך חלק מהלב לא יתקיים עוד. איזו אהבה טהורה הייתה בינינו. אפילו בלי מילים הבנתי אותך ואת תחושותיך והיית טוב לב ואוהב, כמה אהבה הייתה בך. ילד בעל נתינה ורצון לעזור. לפעמים כבר עייפת מזה ופשוט נחת בחדר כדי לאגור כוחות. יכולותיך הרבות באו לידי ביטוי בכל תחנות חייך והצלחת להגיע ללב של כל כך הרבה אנשים. ממש כל מי שפגשת נכנסת לו ללב אם זה דרך המילים שלך או דרך המעשים שלך. הצניעות ולחסוך במילים ולהרבות במעשים הם מי שהיית. אין בי כעס או שאלות, אני מבינה שכך הוא. אני אוהבת אותך תמיד ולעולם נהיה מחוברים. אמא." מילותיה אלו ציירו תמונה מדויקת של מי שהיה יהב: איש של עשייה, של נתינה, של אהבה שקטה וצנועה, שנגעה בלבבות רבים מבלי לנסות.

מורשתו של יהב, גם לאחר לכתו, היא מורשת של חיבור בין אנשים. חבריו הרבים, מכל שלבי חייו – ילדות בכפר תבור, נעורים בכדורי ובתנועת הנוער, וחבריו לנשק מהצבא – התאחדו לכדי חבורה אחת, מגובשת וחזקה. "זה מה שיהב רצה," אמרה אמו, "הוא עושה חיבורים ופיוסים." הם נפגשים, הם מדברים עליו, הם ממשיכים את דרכו בדרכים שונות. הם מבינים שהקשרים שיצר בחייו היו כה עמוקים, עד שהם ממשיכים להתקיים ולהתפתח גם בלעדיו. לזכרו, הקימה משפחתו את "המקום של יהב" – מצפה שקט המשקיף על הנוף המרהיב של הגליל התחתון, בדיוק על אותם שדות ומרחבים שכה אהב לטייל בהם. שם, כשרוח קלה מלטפת את הפנים והשמש שוקעת מעל הרי הגליל, אפשר לדמיין אותו רוכב על אופנועו, חיוך רחב על פניו, שליו ומאושר. זהו מקום שקט להרהר בו, לזכור, ולשאוב השראה.

המשפט שאפיין אותו, "סמוך עליי, אל תדאג," הפך למדבקה המופצת לזכרו, מלווה בקישור לאתר הנצחתו. שלוש מילים פשוטות, שביטאו את כל מה שהיה: ביטחון, אחריות, דאגה לזולת, ויכולת להרגיע כל סערה. המשפט הזה, שהיה חלק בלתי נפרד משיחותיו עם חברים ומשפחה, מהדהד היום בלבבות רבים, ומזכיר לכולם את האדם המיוחד שהיה. יהב מונצח באתר "העמותה להנצחת זכר חללי הנח"ל והמורשת", וכן הוקם עמוד אינסטגרם לזכרו, "remember_yahav_hadar", שבו משתפים חברים ובני משפחה תמונות, סיפורים וזיכרונות, שומרים את להבת זיכרונו בוערת, ומבטיחים שחיוכו, נוכחותו, ודרכו, ימשיכו להאיר את הדרך. יהב הדר, הילד מכפר תבור, נתן את חייו למען הגנת המולדת, והותיר אחריו שובל של אהבה, חברות וגבורה אנושית שתישאר חרוטה לעד בלב הארץ והעם. סיפורו, סיפור של חיים קצרים אך מלאי משמעות, הוא חלק בלתי נפרד מסיפור התקומה הישראלי, עדות לגבורתם של בנינו ובנותינו, שהיו ונשארו נקודות אור בחיינו.