ווסים מחמוד

בית ג'ן, בלב הגליל העליון, עוטפת עצמה ביופי פראי של הרים ירוקים ונופים עוצרי נשימה, שם, בתוך השקט המופלא הזה, צמח ווסים מחמוד. ביום קיץ חם, ב-14 ביולי 2000, נולד ווסים להוריו נור אלדין ונעאמה, והביא עמו ניצוץ חדש למשפחה שהייתה שורשית ונטועה עמוק באדמת הכפר. הוא היה בן למשפחה ענפה, דור רביעי למשפחת מחמוד המכובדת בבית ג'ן, וארבעה אחים ואחיות עתידים היו למלא את הבית בצחוק ובהמולה: חסן, אדהם, ריהאם ומרלין. מאז ומתמיד, הבית של משפחת מחמוד היה מוקד של חום ושל מסורת, שבו סיפורי עבר נשזרו בחוויות ההווה, וערכים של כבוד, נתינה, וקהילתיות עברו מדור לדור כחוט השני.

כבר מילדותו, ניכר היה בווסים יופי מיוחד – לא רק יופי חיצוני, של תווי פנים עדינים ועיניים בורקות, אלא גם יופי פנימי, שהשתקף בחיוכו הביישני ובנועם הליכותיו. הוא היה ילד שקט, שנוטה להקשיב יותר מלדבר, אך כשהיה פותח את פיו, דבריו היו תמיד שקולים ומלאי מחשבה. הוא אהב לשבת בסלון, כשהשמש של אחר הצהריים שולחת קרניים זהובות דרך החלון, ולהאזין לשיחות המבוגרים, סופג לתוכו את סיפורי המשפחה ואת חוכמת הדורות. סבו, איש כבד ראש ומלא סיפורים, היה מספר לו על סבא רבא נור אל דין מחמוד, שהיה החלל הראשון של בית ג'ן, אירוע שצבע את ההיסטוריה המשפחתית בצבעי גבורה וכאב. ווסים הילד הקשיב, ובעודו משחק עם חבריו בכדור בחצר האחורית, או מטפס על עצי הזית העתיקים שבשולי הכפר, כבר החלו הערכים של התנדבות ואכפתיות, של דאגה לזולת ושל תרומה לקהילה, להתגבש בנפשו הרכה.

הוא היה תלמיד מבריק, סקרן מטבעו, שאהב ללמוד ולהבין לעומק כל נושא. כבר בכיתות הנמוכות, מוריו זיהו בו פוטנציאל יוצא דופן, לא רק בשל ציוניו הגבוהים, אלא גם בזכות המשמעת העצמית והרצון הבלתי נלאה להצטיין. הוא לא היה מסתפק בתשובה הראשונה, אלא היה חופר ושואל שאלות, מנסה לפצח את סודות העולם. כשהתקבל לבית הספר למחוננים בכרמיאל, זו לא הייתה הפתעה לאיש. הנסיעות היומיומיות לכרמיאל היו עבורו הזדמנות לשקוע בספרים, לחשוב על העולם, ולחלום על העתיד. הוא אהב את האתגר האינטלקטואלי שבבית הספר למחוננים, את הדיונים המעמיקים עם מורים ותלמידים, ואת ההזדמנות להרחיב את אופקיו מעבר לגבולות הכפר. בבית, הוא היה עוזר לאביו נור אלדין בעבודות הבית והחצר, לומד את ערך העבודה הקשה והמסירות. הוא היה קשוב לאמו נעאמה, לומד ממנה את החשיבות של חמלה ושל לב פתוח.

עם כניסתו לתיכון, בחר ווסים במסלול לימודים מעשי ומאתגר: כלכלה וחשבונאות. הוא לא רק סיים את הבגרויות שלו בהצטיינות יתרה, אלא גם נרשם לפסיכומטרי עוד כשהיה בכיתה י"ב, והשיג ציון גבוה באופן מרשים. יכולתו לשלב לימודים תובעניים עם חיי חברה פעילים, ותמיד עם חיוך על פניו, הדהימה את סובביו. הוא היה מוקף חברים, שראו בו אוזן קשבת, עצה טובה, וכתף יציבה להישען עליה. בבית, האווירה הייתה תמיד מלאת חיים. ארוחות שישי היוו הזדמנות להתכנס סביב השולחן העמוס כל טוב, לשתף בחוויות השבוע, לצחוק ולדבר. ווסים אהב את הרגעים האלה, את החום המשפחתי, את תחושת השייכות הבלתי מעורערת. הוא היה משתתף פעיל בשיחות, מביע את דעתו בצניעות אך בבהירות, ולעיתים קרובות מפתיע את בני משפחתו בעומק מחשבתו.

