ויטלי סקיפקביץ'

הקור הקר ברוסיה, אדמת הולדתו, היה זיכרון מעומעם, כמעט לא קיים, בנפשו של ויטלי. הוא נולד שם, בעיר רחוקה ומושלגת, ביום י"ח בשבט תשס"ב, שלושים ואחד בינואר שנת 2002, אך כמעט מיד לאחר מכן, עוד בטרם הספיק להבין את משמעות הצבעים והקולות סביבו, ארזו הוריו, ילנה ורוסלן, את חייהם הדלים והחלו במסע אל הלא נודע, אל הארץ החדשה, החמה, המובטחת. הם היו עולים חדשים, חדורי תקווה, ובידיהם החזיקו את ילדם הרך, עתידם כולו. הדרך הייתה ארוכה, רצופת חלומות וחששות, ריחות של מטוסים ותחנות אוטובוס, וקולות זרים שהתערבבו בתפילות שקטות. כשהגיעו לאריאל, העיר שהפכה לביתם, הייתה זו הקלה עצומה. האוויר הישראלי, גם אם עדיין קר בחורף, היה שונה בתכלית. הוא נשא עמו ריחות של אדמה יבשה, עשב ירוק ופריחה אביבית, והבטיח התחלה חדשה. כאן, בין גבעות השומרון המתעגלות, בבית קטן עם גינה קטנה, החל ויטלי סקיפקביץ' את חייו האמיתיים, את סיפורו. הוא גדל באריאל, ספג את שמש הקיץ הלוהטת ואת משבי הרוח הקרירים של החורף, את השקט המנומנם של שבת בצהריים ואת המולת השוק ביום שישי. הוריו הקפידו להעניק לו חום ואהבה, ללמד אותו את ערכי העבודה הקשה והכבוד ההדדי, את חשיבות המשפחה והחברות. הבית היה תמיד פתוח לחברים, לשכנים, למשפחה שהלכה והתרחבה, והוא ספג את האווירה הזו, של נתינה וקבלה, של קהילה תומכת, לתוך נשמתו הצעירה.

כבר מילדותו בלט ויטלי ביופיו, ילד עם עיניים כחולות וחיוך כובש שהמיס את לב כולם. לא היה צורך במילים רבות כדי להבין את כוונותיו הטובות; חיוכו לבדו היה מספיק. הוא היה ילד שקל לאהוב, כזה שתמיד מצא את הצד החיובי בכל דבר, גם כשהתאמץ לטפס על סלע גבוה ונפל, או כשמשחק כדורגל הסתיים בהפסד כואב. הוא קם, ניער את האבק מבגדיו, ומיד הציע לחבר שיעזור לו לאסוף את הכדור שהתגלגל רחוק. טוב ליבו לא היה רק תכונה, אלא דרך חיים של ממש. הוא היה הראשון להושיט יד, האחרון להתלונן. כשהיה ילד קטן ב"אורט יובלי אריאל", חטיבת הביניים שבה למד, זכרו אותו המורים כילד שקט אך נוכח, כזה ששם לב לפרטים הקטנים, שראה את חבריו גם כשהיו שקופים לאחרים. אם מישהו שכח את ארוחת הצהריים שלו, ויטלי היה שם, מוכן לחלוק את הכריך שלו בלי היסוס, בלי לצפות לתמורה. "קח, לי יש מספיק," היה אומר בחיוך רחב, ומגיש חצי מהשניצל בלחמנייה שאימו הכינה באהבה. הוא היה קשוב, אמפתי, ותמיד בחר בטובתו של האחר לפני טובתו שלו. זו לא הייתה הקרבה גדולה, אלא שרשרת אינסופית של בחירות קטנות, יומיומיות, שבנו את אופיו המיוחד והפכו אותו לאהוב כל כך על כל מכריו, מילדי הגן ועד המורים בחטיבה.

