יעל לייבושור

בירושלים נולדה יעל, ביום קר של חורף ישראלי, י"א בטבת תשס"ג, שישה עשר בדצמבר 2002. היא הייתה בתם הבכורה של גילי וחגי, שהביטו בה בתערובת של פליאה וציפייה, ולא ידעו עד כמה נדירה תהיה העדינות הפנימית שתפעם בה, העוצמה השקטה שתאפיין אותה, והנוכחות המחבקת שתפיץ סביבה. היא גדלה בירושלים את שנותיה הראשונות, רחובות האבן החשופים, הריחות של העיר העתיקה המתערבבים באוויר הצח של הרי יהודה, אך בתוכה כבר נבטה נשמה שהשתוקקה למרחבים, לשדות פתוחים, לחיבור בלתי אמצעי לאדמה. הבית הירושלמי היה רק תחנת מעבר עבורה, סף עליו דרכה בדרכה אל המקום שבו תמצא את שורשיה העמוקים באמת.

כשמלאו לה חמש שנים, עזבה המשפחה את העיר ועברה להתגורר במושב גיאה, פיסת ארץ ירוקה ופורייה הסמוכה לאשקלון, שם חיכתה לה לא רק קהילה חמה אלא גם היסטוריה משפחתית ענפה. יעל הייתה דור רביעי למשפחת לייבושור במושב, והמעבר הזה לא היה רק שינוי כתובת, אלא חזרה הביתה, אל המקום שבו תכננה לנטוע את חייה הבוגרים, לבנות את משפחתה שלה, להפריח חיים חדשים ולשזור את סיפורה בתוך סיפורו של המושב. היא השתלבה במהרה בנוף, כאילו הייתה שם מאז ומתמיד, והפכה לחלק בלתי נפרד ממנו. הולכים ושבים במושב יכלו לפגוש אותה כמעט בכל יום, צועדת בין השדות הרחבים של גיאה, הכלב שלה מקפץ לידה בצהלה, אוזניות מוצמדות לאוזניה ומתוכן בוקעת מוזיקה אהובה, וחיוך רחב, תמיד שם, שלא ירד מפניה. היא לא הייתה רק דמות חולפת בנוף; היא הייתה נוכחות, ותמיד עצרה לשוחח, לשמוע מה נשמע, להתעניין באמת, עם לב פתוח ואוזן קשבת, מילה טובה מוכנה בדיוק בזמן הנכון.

החיבור לקהילה ולערכים היה טבעי עבורה, והוא בא לידי ביטוי עמוק בפעילותה ב"תנועה החדשה", תנועת הנוער של בני המושבים. במשך שנים ארוכות הייתה יעל פעילה נלהבת ומדריכה מסורה, שהשקיעה את כל כולה בחניכיה ובחיי התנועה. היא לא רק הדריכה אלא גם יזמה, הובילה פרויקטים שונים והייתה עמוד תווך. זכורים במיוחד ימי העצמאות במושב, בהם נהגו להדליק משואות לכבוד חברי הקהילה ותורמיה. באחד מימים אלה, זכתה יעל לכבוד הגדול והדליקה משואה לצד מדריך בוגר, כהוקרה על השקעתה העצומה ומסירותה הבלתי מתפשרת. אבל מעבר להוקרה הרשמית, יעל הטביעה חותם אישי ומשעשע על חיי התנועה. אחד ממשפטיה המבריקים, שהפך לסלוגן של ממש, היה "משתגיאה כבר מלך להיות". היא יצרה אותו מתוך אהבתה הגדולה לסרט "מלך האריות", והצליחה לחבר בין אהבתה לעולם הקסום של דיסני לבין אהבתה לתנועה ולמושב. המשפט הזה, שנון ובלתי נשכח, נחרת על קירות המועדון הכפרי ועל גבי החולצות הכחולות של חניכי התנועה, והיה לסמל של רוח גיאה הצעירה והתוססת. כישורי המנהיגות והיכולת שלה לרתום אנשים למטרותיה לא נעלמו מעיני הבוגרים, והיא נבחרה לייצג את התנועה בקבוצת המנהיגות הארצית, "המעגל", שם נפגשו בני נוער מכל קצוות הארץ כדי לדון, לתכנן ולהוביל.

