יעד בן יעקב

השמש של סוף אוקטובר, זו שעדיין שומרת על חום עז אבל כבר מבשרת על בואו של הסתיו, האירה את בית החולים בפתח תקווה ביום כ"ב בחשוון תשס"ג, ה-28 באוקטובר 2002, כשתינוק חייכן עם עיני שקד יפהפיות הגיח לאוויר העולם. ליהי ויובל בן יעקב, שכבר היו הורים לארבעה – דור, אביב, סתיו ועידית – קיבלו את בנם הזקונים, תינוק חמישי, לזרועותיהם. הם קראו לו יעד, שם שיתברר כמה מדויק וכמה טעון, שם שילווה אותו בנחישותו ובשאיפותיו, שילווה את כל מי שהכיר אותו במסע חייו הקצר אך המשמעותי. הבית בפתח תקווה, אם המושבות, היה חם ותוסס, גדוש בצחוקים, בריחות של תבשילים ובקולות של אחים ואחיות גדולים, ובתוך כל ההמולה הזו, יעד הקטן מצא את מקומו במהרה, פינה משלו של חיוך מתמיד ועיניים סקרניות שספגו כל פרט מהעולם הסובב אותו.

השנים הראשונות עברו בטלטלה קלה, כפי שקורה לעיתים במשפחות צעירות שמתרחבות ומחפשות את דרכן. תקופה קצרה חלפה בראש העין, שם אולי צעד את צעדיו הראשונים על אבני המדרכה החמות, ואולי כבר אז ניסה לחקות את אחיו הגדולים שהשתובבו סביבו. לאחר מכן, המסע נמשך צפונה, אל קריית ביאליק, עיר שהייתה עבורו תפאורה לגן חובה הראשון ולעלייה הנרגשת לכיתה א'. הוא זכר ודאי את הריח המתוק של הדבק בשיעורי יצירה, את הרעש הצורם של הצלצול המבשר על ההפסקה, את הידיים הקטנות שאחזו בחוזקה בעיפרון כדי לצייר את האותיות הראשונות. החברים מהגן ומכיתה א' היו העולם שלו, והם כבר אז התוודעו אל החיוך הרחב והמדבק הזה, אל טוב הלב שאפיין אותו ואל הנטייה הטבעית שלו למשוך אליו אנשים. הוא לא היה ילד שקט או מתבודד, אלא קשר חברויות בקלות, עם חיוכו שהיה תמיד הפותח של כל אינטראקציה. הוא למד לקרוא ולכתוב, לפתור תרגילים ולחקור את העולם, אך מעל לכל, הוא למד להבין את השפה הנסתרת של החברות, את החשיבות של להיות שם אחד בשביל השני, שיעורים שילוו אותו כל חייו.

כשסיים את כיתה ה', החליטה המשפחה לשוב אל המרכז, אל השורשים בפתח תקווה, אל שכונת כפר גנים. המעבר עשוי היה להיות מאתגר עבור ילד בגילו, לעזוב חברים וסביבה מוכרת, אך יעד, עם חיוכו הקבוע והאופי הנוח שלו, השתלב במהרה. הוא השלים את לימודיו היסודיים בבית הספר "הס", שם המשיך לבלוט לא רק בלימודיו, אלא גם באישיותו. המורים זכרו ילד מקסים, חייכן, תלמיד למופת שבלט בתכונותיו הטובות וביחסו המכבד לכל אדם. הוא לא התבלט בצעקות או בהתפרצויות, אלא בנוכחות שקטה אך בוהקת, בדרך שבה הקשיב, בדרך שבה עזר, וביכולת שלו להביא אור לכל חדר. הוא היה הילד שאפשר לסמוך עליו, זה שתמיד יציע עזרה, זה שתמיד ימצא את המילה הטובה, וזה שתמיד יחייך. עם המעבר לחטיבת הביניים "בן צבי", כישוריו והישגיו לא נעלמו מעיני המערכת, והוא שובץ בכיתה המדעית-טכנולוגית, מסלול שדרש חשיבה אנליטית ויכולת התמודדות עם אתגרים. המספרים והנוסחאות, המעבדות והניסויים, משכו אותו, אך לא פחות מכך, המשיכו למשוך אותו האנשים. הוא היה צמא לידע, אך גם לחיבור אנושי, וגם שם, בין משוואות מורכבות ודיונים על פיזיקה, הוא מצא דרך להאיר את הסביבה בחיוכו, להכניס קצת קלילות ושמחה.

