ולדימיר לוזה

השמש של אוקראינה, גם אם לא תמיד חמה כמו זו של המזרח התיכון, צבעה את ילדותו של ולדימיר לוזה בגוונים עזים של זיכרונות. הוא נולד ביום י"ד באב תשמ"ח, עשרים ושמונה ביולי 1988, ילד שני להוריו, ולנטינה וגריגורי, ואח קטן ליורי. הבית הקטן שבו גדלו, בין רחובותיה המנומנמים של עיר אירופאית ששמה נשכח, היה מלא בצחוקים ובקולות משחקים. ולדימיר, או "וובה" כפי שקראו לו בחיבה, היה ילד שובב שעיניו הכחולות תמיד נצצו בתעלולים. הוא היה זה שתכנן את מלחמות הכדורים השלג הגדולות ביותר בחורף, שהיה מוצא את מקומות המחבוא הטובים ביותר במשחקי מחבואים עם הילדים מהשכונה, ושתמיד ידע איך להפיל את יורי אחיו הבכור למלכודות קטנות שהכין בחצר האחורית, רק כדי לצחוק אחר כך יחד איתו עד שהבטן כאבה. הוא לא היה ילד שקט, וקולו המתגלגל והעליז היה סימן ההיכר שלו. כבר אז, ניכרה בו אותה נשמה טובה ונדיבה, אותה יכולת מיוחדת לראות את האור גם בימים האפורים ביותר, ולחלוק אותו עם הסובבים אותו. הוריו, שהיו אנשי עבודה פשוטים וישרים, לימדו אותו את חשיבות המשפחה, את כוחה של ההתמדה, ואת הערך העליון של יושר לב. הם דיברו איתו על שורשים ועל זהות, וגם כשהחיים היו קשים, הם תמיד מצאו את הדרך להעניק לו חום ותחושה של שייכות.

כשהיה בן שמונה, הגיע הרגע ששינה את מסלול חייו הצעירים – המשפחה עלתה לישראל. הרעיון של ארץ חדשה, שפה חדשה, ושמש שונה לגמרי, היה מסעיר ומפחיד כאחד. ולדימיר זכר את הטיסה הארוכה, את הציפייה שעלתה בבטן הקטנה שלו, ואת הרגע שבו נחתו בארץ לא מוכרת, שריח המלח והאדמה החמה שלה היה שונה כל כך מריח עצי היער באוקראינה. הם התיישבו תחילה בערד, עיר מדברית שקטה שבה כל גרגיר חול נראה זהוב יותר, וכל שקיעה צבעה את השמיים בגוונים שלא הכיר. המעבר לא היה קל, כמובן. השפה הייתה מכשול, והתרבות הייתה זרה, אך ולדימיר, עם חיוכו הכובש ואופיו הפתוח, לא נתן לקשיים להכניע אותו. הוא היה ילד שובב מטבעו, וכך, במקום להיסגר, הוא מצא דרכים חדשות לתקשר: משחקי כדורגל בשכונה, מחוות ידיים, ובעיקר, צחוק מתגלגל שפרץ ממנו בקלות והיה מדבק. הוא למד עברית במהירות מדהימה, סופג כל מילה וביטוי מהחברים החדשים שמצא ברחוב, ועד מהרה היה כבר מסוגל לתווך בין הוריו לשכנים, בין העולם הישן לעולם החדש. כעבור תקופה קצרה עברה המשפחה לאשדוד, עיר נמל תוססת על חוף הים התיכון, שבה הריחות היו חריפים יותר, הקולות חזקים יותר, והשמש חמה ובוהקת כמעט ללא הפסקה. באשדוד הוא מצא את מקומו, את חבריו הקרובים, ואת תחושת השייכות האמיתית.