השנים חלפו, ועם בגרותו של ויטלי, נחשף עולם חדש של תשוקות שפעפעו בתוכו. הים, בעיקר, קרא לו. הוא לא היה רק מקום לרחצה או בילוי, אלא מרחב של חופש, של אתגר, של רוגע שאין כמותו. כשהגיע לגיל התיכון, הבחירה ב"בית הספר לקציני ים עכו", מחזור ס"ה, הייתה טבעית עבורו, כמעט בלתי נמנעת. הוא עזב את ביתו באריאל, את הנוף המוכר של הגבעות, ועבר לחיות על חוף הים, בין קירות אבן עתיקים וריח מלוח של מים וגופרית. שם, בין מסדרונות בית הספר, למד את רזי הימאות, את קריאת המפות הימיות, את קשירת הקשרים המורכבים, ואת ההתמודדות עם כוחו העצום של הים. הוא אהב לצלול, את השקט העמוק שמתחת לפני המים, את הכחול האינסופי שמקיף אותך מכל עבר, את תחושת הריחוף המרגיעה והמרהיבה. כל צלילה הייתה עבורו מסע אל עולם אחר, עולם של שקט וחשיבה צלולה, שבו רק קצב הנשימה מלווה אותך. הוא אהב גם לשוט, את הרוח הממלאת את המפרשים, את תחושת העוצמה והשליטה, אך גם את הענווה אל מול כוחות הטבע. הוא החל בתהליך הוצאת רישיון לסקיפר, חלם על ימים שלמים בלב ים, כשהוא מנווט את דרכו בעזרת הכוכבים והמצפן, מוקף במים כחולים ובשמיים פתוחים. הים היה בשבילו יותר מתחביב; הוא היה מורה, חבר, מקום מפלט.

אבל ויטלי לא היה רק איש ים. הוא היה גם איש אדמה, איש נוף, איש של חברים. הוא אהב את הארץ בכל נימיו, לא באהבה מליצית, אלא באהבה פשוטה, יומיומית, של מי שמחובר לכל פינה בה. כשהיה חוזר הביתה מאלף פעילויות הים בעכו, היה מוצא נחמה בחברת חבריו. הם היו נפגשים בקביעות, אורזים פק"ל קפה – פינג'אן, גזייה קטנה, קפה שחור משובח – ונוסעים למקומות הכי יפים בארץ. לא היו אלה טיולים מתוכננים מראש, אלא ספונטניות טהורה, חיפוש אחר פינת חמד שקטה, נוף עוצר נשימה. שניים מהמקומות האהובים עליו היו חוות יאיר בשומרון וחוף דור. בחוות יאיר, היו מתיישבים על סלע גדול, משקיפים על נוף עוצר נשימה של גבעות ירוקות מתפתלות, עצי זית עתיקים ושמיים רחבי ידיים. רעש הגזייה המבעבעת היה מתערבב ברוח הקלה ששרקה בין העצים, וריח הקפה התפשט באוויר הצלול. שם, סביב כוסות הקפה המהבילות, היו מדברים על החיים. על אהבות ראשונות, על חלומות גדולים, על קשיים קטנים, ועל כל דבר שעל ליבם. צחוקם היה מתגלגל במורד הגבעות, ועיניהם היו נחות על האופק, סופגות את השקט והיופי. "תראה איזה יופי, אחי," היה אומר לחברו, מצביע על השמש השוקעת שצבעה את השמיים באדום-כתום עז. "יש לנו כל כך הרבה ממה ליהנות פה, לא צריך כלום מעבר לזה."

חוף דור, לעומת זאת, הציע סוג אחר של שלווה. שם, כפות רגליו היו שוקעות בחול הרך, והגלים היו מלטפים את רגליו בקצף לבן. רעש הגלים המתנפצים על החוף היה קצב קבוע ומרגיע, וריח המלח באוויר היה מנקה את הראש. היו יושבים שעות על החוף, מדליקים מדורה קטנה עם ענפים יבשים שאספו, צופים בלהבות המרקדות משתקפות בעיני חבריו. שם, מול הים האינסופי, חלם ויטלי את חלומותיו הגדולים ביותר. חלום אחד בלט מעל כולם: להיות לוחם ביחידת עילית, להגן על הארץ הזו שכל כך אהב. זה לא היה רק רצון להרפתקה, אלא תחושה עמוקה של אחריות, של שליחות. הוא דיבר על זה עם חבריו, על הרצון לתרום, להיות משמעותי, להוכיח לעצמו ולעולם את יכולותיו. הוא ידע שזה ידרוש מאמץ אדיר, הקרבה גדולה, אבל הוא היה נחוש. "אני חייב לנסות," אמר פעם לחבר, כשהם ישבו על חוף דור, "אני לא אהיה שלם אם לא אעשה את זה. זה החלום שלי, להגן על המקום הזה שנתן לי כל כך הרבה." חבריו הבינו, הם ראו את הניצוץ בעיניו, את הנחישות הבלתי מתפשרת.