את לימודי התיכון עשתה יעל בכפר סילבר, שם שובצה בכיתת "מופת" היוקרתית, המיועדת לתלמידים מצטיינים. היא סיימה את לימודיה עם תעודת בגרות מרשימה, מלאה בציונים גבוהים שהעידו על חוכמתה, התמדתה וכישרונה הרב. אך באופן טרגי, את תעודת הבגרות הזו, פרי עמל של שנים, היא לא הספיקה לאסוף בעצמה. היא הגיעה אל משפחתה לאחר נפילתה, מסמך רשמי המעיד על הישגיה האקדמיים, שהפך לסמל כואב של חיים שנקטעו בטרם עת. בתוך המסגרת האקדמית התחרותית של כיתת "מופת", יעל בלטה לא רק בכישוריה האינטלקטואליים, אלא גם בגישתה הצנועה והלא-תחרותית. מורתה, מיכל אריאל, תיארה אותה כ"ילדה מושלמת", "חכמה, מוכשרת הרבה מעבר לנורמה, מצטיינת בכל דבר שנגעה בו", אך יחד עם זאת "הילדה הכי טובה, זו שתמיד תעזור לכל מי שצריך." היא לא הרגישה שהיא בתחרות עם אחרים, אלא הונעה מרצון פנימי למצוינות ומאהבת לימוד, ובעיקר – מאהבת אדם.

אבל החיים של יעל לא היו רק ספרי לימוד וציונים. את "יום העבודה" בתיכון, שבו התלמידים משלבים לימודים עם עבודה פיזית, היא אהבה במיוחד. במשך שנים עבדה ברפת של המושב, עבודה קשה ופיזית, אך כזו שחיברה אותה עמוק לאדמה ולחיים. עם מגפי גומי כבדים ששקעו בבוץ המרענן של שעות הבוקר המוקדמות, היא האכילה עגלים קטנים מבקבוק, הרגישה את חום גופם הרך ואת רעבונם הקטן, וליטפה את ראשם הקטיפתי כשהם ינקו בשקיקה. היא רדפה אחרי פרות שברחו מהרפת, מנווטת אותן בעדינות ובתקיפות בחזרה למקומן, ולמדה את קצב החיים של המשק. זו הייתה אהבתה: העבודה הפשוטה, הנגיעה הישירה בחיים, תחושת הסיפוק האמיתית של יום עבודה בשמש, הריחות החזקים של הרפת שהיו עבורה ריח של בית, של אמת. זו לא הייתה עבודה, אלא דרך חיים, חיבור עמוק לאדמה ולבעלי החיים שבה.

לצד הבוץ והפרות, היה ביעל צד נוסף של אלגנטיות ועוצמה. מגיל צעיר מאוד, ועד לסיום י"ב, היא רקדה פלמנקו באולפן למחול בשער הנגב. הריקוד הזה, שמדבר בשפת הרקיעות העוצמתיות של העקבים לצד תנועות ידיים עדינות ומלאות הבעה, התאים לה באופן מושלם. השילוב בין אלגנטיות מוקפדת לכוח מתפרץ, בין קצב פנימי סוער לשליטה מדויקת, שיקף את אישיותה. על רחבת הריקודים, כשהמוזיקה הספרדית מילאה את החלל והיא נסחפה לקצב, הרגישה יעל חופש מוחלט. היא תמיד אמרה ש"אני מחכה ליום של הריקוד, זה נותן לי אוויר לנשימה". הפלמנקו היה עבורה מרחב של שחרור, מקום שבו יכלה לבטא את כל מה שבתוכה, את השמחה והעצב, את הכוח והרכות. גם אחרי שנפלה, הקבוצה שרקדה איתה, חברותיה לריקוד ולחיים, עלתה לבמה בפסטיבל ימי פלמנקו במרכז סוזן דלאל בתל אביב, והופיעה עם הריקוד האחרון שרקדו יחד. זו הייתה מחווה מרגשת, ריקוד של געגוע, של זיכרון, של המשכיות דרך האמנות שכה אהבה.