בכיתה ז' הצטרף יעד לתנועת הנוער "המחנות העולים", מסגרת שעיצבה רבות את תפיסת עולמו ואת ערכיו. שנתיים של פעילות בתנועה, בין טיולים רגליים בשדות פתוחים, לילות תחת כיפת השמיים סביב מדורה מתפצפצת, ושיחות עומק בקבוצה, חיזקו בו את תחושת השייכות, האחריות החברתית והערבות ההדדית. הוא לא היה רק חניך שבא ליהנות, אלא היה חלק בלתי נפרד מהרקמה האנושית של הקבוצה. פאר, המדריכה שלו, זכרה אותו כ"ילד שלי," תיאור שמעיד על הקשר העמוק שנוצר ביניהם, על ההשפעה ההדדית. היא ראתה איך הילד האדיב וטוב הלב הזה הופך לגבר, ואיך מתוכו, כבר אז, ניטעו הזרעים של הגיבור שיהיה. הוא למד להנהיג, להקשיב, לחלום ולהגשים, לא רק עבור עצמו, אלא עבור הכלל.

עם סיום לימודיו בחטיבת הביניים, יעד המשיך לבית הספר התיכון "הרב תחומי פתח תקווה ב'" של רשת "עמל". שם, בחר במגמת תקשורת, תחום שאיפשר לו לבטא את יצירתיותו ואת יכולתו להשפיע על הסביבה. הוא הרחיב את יחידות הלימוד גם במקצועות מתמטיקה ואנגלית, והוכיח שוב את יכולותיו האקדמיות, כשהוא מסיים את לימודיו בהצטיינות. אך יותר מכל ציון או הישג לימודי, יעד בלט בנוף החברתי. חיוכו הרחב והבוהק היה לסימן ההיכר שלו, רוחו הטובה ושמחת החיים שהשרה על סביבתו היו מדבקים. הוא היה זה שכל אחד רצה להיות לידו, זה שהיה יכול להפוך יום אפור לבהיר יותר, ושיחה שגרתית לרגע של צחוק מתגלגל. הוא היה המרכז של חבורת חברים קרובים שגיבש סביבו במהלך השנים, חברים כמו בר, אדם, דניאל ואיתי, שראו בו הרבה יותר מסתם חבר. "יעד היה הבן אדם עם החיוך הכי יפה שפגשתי," סיפר אחד מהם, "היה לו לב מדהים. הוא אהב להצחיק את כולם, לרקוד ולשמוח במסיבות, ותמיד היה שם בשביל כל החברים. אם הייתי במצב רוח לא טוב או קצת עצוב, תוך חצי דקה הוא הוציא אותי מהעצבות וגרם לי לחייך. זאת הייתה זכות להיות חבר שלו." הם זכרו אותו רוקד במסיבות, האנרגיה שלו ממלאת את החלל, צחוקו מהדהד מעל המוזיקה, ותמיד עם היד המושטת לעזרה, העין שמבחינה במצוקה, הלב שפתוח להכיל.

בבית, יעד היה עמוד התווך, הגורם המאזן והמלכד במשפחה הגדולה. ליהי, אמו, תיארה אותו ככזה, והעידה שערבי החג, וליל הסדר במיוחד, תמיד היו כיפיים בזכותו. הוא היה מצחיק, מספר בדיחות, ואפילו מקניט קלות, אבל תמיד בחיוך, ותמיד עם חיבוק ונשיקה שהיו מחזירים את כולם למקומם, מחזקים את הקשר. הוא אהב את המפגשים המשפחתיים, את הריחות של האוכל החגיגי שעלה מהמטבח, את הדיבורים והצחוקים סביב השולחן המורחב, את ההזדמנות לפגוש את בני הדודים, להשתובב איתם ולחלוק חוויות. הוא היה זה שממלא את הכוסות, זה שמוודא שלכולם טוב, זה שמקרין נוכחות חמה ועוטפת. יסמין, אחת מבנות דודיו, כתבה: "כשנכנסת לחדר, היית מאיר את כל החלל עם החיוך הגדול שלך," תיאור מדויק לכוח המשיכה שלו, ליכולתו להפיח שמחה בכל מקום אליו הגיע. למרות כל זאת, הבילוי הביתי האהוב עליו מכל היה פשוט להתכרבל בחיקה של אימו, מול הטלוויזיה, לשקוע יחד בסיפור אחר ולהירדם עם חיוך, שקט ובטוח. רגעים קטנים של אינטימיות וחיבור, שבהם נחושתו הבוגרת נשמטה לרגע, והוא חזר להיות הילד הזקונים המפונק, שמוצא נחמה ושלווה במגע האוהב של אמו.