השירות הצבאי היה עבור ויטלי לא רק מטרה, אלא פסגת שאיפותיו. הוא שאף גבוה, אל היחידות המובחרות ביותר. תחילה, השתתף בגיבוש לשייטת 13, יחידת הקומנדו הימי הנודעת. הגיבוש היה מפרך, פיזי ונפשי, דחף את המועמדים אל קצה גבול היכולת. ימים ארוכים של אימונים תחת לחץ, ריצות אינסופיות בחול טובעני, שחייה בים סוער, ומבחני כושר מנטלי שבדקו את החוסן הפנימי. ויטלי נתן את כולו, דחף את גופו מעבר לכאב, את רוחו מעבר לייאוש. הוא זחל בבוץ, סחב אלונקות, התמודד עם קור עז ועייפות מתישה. הוא ראה חברים נושרים אחד אחרי השני, אבל הוא המשיך, נחוש להצליח. למרות המאמץ העילאי, הוא לא עבר את הגיבוש. האכזבה הייתה גדולה, צורבת, אך לא שיתקה אותו. הוא לא התייאש, כי ידע שדרכו לא תמה. הוא הופנה ליחידת עילית אחרת, יחידת "אגוז", יחידת הקומנדו של זרוע היבשה. זה היה אתגר חדש, הזדמנות שנייה, והוא תפס אותה בשתי ידיים. הוא זומן למיונים ליחידה, ושם, בניגוד לגיבוש הקודם, הוא הצליח להביא לידי ביטוי את כל תכונותיו: את החוסן הפיזי, את היכולת לנווט, את השקט הנפשי תחת לחץ, ואת טוב ליבו שהפך אותו לחבר צוות אהוב. הוא עבר את המיונים בהצלחה, וההודעה על קבלתו התקבלה בהתרגשות עצומה. זה היה רגע של ניצחון אישי, של הגשמת חלום. הטלפון להורים היה מלא גאווה, קולו נסדק מעט כשאמר: "אמא, אבא, התקבלתי לאגוז. אני לוחם."

ביום 10.12.2020, התגייס ויטלי לצה"ל. היום הזה סימן את תחילתו של פרק חדש ומשמעותי בחייו. הוא נפרד מהוריו ואחותו בחיבוק חזק, עלה על האוטובוס הצבאי, והצטרף לשורה ארוכה של צעירים נחושים. גילוח השיער, קבלת המדים, והמעבר החד מהחיים האזרחיים המוכרים אל המסגרת הצבאית הנוקשה היו חוויה מטלטלת. אבל ויטלי התאקלם במהירות. הוא מצא את מקומו בין חבריו לצוות, בנה קשרים עמוקים של אחווה ורעות, שהלכו והתחזקו עם כל מסע מפרך, כל אימון מתיש, וכל לילה לבן בשטח. הוא שירת כלוחם בחיל רגלים, ביחידת אגוז – יחידת הקומנדו המיוחדת של זרוע היבשה. האימונים היו אינטנסיביים, דרשו ממנו יכולות פיזיות ומנטליות יוצאות דופן. הוא למד לחימה בשטחים מורכבים, ניווט בתוואי שטח קשים, שימוש במגוון כלי נשק, ותורות לחימה מתקדמות. הוא לקח חלק בפעילויות מבצעיות שונות להגנה על המדינה, לאורך הגבולות ובתוך השטחים, בכל מקום שבו נדרשה נוכחות יחידת הקומנדו. כל פעילות, כל אימון, כל משימה, הייתה עבורו חלק מהגשמת החלום, חלק מהשליחות.

