ולנטין (אלי) גנסיה

בתי מונפלייה שטופת השמש, עיר ששוכנת בין הגבעות הירוקות של דרום צרפת ובין הכחול העמוק של הים התיכון, נולד ביום כ"ט בתשרי תשס"א, עשרים ושמונה באוקטובר שנת אלפיים, ולנטין גנסיה. הוא היה בנם הצעיר של ג'נבייב ומישל, אח קטן לקלואי, שהביא עמו לביתם אווירה של תנועה בלתי פוסקת. עוד בהיותו תינוק זעיר, ניכרה בו אנרגיה שונה, כזו שלא אפשרה לו למצוא מנוח זמן רב. הוא לא היה מסוג התינוקות שישנים שעות ארוכות בשלווה, אלא כמעט תמיד היה בעיניים פקוחות, בוחן את העולם סביבו בתשומת לב, ידיים ורגליים מפרפרות באוויר, כאילו מיהר לגלות את כל סודות הקיום. ככל שגדל, התנועה הזו הפכה למאפיין מרכזי באישיותו. הוא היה ילד שובב, מלא חיים, עם חוסר סבלנות טבעי לכל מה שהיה איטי מדי עבורו, כמעט תמיד נמצא בתנועה, בין אם פיזית ובין אם מחשבתית. לא היה רגע דל סביבו, תמיד חיפש את הדבר הבא, אתגר חדש, פעילות שתמלא את המצברים האינסופיים שלו.

אך את התזזיתיות הזו, שאחרים אולי היו רואים בה הפרעה, ולנטין ידע לנתב לתחומים חיוביים באופן מעורר השתאות. הוא לא פשוט רץ ממקום למקום ללא מטרה, אלא הפך את האנרגיה הזו לכוח מניע בלימודיו, שהיו תמיד בראש סדר העדיפויות, ובתחביביו הרבים שבהם שקד והצטיין. יתרה מכך, הוא מצא דרך להשתמש באנרגיה הזו כדי לסייע לאחרים. מילדותו המוקדמת, עוד לפני שרבים מבני גילו בכלל הבינו את משמעות המילה "עזרה", ולנטין כבר היה שם עבור הסובבים אותו. אם חבר לכיתה התקשה בשיעורי הבית, הוא היה הראשון להציע את עזרתו בסבלנות, כשהוא יושב לידו ומסביר שוב ושוב עד שהדברים התבהרו. אם שכנה מבוגרת הייתה צריכה להעלות קניות במדרגות, הוא היה מתייצב עם חיוכו המוכר, מושיט יד ותומך. הוא היה ילד אהוב על כולם, כזה שהקרין סביבו אור וחמימות בכל מקום שאליו הגיע, וחיוך תמידי ורחב נסוך על פניו, חיוך שהיה כמעין סימן היכר שלו, מבטיח כי כל מי שיפגוש אותו ירגיש מיד בטוח ורצוי.

במהלך שנות נערותו, תכונותיו הבולטות רק התחזקו והתחדדו. חוכמתו הייתה ניכרת בכל שיחה, והוא הרשים את כל מי שפגש, מורים, חברים ואפילו מבוגרים, בידע הכללי העצום שלו. הוא לא הסתפק בידע שטחי, אלא צלל לעומקם של נושאים מגוונים, מהיסטוריה ופילוסופיה ועד למדעים ולאמנות. הייתה לו זיקה עמוקה לתרבות על כל גווניה – הוא אהב לקרוא, להקשיב למוזיקה, לבקר במוזיאונים, ותמיד הייתה לו דעה מגובשת ומנומקת על כל יצירה. יחד עם זאת, הוא הקפיד על נימוסיו הטובים, שהיו חלק בלתי נפרד מאישיותו המכובדת. גם מראהו החיצוני היה חשוב לו; הוא תמיד דאג להיות מסודר ומטופח, ופיתח סגנון לבוש משלו, שהיה אלגנטי אך נוח, כזה ששיקף את אישיותו הייחודית. הוא אהב לבחור לעצמו בגדים יפים, לחשוב על השילובים השונים, והיה לו חוש אופנה מולד, שלא היה מנותק מהרצון שלו להרשים ולהצטיין.