עם תום לימודיו, עמד ווסים בפני צומת דרכים. עם הישגיו האקדמיים המרשימים וציוניו הגבוהים, נפתחו בפניו אינספור אפשרויות – מסלולי לימודים יוקרתיים באוניברסיטאות המובילות, קריירה מזהירה בעולם הכלכלה. אך בלב ליבו, בערה בו תחושה עמוקה יותר, אמונה בלתי מתפשרת כי ישנה חובה גדולה יותר, חשובה מכל הצלחה אישית: התרומה למדינה. הוא ראה בכך לא רק חובה אזרחית, אלא ביטוי מהותי לערכים עליהם גדל – של נתינה, של הגנה על הבית ועל הקהילה. בשיחות עם הוריו, הוא הסביר את החלטתו להתגייס לשירות צבאי משמעותי, כלוחם. "אמא, אבא," אמר, קולו שקט אך נחוש, "אני לא יכול לשבת בבית וללמוד בזמן שאחרים מגנים עלינו. אני רוצה להיות חלק מזה, לתת את החלק שלי." הוריו, על אף הדאגה הטבעית, הבינו והכירו ברוח הגדולה שבבנם, בנפשו הגבוהה שהניעה אותו לבחור בדרך הקשה והמסוכנת, אך גם המשמעותית ביותר. הם חיבקו אותו, גאים בו על החלטתו.

ב-25 במרץ 2019, צעד ווסים בביטחון בשערי הבקו"ם, כשהוא לובש מדים ירוקים בפעם הראשונה. הוא שובץ לחיל ההנדסה הקרבית, גדוד 605, גדוד של לוחמים קשוחים ומיומנים, ומיד הרגיש שזה המקום הנכון עבורו. הוא אהב את האתגר הפיזי והמנטלי, את העבודה המשותפת עם החברים לצוות, את תחושת האחריות הכבדה המונחת על כתפיו. הוא למד במהירות את רזי המקצוע – לזהות מטענים, לפרוץ מכשולים, לבצע משימות תחת אש. ידיו, שעד אז היו רגילות לדפדף בספרי לימוד, למדו לאחוז בכלי עבודה כבדים, לחוש את האדמה, להבין את תנועת הכלים. הוא לא התלונן מעולם, גם כשהעבודה הייתה קשה ומפרכת, וגם כשהלילות היו קרים ורטובים. הוא ראה בכל קושי הזדמנות ללמוד ולצמוח, וחיוכו הביישני אך הנחוש תמיד היה שם, מדבק ומעודד את חבריו.

כבר בהיותו לוחם צעיר בתעסוקה מבצעית, בלטו בווסים תכונות פיקודיות רבות ורוח מנהיגותית בולטת. מפקדיו לא יכלו להתעלם מהשקט הפנימי שלו, מהאחריות שנטל על עצמו, ומהאופן שבו חייליו נטו לסמוך עליו ועל שיקול דעתו. הוא לא היה המפקד הצעקן או הדומיננטי ביותר, אלא המנהיג השקט, זה שמוביל בדוגמה אישית, שמוכן תמיד לשים את טובת חייליו לפני שלו. "ווסים, אתה רואה דברים שאחרים לא רואים," אמר לו פעם מפקד הפלוגה שלו, "יש לך עין חדה ואחריות שלא רואים אצל כולם." עובדה זו הובילה אותם להוציאו לקורס מ"כים. הקורס היה אינטנסיבי ותובעני, אך ווסים צלח אותו בהצטיינות, כשהוא ממשיך להוכיח את יכולותיו הפיקודיות. עם סיום ההכשרה, נבחר להיות מפקד כיתה באחת הפלוגות של הגדוד, והוא לקח על עצמו את המשימה ברצינות תהומית, דואג לכל חייל וחייל בכיתתו כאילו היה אחיו הקטן. הוא ידע כל שם, כל סיפור אישי, כל קושי, והיה שם עבורם, תמיד.

