ולרי צ'פונוב

האור העמום של יום חורף בסיביר, כפור חודר עצמות ורחש של עצי אשוח עמוסי שלג – אל תוך המציאות הקפואה הזו נולד ולרי צ'פונוב ביום ט' בטבת תשנ"א, עשרים ושישה בדצמבר 1990. הוא היה בנם של ז'אנה, תינוק קטן ועטוף היטב, שהביא חום וצבע לביתם הפשוט באותה פינה נידחת ברוסיה. ילדותו המוקדמת עברה עליו בחיקה החם של אמו, מוקף באהבה ובשגרה המוכרת של משפחה שהתקיימה באזור שבו החורפים ארוכים והקיץ קצר וחולף. הוא למד ללכת על רצפות עץ חורקות, לרוץ בחצר המושלגת ולהתפעל מהאדים שעלו מפיו בכל נשימה קרה, ילד סקרן שעיניו הגדולות קלטו כל פרט בסביבתו. הזיכרונות הראשונים שלו היו ודאי מריח הקרקע הרטובה באביב, מצחוקה של אמו כשהיה מנסה לצייר על קירות הבית, ומאותם משחקים פשוטים שילדים ממציאים לעצמם כשמסביב אין הרבה, אבל יש אינסוף דמיון.

אך השלווה הזו התנפצה ביום אחד, כשהיה רק בן חמש. אמו, ז'אנה, נפטרה והותירה חלל עצום, בלתי נתפס בנפשו של ילד כה רך. העולם שהכיר התהפך ברגע, והוא נותר עם כאב עמוק ובלבול מול היעדרותה הפתאומית. לתוך הריק הזה נכנסה אירנה, דודתו, אישה חמה ומלאת נתינה, שהחליטה לאמץ אותו לחיקה ולגדל אותו כבן נוסף שלה. הבית שלה הפך לביתו, ושני ילדיה הביולוגיים – בני דודים שהפכו לאחים – היוו עבורו עוגן במציאות החדשה. אירנה לא רק העניקה לו קורת גג, אלא מילאה בחייה את התפקיד החשוב ביותר – היא הפכה לדמות אם עבורו, עוטפת אותו באהבה, מטפחת את רוחו ומלמדת אותו את יסודות החיים. היא הייתה שם בשבילו, קשובה לצרכיו, מחבקת אותו כשהיה עצוב, ומחזקת אותו כשהיה צריך אומץ. בביתה הוא למד מחדש לצחוק, לשחק, להרגיש שייך ואהוב, גם אם הצל של האובדן עדיין ריחף מעל. הוא גדל להיות ילד סקרן ופעיל, שלא פחד לדחוף את הגבולות, תכונה שהלכה והתפתחה בו עם השנים, והתבטאה כבר בגיל צעיר באהבה שלו לספורט הרחוב "פארקור", לטיפוס ולניתורים, לתחושת האדרנלין של התגברות על מכשולים פיזיים.

כעבור כשלוש שנים, כשוולרי היה כבן שמונה, קיבלה אירנה החלטה שתשנה את מסלול חייהם: לעלות לישראל. היא ארזה את חייה ואת ילדיה, והם עזבו את הקור הסיבירי לטובת חום הים התיכון והבטחה לחיים חדשים. ולרי נשאר בינתיים עם סבתו, ממתין בתקווה לאיחוד משפחתי. חודשים ספורים של ציפייה עברו, ואז הגיע הרגע המיוחל – ולרי וסבתו הצטרפו לאירנה ולילדיה בישראל. הם קבעו את משכנם בנתניה, עיר על שפת הים, ובאותו רגע נפתח פרק חדש ומרגש בחייו של הילד הצעיר. המעבר מסיביר הקפואה לנתניה שטופת השמש היה הלם תרבותי וחושי. ריח הים, צבעי החול, השפה העברית המתגלגלת בין הסמטאות, קצב החיים השונה – כל אלה הציפו אותו בחוויה עזה. הוא נרשם לבית הספר, ולמרות הקשיים הראשוניים עם השפה וההסתגלות לחברה חדשה, הוא צלל לתוך המציאות הישראלית בכל כוחו. אירנה והסבתא היו שם כדי לתמוך בו, להסביר, לתרגם, ולעזור לו למצוא את מקומו. הוא למד עברית במהירות, קלט את המנהגים והתרגל לאקלים, ומצא נחמה וריגוש במרחבים הפתוחים של העיר ושל חוף הים. אהבתו לים, שתלווה אותו כל חייו, החלה להתפתח כבר אז, כשגילה את החופש שברכיבה על גלים, את השקט של השקיעות ואת האנרגיה המתפרצת של הגלים.