השאפתנות שלו, והרצון העז להתבלט ולהצטיין, היו כוח מניע חזק בחייו. הם הובילו אותו להשקיע את כל כולו ולהצליח בכל עיסוקיו, בין אם בלימודים, בספורט או בתחביבים. הוא לא עשה דברים בחצי הדרך; אם התחייב למשהו, הוא ביצע אותו במלוא הרצינות והמסירות. הוא ניחן ברצון בלתי נלאה ללמוד, להתקדם ולשלוט בתכנים מגוונים, וכך מצא את עצמו שוקע בספרים, בשיחות מרתקות ובהתנסויות חדשות. הוא לא פחד מאתגרים, אלא ראה בהם הזדמנות לגדול ולפרוץ גבולות. הספורט היה חלק בלתי נפרד מחייו, כמעין שסתום לשחרור האנרגיה העצומה שפעמה בו, אך גם כדרך לפתח משמעת עצמית וכושר גופני גבוה. הוא למד לשחות, כאשר תנועותיו במים היו מדויקות ואלגנטיות, חותר במהירות דרך הבריכה הכחולה. הוא ירה בחץ וקשת, מתמקד במטרה בדממה מוחלטת, מותח את המיתר ומשחרר את החץ בדיוק מרשים. הוא התאמן באמנות הלחימה טאקוונדו, כאשר הבעיטות הגבוהות והתנועות המהירות שלו העידו על שליטה גופנית וקואורדינציה יוצאת דופן. וגם בריצה, הוא תמיד הצטיין, משאיר אחריו את כולם, כשהוא דוהר במסלול, הלב פועם והריאות מתמלאות אוויר צח, בתחושה של חופש וניצחון.

עם סיום לימודיו בבית הספר התיכון, שבו הצטיין כמובן, בחר ולנטין בדרך של לימודי משפטים באוניברסיטה, מסלול שהתאים לאישיותו החדה, לחוש הצדק המפותח שלו וליכולת הטיעון המרשימה שהייתה לו. כבר בשנה הראשונה ללימודיו, כשהוא עדיין חדש בעולם המשפט המורכב, הוא זכה במקום השני בתחרות טיעונים יוקרתית, שהתקיימה במתכונת של משפט מבוים. היה זה הישג חסר תקדים, שאף סטודנט מתחיל לפניו לא הצליח להגיע אליו באותה אוניברסיטה. האולם היה מלא, הקהל היה דרוך, ולנטין עמד שם, צעיר ובטוח בעצמו, מציג את טיעוניו בקול ברור ובהיגיון חותך, מרתק את השופטים והקהל כאחד. המוטו שהנחה אותו בתחרות, ובעצם בחייו כולם, היה "ניתן להגן על כל אדם". אימו, ג'נבייב, ראתה בו כבר אז את עורך הדין המצליח שהוא יכול היה להפוך להיות, מגן על חלשים, נלחם על צדק, מביא את יכולותיו המבריקות לידי ביטוי במערכת המשפט.

מונפלייה, העיר שבה גדל, אומנם הכילה קהילה יהודית קטנה, אך הוריו לא היו חברים פעילים בה, וכך ולנטין גדל וגיבש לעצמו זהות צרפתית מובהקת, שורשיו נטועים עמוק בתרבות ובשפה הצרפתית. ובכל זאת, עמוק בפנים, הוא היה חצוי. כבר כילד בן שבע, כשרוב בני גילו עסקו במשחקים ותחביבים ילדותיים, הוא הציב בחדרו את דגל ישראל, קנבס כחול-לבן עם מגן דוד במרכזו, כמעין הצהרה שקטה, סמל לרצון פנימי שטרם ידע לנסח במילים. ככל שהתבגר, השאיפה הזו לעלות לארץ ולחיות בה הלכה והתחזקה, והפכה למשאת נפש של ממש. "הוא הרגיש שרק בישראל יהיה מאושר," סיפרה אימו, כשהיא משחזרת את השיחות הרבות שהיו להם, את הניצוץ בעיניו כשדיבר על המדינה הרחוקה, על התחושה העמוקה של שייכות שמעולם לא מצא במלואה בצרפת, למרות כל האהבה והחום שקיבל. ישראל, עבורו, לא הייתה רק מקום על המפה, אלא הבטחה, מפתח לאושר פנימי שלם.