אבל ווסים לא עצר שם. במעלה הדרך, הוא המשיך לבלוט לחיוב, להפגין יכולות פיקודיות גבוהות ורצון עז לתרום עוד. מפקדיו ראו בו פוטנציאל קצונה ברור, ולאחר תקופה יצא לקורס קצינים. גם שם, בין עשרות צוערים מכל החילות והיחידות, ווסים הצליח להתבלט. הוא היה תלמיד חרוץ, לוחם מיומן, ומנהיג טבעי. הוא סיים את הקורס בהצלחה, וכקצין טרי, שובץ כמפקד מחלקת צמ"ה בגדוד 601, בעוצבת 'עקבות הברזל' (401). הכלים הכבדים, הטרקטורים והדחפורים, היו כעת תחת פיקודו, והוא למד לשלוט בהם ביד רמה, ללמד את חייליו את סודות העבודה המורכבת. לאחר כשמונה חודשים, קודם להיות מפקד מחלקת פלסים בפלוגת "אדיר", שם עסק במשימות פריצה, חבלה, וסילוק מוקשים – עבודה מסוכנת ומאתגרת, הדורשת דיוק, קור רוח, ואומץ לב בלתי רגיל. לבסוף, לאור תפקודו הראוי לשבח ויכולות ההנהגה הבולטות שלו, קודם לתפקיד סגן מפקד פלוגה. הוא היה סמ"פ צעיר, אך הניסיון שצבר והאמון שרכשו לו מפקדיו וחייליו היו עצומים. הוא היה עמוד תווך בפלוגה, זה שאחראי על התכנון, על האימונים, ועל רווחת החיילים, ותמיד היה שם כדי לוודא שכל משימה תבוצע בצורה הטובה ביותר, ובבטיחות המרבית.

ואז, בוקר שבת אחת, השבעה באוקטובר 2023, נשבר השקט. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, כאשר צפירות האזעקה החלו לקרוע את דממת הבוקר. ווסים, כמו אלפי חיילים אחרים, הוקפץ. הודעות הווטסאפ החלו לזרום בקבוצות הקצינים והחיילים – "הקפצה מלאה", "להגיע לבסיס בהקדם". הוא מיהר להתארגן, דפיקות ליבו הולמות בקצב הולך וגובר. הוא ידע שמשהו חמור מאוד קורה. רגע לפני שיצא מהבית, הספיק לחבק את הוריו, להבטיח שיהיה בסדר, וחייך את חיוכו המרגיע. בדרך לבסיס, מול עדכוני החדשות המזעזעים שהחלו לזרום, התחושה הייתה של חוסר אונים מול התופת המתחוללת. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במסע רצחני על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע תמימים, ועל בסיסי צה"ל. המחבלים רצחו באכזריות כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, חטפו מאות ישראלים לרצועת עזה, והחריבו ובזזו בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים ואנשי כוחות הביטחון נפלו בקרב. בבוקר זה, החלה מלחמה.

פלוגתו של ווסים הוקפצה מיד לאזור זיקים, כחלק ממאמץ השבת השליטה הצבאית ביישובי העוטף. האווירה הייתה טעונה, מתוחה, וחדורה תחושת דחיפות. הם עבדו ללא הפסקה, מנסים להבין את גודל האסון, לסייע לכוחות בשטח, ולטהר את השטח ממחבלים. כשהחל התמרון הקרקעי ברצועת עזה, משימתם העיקרית הייתה השמדת התשתיות של האויב – מנהרות, משגרי רקטות, עמדות ירי. ימים ולילות ארוכים עבד ווסים עם חייליו בלב השטח העוין, כשהוא מנווט את כלי הצמ"ה הכבדים, מפעיל את הפלסים שלו, ודואג לכל פרט ופרט. הוא ידע שכל משימה היא קריטית, שכל מטר מרובע שנוקה ממטענים או ממנהרות חוסך חיי אדם. הוא ראה את העייפות על פניהם של חייליו, אך גם את הנחישות בעיניהם, ושאב מכך כוח להמשיך.