יעד, כשמו כן היה, היה בעל שאיפות ותוכניות להגיע רחוק. הוא לא היה מסוג האנשים שנסחפים עם הזרם, אלא תמיד הציב לעצמו יעדים ומטרות ופעל להשגתם בנחישות בלתי מתפשרת. אם החליט על משהו, הוא היה שם, עם כל כולו, ממוקד ומסור, עד להשלמת המשימה. דוגמה בולטת לכך הייתה החלטתו ללמוד לנגן בגיטרה. הוא לא לקח שיעורים מסודרים בהתחלה, אלא למד לפרוט על המיתרים כמעט לבד, בהתמדה ובסקרנות. תוך זמן קצר, גילה כישרון מוזיקלי יוצא דופן. שון, חבר שזכה ללוות אותו בתהליך הזה, כתב בהתרגשות: "רק לפני פחות משנה התחלת לנגן, ותוך זמן כל כך קצר נהיית ממש תותח. הלכנו ביחד לחנות גיטרות, ניגנו ביחד שעות. ביקשת ממני ללמד אותך שירים אבל לא באמת היית צריך, אחי, אתה רק היית שומע שיר וישר קולט איך לנגן אותו..." יעד היה יושב שעות, אצבעותיו נעות בזריזות על המיתרים, מנסה שוב ושוב עד שהצליל היה מדויק, עד שהאקורד נשמע מושלם. הוא היה מוצא קטעי וידאו ביוטיוב, מנסה לחקות, ומוסיף את הטאץ' האישי שלו. קירות חדרו בטח ספגו את צלילי הגיטרה שלו – פעם רוק סוער, פעם בלדת פופ עדינה, ופעם ניסיונות ראשונים לנגן את שירי ריאל מדריד האהובה עליו. הכדורגל, אגב, היה עוד תשוקה גדולה שלו. כאוהד שרוף של הקבוצה הספרדית, הוא לא פספס אף משחק. הוא ישב מרותק מול המסך, רועם בשערים, מקלל החמצות, וחי כל רגע כאילו הוא על המגרש עצמו, החולצה הלבנה של ריאל מדריד מקופלת תמיד בהישג יד, מוכנה ללבישה ביום משחק.

עם אותה נחישות ודבקות במטרה, התכונן יעד לקראת השלב הבא בחייו – השירות הצבאי. הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה: שירות קרבי, שירות משמעותי, שירות שיאפשר לו לתרום למדינה ולהגן על הבית. הוא חלם להפוך ל"גולנצ'יק", ללבוש את הכומתה החומה, לצעוד עם לוחמי חטיבת גולני. הוא התאמן פיזית, רץ, התחזק, והכין את עצמו מנטלית לאתגרים שעמדו בפניו. הוא לא ראה בכך נטל, אלא זכות, דרך להגשים את הערכים עליהם גדל בבית ובתנועת הנוער. ב-18 באוגוסט 2021, הגיע הרגע המיוחל. יעד התגייס לצה"ל, והוצב בחיל הרגלים, בגדוד 13 – "גדעון" – של חטיבת "גולני", בדיוק כפי שחלם. מסלול הכשרת הלוחם נמשך שמונה חודשים מאתגרים, גדושים באימונים פיזיים מפרכים, שעות שטח ארוכות, מסעות מתישים, ולמידה אינטנסיבית של לחימה. היו רגעים קשים, רגעים של עייפות ותשישות, אך יעד, נאמן לעצמו, המשיך לחייך. הוא הפגין ביצועים ויכולות מרשימים, אך מעל לכל, בלטה בו האחווה והערבות ההדדית כלפי חבריו. הוא היה זה שתמיד הושיט יד לעזרה, זה שעודד את מי שהתקשה, זה שדאג לרווחת כולם. הוא כבש את לב חבריו ומפקדיו כאחד, והפך לדמות אהובה ומוערכת בגדוד. הם ראו בו לא רק לוחם מצטיין, אלא גם אדם עם נשמה גדולה, כזה שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות.