כשהוצע לו, במהלך לימודיו באוניברסיטה, להשתתף בפרויקט "תגלית" – אותו סיור אינטנסיבי בן עשרה ימים באתרים מרכזיים בישראל, המיועד לצעירים יהודים מכל העולם – ולנטין ראה בכך לא פחות ממסע של התגלות. זו הייתה הזדמנות, צעד מכריע, למצוא את זהותו המלאה, ליישב את הקרע הפנימי שחש בין שתי התרבויות שעיצבו אותו. הוא נחת בישראל עם ציפייה גדולה, ופגש שם את הרב איתן פיזון, רב קהילת "שורשים" בירושלים, מי שהיה מורה הדרך של הקבוצה שאליה שובץ בסיור. הרב פיזון זוכר אותו היטב: "הוא היה צעיר מלא חיים, כל כך נחמד ועם חיוך ענק שלא ירד מפניו. הוא התפעם מכל אתר ואתר שביקרנו בו בארץ. הכל היה חדש ומרגש עבורו, כאילו ראה את העולם בפעם הראשונה." הרב פיזון המשיך וסיפר על השיחות הארוכות שהיו להם במהלך המסע. ולנטין התעניין ושאל המון שאלות, לא רק על ההיסטוריה והגיאוגרפיה, אלא על המהות, על הרוח, על המשמעות של היותו יהודי וישראלי. הביקורים בכותל המערבי, ב"יד ושם" ובהר הרצל נחשבים לחוויות הכי חזקות ב"תגלית", נקודות שיא של מסע רגשי עמוק. אך בשביל ולנטין, הביקור בהר הרצל היה חזק במיוחד, כמעין גילוי עצמי עמוק, שינוי מהותי של נפש.

האוויר הדחוס של הר הרצל, רצוף סיפורי גבורה ואובדן, נגע עמוק בליבו. בין המצבות המסודרות בשורות ארוכות, כשכל אחת מספרת סיפור חיים שהסתיים מוקדם מדי, בין המילים החרוטות באבן הקרה, גמלה בו ההחלטה הסופית. כאן, בין גיבורי האומה, הוא הרגיש שייך יותר מאי פעם. שם, על ההר המשקיף על ירושלים, הוא החליט לעלות ארצה, כדי לבסס את שורשיו היהודיים, שהיו כה מטושטשים בצרפת, ולהתגייס לצה"ל, להגן על העם שזה עתה גילה כעם שלו. באותו רגע מכונן, הוא גם קבע כי אינו רוצה להיקרא עוד בשמו הצרפתי, ולנטין. הוא רצה שם שיבטא את זהותו החדשה, את הבחירה שזה עתה עשה. הוא כתב בעברית, בכתב יד מהוסס אך נחוש, לרב פיזון: "קוראים לי אלי ואני הולך לגור בישראל." היה זה מעין נדר, הבטחה לעצמו ולמקום שבו הרגיש כי מצא את ביתו האמיתי.