שנות הילדות המאוחרות והנעורים בנתניה עיצבו את ולרי לאדם שהיה. הוא התגבר על הקשיים, סיים את לימודיו בהצלחה, וכל העת שמר על חיוך כובש ועל אופטימיות בלתי מתפשרת. הוא היה נער שאפתן, סקרן, ובעל נשמה רחבה, שאהב לחיות את החיים וליהנות מכל רגע. האהבה שלו לאקסטרים ולספורט אתגרי לא דעכה, אלא רק התחזקה. הוא המשיך להתאמן בפארקור, קפץ מעל מעקות, טיפס על קירות ונחת בקלילות, תמיד עם תחושה של חופש ושל התגברות. האופנועים הפכו לתשוקה נוספת, והוא מצא בהם את השילוב המושלם בין אדרנלין למהירות, בין הרוח בפנים לתחושת השליטה. הוא היה מוכר בשכונה כנער טוב לב, שתמיד היה מוכן לעזור, שחיוכו היה הדבר הראשון שראו בו, ושהצליח לרכוש חברים בקלות בזכות אישיותו הכובשת. הוא למד בתיכון בנתניה, וגם שם בלט ביכולתו להתחבר לאנשים, להנהיג בחיוך ולהפיץ סביבו אווירה טובה. הוא לא היה מסוג האנשים שהתחמקו מאחריות; להיפך, הוא תמיד לקח על עצמו משימות, אם זה בארגון אירועי חברה או בעזרה לחברים בלימודים, ותמיד עשה זאת עם מסירות ואכפתיות.

בנובמבר 2010, כשהגיע זמנו, התגייס ולרי לצה"ל. עבורו, השירות הצבאי לא היה רק חובה, אלא דרך נוספת לתרום, להתפתח ולהיות חלק ממשהו גדול יותר. הוא החל את מסלול ההכשרה ללוחמים בחטיבת הנח"ל, חטיבת חי"ר יוקרתית. הטירונות הייתה מאתגרת, פיזית ונפשית, מלאה באבק, בבוץ, בשעות שינה מעטות ובמסעות מפרכים. הוא למד לזחול בשדות קוצניים תחת שמש קופחת, לירות במטווחים עד שהאצבעות כאבו, ולהסתגל לשגרת צבא קשוחה. אך גם שם, תחת לחץ, בלט ולרי ביכולתו לשמור על אופטימיות, לחייך, ולתמוך בחבריו לנשק. הוא היה זה שתמיד מצא את ההומור במצבים הקשים, שהיה מוכן לחלוק את המנה האחרונה שלו, ושהצליח להפיח תקווה גם כשהכוחות אזלו. בתום המסלול המפרך, שובץ ולרי לתפקיד לוחם בגדוד "בזלת" (גדוד 50) של חטיבת הנח"ל, שם שירת שירות מלא ומשמעותי. הוא היה לוחם מסור, מקצועי, שתמיד עמד במשימותיו בגבורה ובאחריות. הוא השתתף בפעילויות מבצעיות, שמר על גבולות המדינה והיה חלק בלתי נפרד מהמערך הביטחוני. החוויות שצבר שם, הקשרים שיצר עם חבריו לפלוגה, והאחריות שחש על כתפיו, עיצבו אותו עוד יותר. הוא למד מהי משמעת, מהי עבודת צוות, ומהו הערך העליון של הגנה על הבית.