בבתי הספר באשדוד, היסודי והתיכון, ולדימיר פרח. הוא לא היה התלמיד המבריק ביותר בספרים, אבל היה תמיד הראשון להתנדב לעזור לחבר, זה שתמיד ידע איך להפיג את המתח לפני מבחן חשוב עם בדיחה טובה, או זה שארגן את משחק הכדורגל הספונטני בהפסקה. הוא היה חבר מסור, כזה שתמיד הקשיב, נתן עצה, ותמך בלב שלם. החיוך שלו, שמעולם לא ירד מפניו, והצחוק המתגלגל שלו הפכו לסימן ההיכר שלו. הוא היה אמיץ לב ובעל עקרונות ברורים, שידע להבחין בין טוב לרע ולעמוד על שלו. "וובה, תפסיק להשתטות ותתחיל ללמוד!" הייתה קריאה ששמע לא מעט ממוריו, אבל גם הם ידעו שהשובבות שלו באה ממקום טהור, והיא תמיד לוותה באחריות ובאכפתיות. הוא גדל על ערכים של אהבה למולדת, לא רק כסיסמאות, אלא כחלק בלתי נפרד ממי שהיה. הוא היה פטריוט אמיתי, כזה שאהב את הארץ בכל נימיו, שהרגיש חיבור עמוק לאדמה, להיסטוריה, ולעתיד. הוא ידע שהגיע לכאן כדי לבנות חיים, ושהאחריות להגן על הבית החדש שלו היא לא רק חובה, אלא זכות גדולה. הוא אהב את הטיולים הרגליים בנחלים ובשדות הפתוחים, את הריחות של הים והחול, את קולות השוק הסואן באשדוד, ואת תחושת הקהילתיות החמה שחיבקה אותו ואת משפחתו. הוא למד שאם מכוונים למטרה, ומתמידים בה, אפשר להשיג הכול, והעיקרון הזה הנחה אותו בכל צעד ושעל בחייו. הוא היה מלא שמחת חיים, מפיץ אור בכל מקום בו היה, ובעל לב רחב שידע להכיל את כולם. נפשו העדינה והנעימה בלטה בכל מקום, וכל מי שפגש אותו זכה לקבל חלק מהאור המיוחד שלו.

לאחר שסיים את לימודיו, הגיע תורו של ולדימיר ללבוש מדים. הוא התגייס לצה"ל ושירת כלוחם בחטיבת הנח"ל, בחירה טבעית עבורו, שכן תמיד נמשך לאתגרים פיזיים והאמין בחשיבות ההגנה על המדינה. תקופת הטירונות הייתה מאתגרת, מתישה, ובונה כאחד. הבוקר המוקדם, שעות הריצה הארוכות עם אלונקה על הגב, ריח הזיעה והאבק, והקשיחות הבלתי מתפשרת של המפקדים – כל אלה עיצבו אותו עוד יותר. אבל גם שם, בתוך הקושי, ולדימיר שמר על אופיו המיוחד. הוא היה זה שתמיד מצא את הכוח להרים את החבר שנפל, זה שסיפר בדיחה באמצע מסע מפרך כדי לשבור את השתיקה המתוחה, וזה שתמיד דאג שאף אחד לא יישאר מאחור. חבריו למחלקה אהבו אותו על האותנטיות שלו, על הלב הענק שלו, ועל היכולת שלו להכניס שמחת חיים אפילו לתוך שגרת הצבא המתישה. הוא היה לוחם מסור, מקצועי, ובעל מוטיבציה גבוהה, שלא הסתפק במינימום אלא שאף למצוינות בכל דבר שעשה. הוא למד להפעיל כל כלי נשק בדיוק, להתמצא בשטח בחוש מדהים, ולפעול תחת לחץ באומץ לב ובקור רוח. השירות הצבאי חיזק בו את תחושת השייכות והמחויבות, והפך אותו לגבר חזק ואחראי, מוכן לכל אתגר שיבוא.

לאחר שחרורו מצה"ל, ולדימיר בחר להשתקע באשקלון, עיר הנמל הדרומית שבה השמש תמיד זרחה והים תמיד נשק לחוף. הוא מצא את ייעודו המקצועי בתחום המשא הכבד, והחל לעבוד כמפעיל מנוף. העבודה במנוף ריתקה אותו מהרגע הראשון. לטפס לגובה רב, לשלוט במכונה ענקית בעלת עוצמה אדירה, ולהניף משאות כבדים בדיוק מירבי, הייתה עבורו לא פחות מאמנות. הוא אהב את האתגר של כל פרויקט חדש, את הרעש העמום של המנוע העוצמתי, את תחושת השליטה והדיוק כשהוא מניח קורה ענקית במקומה המדויק על פי תוכנית מורכבת. הוא למד כל פרט קטן בעבודתו, קרא ספרי הדרכה, צפה בסרטונים, ושאל שאלות בלי הרף, העיקר להתקדם, להשתפר ולהמשיך לגדול. הוא היה שותף להקמת מתקנים רבים במקומות שונים בארץ, ממפעלי תעשייה ועד בנייני מגורים, ותמיד חש גאווה כשהיה רואה את התוצאה הסופית של עבודתו הקשה. הוא אהב לעזור, אהב לעבוד, ואהב את החיים בכלל – בכל יום מחדש מצא סיבה לחייך ולהוקיר תודה על מה שיש לו.