אלי, עם ההחלטה הנחושה והברורה, חזר לצרפת רק כדי להשלים את לימודי המשפטים, מתוך מחויבות לדברים שהתחיל, אך לבו וראשו כבר היו נתונים לישראל. הוא סיים את התואר במהירות וביעילות, וכבר בתחילת שנת 2022 הגשים את חלומו ועלה לארץ. כשהגיע, ידע אומנם מילים אחדות בעברית, משפטים בסיסיים שרכש במהלך מסע תגלית, אך הוא היה נחוש ללמוד את השפה, את הקודים, את כל מה שנדרש כדי להשתלב באופן מלא. ובתוך שלושה חודשים אינטנסיביים, עם תשוקה עזה להשתלב בצבא ובחברה הישראלית, הוא שיפר את שליטתו בשפה העברית לאין ערוך. הוא למד במרץ, קרא כל שלט, דיבר עם כל אדם שפגש, צפה בטלוויזיה והאזין לרדיו. אחותו, קלואי, סיפרה בהשתאות: "כולם היו בהלם שהוא למד עברית כל כך מהר." היתה זו עדות נוספת לרצונו העז, ליכולת ההתמדה שלו, ולמוטיבציה הבלתי נלאית שהניעה אותו. הוא לא רק למד מילים, אלא ספג את הניואנסים, את ההומור, את הלך הרוח הישראלי, והפך לחלק בלתי נפרד מהנוף האנושי.

ביום שמונה במאי, 2022, הגשים אלי את חלומו השני ונכנס בשערי לשכת הגיוס, כשהוא מתגייס לצה"ל במסלול מח"ל – מתנדבי חוץ לארץ. הלב שלו פעם בהתרגשות, העיניים נוצצות, כשהוא לובש בפעם הראשונה את מדי הזית. לאחר קורס ב"מחו"ה אלון" – מרכז חינוך והשכלה ע"ש יגאל אלון, השוכן בנופי הגליל התחתון הירוקים – שבו רכש ידע בסיסי על הצבא והמדינה, אלי לא הסתפק במועט. הוא ביקש להשתלב באחת מיחידות העילית, במקום שבו יוכל לתרום את המקסימום, להביא לידי ביטוי את כושרו הגופני ואת נחישותו. בקשתו נענתה, והוא שובץ כלוחם בגדוד 890 של חטיבת הצנחנים, יחידה ששמה הולך לפניה. הוא עבר טירונות מפרכת, שבה נדרש לדחוף את גבולותיו הפיזיים והמנטליים, ללמוד לחימה, ניווט, עבודת צוות, ולהפוך מצעיר צרפתי לעולה חדש ללוחם ישראלי מן המניין. הזיעה ניגרה מפניו, השרירים כאבו, אך חיוכו לא מש מפניו, והוא ידע שכל קושי הוא צעד נוסף בדרך להגשמת חלומו.

לרגל טקס סיום "מסע הכומתה", אותו טקס מכונן בפברואר 2023, שבו זוכים הלוחמים בכומתה האדומה הנכספת, הגיעו לביקור אימו ואחותו מצרפת. הן ראו אותו עומד שם, גבוה וזקוף, במדים, עם הכומתה האדומה על ראשו, והיו גאות עד מאוד. אחותו, קלואי, זכרה את הרגע ההוא בבהירות: "הוא היה כל כך גאה. הבנתי אז מה הצבא עשה בשבילו, והבנתי עד כמה הוא אוהב את ישראל." היא ראתה בעיניו לא רק גאווה, אלא גם תחושת שייכות עמוקה, שלמות פנימית שמעולם לא ראתה בו לפני כן. הוא כבר לא היה אותו נער חצוי ממונפלייה, אלא אלי הישראלי, לוחם בצנחנים. הוא סיפר לה על החברים הרבים שרכש, על האווירה בפלוגה שהפכה למשפחה שנייה. ובשיחה כנה, שבה נחשפו רגשותיו העמוקים, הוא אמר לאחותו: "אם תהיה מלחמה בישראל, אני אילחם בשביל ישראל." לא היה בזה שמץ של התרברבות, אלא הצהרה פשוטה וברורה של מחויבות עמוקה, של הבנה כי גורלו וגורל המדינה כרוכים זה בזה.