בעולם שבין עבודת האדמה לריקוד, יעל מצאה גם מפלט בעולמות בדיוניים. היא הייתה "ילדת מארוול" אמיתית, שולטת בכל היקומים המקבילים, מכירה כל גיבור וכל נבל, וזוכרת כל עלילה וכל קשר ביניהם. היא הייתה הולכת לבכורות של סרטים חדשים עם טי-שירט תואם, מתרגשת מכל פרט ומכל טוויסט בעלילה. אהבתה לסרטי מארוול, לספרי הארי פוטר ולספרים נוספים מהתחום, הייתה חלק בלתי נפרד מהקשר המיוחד שלה עם אחיה, עידו ותמר. הם היו מתכנסים יחד, שקועים בדיונים נלהבים על העלילות, על הדמויות, על המשמעויות העמוקות שמאחורי סיפורי הפנטזיה. דרך העולמות הללו, הם בנו עולם משותף משלהם, מלא בדמיון, בהרפתקאות ובחיבור רגשי עמוק.

הוריה של יעל נהגו לומר לה שהיא שייכת למאה אחרת, והם לא טעו. היה בה שילוב ייחודי של ישן וחדש, של עתיק ומודרני. מצד אחד, אהבתה לספרים "של פעם", כמו "גאווה ודעה קדומה", ספרים שהעניקו לה מבט אל עבר תקופות אחרות, עם נימוסים, דרמות עדינות, וחיבור עמוק לרגש האנושי. מצד שני, הדבר שיעל הכי אהבה לעשות, ותמיד מצאה לו זמן ומקום, היה לרקום. זו הייתה תמונה שחזרה על עצמה שוב ושוב: חישוק עץ שמתוח עליו בד, חוטי רקמה עדינים בכל צבעי הקשת מונחים לצידה, אוזניות בתוך האוזניים עם מוזיקה מרגיעה, והיא יושבת ורוקמת. איפה? בכל מקום. בזולה בפינת הגינה, על הספה בסלון כשמסביב רעש החיים, בכיסא הקש בחדרה, ובאופן מפתיע – גם בלב המדבר, על שפת נחל, ואפילו בהפסקות קצרות בצבא. היא הייתה הולכת לכל מקום עם שקיק קטן מבד, שעליו רקמה פרפר עדין, ובתוכו היה "פק"ל הרקמה" שלה: העבודה שעליה עבדה באותו רגע, חוטים מסודרים, מספריים קטנים ומחטים. כמו שיש פק"ל קפה לטיולים, ליעל היה פק"ל רקמה, מוכן תמיד לכל רגע פנוי.

מה היא רקמה? המון דברים, ובעיקר מתנות מכל הלב עבור חבריה ואהוביה. היא רקמה חוגרים לצבא, תגים מעוצבים לתיקים הגדולים של טיולים, סימניות אישיות לכל אחד עם מה שהוא אוהב, בדיחות פרטיות ואיורים משעשעים על חולצות, ותיקים עם רקמות של סרטים אהובים. אבל מעל לכל, יעל רקמה פרחים, ובמיוחד את הפרח האהוב עליה, הכדן הסגול, שצבעו העמוק והעדין שיקף אולי גם משהו מנשמתה. חבריה ידעו שתמיד, חוץ ממתנה רגילה מיעל, הם יקבלו גם מתנה רקומה, עבודת יד מלאה במחשבה ובאהבה. היא לא רק רקמה לחברים; ליום ההולדת של אימה, היא רקמה לה את התמונה המשותפת האהובה עליהן, העבירה במחט וחוט את הרגע שנתפס בעדשה, אל הבד, והפכה אותו לנצחי. אמה סיפרה: "מי רוקם מתנות לאימא?". זה היה מעשה של אהבה טהורה, של נתינה ללא גבולות, שהעיד על הקשר העמוק והמיוחד שהיה לה עם משפחתה. בבוקר השבעה באוקטובר, כשלהבות האש השתוללו בחמ"ל נחל עוז, נשרף שקיק הרקמה שלה על כל תכולתו. עם יעל קבורים מספרי הרקמה המיוחדים שלה, בצורת עגור, כסמל כואב לכך שאין להם מה לעשות כאן בלעדיה.