את חופשותיו הקצרות, בסופי השבוע, ניצל יעד עד תום. הוא חילק את זמנו בקפידה בין המשפחה והחברים, מנסה להספיק כמה שיותר, למלא מצברים לפני החזרה לבסיס. בימי שישי בערב, הוא היה מתיישב לשולחן השבת, מספר חוויות מהצבא, משתף את הוריו ואחיו בסיפורים מצחיקים או מרגשים, ומקשיב למה שעבר עליהם בשבוע שחלף. הוא היה קופץ לבקר את חבריו, להשלים פערים, לצאת לבלות קצת, ולשמור על הקשרים החשובים לו כל כך. ואז, ביום שבת אחר הצהריים, הוא היה מקפיד להגיע למשחקי הכדורגל של "מכבי פתח תקווה" כדי לעודד מקרוב את חבר נפשו הדר, שהיה בלם הקבוצה. עמידה ביציע, הצעקות, הדאגה לתוצאה, הדיונים על מהלך המשחק – כל אלה היו חלק בלתי נפרד מהריטואל שלו, דרך נוספת לחוות את החיים הרגילים, את התשוקות האזרחיות, לפני ששב אל שגרת הצבא. הוא היה רואה בהדר לא רק שחקן, אלא חבר יקר, והנוכחות שלו ביציע הייתה עבור שניהם סוג של עוגן, תזכורת לכך שהחיים ממשיכים, שהחברות נשארת איתנה, גם כשכל אחד נמצא בדרכו.

חג הסוכות תשפ"ד הגיע, ויעד חגג אותו בביתו, בפתח תקווה. זו הייתה חופשה נוספת, מלאה בצחוקים, אוכל טוב, זמן איכות עם המשפחה, אולי בניית סוכה עם אביו ואחיו, קישוטה בקישוטים צבעוניים. הוא היה שם, עם החיוך הרחב שלו, מקניט בעדינות, מחבק בחום, סופג את האווירה הביתית המוכרת והאהובה, מודע לכל רגע ולחשיבותו. הוא ידע שזו הפוגה קצרה, שעוד מעט יחזור אל שגרת הלחימה, אל השמירה על הגבולות, אך לרגעים אלו, הוא היה כולו עם משפחתו. לאחר החג, שב יעד לבסיסו, במוצב נחל עוז, לא רחוק מגדר הגבול עם רצועת עזה. זה היה המקום שבו שהו לוחמי גדוד 13, נקודה רגישה ומתוחה תמיד, דרוכה ומוכנה. ביום שישי, ערב שמחת תורה, ה-6 באוקטובר 2023, דיבר יעד עם אימו ליהי בטלפון. זו הייתה שיחה שגרתית, כמו רבות לפניה. הוא שאל לשלומה, עדכן אותה במצבו, וניהל שיחה קלילה, מלאה בהבטחות. "נתראה ממש בקרוב," אמר לה, קולו בטח היה מלא בציפייה לחופשה הבאה, למפגש הבא, לחיבוק הבא. הוא לא ידע, כמובן, שזו תהיה השיחה האחרונה. הוא לא ידע שה"קרוב" הזה לא יגיע לעולם.

השבת בבוקר, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023, נפתחה בהרעשה כבדה. בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. שמי הדרום נקרעו מצפירות אזעקה, וממטרים בלתי פוסקים של טילים ורקטות התפוצצו באזורים נרחבים בארץ. בחסות הירי המאסיבי, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית דרך גדרות שבורות, ימית דרך הים הפתוח, ואווירית באמצעות רחפנים ומצנחי רחיפה – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה השלווים, ועל הערים שדרות, אופקים ונתיבות. הם פשטו על מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל, ועל כל מי שנקלע לדרכם בכבישים ובשבילים. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים שלא יעלו על הדעת. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – תינוקות, ילדים, נשים, גברים וקשישים – והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, כשהם מנסים לבלום את התופת. בבוקר זה, עם עלות השחר, החלה מלחמה.