אלי היה חייל מוערך מאוד בפלוגה, לא רק בגלל נחישותו ומוטיבציית שיא, אלא גם בזכות אישיותו הכובשת ויכולותיו הפיזיות. הוא בלט בכושרו הגופני המעולה, תוצר של שנים של אימונים ומשמעת עצמית. בתחרות ריצה גדודית, שהייתה מבחן כושר קשה ומאתגר, הוא הגיע ראשון, משאיר את כולם הרחק מאחוריו, כשריאותיו בוערות והרגליים דוחפות קדימה בכל הכוח. למרות היותו מתנדב חו"ל וזכאי לשירות מקוצר של שמונה-עשר חודשים בלבד, אלי בחר להמשיך לשירות מלא. הבחירה הזו לא הייתה מובנת מאליה, והיא שיקפה את מחויבותו הבלתי מתפשרת ואת רצונו להשתלב באופן מלא בחברה הישראלית ובצבא. הוא לא בא כדי "לסמן וי", אלא כדי לתרום, להילחם, ולהיות חלק בלתי נפרד משרשרת המגינים על המדינה.

בהיותו חייל בודד, ללא משפחה גרעינית בישראל, אלי התגורר עם עוד כמה חיילים בודדים בדירה מטעם "המרכז לחיילים בודדים לזכרו של מייקל לוין" בהרצליה. הדירה הייתה עבורו ועבור חבריו לא רק מקום לישון בו, אלא בית חם, סביבה תומכת שבה יכלו לחלוק חוויות, לצחוק ולדבר בשפה שהייתה להם משותפת – שפת הבדידות הנבחרת, ושפת החלום הישראלי. בנוסף לכך, הוא אומץ על ידי משפחה מקומית, שפתחה בפניו את דלת ביתה ואת ליבה. בהמשך שירותו הצבאי, הוא אומץ על ידי משפחה נוספת, הפעם מהיישוב נטע שבמועצה האזורית לכיש, משפחה שהפכה עבורו למשענת אמיתית. הושע, אחד מבני המשפחה, סיפר בחום: "אלי הגיע אלינו בפעם הראשונה בשמחת תורה, בדיוק לפני שנה. התחברנו מייד. התאהבנו בו, והוא התלהב מהרעיון שעכשיו יש לו משפחה." הוא לא היה אורח לרגע, אלא ממש הפך לחלק בלתי נפרד מהמשפחה, יושב לשולחן השבת, חולק סיפורים מהצבא, צוחק עם הילדים, ומרגיש סוף סוף את חום המשפחה שכה חסר לו בארץ. הבית בנטע הפך עבורו למעין עוגן, מקום שבו יכל להוריד את המדים ולנוח, ליהנות משקט ומשלווה, ולהרגיש אהוב ומוגן.

אלי אמור היה להשתחרר מצה"ל בנובמבר 2024, והוא כבר החל לתכנן את צעדיו הבאים בחיים האזרחיים. ראשו היה מלא ברעיונות ושאיפות: הוא תכנן ללמוד לתואר שני באוניברסיטה, מתוך רצון להמשיך ולהעמיק את ידיעותיו, וראה את עצמו בונה קריירה, אולי מקים סטארט-אפ משלו, ומשתלב באופן פעיל ומשמעותי בחברה הישראלית. "הוא רצה להגן על המדינה ועל אזרחיה," סיפרה אימו, "ולאחר מכן לבנות את חייו, להקים סטארט-אפ, ולהיות חלק מהחברה הישראלית." הוא לא רק חלם, אלא גם פעל, התחיל לברר פרטים, ליצור קשרים, להכין את הקרקע לעתידו המזהיר. אבידן, שסיים שירות כחייל בודד בעצמו וליווה את אלי מטעם עמותת "אח גדול למען חיילים בודדים", העיד על כך: "הוא היה בחור עם שאיפות מטורפות. תמיד שאף למצוינות ולהגיע להישגים גדולים. הייתה לו מוטיבציה יוצאת דופן." הוא לא ידע שובע, תמיד רצה עוד, תמיד שאף למעלה, מונע על ידי אמונה עמוקה ביכולותיו ורצון עז להשאיר חותם.