אבל יעל לא רק רקמה חוטים ובדים; היא רקמה חברויות. היא יצרה תגים יפים וחזקים של חברות, קשרים עמוקים, עדינים וחכמים, שנרקמו בסבלנות ובאהבה. חברי הילדות שלה כינו אותה בחיבה "יעלוב", כינוי שהעיד על הקלילות והחום שהקרינה. היא הייתה אדם שפחות הונע מאגו, ולכן הצליחה להוציא מאנשים את הגרסה הטובה ביותר שלהם. הם ידעו שהיא תמיד "בעדם", עמדה כזאת בחיים שאפשרה לאנשים לידה להיות הם עצמם, ללא צורך להתגונן, להסתיר או להעמיד פנים. היא הייתה שותפת סוד מעולה, ואנשים הפקידו בלב שלה את הלב שלהם, בידיעה ברורה שהוא שמור אצלה. היא הייתה כזאת שמתעניינת באמת, שמקשיבה באמת, שנוכחת ברגע, נותנת לדברים להיכנס אליה באכפתיות הגדולה ביותר שאפשר לדמיין. זה היה נכון לחברים מהבית, אבל גם בקומונה של שנת השירות וגם בימים בצבא. זו הייתה יכולתה לרקום חברויות אמת, להיות שם בשביל אחרים באמת, חוט מקשר בין כל המרחבים והקבוצות שהייתה חלק מהם. על מצבתה נחקקו המילים המדויקות: "אוהבת אדם, וגם רוקמת חברויות."

אהבתה הגדולה של יעל לאדם השתלבה באופן טבעי עם אהבתה לטבע, ובמיוחד למדבר. היא הייתה "שייכת" למדבר, למרחביו הפתוחים, לשקט האינסופי, לעוצמה החשופה של הנוף. לכן, לפני הצבא, היה טבעי לה להתנדב לשנת שירות בחברה להגנת הטבע, בבית ספר שדה הר הנגב. זו הייתה שנה ששילבה את כל הדברים שהיו חשובים לה ואהובים עליה: הרצון לתת ולתרום, האהבה הבלתי מתפשרת לטבע ולמדבר, והאהבה להדרכה, להעביר ידע ותשוקה הלאה. ואכן, זו הייתה שנה מופלאה עבורה, שעיצבה אותה וחיזקה את אישיותה. גם בצבא, כשדיברה על שנת השירות, חזרה ואמרה שזו הייתה שנה כל כך מדויקת עבורה, שהיא מצאה בה את מקומה ואת ייעודה. בקומונה של בית ספר שדה נרקמו חברויות חזקות, קשרים עמוקים של שותפות גורל והרפתקה. בטיולים הקשוחים והארוכים, עם הטיפוס על הרים וההתמודדות עם תנאי שטח מאתגרים, יעל נאלצה להתמודד עם הקשיים שלה ולצלוח אותם, וזו הייתה עבורה שנה של "קפיצת גדילה" משמעותית. היא גילתה בתוכה כוחות שלא ידעה על קיומם, והתחברה עוד יותר לעצמה ולסביבה.

גם אחרי שנת השירות, כשכבר הייתה בצבא, לא ויתרה יעל על המדבר. בסופי השבוע, כשהייתה חוזרת הביתה, הייתה נוסעת למדבר, לזכות בעוד ממה שכינתה "הפריים האהוב עלי בייקום". היא הייתה מוצאת את השקט שלה בין הדיונות, את ההשראה שלה בנופי הבראשית, ואת החיבור שלה לעצמה תחת כיפת השמיים הזרועה כוכבים. המדבר היה עבורה לא רק מקום, אלא מצב תודעה, בית לנשמה. היא תכננה ללכת את שביל ישראל אחרי השירות הצבאי, לצעוד ברגל לאורכה ולרוחבה של הארץ, ואז לגור קצת בערבה, קרוב למדבר שכה אהבה, להמשיך לנשום את האוויר המיוחד שלו. על מצבתה של יעל נחקקו, בין היתר, המילים: "נושמת מדבר", ביטוי מדויק למה שהייתה עבורה המדבר – לא רק מקום, אלא חלק בלתי נפרד מהווייתה.