ביחידה, ויטלי קיבל תפקידים קריטיים ובעלי אחריות עצומה: קלע חוד ונווט. להיות קלע חוד פירושו להיות החוד של הכוח, הראשון שנע בשטח, שעיניו סורקות כל פינה, שאצבעו על ההדק, מוכן לכל תרחיש. זו הייתה עמדה שדרשה אומץ לב יוצא דופן, ערנות בלתי פוסקת, וקור רוח תחת אש. הוא היה זה שהלך ראשון, שהוביל את הצוות אל הלא נודע, אל הסכנה. התפקיד השני, נווט, היה לא פחות חשוב. הוא היה המצפן האנושי של הצוות, זה שקרא את המפות, זיהה את תוואי השטח, וחישב את הדרך המהירה והיעילה ביותר ליעד. ויטלי בלט כנווט מצטיין. הוא ידע לקחת את הצוות בדיוק בנתיב ההתקדמות הנכון, גם בחושך מוחלט, גם בתנאי שטח קשים ומבלבלים. חבריו סמכו עליו בעיניים עצומות, ידעו שאם ויטלי מוביל, הם יגיעו בדיוק לאן שצריך, בזמן המהיר ביותר. "סמוך על ויטלי, הוא רואה גם בחושך," היה אומר עליו אחד מחבריו לצוות. "הוא מכיר כל אבן וכל שיח כאילו נולד פה." העשייה שלו בשירות גרמה לו לסיפוק מלא. הוא הגשים את חלומו, והיה מספר בגאווה על שירותו, על חבריו, על המשימות המאתגרות. קולו היה מתמלא התרגשות כשתיאר מבצע לילי, את המתח באוויר, את התיאום המושלם בין הלוחמים, ואת הסיפוק העצום בסיום המשימה. הוא היה לוחם בכל רמ"ח איבריו, גאה בתרומתו למדינה, וחדור תחושת ייעוד עמוקה.

גם בתוך המסגרת הצבאית התובענית, ויטלי לא ויתר על חלומותיו ותכניותיו לעתיד. הוא תמיד חשב קדימה, חרש מזימות, ושאף לפתח את עצמו. במהלך שירותו, הוא אפילו החל לפתח עסק קטן, עדות ליזמות ולרוח העצמאית שבו. פרטי העסק נשמרו בסוד, אולי בשל אופי שירותו, אך עצם העובדה ששילב את זה עם הדרישות הבלתי מתפשרות של יחידת קומנדו מעידה על יכולותיו הארגוניות והמוטיבציה הבלתי נלאית שלו. הוא ראה בעסק הזה דרך להבטיח את עתידו הכלכלי, לאפשר לעצמו את החופש וההגשמה שכל כך אהב. אחרי השחרור, תכנן ויטלי לטייל במזרח הרחוק, בתאילנד ווייטנאם. הוא דמיין את החופים הזהובים של תאילנד, את השווקים ההומים, את המקדשים העתיקים. הוא חלם על טרקים בהרים הירוקים של וייטנאם, על מפגש עם תרבויות חדשות, על הרפתקאות שיצרו חוויות בלתי נשכחות. "אני חייב לראות עולם," אמר לאחותו באחת השיחות, "לפתוח את הראש, לחוות דברים חדשים לפני שאני צולל חזרה לעסק ולחיים האמיתיים." הוא תיאר לה את המקומות שבהם יבקר, את האוכל שיטעם, את האנשים שיפגוש. החלומות הללו היו מנוע נוסף שהניע אותו בשירותו, מעין אופק מזהיר שהמתין לו בסיום הדרך.

ואז הגיעה שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. הבוקר החל ככל בוקר חג אחר בישראל, מנומנם, שקט, אוויר הסתיו המרענן מבטיח יום יפה. השעה הייתה שש וחצי בבוקר כשארגון הטרור חמאס מרצועת עזה פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. השקט נשבר באחת על ידי מטחי רקטות אדירים, צפירות אזעקה מייללות, וקולות ירי שהלכו והתקרבו. זו לא הייתה עוד הסלמה שגרתית; זו הייתה מלחמה. הטלפון של ויטלי, כמו של אלפי לוחמים אחרים, החל לרטוט בטירוף עם הודעות וואטסאפ מהירות, קצרות, בהולות: "הקפצה!", "כל הכוח לנקודת איסוף!", "האירוע חמור – להתייצב מיד!" הוא קפץ מהמיטה, ליבו הולם בחזקה. לא היה לו זמן להיפרד כראוי. חיוך אחרון להוריו, חיבוק חטוף לאחותו, "אני יוצא, תשמרו על עצמכם," אמר בקול שקט אך נחוש, ויצא אל הלא נודע. הוא ידע בדיוק מה מצופה ממנו, מה תפקידו, והוא לא היסס לרגע.