לצד חייו המקצועיים, ולדימיר המשיך לשרת במילואים בחטיבה 5, גדוד 7020, פלוגה ט'. שירות המילואים לא היה עבורו רק חובה, אלא זכות. לאורך השנים, הוא לא פיספס יום מילואים אחד. בכל פעם שהגיעה ההודעה על צו קריאה, הוא התייצב עם חיוך גדול על פניו ובשמחה אמיתית על הזכות להגן על הארץ. הוא אהב להיות עם אחיו הלוחמים, את תחושת הביחד, את הבדיחות הישנות שרק הם הבינו, ואת השיחות הארוכות על החיים. הוא דאג שכולם יגיעו למילואים, התקשר ובדק, ותמיד וידא שכולם יהיו מצוידים ומוכנים. מעבר לכל, הוא פשוט דאג להם, לחבריו לנשק, כאילו היו משפחה. האהבה שלו לפלוגה הייתה עמוקה, והוא ראה בה בית שני, מקום שבו כולם שווים וכולם נלחמים למען מטרה משותפת.

החיים של ולדימיר קיבלו תפנית משמעותית כשהכיר את אלונה. היא הייתה אם לאנגלינה הקטנה, ילדה מתוקה עם עיניים סקרניות, וברגע שוולדימיר פגש את שתיהן, הוא ידע מיד שזו אהבת חייו. הקשר ביניהם פרח במהירות, מבוסס על אהבה עמוקה, כבוד הדדי, וערכים משותפים. ולדימיר, עם הפטריוטיות העמוקה שהייתה טבועה בו, הצליח להדביק גם את אלונה באהבתו לארץ. היא, שנולדה אף היא מחוץ לישראל, מצאה בו עוגן ושותף לדרך, והחליטה להישאר בארץ ולבנות את חייהם יחד. הם הקימו יחד משפחה חמה ואוהבת, ואל האושר המשפחתי נוספה גם בתם המשותפת, אליסה, ילדה חייכנית שהביאה עוד אור ושמחה לחייהם. ולדימיר היה האבא שכל אחד היה רוצה – מסור, רגיש, מצחיק, ותמיד שם בשביל שתי הבנות. הוא היה משחק איתן שעות ארוכות, קורא להן סיפורים לפני השינה, ומלמד אותן את חשיבות האהבה, היושר והנתינה. כשהיה מדבר על אלונה ובנותיו, עיניו היו מוארות בברק מיוחד, וקולו היה מלא בגאווה גדולה. המשפחה הייתה הדבר החשוב ביותר בחייו, מרכז עולמו, ובכל הזדמנות היה מראה תמונות שלהם, מאושר וגאה בכל רגע משותף. אלונה תמיד אמרה עליו, בחיוך ובאהבה, שהוא "הנשמה של הבית". "היה לו חוש הומור מיוחד," הייתה מספרת, "הוא היה נותן לי גב ותמיד נתן לי להרגיש שאני יכולה כל דבר שאני ארצה, אי אפשר להסביר איזה בן אדם הוא היה." הוא ידע להכיל, לתמוך, ולתת תחושה של ביטחון, ותמיד מצא את הדרך להעלות חיוך על פניה של אלונה ושל הבנות, גם בימים הקשים.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ביום השביעי באוקטובר 2023, השעה שש וחצי בבוקר, השקט נקרע באחת. אזעקות מחרישות אוזניים החלו לייבב ברחבי הדרום, ומיד אחריהן נשמעו קולות נפץ עזים שהגיעו מרצועת עזה. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. תוך כדי ירי מסיבי של טילים ורקטות, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע תמימים, ועל בסיסי צה"ל. בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים נוראיים, נרצחו מאות אזרחים. מאות נוספים נחטפו לרצועת עזה, ובתים ורכוש הועלו באש ובזזו. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר הנורא הזה, החלה מלחמה.