לאחר שחרורו מהשירות הסדיר, ולרי לא ניתק את הקשר עם הצבא. הוא שובץ לשירות מילואים בגדוד 9308 של חטיבת "אלון" (228), שם מצא את ייעודו בתור קצין הרכב של הגדוד. מדובר בתפקיד מפתח, המצריך אחריות רבה, יכולות ארגון וניהול, ובעיקר – יחסי אנוש מצוינים. ולרי ניגש לתפקיד הזה בדיוק עם אותה גישה חמה ומלאת מסירות שאפיינה אותו בכל תחומי חייו. הוא לא היה רק מפקד, אלא מודל לחיקוי, דוגמה אישית עבור חייליו. הוא ראה בכל אחד מהנהגים שלו אדם שלם, עם צרכים, חששות וכישרונות, ותמיד דאג לטובתם. הוא ידע בדיוק איך לדבר איתם, איך להניע אותם למצוינות, ואיך ליצור אווירה של אמון הדדי. בסגנון הפיקוד הייחודי שלו שולבו מנהיגות טבעית עם מחויבות עמוקה. הוא בנה את מחלקת הנהגים ליחידה מגובשת ומקצועית, שהונעה על ידי תחושת שליחות אמיתית. הנהגים שלו סמכו עליו בעיניים עצומות, ידעו שתמיד יגבה אותם, ושהוא לעולם לא יבקש מהם דבר שלא היה עושה בעצמו. הם העריכו את מקצועיותו, את נחישותו, ואת שאיפתו הבלתי מתפשרת ללכידות אמיתית וכנה בתוך הצוות. דמותו של ולרי כמפקד הותירה חותם עמוק על כל מי שזכה לשרת לצידו, והוא נצרב בזיכרונם כעמוד תווך, כחבר, וכאח לנשק.

במקביל לחייו הצבאיים במילואים, ולרי בנה לעצמו חיים אזרחיים עשירים ומלאי פעילות. בשנת 2012, כשהיה בן עשרים ואחת, פגש את אביגל. הקשר ביניהם היה מיידי, עמוק וסוחף. "ישר ידעתי שתהיה בעלי", ספדה לו אביגל לימים, "ישר הרגשתי שאתה שלי לנצח, אהבה ראשונה יחידה ואחרונה שלי". הם יצאו יחד, בנו את הקשר שלהם אט אט, מלווים זה את זו בכל צעד. החיוך הכובש שלו, האופטימיות הבלתי נלאית שלו, הלב הרחב והנתינה האינסופית, כבשו את ליבה של אביגל, והיא מצאה בו את שותף חייה המושלם. הם היו בלתי נפרדים, צוחקים, מטיילים, חולמים יחד. שש שנים של אהבה וזוגיות הובילו אותם אל חופתם, ובשנת 2018 נישאו ולרי ואביגל. הם בנו את ביתם בשכונת "האגמים" בנתניה, קן חם ואוהב, שבו גידלו את שני ילדיהם המקסימים – ליאם סופיה וריף אברהם. ולרי היה אב מסור ואוהב, שכל רגע פנוי שלו הוקדש לילדיו. הוא שיחק איתם, חיבק אותם, הקריא להם סיפורים לפני השינה, וחלם עבורם עתיד מזהיר. הוא היה גם בן זוג נפלא, קשוב, תומך, שותף אמיתי לדרך, שדאג תמיד שאביגל תרגיש אהובה ומוערכת. הקשר שלו עם משפחתה של אביגל היה מיוחד במינו. הוא נכנס למשפחה והפך מיד לחלק בלתי נפרד ממנה, עד כדי כך שגם כשהיו רבים, אביגל הייתה צוחקת שהוריה אוהבים אותו יותר מאשר אותה. הוא היה להם כבן נוסף, והם ראו בו דוגמה ומופת.

בחיים האזרחיים, ולרי היה אדם יצירתי ובעל יוזמה, שאהב לעבוד עם הידיים וליצור דברים יפים. בבעלותו היה עסק להכנת וילונות בהתאמה אישית, שם הפגין דיוק, חוש אסתטי ויכולת להבין את רצונות לקוחותיו. הוא היה יושב עם בדי הבד, מתכנן את התפירה, גוזר ומעצב, ומוציא תחת ידיו וילונות שהוסיפו חן ויופי לבתים רבים. מעבר לכך, הוא עסק בתחום נוסף שאהב במיוחד – הוא ניהל מספרה קטנה וחמה בביתו. ולרי אהב להתעסק בשיער, וכישרונו ניכר בכל תספורת. הוא לא היה סתם ספר; הוא היה איש שיחה מרתק, ששילב את מקצועיותו עם אישיות כובשת. רבים מאלו שהגיעו אליו להסתפר, מצאו את עצמם נשארים הרבה אחרי שהתספורת הסתיימה, יושבים איתו במרפסת הבית, משוחחים על החיים ושותים בירה קרה. המספרה שלו הפכה למרכז חברתי קטן, מקום מפגש של חברים ושכנים, שבו חיוכו הכובש וראיית העולם האופטימית שלו כבשו את לבבות כולם. הוא היה קשוב, מייעץ, ובעיקר – מפיץ שמחת חיים. העיסוק בשיער היה אהבה אמיתית עבורו, והוא תמיד דאג שגם הבלורית שלו תהיה מסודרת למשעי. רעייתו סיפרה כי למילואים היה הולך תמיד עם פן, גם אם היה במקומות ללא חשמל, דוגמה קטנה אך משמעותית לאהבתו לחיים, לסגנון, ולשמירה על הופעה מסודרת, גם בתנאים הקשים ביותר.