באחד מימי הלחימה האינטנסיביים, במהלך פעילות מבצעית עמוקה, נפצע ווסים מרסיס בידו. הכאב היה חד, אך הוא המשיך לתפקד, מנסה להתעלם ממנו, עד שחבריו אילצו אותו להתפנות לקבלת טיפול רפואי. בבית החולים, לאחר בדיקות, נודע לו שהוא צריך לעבור ניתוח כדי להוציא את הרסיס מידו. הרופא הסביר לו כי הניתוח הכרחי וכי יצטרך תקופת החלמה של מספר ימים, אולי אף חודש. ווסים הקשיב, אך בראשו רצה רק מחשבה אחת: חייליו. הוא לא יכול היה לדמיין את עצמו מחוץ לשדה הקרב, כשחייליו נלחמים בלעדיו. "דוקטור," אמר בקול שקט אך נחוש, "אני לא יכול לעשות את הניתוח עכשיו. החיילים שלי צריכים אותי. אני לא עוזב אותם." הרופא ניסה לשכנע אותו, להסביר את הסיכונים, אך ווסים היה בלתי ניתן לשינוי. הוא סירב לעבור את הניתוח, והתעקש לחזור לחזית בהקדם האפשרי. "הם הילדים שלי," סיפר לדודו שריף גאנם בשיחת טלפון קצרה, קולו נשנק מהתרגשות, "אני לא אעזוב אותם לבד שם." הוא חזר לחייליו עם יד חבושה, הכאב מלווה אותו, אך רוחו הייתה איתנה, והוא המשיך לפקד עליהם במסירות ובמקצועיות, מוכיח שוב ושוב את אופיו המנהיגותי ואת מסירותו הבלתי מתפשרת.

ב-1 באפריל 2024, עמד ווסים בפני הזדמנות נוספת לצאת להפוגה. הוא היה אמור לצאת לחופשה מקדימה בת שלושה חודשים, טרם תחילת מסלול לימודיו במכללה לפיקוד טקטי (מלט"ק) – צעד נוסף בדרכו המבטיחה בצה"ל. זו הייתה הזדמנות לנוח, לבלות עם המשפחה, להתאוורר מהלחימה האינטנסיבית. אך שוב, ווסים קיבל החלטה שמעידה יותר מכל על אופיו ועל סדר העדיפויות שלו. הוא ויתר על החופשה. "אין שום סיכוי שאעזוב את שדה הקרב עכשיו," אמר למפקדו, "אנחנו בעיצומה של מלחמה, ואני דבק בהכרעת האויב ובהשגת הניצחון. זה ערך עליון מבחינתי." הוא ראה את המטרה הגדולה לנגד עיניו, את הצורך להגן על המדינה, והיה מוכן להקריב לשם כך כל דבר. הוא נשאר עם חייליו, ממשיך להוביל, לפקד, ולהיות שם עבורם, יום ולילה, בחום ובקור, תחת אש.

עם תחילת התמרון הקרקעי ברפיח, עברו ווסים ופלוגתו לבצע מספר משימות מבצעיות באזור הדרומי של הרצועה. הלחימה ברפיח הייתה מורכבת ואינטנסיבית, בתוך סבך של מבנים, מנהרות, ואיומי אויב בלתי פוסקים. במהלך אחת הפעילויות המורכבות הללו, נפצע מפקד הפלוגה שלו. באופן טבעי, כסגן המפקד, ווסים נקרא למלא את מקומו. הוא לקח על עצמו את הפיקוד על הפלוגה כולה, על כל הכובד והאחריות שהתפקיד מביא עמו, והמשיך יחד עם פלוגתו לבצע משימות מבצעיות, ערכיות וייחודיות בלב שטח האויב. הוא הוביל את חייליו באומץ, בשיקול דעת, ובקור רוח, גם כשהמתח היה בשיאו והסכנה ריחפה מעל כל צעד. החיילים סמכו עליו בעיניים עצומות, יודעים שמפקדם לא יוביל אותם לשום מקום שהוא לא מוכן ללכת אליו בעצמו.