אימו של אלי סיפרה שהשנתיים שחי בישראל היו המשמעותיות והשמחות ביותר בחייו. הוא מצא כאן את מקומו, את זהותו, את אהבתו. כשהיא ביקרה אותו בראש השנה תשפ"ד, זמן קצר לפני האירועים הנוראים, אלי רצה לקחת אותה "למקום הכי יפה בארץ", במילותיו. הוא לא דיבר על חופי ים או נופים ירוקים, אלא על מקום בעל משמעות עמוקה עבורו. כשהגיעו להר הרצל, אותו הר שבו קיבל את החלטותיו הגורליות, אמר לאימו, קולו רועד מהתרגשות, שזהו חלומו – להיקבר שם, ליד כל גיבורי ישראל. הוא לא ידע, איש לא ידע, כמה מהר יתגשם החלום הזה, בכאב ובצער שלא יתוארו. המילים האלה, שנאמרו בתמימות ובכנות, הפכו למעין נבואה מצמררת.

השבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023, נפתחה עם זריחה אדומה, שהפכה במהרה לאדומה מדם. בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות שנורו ללא הבחנה מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, דרך פרצות בגדר, בסירות דרך הים, וברחפנים דרך האוויר. הם החלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. הרצחנות הייתה קרה ושיטתית: המחבלים טבחו בדם קר בכשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים ואכזריים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – נשים, גברים, ילדים וקשישים – והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, כשהם מנסים להגן בגופם על האזרחים. בבוקר זה, שהתחיל כיום חג ושמחה, החלה מלחמה.

באותה שבת ארורה, אלי וחבריו לפלוגה שהו בבסיס "נבי מוסא" במדבר יהודה, רחוקים מהאירועים המתרחשים בדרום. השקט המדברי נשבר לפתע על ידי צפירות אזעקה עולות ויורדות, וקריאות בהולות בקשר. עם קבלת ההודעה על מתקפת הפתע, הם הוזעקו מוקדם בבוקר לסייע לקיבוץ בארי, אחד מהיישובים שנפגעו באופן הקשה ביותר. הם מיהרו לשדה התעופה הקרוב ועלו על מסוק, הלבבות פועמים בחוזקה, הדאגה ניכרת על פניהם. המראת המסוק הייתה מהירה, והם טסו דרומה, אל תוך התופת. כמה קילומטרים בודדים לפני הגיעם לקיבוץ בארי, כשהם עדיין באוויר, נפגע המסוק מטיל נ"ט שנורה על ידי המחבלים. רעש אדיר של פיצוץ מילא את תא המסוק, והוא החל לאבד גובה במהירות. בנס, הטייס, בכישרון ובקור רוח יוצאי דופן, הצליח להנחית את המסוק בבטחה במושב כפר מימון הסמוך. כל הצנחנים שהיו בו, ובהם אלי, נחלצו בשלום, כשהם מנערים מעצמם את אבק ההדף ואת רסיסי הפחד.

האווירה בכפר מימון הייתה מתוחה ומסוכנת. באותו זמן, כיתת הכוננות של המושב, קומץ אזרחים חמושים, ניהלה חילופי אש עזים עם מחבלים שהתקרבו לגדרות היישוב. הלוחמים של אלי, מיד כשנחתו, נתקלו במחבלים שהתארגנו להתקפה בשדות הסמוכים, מנסים לפרוץ למושב ולבצע טבח. הצנחנים הצטרפו מיד לקרב, יורים לעבר המטרה, מנטרלים איומים. בקרב קצר אך עז, הם הצליחו לחסל עשרות מהם, ובכך מנעו את חדירתם למושב והצילו את תושביו מגורל דומה לזה של קיבוצים אחרים. לאחר שהאיום המיידי נוטרל בכפר מימון, הפלוגה המשיכה ברגל, מרחק של כשלושה קילומטרים, עד קיבוץ בארי. הם צעדו במהירות, רצים בין השדות, כשהם יודעים שכל שנייה קובעת, שחיי אדם תלויים בהגעתם. כשהגיעו ליעד, מחזה האימה נגלה לעיניהם. הקיבוץ בער, יריות נשמעו מכל עבר, והם הצטרפו מיד ללחימה הקשה, מבית לבית, חדר לחדר, במטרה לטהר את הקיבוץ ממחבלים ולהציל את התושבים.