הים נשאר אהבה גדולה בחייו של ולרי. בקיץ, הוא לא היה מוותר על בילוי בים עם חברים ומשפחה. הוא אהב את חול הזהב, את רעש הגלים המרגיע, את תחושת החופש שבים. הוא היה זה שתמיד ארגן את המפגשים, מביא איתו מצב רוח טוב, מוזיקה ובירות קרות, ודואג שכולם ייהנו. הים היה בשבילו מקום של שקט ושל התחדשות, מקום שבו יכול היה לשחרר את כל הלחצים ולהיות פשוט ולרי – מלא שמחת חיים, עם החיוך שהיה החלק הכי בולט בו. בנוסף, הוא המשיך לטפח את אהבתו לתחום האופנועים והאקסטרים. רכיבה על אופנוע לא הייתה רק תחביב עבורו, אלא דרך חיים. הוא אהב את תחושת הרוח על הפנים, את מהירות הכביש, ואת האחווה עם קהילת הרוכבים. הוא השתתף ברכיבות משותפות, דאג תמיד לאופנוע שלו, ונהנה מכל רגע על שני גלגלים. הוא לא פחד מכלום, זו הייתה תכונה שאפיינה אותו מילדות ועד בגרות. הוא חי את החיים במלואם, חווה כל רגע בעוצמה, ושאף תמיד לריגושים ולחוויות חדשות.

ואז הגיע אותו בוקר ארור, שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, ושקט של חג עטף את הארץ. השקט הזה התנפץ באחת כשארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה כיסה אזורים נרחבים בארץ, ובחסות החיפוי האווירי, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, ועל מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים. הם פשטו על בסיסי צה"ל, טבחו באזרחים חפים מפשע בבתיהם ובמכוניותיהם, ביצעו פשעים כבדים, חטפו מאות ישראלים לרצועת עזה, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, בניסיון נואש להגן על אזרחי המדינה. הבוקר הזה, שאמור היה להיות יום חג שמח, הפך בן רגע לבוקר שחור, לנקודת אל-חזור, והחל מלחמה.

ולרי, עם כל המסירות והאחריות שאפיינו אותו, לא היסס לרגע. הוא הבין מיד את גודל השעה, את הסכנה המרחפת מעל הבית. הוא התייצב לשירות המילואים מיד בפרוץ המלחמה, ללא שאלות, ללא התלבטויות. הוא נפרד מאביגל ומהילדים בחיבוק חזק, עם הבטחה שיחזור במהרה, אולי מנסה להסתיר את הדאגה בעיניו מול פניהם התמימות. הנסיעה לבסיס הייתה מתוחה ומלאת מחשבות. הוא ידע לאן הוא הולך, ידע מה מצופה ממנו, ובעיקר – ידע מדוע הוא עושה זאת: כדי להגן על המשפחה שלו, על החברים שלו, על הבית שלו. מרגע שהגיע ליחידתו, הוא החל להוביל את צוותו במגוון המשימות שאליהן נשלחו. הוא שירת במשך חודשים ארוכים, תחת איום מתמיד, בעבודה סיזיפית אך קריטית, ותרם רבות למאמץ המלחמתי ולהגנת המולדת. יחידת הרכב שלו הייתה עורק החיים של הגדוד, והוא דאג שהגלגלים ימשיכו להסתובב, שהציוד יגיע ליעדו, ושהחיילים יהיו בטוחים בדרכים. הוא היה שם, עם החיוך שלו, מעודד, תומך, מקצועי, גם כשהעייפות והדאגה נתנו את אותותיהן. הוא היה עוגן של יציבות ואחריות בסביבה משתנה ומאתגרת.