בליל שבת, ה-15 ביוני 2024, ערב חג הקורבן – החג החשוב ביותר בלוח השנה של העדה הדרוזית – יצאו ווסים וחייליו לפעילות מבצעית נוספת ברפיח. הם פעלו בחסות החשכה, מטהרים מבנים, מאתרים תשתיות טרור, ומחסלים עשרות מחבלים. הייתה זו פעילות מוצלחת, שהשיגה את יעדיה. לפנות בוקר, כשהשמש החלה לשלוח את קרניה הראשונות, הם נסעו בשיירה לאזור בו התכוונו לשהות במהלך היום, כדי להתארגן, לנוח, ולהיערך למשימות הבאות. ווסים ישב בנגמ"ש, מפקד על חייליו, כשהוא מפקח על התנועה, בודק את המפות, ומוודא שכולם ערוכים. לפתע, פיצוץ עז הרעיד את האדמה. הנגמ"ש, ככל הנראה כתוצאה ממטען חבלה רב עוצמה או טיל נ"ט, נפגע פגיעה ישירה. הפיצוץ היה אדיר, והותיר אחריו שובל של הרס וכאב. בתוך הנגמ"ש, סגן ווסים מחמוד, יחד עם שבעה מחייליו, נפל בקרב. בן עשרים ושלוש היה בנופלו.

הבשורה המרה הגיעה לבית ג'ן כרעם ביום בהיר, וצבעה את הכפר כולו בשחור. האווירה השמחה של ערב חג הקורבן התחלפה באבל כבד. ראש המועצה, נזיה דבור, ביטל את כל אירועי החג, והכפר כולו התאבל על אובדן בנו היקר. "עוד פרח נקטף," נמסר ממרכז הצעירים בבית ג'ן, קול של כאב חונק את הגרון, "בית ג'ן נצבעה בשחור. צעיר למופת, כולם אהבו אותו. בחור נשמה. אמן ואמן שלא יפלו עוד חללים. אין עוד טעם לחג, הוא שכן שלנו. קשה לעכל את האובדן." דודו שריף, שדיבר איתו רק שבוע לפני כן, נזכר בחופשה האחרונה, בבילוי המשפחתי, בברביקיו, ובחיוך המרגיע של ווסים שאמר תמיד: "אל תדאגו, יהיה בסדר. אני דואג לעצמי ולחיילים שלי." הוא נזכר במילים אלה, והבין כמה עמוקה הייתה מסירותו, כמה חזקה הייתה אהבתו לחייליו ולמולדתו.

סרן ווסים מחמוד ז"ל הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בבית ג'ן, בטקס מרגש ומכובד, כשאלפי בני אדם מלווים אותו בדרכו האחרונה. הוא הותיר אחריו הורים כואבים, נור אלדין ונעאמה, וארבעה אחים ואחיות המומים, חסן, אדהם, ריהאם ומרלין. לאחר נפילתו, הועלה בדרגה מסגן לסרן, כאות הערכה על תרומתו האדירה, על מנהיגותו הבלתי מתפשרת, ועל גבורתו במערכה. הוא הצטרף לרשימה הארוכה והכואבת של חללי בית ג'ן, 72 שנים לאחר נפילת סבא רבא שלו, נור אל דין מחמוד, סוגר מעגל של הקרבה למען הבית.

ווסים היה איש יפה תואר, חייכן, נועם הליכות ואישיות מיוחדת, שחלם על עתיד, אך הקדיש את חייו להגנה על ההווה של כולנו. הוא היה לוחם נחוש ואמיץ, בן אדם אכפתי מאוד, צנוע וחכם, שהשאיר חותם עמוק בכל מקום אליו הגיע. סיפורו של ווסים הוא סיפור של גבורה עילאית, לא כזו המתוארת במילים גבוהות, אלא גבורה הנובעת מתוך המציאות האנושית ביותר – של אדם צעיר שבחר להגן על ביתו, על עמו, ועל ערכיו, עד נשימתו האחרונה. מורשתו תמשיך לחיות בלבבות כל מכריו, בסיפורי הגבורה שיסופרו בבית ג'ן, ובזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל, כעמוד אש שהאיר את דרכנו גם ברגעים הקשים ביותר, ומעניק לנו, שנותרנו כאן, תחושה עמוקה של תקומה וגאווה ישראלית. יהי זכרו ברוך.