הטלפון של ולדימיר רעד בעוצמה על השידה ליד מיטתו. השעה הייתה מוקדמת, השמש בקושי החלה להאיר את אשקלון, אבל הוא ידע מיד שמשהו נורא קורה. הוא קפץ מהמיטה, מביט באלונה ובנותיו שישנו בשקט בחדר הסמוך, וליבו נצבט. הודעות הווטסאפ של הגדוד החלו לזרום, קצרות ובהולות. "הקפצה מלאה! כולם להתייצב!" הקול הפנימי שלו לא הותיר מקום לספק – הוא חייב ללכת. הוא נשק לאלונה ולאנגלינה ולאליסה הישנות, לחישה קצרה של "אני אוהב אתכן" בטרם יצא מהבית. בדרכו לנקודת הכינוס, המראות שנגלו לעיניו היו מזעזעים. עשן שחור עלה מהיישובים, קולות ירי נשמעו מקרוב ומרחוק, ותחושה של כאוס ואימה שררה באוויר. הוא גויס ביום שבעה באוקטובר 2023, ביחד עם הגדוד שלו, גדוד 7020, חטיבה 5, פלוגה ט'. המשימה הראשונה הייתה הגנה על אחד מיישובי עוטף עזה, אותו יישוב שבו גרה משפחתו. מפקדו, שנקלע למצב קשה, ביקש מוולדימיר להחליף אותו כמפקד הכיתה. ולדימיר לא היסס לרגע. חבריו סיפרו אחר כך שהוא "לקח את זה בהליכה," חייך, ורץ קדימה, כאילו כל חייו התכונן לרגע הזה. הוא תמיד זרק איזו בדיחה כדי לשבור את המתח, מילה טובה לחבר, הקפיד לשאול אם הכול בסדר ומה שלום המשפחה, גם כשהכדורים שרקו מעל ראשם. הוא היה לוחם מקצוען בכל רמ"ח איבריו, לא רק ביצע את המשימות, אלא עשה כל שנדרש בדיוק רב, עם אחריות ועם ראש גדול. הוא ידע לראות את התמונה הרחבה, ליזום פעולות, לשים לב לפרטים הקטנים ביותר, והכול תוך כדי שמירה על הרוגע שהשרה על כולם. הוא היה סמל של מקצועיות – תמיד ראשון לגלות מטען, תמיד ראשון ללמוד מכשור חדש, תמיד הראשון שמצא את הפתרון לכל בעיה טכנית או מבצעית. רק מעט חיילים הפעילו את הנשק במקצועיות וביעילות כמוהו.

שירות המילואים הארוך שנכפה על כולם בעקבות המלחמה לא הרתיע את ולדימיר. הוא נשא בעול באהבה, בידיעה ברורה שזהו צורך השעה וזהו ייעודו לעת הזו. הוא בחר לעזוב הכול, את עבודתו כמפעיל מנוף, את שגרת החיים עם משפחתו, ולהישאר בשטח ולהילחם ברצועת עזה ככל שיידרש. "נראה לך שאוכל לשבת בבית כשיקראו לכם למילואים?" שאל את חברו דוד באחת השיחות הקצרות שניהלו ביניהם. "אני אראה אתכם באים ואשאר בחוץ? בחיים לא!" הקביעה הזו ביטאה את כל מה שהיה ולדימיר – נאמנות ללא פשרות, אהבת אחים, ומחויבות עמוקה. בהמשך הלחימה, הוא הצטרף לחפ"ק המ"פ, חוליית הפיקוד הקדמי של מפקד הפלוגה, ותפקד כקשר מ"פ. הוא שאף להשפיע יותר, להיות דוגמה ללוחמים בפלוגה, ולהיות בחזית העשייה והלחימה. הוא תמיד היה ראשון, נכון לכל משימה בכל שעה. תמיד שם את עצמו בחזית העשייה הפלוגתית, וכשצריך גם בחזית הלחימה עצמה, מול האויב. הוא העניק ביטחון שהצוות שלו יכול לבצע כל משימה שתוטל עליו, גם המסוכנת ביותר. לאורך הלחימה, הוא היה שותף להצלחות מבצעיות רבות. הוא איתר מחבלים וזירות מטענים, ובכך מנע פגיעה בלוחמים רבים. חבריו סיפרו על "עיני הנץ" שלו, שדבר לא נעלם מהן. בזכות חושיו החדים וערנותו הבלתי רגילה, הוא הציל מספר פעמים את חבריו לפלוגה ממטענים קטלניים שהוטמנו בדרכם, והפך לשם דבר בגדוד כולו.