במוצב נחל עוז, האווירה הייתה מתוחה ומלאה בבהלה. קולות הירי וההתפוצצויות מהדהדים מכל עבר, והשמועות על חדירת מחבלים התפשטו במהירות. כבר בשעה 06:30, עם תחילת ההרעשה הכבדה, הורה מפקד הפלוגה ליעד ולחבריו לצוות להיכנס לרכב ה"נמ"ר" – נושא גייסות משוריין "מרכבה" – ולנוע אל גדר הגבול. זו הייתה הפקודה הברורה, האינסטינקטיבית, לרוץ אל האש, לנסות לבלום את הפורצים, להגן על מה שאפשר להגן. יעד וחבריו זינקו אל הנמ"ר, רעש המנוע המשוריין עולה, האבק ניתז, והם דוהרים אל הלא נודע. אל מול המחבלים שהסתערו עליהם באלפיהם, בטירוף ובאכזריות, ניהלו לוחמי הנמ"ר קרבות גבורה פנים אל פנים. הם ירו, הסתערו, נלחמו בכל כוחם, מבינים את גודל השעה, את משמעות ההגנה על הבית, על העורף. הנמ"ר, כלי ממוגן וחזק, ספג פגיעות. טיל נ"ט (נגד טנקים) פגע בו בעוצמה, ואז הוא עלה על מטען חבלה שהתפוצץ תחתיו. הרכב המסיבי רעד כולו, עשן ואש החלו לעלות ממנו, אך גם לאחר הפגיעה הקשה, הלוחמים לא נשברו. הם המשיכו לשעוט לאורך הגדר, מנסים נואשות לבלום את הפשיטה ההמונית, את זרם המחבלים ששטף את האזור. הם ידעו שכל שנייה שהם מעכבים אותם, כל מחבל שהם מחסלים, מציל חיים של אזרחים תמימים בעורף.

לאחר שעה וחצי של קרב הירואי, עיקש וחסר סיכוי כמעט, החלו יעד וחבריו בתנועה חזרה אל המוצב. הדרך חזרה לא הייתה בטוחה יותר, אלא גדושה בסכנות. בדרכם, הספיקו הלוחמים לחסל עשרות מחבלים נוספים שעשו את דרכם אל קיבוץ נחל עוז ואל המוצב עצמו, כשהם מהווים מחסום אחרון בפני הטבח המתקרב. הם נלחמו על כל מטר, על כל פינה, מתוך הבנה עמוקה של המשימה ושל המחיר. בהגיעם לש"ג של המוצב, הם פרצו פנימה, כשהנמ"ר כבר שבוק חיים, עולה באש או תקוע. ללא היסוס, ללא פחד, הם ירדו מהרכב המשותק והסתערו על המחבלים שכבר חדרו אל המוצב עצמו, כשהם נלחמים מול כוחות עדיפים בהרבה, מול גלים בלתי פוסקים של טרוריסטים. בקרב נואש זה, בתוך המוצב שהפך לשדה קטל, נפל יעד. הוא נפל יחד עם מפקד הפלוגה שלו וארבעה מחבריו לצוות, בתוך תופת של אש ודם. עוד עשרות מחבריהם לגדוד, ולוחמים ולוחמות מיחידות נוספות, נפלו בקרב על המוצב באותן שעות נוראיות, כשכל אחד מהם נלחם על הבית, על המדינה, על החיים.

סמל-ראשון יעד בן יעקב, בן עשרים בלבד, נפל בקרב במוצב נחל עוז ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בסגולה, פתח תקווה, העיר שבה נולד וגדל, העיר שכה אהב. הוא הותיר אחריו הורים כואבים, ליהי ויובל, ושני אחים ושתי אחיות – דור, אביב, סתיו ועידית – שבורי לב, עם חלל עצום שנפער בחייהם. המשפחה, החברים, המכרים – כולם התקשו להאמין שילד החיוך, עמוד התווך של הבית, הגיבור שלהם, כבר איננו.