במהלך חודשי המלחמה הארוכים, התמודדה ישראל לא רק עם האיום מרצועת עזה, אלא גם עם ירי בלתי פוסק של טילים ורקטות מלבנון לשטחה, ועם שיגורים של כלי טיס בלתי מאוישים (כטב"מים) שחצו את הגבול והטרידו את יישובי הצפון. המצב הביטחוני בצפון הלך והתחמם, והגזרות הפכו להיות פעילות ועתירות סכנות. ביום חמישי, ה-11 ביולי 2024, כחודשיים לפני יום הולדתו ה-34, שוגר מלבנון כטב"ם אל עבר הגליל המערבי. באותה העת, ולרי היה בקיבוץ כברי, חלק מכוח צבאי שפעל באזור. הוא היה בעיצומה של משימה, ככל הנראה מפקח על תנועת כלי רכב או דואג לתקינותם, עם אותה מסירות אינסופית שאפיינה אותו. לפתע, נשמע פיצוץ עז. הרסיסים עפו לכל עבר. ולרי נפגע בפלג גופו העליון. הרגעים הראשונים היו כאוטיים, אך צוותי הרפואה שהיו במקום הגיעו אליו במהירות. הוא פונה לבית החולים בנהריה כשהוא במצב אנוש, וצוותי הרפואה נלחמו על חייו בחירוף נפש. אביגל קיבלה את השיחה הנוראה, הלב נחמץ, והיא מיהרה לבית החולים, מתפללת לנס. אך למרות כל המאמצים, הפגיעה הייתה קשה מדי. מאוחר יותר באותו יום, נאלצו הרופאים לקבוע את מותו. רב-סמל ראשון ולרי צ'פונוב נפל בקרב ביום ה' בתמוז תשפ"ד, בן שלושים ושלוש בנופלו.

הידיעה על נפילתו של ולרי הכתה בהלם את משפחתו, חבריו וכל מי שהכירו. האור הכובש שבו כבה בטרם עת, והותיר אחריו חלל עצום. הלווייתו התקיימה ביום שישי, ה-12 ביולי 2024, בבית העלמין הצבאי בנתניה. מסע ההלוויה החל מבית המשפחה בשדרות האגמים 7 בעיר, וליווה את ולרי בדרכו האחרונה. הכאב היה בלתי נתפס, אך גם תחושת הגאווה וההערכה על פועלו. לאחר נפילתו, הועלה ולרי מדרגת רב-סמל ראשון לדרגת רב-סמל מתקדם, אות של כבוד והערכה על שירותו ומסירותו. בטקס גילוי המצבה שלו, נערכה רכיבת כבוד מרגשת במיוחד, שבה השתתפו שש-מאות רוכבי אופנוע – חברים, מכרים, ואנשים מקהילת הרוכבים שהכירו ואהבו אותו. הם נסעו בשיירה ארוכה ומרשימה מבית המשפחה אל בית העלמין, רעש המנועים שלהם מילא את האוויר, כמחווה אחרונה לאיש שהיה כל כך קשור לתחום האופנועים והאקסטרים.

אביגל, רעייתו, ספדה לו במילים קורעות לב, שחשפו את עומק הקשר ביניהם ואת החלל שנפער בחייה: "פוצקי שלי, מהיום הראשון שהכרנו ב-2012, ישר ידעתי שתהיה בעלי, ישר הרגשתי שאתה שלי לנצח, אהבה ראשונה יחידה ואחרונה שלי. אני כל כך אוהבת אותך ולא מאמינה שאני עומדת פה ונפרדת ממך. אתה היית האור שלי והשמחה שלי, איך השארת אותי ככה לבד? היית אמור לסיים כבר, לחזור הביתה, היינו אמורים לטוס ליהנות, היו לנו כל כך הרבה תכנונים, כל כך הרבה מטרות וחלומות. אני כותבת את ההספד הזה במחברת שלך ואתה בטח מעשן ואומר 'פוצקי שלי משוגעת, תפסיקי לבכות!' אבל אני לא יכולה. אני נחנקת. מה אני אעשה בלעדיך פוצקי שלי? איך אני אוכל להמשיך לחיות? לחייך? הבטחת לליאם אתמול שתחזור וביום שבת ניסע לבחור לה חתול, שנעשה יום כיף, שזהו אתה בבית. מה אני אגיד לה עכשיו? איך אסביר לה שאתה לא תחזור יותר? היא לא תפסיק לשאול... וריף הוא כל כך קטן, לא הספקת אפילו ליהנות ממנו וללמד אותו לרכב על האופנוע. הלב שלי נשרף!! נשבר לרסיסים שאף אחד לא יצליח לתקן. אתה נכנסת למשפחה שלי וכולם התאהבו בך. הפכת ישר להיות המשפחה שלהם אפילו מבלי שהיינו עוד נשואים, הפכת לבן נוסף להורים שלי, אתה זוכר שתמיד כשהיינו רבים כעסתי שהם לוקחים את הצד שלך, וצחקתי שהם אוהבים אותך יותר מאשר אותי. היית אבא כזה מושלם, שאי אפשר אפילו להסביר במילים. ובעל אחד ויחיד, קסום עם חיוך כובש. תודה לך על כל רגע ועל כל שנייה, תודה על כל חיבוק ועל כל נשיקה, סליחה שלפעמים הייתי משוגעת, סליחה שלפעמים איבדתי את זה, שצעקתי ויצאתי מדעתי, סליחה על זה שלא התעקשתי שתחזור בבוקר. תודה על 12 שנים של אהבה, של כבוד, של כיף. תודה על שני ילדים מושלמים, היום אני יכולה באמת להודות שהם דומים לך. תודה פוצקי שלי, אהבת חיי, אני אוהבת אותך ורק אותך. תמיד שלך, פוצקה והילדים".