לאחר נפילתה, הונצחה יעל באופן מרגש על ידי החברה להגנת הטבע, יחד עם המרכז למיפוי ישראל, שהדפיסו מפת סימון שבילים של מצפה רמון. בהקדשה שבגב המפה נכתב: "יש רגעים כאלה כשאתה הרבה שנים בתחום הדרכת טיולים שההתאמה בין שם האדם למקום עולה על כל דמיון: יעל, מדריכה בהר הנגב, זה באמת מפואר שלא לומר, נועד להיות. ואכן, יעל השתלבה בטבעיות בנופים, בנושאים ובמרחב. כזו הייתה – כמו יעל, שקטה וחזקה אצילה ופשוטה. רוקמת חלומות וטבע, רוקמת אהבה בין אנשים ונוף. יעל הייתה שינשינית (שנת שירות) שהתנדבה לשנה אבל מותירה טעם וריח, שמשאירה עקבות במדבר ובאנשים שפגשו אותה." המילים הללו, שנכתבו מתוך היכרות עמוקה עם רוחה והשפעתה, תיארו את יעל בדיוק רב, כמי שהייתה חלק בלתי נפרד מהנוף האנושי והפיזי כאחד.

ביום כ"ג בתשרי תשפ"ג, עשרים ושלושה באוקטובר 2022, התגייסה יעל לצה"ל. היא שירתה כבקרית איסוף יבשתי בגדוד 414 בחיל הגנת הגבולות, תפקיד הדורש דיוק, ריכוז ויכולת לקבל החלטות מהירות. יעל רצתה לשרת בחמ"ל קדמי, להיות בחזית העשייה, במקום שבו ההשפעה שלה תהיה מיידית ומשמעותית. היא אכן שובצה כתצפיתנית בבסיס נחל עוז, אחד המוצבים המזרחיים והרגישים ביותר בגבול רצועת עזה. הודות למקצועיותה הבלתי מתפשרת ולמשמעת העצמית הגבוהה שלה, זכתה יעל עד מהרה להערכה רבה ממפקדיה שלה ומהמפקדים של הגדודים שתפסו קו בגזרה. היא הייתה מופת לדבקות במשימה, ליוזמה ולרוח התנדבותית. בחמ"ל, איישה יעל את עמדת "פסקל 76", עמדה אסטרטגית שצפתה על השטח הקרוב ביותר למוצב ולקיבוץ נחל עוז. מקצועיותה הפכה לשם דבר, והיא זכתה לכינוי המחורז והאוהב "פסקל 76 הכי טובה שיש" מפי מפקד פלוגת גולני ומחייליו, שהיו סמוכים על עבודתה ועל עיניה החדות. חברותיה התצפיתניות אהבו לעשות עימה משמרות, שכן ידעו שתמיד אפשר לסמוך עליה, שהיא תמיד נכונה לסייע, ושהאווירה במשמרת איתה תהיה רגועה ומקצועית.

ואז הגיע בוקר שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, ושקט מתוח שרר באוויר. אבל השקט הזה נשבר באחת, כשאירגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. יעל הייתה במשמרת בחמ"ל נחל עוז, כפי שהייתה עשרות פעמים בעבר, עיניה ממוקדות במסך, אוזניה קשובות לרחשי הגזרה. היא הופקדה על השטח הקרוב ביותר למוצב ולקיבוץ נחל עוז, ה"עיניים" של המקום. במקצועיות בלתי רגילה ובקור רוח מדהים, דיווחה יעל כבר מזיהוי הרגעים הראשונים של מתקפת המחבלים. היא תיעדה את הפצצת המכשול, את חציית עשרות המחבלים את הגדר, ובהמשך תיארה את החדירה לשטח ישראל בפירוט מדויק ובדבקות מוחלטת במשימה. קולה נשמע בהקלטות הקשר, ברור וצלול, מעביר דיווחים קריטיים: לוחות זמנים, מידע על כמויות המחבלים, כיווני הגעתם. היא ישבה ודיווחה, שלב אחר שלב, על המתקפה על המוצב שלהם עצמו, תוך ידיעה ברורה מה זה אומר לגביה, לגבי גורלה שלה ושל חברותיה. ובכל זאת, היא פשוט המשיכה.