אלי היה בחוליה הראשונה, תמיד בחוד החנית, מוביל ודוחף קדימה. חברו הטוב ג'וש, גם הוא עולה מצרפת, לחם לצידו באותם רגעים קריטיים. "לאחר כמה שעות שבהן לחמנו כדי להשתלט על שני בתים מלאים מחבלים," סיפר ג'וש, כשקולו רועד מזיכרונות האימה, "יצאנו לכיוון בית שלישי שגם עליו היה צריך להשתלט." האש הייתה כבדה, והסכנה ארבה מכל פינה. אלי וג'וש, מתוך תושייה ואומץ לב, הציעו להיכנס מהדלת האחורית של הבית. התברר שהחלטה זו, שנראתה כרגעית, הצילה את חייהם של שבעה חיילים נוספים, מכיוון שהדלת הקדמית הייתה ממולכדת בחומרי נפץ, ממתינה להתפוצץ על כל מי שינסה לעבור דרכה. אלי, כהרגלו, נכנס ראשון בדלת האחורית, ללא היסוס, וג'וש אחריו, צעד אחרי צעד, מגבים זה את זה. אך בתוך הבית החשוך, מחבל ארב להם, מחכה בנשק שלוף. הוא ירה לעבר שניהם מטווח קצר. אלי נורה בראשו, וג'וש נורה בגופו. שניהם נפלו. מסוקים, תחת אש כבדה, פינו אותם במהירות לבית החולים, במירוץ נגד הזמן.

ג'וש, למרות פציעתו, הצליח להודיע למשפחתו של אלי שבנם פצוע קשה. החדשות הקשות הגיעו לצרפת כרעם ביום בהיר. ההורים, מבוהלים ודואגים, התקשרו לבתי החולים בארץ כדי לברר פרטים על מצבו, אך בתוהו ובוהו של אותם ימים, לא הצליחו לאתרו. האפשרויות אזלו, ועם תקווה אחרונה בלב, הם החליטו לטוס לישראל. המסע היה ארוך ומלא חרדה, כל שעה נדמתה כנצח. כשהגיעו לבסוף לביתם של קרובי משפחה בשכונת רמות בירושלים, חיכו להם שם רופא וקצין. נוכחותם לבדה הספיקה כדי להבין שהבשורה אינה טובה. הם בישרו למשפחה את הבשורה המרה מכל: סמל ולנטין (אלי) גנסיה נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, ב-7 באוקטובר 2023. בן עשרים ושתיים היה בנופלו. חלומו של אלי, להיקבר בהר הרצל, התגשם במלואו, אך בנסיבות טרגיות מכל. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, לצידם של גיבורי ישראל, כשהוא מותיר אחריו הורים ואחות כואבים והמומים.

לאחר נפילתו, כהוקרה על גבורתו ומסירותו, הועלה אלי לדרגת סמל ראשון. אך הכאב היה עמוק, והמשפחה התמודדה עם מציאות קשה: אלי, שעלה לישראל מתוך ציונות ואהבה עזה למדינה, טרם השלים את הליך עלייתו לארץ באופן רשמי. שר הפנים, משה ארבל, החליט לממש לראשונה את חוק הענקת אזרחות כבוד לחללי מערכות ישראל, התשפ"ד-2023, חוק שעבר בכנסת בקריאה שלישית ב-15 בנובמבר 2023. בטקס מרגש שהתקיים במשכן הכנסת ב-4 בינואר 2024, הוענקה תעודת אזרחות כבוד לחלל צה"ל ולנטין (אלי) גנסיה. השר ארבל אמר במעמד זה: "המחויבות שלנו כמדינה לזכור ולהוקיר את הגיבורים שמסרו את נפשם עבור מדינת ישראל באה לידי ביטוי בחוק למתן אזרחות כבוד עבור חללי צה"ל שטרם השלימו את הליך העלייה ונפלו על הגנת המולדת. ממשלת ישראל מרכינה את ראשה לכבודו ולזכרו של ולנטין אלי גנסיה ומחבקת את המשפחה ביום הזה עם הענקת תעודת הזהות הישראלית לגיבור ישראל. עם ישראל חי."