הוא היה לב ליבה של הפלוגה, עמוד התווך שכולם נשאו אליו את עיניהם בכל רגע קשה. הלב הזה שנמצא שם בשביל החברים, בשביל המשימה, בשביל המדינה. ולדימיר לא עשה דברים בשביל מחיאות כפיים, הוא עשה כי האמין בהם, כי היה אכפת לו באמת. לצד המקצועיות הבלתי מתפשרת שלו, הייתה לו יכולת נדירה לראות את האדם שמולו. בין אם זה היה לוחם צעיר שבפעם הראשונה חווה מתח בשטח, או חבר צוות שמרגיש עומס – ולדימיר ידע מתי לגשת, לומר מילה טובה, להרים את הראש, ובמבט מחויך לתת תחושה שיש על מי לסמוך. הלב הגדול והפועם שלו ידע לתקשר ולגשר על מחלוקות, ידע ליצור מנגינות שונות של שיתוף פעולה, אבל לא דמיין ולא העלה בדעתו לנגן במקהלות נפרדות. תמיד יחד, מאוחדים לפעול למען המטרה המשותפת. הייתה בו אופטימיות בלתי נלאית, ובכל עת היה עם חיוך גדול נסוך על פניו. גם בשגרה וגם בלחימה, גם בשטח תחת אש, תמיד שמר על מורל גבוה. הוא לא היה מהמתלוננים; להפך, תמיד חיפש את הפתרון, את הדרך קדימה, את "איך עושים את זה הכי טוב". בכל מצב ידע למצוא את האור, היה שם להרים ולעזור, היה זה שהזכיר לכולם את הטוב שבחיים. שמחת החיים שלו הייתה נוכחת בכל פינה – בכיתה, במחלקה ובפלוגה. תמונתו מחויך עם פחית קולה קרה סיפרה הכול. היא סיפרה על זה שלקח הכול בחיוך, סיפרה על היכולת לשמח אחרים, וסיפרה איך לא נתן לשגרה להרדים לו את שמחת החיים. הוא היה הבסיס לקבוצת הווטסאפ של הפלוגה, שבה כל הבדיחות והשטויות היו רצויות, והצחוקים מבורכים. ולדימיר היה אהוב ונוכח בפלוגה כולה. כל אדם שנפגש איתו זכה לקבל מהאור שלו. איש של אהבה ונתינה, מילא כל חדר בהומור, בשובבות, ברגישות ובאכפתיות. לא רק לוחם מצטיין, אלא דוגמה ומופת לחבר אמיתי, מקצועי ומסור. פשוט לוחם רציני – הטוב ביותר. מקצועיות, חתירה למגע ואהבת הפלוגה היו תמיד בעדיפות הראשונה שלו, והכול בחיוך וברוח טובה, יום אחרי יום. הוא היה טוב בכול: בן, בעל, אבא, חייל ואדם. אדם מיוחד ביושרו, בהווייתו, ובאהבת האדם שבו. כולו אמת, לב טהור, כנות ואכפתיות לכל מי שסביבו.

הימים הפכו לשבועות, השבועות לחודשים, והלחימה נמשכה, קשוחה ועיקשת. ולדימיר נשאר בעזה, עמוק בתוך הרצועה, נחוש להמשיך את המשימה עד תומה. ביום עשרים ואחד ביולי 2025, כ"ו בתמוז תשפ"ה, במהלך פעילות מבצעית בשכונת ג'נינה ברפיח, התפוצץ מטען שהופעל על כוח צבאי. הפיצוץ היה עז, קולו נבלע בין קירות הבתים ההרוסים, והאבק עלה לשמיים. ולדימיר, רב-סמל מתקדם במילואים, נהרג במקום. שני לוחמי מילואים נוספים נפצעו באירוע. הוא היה בן שלושים ושש בנופלו, בשיא חייו, כשהוא מותיר אחריו חלל עצום. הבשורה המרה הגיעה לאשקלון, אל ביתו של ולדימיר, וריסקה את עולמם של אלונה, אנגלינה ואליסה. איש לא היה מוכן לקבל את הבשורה הנוראה. הלב הגדול שכה אהב, הידיים שכה חיבקו, החיוך שכה האיר – נדמו באחת.