גם אירנה, דודתו שגידלה אותו באהבה כה רבה, עמדה וספדה לו, קולה נשנק מדמעות: "בחלומות הכי גרועים לא חלמתי שאעמוד פה. אני רוצה להגיד שגידלתי ילד טוב, חבר טוב. אני מבטיחה לך בן שלי אהוב, הקטן שלי, כמה שאני יכולה אני אעזור לאשתך ולילדים, הנכדים שלי". מילותיה שיקפו את הכאב העמוק של אם שאיבדה את בנה, ואת המחויבות הבלתי מתפשרת שלה להמשיך את דרכו ולשמור על משפחתו. מפקדו של ולרי בגדוד הביע אף הוא את צערו העמוק ואת הערכתו: "ולרי היקר, אני מכיר אותך מאז שהגעתי לגדוד. נרקם ביננו קשר אמיתי של אחים לנשק. הערצתי אותך. תמיד ידעתי שכל עוד אתה שם יש לי על מי לסמוך. דאגת לאנשיך לנהוג כמו שצריך. ולרי תודה על פועלך ועל האדם שהיית. אני מצדיע לך. זו הייתה זכות ענקית לפקד עליך. היית אחת הדמויות המשמעותיות שלנו בגדוד. נוח על משכבך בשלום". מילים אלו, מפי מפקד, העידו על המנהיגות הטבעית של ולרי, על המסירות שלו לאנשיו, ועל החותם העמוק שהותיר על כל מי ששירת לצידו.

ולרי צ'פונוב הותיר אחריו חלל עצום בלבבות כל מי שהכירו ואהבו אותו. הוא הותיר אחריו אישה אהובה ושני ילדים קטנים, שיישאו את זכרו לעד. מורשתו, שהיא מורשת של אהבת חיים, של נתינה, של חיוך כובש ושל גבורה אנושית פשוטה, ממשיכה לחיות דרך כל מי שנגע בהם. זכרו מונצח במספר דרכים: באנדרטה לחללי חיל הלוגיסטיקה בתל חדיד, ובאנדרטה שהוצבה לזכרו ביער כברי, במקום שבו נפל. במלאת שנה לנפילתו, השיק חברו סטס וקס מיוחד לשיער לזכרו, מחווה מרגשת לאהבתו של ולרי לשיער מסודר ולטיפוח. בנוסף, הושקה מהדורה מוגבלת של ערק איילים לזכרו, ביוזמתה של רעייתו אביגל, וכן הוחלט על הפקת מהדורה מיוחדת של יינות לזכרו. אביגל ממשיכה להנציח אותו בכל דרך אפשרית, בהפצת מדבקות, צמידים ועוד פריטים שנושאים את שמו ואת סיפורו, ובהקמת עמוד אינסטגרם לזכרו, remember_valera_chefonov, שבו משתפים חברים ובני משפחה זיכרונות, תמונות וסיפורים. ולרי צ'פונוב, הילד מסיביר שהפך לאיש משפחה אהוב, ליזם יצירתי, למפקד נערץ ולגיבור מלחמה, נפל בהגנה על הבית, אך סיפורו, סיפור חייו ומורשתו, נצרב בזיכרון הלאומי כעדות לאומץ לב, למסירות ולשמחת חיים שאין לה סוף. הוא חי את חייו במלואם, בחר באהבה, בנתינה ובשירות, והקריב את היקר מכל למען עמו. דרכו, ממשיכה רוח התקומה הישראלית לבעור, חזקה ובהירה מתמיד.