הדיווחים שלה היו מכריעים, צוותי החמ"ל האחרים, המפקדים בשטח, כולם היו תלויים במידע שזרם ממנה. לימים התברר שיעל המשיכה לדווח גם כשהמחבלים היו כבר בתוך המוצב, כשהאש התנהלה מטרים ספורים ממנה, כשהכאוס השתלט על כל פינה. היא הייתה העוגן, הקול השפוי, העיניים שלא מצמצו מול האימה. כשבצה"ל אומרים "דבקות במשימה", כתבו הוריה לאחר מכן, הם מתכוונים להתנהלות של יעל. מדווחת עד הסוף, בגבורה עילאית, במחיר חייה. היא הייתה בת עשרים בנופלה, רב-טוראי יעל לייבושור, שנפלה בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023. גופה הובא למנוחות בבית העלמין במושב גיאה, האדמה שכה אהבה, המקום שתכננה לבנות בו את חייה. היא הותירה אחריה הורים כואבים, אח ואחות שבורי לב, וחלל ענק שאיש לא יוכל למלא. לאחר נפילתה, הועלתה לדרגת סמל, הכרה מאוחרת במעשיה ובגבורתה. על מצבתה נחקקו המילים: "אוהבת אדם, נושמת מדבר, רוקמת חברויות, אהובת כולנו", מילים המאגדות את כל מה שהייתה, את כל מה שהאמינה בו ואת כל מה שהותירה אחריה.

המשפחה והחברים של יעל, שבורי לב אך נחושים להנציח את זכרה ברוח חייה, פתחו דפים לזכרה בפייסבוק ובאינסטגרם תחת השם "בשביל יעל". אמה, גילי, כותבת מדי יום על בתה, משתפת סיפורים, זיכרונות ופעולות הנצחה שמטרתן לשמר את דמותה הייחודית. הם חיפשו דרך הנצחה שתהיה ברוחה של יעל, שתשקף את אהבותיה וחלומותיה. בגלל שיעל רצתה לעשות את שביל ישראל אחרי הצבא, לצאת לטיול הגדול, ובשל אהבתה לריקמה, ההחלטה הייתה להכין פאטצ' – תג בד רקום – לתיקי טיולים. הפאטצ', הקיים בעברית ובאנגלית, נועד לתפור לתיק ולטייל איתו, "במקום יעל, בשביל יעל". על הפאטצ' נרקמו בכתב ידה המילים "בשביל יעל", והוא עוצב בצבעי שביל ישראל. עליו רקום הכדן הסגול, הפרח האהוב עליה, חיה יעל במדבר, ושמיים מלאים כוכבים – דימוי שכה אהבה. לכל פאטצ' יש מספר ייחודי, "מספר יעל", ועם המספר הזה אנשים מטיילים בארץ ובעולם, שביליסטים צועדים איתו בשביל ישראל, מכינות מטיילות איתו, ואנשים שהתחברו ליעל אחרי לכתה שמים אותו על תיק העבודה, על תיק האופניים, צוללים איתו ומעלים תמונות לרשתות החברתיות, מתייגים את מספר היעל שלהם ואיפה הם היו. כך, רוחה של יעל ממשיכה לטייל, לראות עולם, ולהיות חלק מכל הרפתקה.

במסגרת מיזם "ספריות שביל" – ארגזים עם ספרי קריאה המוצמדים לאורך שבילי ישראל – יצרו בני משפחתה של יעל ספריית שביל ייחודית בנגב, מלאה בספרים שאהבה. ישנן ספריות כאלה בגב ילק ובגב חולית, נווה מדבר של מילים וסיפורים בלב המדבר. בתוך הספרייה מוטמן גם ספר מיוחד שהוציאו חבריה של יעל מהמדבר, ונקרא "בשביל יעל". זהו ספר שלוקטו בו קטעי קריאה מפעימים, טקסטים שרלוונטיים להולכים בשבילים ולאוהבי הטבע, וכולל גם פרק של הדרכות שיעל עצמה פיתחה, שהיו מעין פריסה של נשמתה על פני הנגב. הספר מודפס על נייר מיוחד, עשוי מקליפות תפוזים בתהליך אקולוגי וידידותי לסביבה, בדיוק כמו שיעל הייתה רוצה. איור הכריכה של הספר הוא איור של תמונת המסך בטלפון של יעל: חיה יעל, זריזה ואצילית, על מצוק ליד בית ספר שדה הר הנגב, סמל לחיבורה העמוק למקום ולטבע.