ולדימיר לוזה ז"ל הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי באשקלון, עטוף בדגל ישראל, מלווה באלפים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון. השמש האשקלונית, אותה שמש שכה אהב, האירה את פני האבלים, אך חום קרניה לא הצליח לחמם את הלבבות הקפואים מצער. אלונה, רעייתו, נאבקה למצוא את המילים בהספד קורע לב. "הוא היה הנשמה של הבית," אמרה בקול רועד, "היה לו חוש הומור. הוא היה נותן לי גב ותמיד נתן לי להרגיש שאני יכולה כל דבר שאני ארצה. אי אפשר להסביר איזה בן אדם הוא היה." דוד, חברו לנשק, עמד ליד הקבר הטרי, וקולו נשבר כשהחל לדבר בשם החברים. "וובה אחי היקר, צמד הברזל שלי," לחש, כשהדמעות זלגו על לחייו. "כשאדם מגיע לשמיים לא מסתכלים על כל מה שבחוץ, מסתכלים עמוק עמוק, מי הוא היה, ואתה היית לב ענק... כשהתלבטת אם להמשיך להתנדב למילואים שאלת אותי: 'נראה לך שאוכל לשבת בבית כשיקראו לכם למילואים? אני אראה אתכם באים ואשאר בחוץ? בחיים לא!' וובה ואני לא היינו נראים אותו דבר, לא גדלנו באותם בתי גידול, לא דיברנו אותה שפה, וגם אוצר המילים שלנו היה שונה. אבל, וזהו האבל הגדול! הייתה בינינו אהבת אחים פשוטה, בזה היינו דומים... תהיו חיוביים, תהיו וובה! ככה, רק ככה הטוב ימשיך להתרבות בעולם... וובה אחי האהוב, אתה עכשיו למעלה עם כל גיבורי ישראל. לך בכוח האמונה שלך ותשלח כוחות לאלונה והבנות. אנחנו נלווה אותן כאן מלמטה. צמד הברזל שלי, אתה הולך היום לבית עולמך אבל תישאר הצמד שלי לנצח. אחי, אהובי."

השקט שהותיר אחריו ולדימיר היה רועם. הוא הותיר אחריו אישה, שתי בנות אהובות, ושלושה אחים שנושאים את זיכרונו. באשקלון, העיר שכה אהב, ניטע עץ לזכרו בחורשת הנופלים, ששורשיו יתחברו לאדמה שכה הגן עליה. בכיכר שבמרכז רצועת החוף של אשקלון, הוצב כדור מעוצב, חלק מסדרת כדורים שיצר האמן המקומי לב אברמזון, כשכל כדור נושא את שמו של חלל מהמלחמה. הכדור של ולדימיר, נוצץ בשמש, מזכיר לעוברים ושבים את הלב הגדול, החיוך המתגלגל, ושמחת החיים שהפיץ. דמותו של ולדימיר – הילד השובב מאוקראינה, הנער הפטריוט מאשדוד, הלוחם המסור, מפעיל המנוף המקצועי, ובעיקר, האבא האוהב והבעל המסור – נחקקה בלבבות רבים. הוא היה עמוד תווך, מגדלור של אנושיות, מקצועיות ואהבה. מורשתו אינה רק זיכרון של גיבור שנפל בקרב, אלא סיפור חיים שלם של אדם שבחר לחיות באור, להפיץ טוב, ולהיות שם בשביל כל מי שנזקק לו. הסיפור שלו הוא סיפורה של מלחמת התקומה, מלחמה שבה אנשים פשוטים הופכים לגיבורים מעצם מעשיהם, אהבתם, ונחישותם להגן על הבית. ולדימיר לוזה, רב-סמל מתקדם במילואים, נשאר בליבנו, סמל לגבורה אנושית, לאהבת הארץ, ולנצחון הרוח הישראלית. יהי זכרו ברוך.