הדרך דרומה, אל עבר עוטף עזה הבוער, הייתה מתוחה ומלאת חששות. המראות מהדרך, כלי רכב שרופים, עשן מתמר, קולות ירי ופיצוצים, רק חיזקו את ההבנה שהם נכנסים לזירת קרב איומה. ויטלי והמחלקה שלו הוקפצו לקיבוץ כיסופים, אחד היישובים הראשונים שהותקפו. הם הגיעו לקיבוץ בשעות הצהריים, כשהקרבות עדיין השתוללו במלוא עוזם. האוויר היה ספוג בריח שריפה, אבק ואבק שריפה, וקולות הירי והצעקות מילאו את החלל. המחלקה התפצלה במהירות לשני צוותים – צוות אחד נשאר בקיבוץ כדי להילחם במחבלים ולחלץ תושבים, ואילו הצוות השני נע לעבר מוצב כיסופים הסמוך. ויטלי נשאר בקיבוץ, יחד עם חבריו, והצטרף מיד לקרבות העזים. הוא נע במהירות ובקור רוח בין הבתים הבוערים, תחת אש תופת, מחפש מחבלים ומחלץ תושבים מבוהלים שנותרו לכודים בבתיהם. הוא השתמש ביכולותיו כקלע חוד, מטהר בתים, ומוביל את הכוח בנתיבים מוכרים ולא מוכרים, תוך ניצול כל פינה וכל מחסה. "יש פה עוד מישהו?" צעק אל תוך חדר חשוך, קנה הנשק שלו מונח קדימה, מוכן לכל תרחיש. "אנחנו באים לחלץ אתכם, צאו החוצה!"

הלחימה הייתה קשה ואכזרית. מחבלים התחבאו בכל פינה, ירו מכל עבר, והמטרה הייתה ברורה: להגן על תושבי הקיבוץ, על אזרחים חפים מפשע. ויטלי וחבריו נלחמו באומץ לב עילאי, נעים מבית לבית, מסמטה לסמטה, כשהם מטהרים את הקיבוץ ממחבלים. בשיא הקרבות, במהלך חילופי אש עזים, נפגעו מפקד היחידה וארבעה לוחמים נוספים, ובהם ויטלי. הפגיעה הייתה קשה, אך גם ברגעים אלו, כשהכאב חדר לעצמותיו והדם החל לזרום, הוא לא נכנע. כוח רצון עילאי והכשרה ממושכת נכנסו לפעולה. למרות הפגיעה, ויטלי המשיך לתפקד באופן מלא. הוא סירב להתמוטט, סירב לוותר. הוא המשיך לכוון את הכוח, קולו אולי נסדק מכאב, אך נחוש, צלול וברור. "קדימה, ימינה! תפוס מחסה שם! אני רואה אותם!" צעק, מצביע על מקור הירי, עיניו עדיין סורקות את השטח בחריפות, ממוקדות במשימה. הוא דאג לחבריו הפצועים, ווידא שהם מקבלים טיפול ראשוני, תוך כדי שהוא ממשיך להילחם. רק כאשר לא נותרה לו ברירה, הוא פונה יחד עם חבריו שנפגעו לאחד הבתים, שם ניסו להעניק להם טיפול רפואי ראשוני, להדמם את הפצעים, ולהמתין לחילוץ.