בני משפחתו ספדו לו במילים קורעות לב, מילים שניסו להכיל את גודל האובדן, את תמצית אישיותו המיוחדת. "יעד יקר שלנו," כתבו, "תודה על מי שהיית, על האישיות הכובשת, על הקסם האישי, על היותך חבר – אח ובן למופת. על חיוך מהפנט שתמיד גרם לכל הסובבים אותך לחייך, על הבגרות הרבה שהפגנת ביחס לגילך הצעיר. על שתמיד הצעת כתף תומכת בשעת צרה, על הנגינה המקסימה בגיטרה. היו לך כל כך הרבה חלומות ויעדים להגשים, ואנו מבטיחים לעשות כמיטב יכולתנו כדי שהם יתגשמו. אוהבים בכל ליבנו." כל מילה הייתה טעונה באהבה, בכאב, ובהבטחה. הם זכרו את הילד שהפך לגבר, את האח שדאג לכולם, את הבן שהיה מקור גאווה בלתי נדלה.

במלאות חודשיים לנפילתו, כשהכאב עדיין טרי וצורב, כתב אחיו אביב מילים כנות ומרגשות, שהדהדו את הקול הפנימי של רבים: "אחי האהוב, לא הייתה לי הזדמנות להיפרד ממך כמו שצריך. אם היה אפשר להחזיר את הגלגל לאחור הייתי אומר לך כמה אני אוהב אותך, כמה אני גאה בך על כל מה שאתה. לצד היותך בן זקונים והילד המפונק של אמא, ידעת לשאול את השאלות הקשות ולהראות עומק שלא מצופה מבחור בגילך. אזכור את החיוך היפה שכל כך אפיין אותך, זה שנפרס מאוזן לאוזן. הזיכרונות שלנו ביחד יישארו איתי עד סוף חיי. לעולם לא אשכח אותך." המילים הללו, על הילד המפונק שידע להיות עמוק ומפוכח, על החיוך שנצרב בזיכרון, שיקפו את המורכבות והעושר של אישיותו.

גם בן דודו של יעד ביטא את כאבו ואת הערכתו העצומה: "בן דוד יקר, תמיד אשא את זיכרונך עימי ואצעד קדימה עם ראש מורם בידיעה שחירפת נפשך בכדי שנוכל להמשיך לחיות חיים בטוחים, שמחים ומשגשגים. כל יום אני מבכה על לכתך אבל מבין שכאשר הגיע תורך בשרשרת הדורות החלטת לא לשבור את אותה שרשרת והגנת על עם ישראל בגבורה. אזכור תמיד את החיוך שלך ואת שמחת החיים. תישאר בליבי לעד. אוהב ומתגעגע אחי היקר." במילותיו, תמצת את תחושת השליחות והגבורה של יעד, את הבחירה שלו להגן על הבית, על העם, גם במחיר חייו, כדי שאחרים יוכלו להמשיך ולחיות חיים מלאים.

יעד בן יעקב, שנשא את שמו בגאון, הותיר אחריו לא רק כאב וגעגוע עמוק, אלא גם מורשת של חיוך, של נחישות, של אהבת אדם, ושל גבורה עילאית. זכרו הונצח בבתי הספר שבהם למד בפתח תקווה – חטיבת הביניים "בן צבי" ובית הספר התיכון "הרב תחומי", בהם דמותו, חיוכו ופועלו יהוו השראה לתלמידים הבאים. בט"ו בשבט תשפ"ד, ניטעו עצים לזכרו במרכז שדה ויער שוני, בידי חניכי תנועת הנוער "המחנות העולים", אותה תנועה שבה התחנך ובה עיצב את ערכיו. העצים הצעירים, השתולים באדמה, מסמלים את החיים שצמחו ממנו, את ההמשכיות, את התקווה והצמיחה גם מתוך השבר. משפחתו ממשיכה לשקוד על הנצחתו, על מנת שסיפורו, סיפורו של יעד, ימשיך להדהד, להאיר, ולזכור את הבחור הצעיר, בן העשרים, שכל כך אהב את החיים, את משפחתו, את חבריו ואת המדינה, ושבחר להגן על כולם עד נשימתו האחרונה. חיוכו המהפנט, רוחו הטובה, נחישותו הבלתי מתפשרת ולבו הענק, יישארו חרוטים לעד בזיכרונם של כל מי שזכה להכירו, סיפור של אנושיות וגבורה, אהבה והקרבה, שנשאר איתנו, כאן, בלב הארץ, כעמוד אש לפני המחנה, המאיר את הדרך קדימה.