מיזם נוסף ומרגש הוא "אות חיים", שבו מעצבים גרפיים יוצרים פונטים מכתב יד של נופלים ונרצחים במלחמה. המעצב אלחנן בן אורי עיצב את פונט YAEL, מכתב היד המסודר והיפה של יעל. הפונט זמין להורדה בעברית ובאנגלית, וזהו גם הפונט שנעשה בו שימוש בפאטצ' "בשביל יעל". כך, מילותיה וכתב ידה של יעל ממשיכים לחיות, להופיע במסמכים, בפוסטים, ובכל מקום שבו יבחרו להשתמש בפונט שלה, כעדות למורשתה האינטלקטואלית והאנושית.

אחת האהבות הגדולות של יעל הייתה להקת קולדפליי, ובמיוחד השיר "A Sky Full of Stars". אמה של יעל, גילי, פרסמה פוסט נוגע ללב שבו סיפרה כמה קשה לה בימי שבת, איך היא מנסה לנשום כשהיא מביטה לשמיים ואומרת לעצמה שיעל רואה אותה והיא רואה את יעל. היא הזכירה את אהבתה של יעל לקולדפליי ואת נסיעתן המשותפת להופעה שלהם בפריז. בתגובה לפוסט הזה, לירון אטיה ולהקת הפיל הכחול, יחד עם רוני, חברתה של יעל, לקחו את השיר האהוב והחליטו לעשות לו קאבר מיוחד עבור יעל. הם תרגמו את השיר באופן כל כך מדויק ורגיש, שתיאר את השמיים שיעל הייתה. "למעשה בעיני הם קודם תרגמו את השיר לעברית ואז תרגמו 'ליעלית'", כתבה אמה, "כך למשל מופיע המשפט – זה לא אותו המדבר. כמה מדויק. כמה הם צדקו בתרגום." השיר החדש, שנקרא "כי את שמיים", מסתיים במשפט עוצמתי: "כי את שמיים את נמצאת בכל נוף. אהבה עד אינסוף." זו הייתה יצירה של אהבה אנושית גדולה, רגישות יוצאת דופן, שהצליחה לגעת בלב השבור כל כך של המשפחה. השיר, בלחן שהוא גם שקט וגם עוצמתי, גם קורע את הלב וגם מאפשר לו להמשיך לפעום, הפך למעין המנון לזכרה של יעל, כוכב מנצנץ בשמיים, נוכחת בכל נוף, אהובה עד אינסוף.

יעל לייבושור, בת עשרים במותה, הותירה מאחוריה חיים קצרים אך מלאים, שורשיים ופוריים. היא הייתה אדם של חיבורים – בין אדמה לשמיים, בין עדינות לעוצמה, בין בדיון למציאות, ובעיקר – בין אדם לאדם. היא רקמה חברויות עמוקות, נשמה מדבר, אהבה אדם בכל מאודה, והייתה אהובה על כולנו. גבורתה ביום הנורא מכל, עמידתה האיתנה והמקצועית מול פני האימה, היא עדות לא רק לאומץ לב אישי, אלא לרוח של דור שלם – דור שיודע להיאחז בחיים, לאהוב את הארץ, ולעמוד על משמרתו במקצועיות ובמסירות אין קץ. סיפורה של יעל הוא סיפור של תקומה, של אהבה שאינה נכנעת, של זיכרון שאינו דוהה, ושל השראה שתמשיך ללוות את כל מי ששמע את קולה, ראה את חיוכה, או נגע באחת מהרקמות שהותירה. היא הייתה ותישאר שמיים מלאים כוכבים, מאירה את דרכנו גם כשכבר אינה איתנו.