הזמן בבית המוגן היה ארוך ומורט עצבים. קולות הקרב בחוץ לא פסקו, והפצועים דיממו. ויטלי, למרות מצבו הקשה, ניסה לשמור על רוח לחימה, לחזק את חבריו. "אנחנו נצא מזה," לחש לאחד מהם, לוחץ את ידו. "אנחנו חזקים." מאוחר יותר, כשהחילוץ התאפשר, הוא הובא לנקודת כינוס מאובטחת ליד כיסופים, ומשם הועבר במהירות לבית החולים "סורוקה" בבאר שבע. הצוותים הרפואיים נלחמו על חייו, עשו כל שביכולתם, אך פצעיו היו אנושים. ביום כ"ג בתשרי תשפ"ד, ביום שבת הארור ההוא, 7 באוקטובר 2023, נקבע מותו של רב-סמל ויטלי סקיפקביץ'. הוא היה בן עשרים ואחת בלבד בנופלו. העולם כולו נעצר לרגע. החיוך הכובש, טוב הלב, האופטימיות הבלתי מתפשרת, האהבה לים ולארץ, החלומות על תאילנד ווייטנאם, העסק הקטן שתכנן לפתח – כל אלה נקטעו באחת, באכזריות בלתי נתפסת. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין ברקן, מוקף באדמת השומרון שכה אהב, כשהוא מותיר אחריו הורים שבורי לב, אחות כואבת, וחברים המומים.

החלל שנותר אחרי ויטלי היה עצום, בלתי ניתן למילוי. קול צחוקו שנדם, חיוכו שאיננו עוד, חוכמתו ושלוותו שנעלמו. אך יחד עם הכאב העמוק, נותרה גם מורשתו. מורשת של אהבת חיים עזה, של נתינה אין קץ, של אומץ לב וגבורה שאינם תלויים במילים גדולות, אלא במעשים. במכתב האחרון שהשאיר, מכתב שהתגלה רק לאחר נפילתו, כתב ויטלי מילים שמסכמות את כל מה שהיה: "תכלס החיים שלי היו ממש טובים ולא הייתי משנה שום דבר בהם. הדרך תמיד היית נכונה גם אם אחרים ראו בה כטעות, אני עשיתי הכול בדרך שלי נהניתי ולמדתי מהטעויות... סך הכול היה לי חיים ממש ממש מיוחדים ונהניתי מכל יום בחיי". מילים אלו, שנכתבו מתוך ענווה ואופטימיות טהורה, הפכו למצבה רוחנית, לעדות חיה לרוחו של ויטלי. הן לא היו מילות פרידה של אבל, אלא הצהרת אהבה לחיים, כפי שחווה אותם, במלוא עוצמתם ויופיים, גם אם קצרים היו.

משפחתו וחבריו, שסירבו לתת לזיכרו של ויטלי לדעוך, הקימו לזכרו פינה ב"חוות יאיר" שבשומרון, המקום שבו נהג לשבת עם חבריו, לשתות קפה ולהתבונן בנוף. זוהי פינה שקטה, מוקפת עצי זית, עם ספסל אבן ושולחן קטן. שם, ריח הקפה השחור עדיין מרחף באוויר, וקולות הצחוק והשיחות על החיים מהדהדים בשקט. חברים מגיעים לשם, מדליקים נר זיכרון, שותים כוס קפה, ומספרים לוויטלי, כאילו הוא עדיין שם, את כל מה שקרה מאז. "היי ויטלי, הגענו שוב," לוחש אחד מהם, מניח ידו על האבן הקרה. "הנוף נשאר בדיוק כמו שאהבת, וקפה, כמובן." המקום הזה, שספג כל כך הרבה רגעים של שמחה ושלווה, הפך למקדש קטן של זיכרון, למקום שבו אפשר להרגיש את נוכחותו, את רוחו האופטימית שעדיין חיה. להנצחתו, הוקם גם עמוד באינסטגרם, "remember\_vitaly\_s", שמחבר בין כל מי שאהב אותו, ומאפשר לשתף תמונות, סיפורים וזיכרונות, ובכך להמשיך להפיץ את אורו ואת סיפורו. ויטלי סקיפקביץ' נפל כגיבור, מגן על ביתו ועל עמו, אך סיפורו אינו סיפור של סוף, אלא סיפור של חיים, של אהבה, ושל מורשת שתמשיך לחיות ולהאיר, ולהיות חלק בלתי נפרד מהתקומה הישראלית. הוא היה אדם שחי כל יום במלואו, נתן את כולו, וגם ברגעיו האחרונים, בחר להגן על הערכים שבהם האמין. זכרו יהיה חרוט לעד בלב הארץ והעם.