אימו של אלי, ג'נבייב, עמדה על הבמה, עיניה דומעות אך מוארות בגאווה, וקיבלה בשמו את תעודת הזהות הכחולה. היה זה רגע סמלי, שבו מדינת ישראל אימצה באופן רשמי את בנה, שהיה כבר בנה בלב ובנפש. היא אמרה בקול רועד אך איתן: "יש בערב הזה נחמה וגאווה גדולה לבן שלי ולמדינת ישראל. אני גאה גם בעצמי שהלכתי כברת דרך עד הסוף בשבילו, בשביל שהחלום שלו יתגשם. אני מודה על זה, ובכלל מודה לעם ישראל שמגלה ערבות הדדית, וכל אחד מביא ותורם את חלקו. בעיר שלי בדרום צרפת אני מרגישה בודדה, ופה יש לי רשת תמיכה גדולה." דבריה נגעו עמוק בלב כל הנוכחים, והיו עדות מרגשת לאהבה העצומה של אם לבנה, ולחיבור העמוק של משפחת גנסיה למדינת ישראל.

ג'נבייב הוסיפה, כשהיא משחזרת את מילותיו ומעשיו של בנה בימיו האחרונים: "אלי הציב לעצמו מטרה אחת שנתנה משמעות לחייו: להציל כמה שיותר אזרחים ולמנוע מהמחבלים לחדור ליישובים באזור. הוא ידע מה מטרתו, ושום דבר לא הסיט אותו ממנה. הוא פעל באופן הירואי." זו הייתה המהות של אלי, הנחישות שלו, האומץ הבלתי מתפשר, והרצון להגן על חפים מפשע. אנשי "המרכז לחיילים בודדים לזכרו של מייקל לוין", שליוו אותו מתחילת דרכו בארץ, ספדו לו בכאב: "ליווינו אותו בעיניים נוצצות ובהתרגשות גדולה ללשכת הגיוס, התפללנו וייחלנו שרק ישוב אלינו הביתה בשלום, וכעת אנו נאלצים ללוות אותו בדרכו האחרונה. הילד המדהים, בעל החיוך הנצחי והאנרגיות הטובות, שתמיד דאג לעשות טוב על הלב לכל מי שסביבו, איננו עוד." המילים הללו שיקפו את ההלם והצער העמוק על אובדן אדם כה מיוחד.

גם ידידתו טל, שאהבה אותו כבן משפחה, ספדה לו במילים קורעות לב: "אלי שלנו, אלי שלי, אח שלי. אלי הגיבור, החייכן, הנדיב, החייל. אלי שעלה לארץ בלי היסוס ובלי פחד, שמייד התגייס לשמור ולהילחם עליה באהבה ובמסירות שלא פגשתי בחיים. אני אוהבת אותך, אלי שלנו, ואני יודעת שגם אתה אותנו. לא הפסקת לרגע להגיד לנו את זה. כאילו יכולנו לשכוח." מילותיה של טל נתנו קול לכאבם של חבריו הרבים, של כל מי שזכה להכיר את אלי, את נדיבות ליבו, את חיוכו הכובש ואת אהבתו הבלתי מתפשרת למדינת ישראל. אלי גנסיה, הנער ממונפלייה שהפך לגיבור ישראלי, השאיר אחריו חלל עצום, אך גם מורשת של אומץ לב, מסירות והגשמת חלום. סיפורו הוא סיפורה של התקומה הישראלית, סיפור של אדם שבחר בחיים, בחר במדינה, ושילם על כך את המחיר היקר מכל, אך לעולם לא יישכח. נוכחותו, חיוכו, ואורו ממשיכים להאיר את הדרך, מזכירים לנו את המחיר הכבד של החופש ואת הגבורה היומיומית של אלה שמגינים עלינו.