אוריאל אביעד סילברמן

במושב נחלים, בין שדות פתוחים שצבעם משתנה עם עונות השנה וריח האדמה תמיד נישא באוויר, התחיל סיפורו של אוריאל אביעד סילברמן. הוא נולד בפתח תקווה ביום קר של י"ח בשבט תש"ס, ה-24 בינואר 2000, תינוק קטן שהצטרף למשפחה גדולה וחמה, בנם של אביבה אסתר ודוד, אח צעיר לאיל, רונן, לבנת, יונתן ורחל. כבר אז, בשנים הראשונות לחייו, ניצן קטן של טוב לב התחיל לפרוח בו, והבית בפתח תקווה, על המהומה השמחה והקבועה של שישה ילדים, היה המצע הפורה שעליו גדל. כשהגיע לגן חובה, ארזו הוריו את חייהם ואת ילדיהם ועברו למושב נחלים השקט והירוק יותר. שם, בין הבתים הנמוכים והשבילים המרוצפים, בין השכנים המכירים זה את זה בשמותיהם, מצא אוריאל את המרחב שבו יגבש את אישיותו. הוא למד בבית הספר היסודי "דרכי נועם" בפתח תקווה, נסיעות הבוקר אל העיר ובחזרה אל השלווה של המושב, ואחר כך המשיך לישיבה התיכונית באותו המקום, שם כבר החל להתגבש דמותו כילד חברותי, כזה שהחיוך הכובש שלו תמיד מקדים אותו, ועיניו הכחולות משקפות לב רחב ואכפפתיות שקטה. הלב הזהב שלו, כפי שתמיד תיארו אותו, לא היה רק ביטוי, אלא דרך חיים של ממש, והוא ניכר בכל אינטראקציה, קטנה כגדולה. כשהתבגר, עבר לישיבה התיכונית "מדרשית נועם אורט" בכפר סבא, שם סיים את לימודיו, ועם כל שנה שחלפה, התעצמה בו התכונה של צניעות בהליכותיו, והיכולת להאיר כל חדר אליו נכנס, לא בקולניות או בצעקנות, אלא בנוכחות חמה ועוטפת, בחיוך שקט ובמבט קשוב. אביו, דוד, אהב לתאר אותו כ"אלוף העולם באהבה", והכינוי הזה תפס, כי הוא באמת ידע לאהוב, להעניק, ולהיות נוכח באופן מלא בחייהם של הסובבים אותו.

עם סיום לימודיו במדרשיה, בחר אוריאל בדרך נוספת של לימוד והעמקה והצטרף לישיבה הגבוהה "איתמר" בשומרון. שם, בין ספרי הגמרא ושיעורי התורה, מצא אוריאל מקום שבו אהבתו לתורה פרחה, אך לא רק ללימוד העיוני. רבותיו סיפרו על הדרך המיוחדת שבה נרתם לעזור לכולם, לא מחכה שיבקשו, אלא רואה צורך ופשוט ממלא אותו, בשקט, בענווה, בלי להתבלט. הוא היה זה שאהב להיכנס למטבח של הישיבה, בין סירים ומחבתות, בין הריחות המוכרים של בישול ביתי, ולעזור בהכנות. לא הייתה זו משימה, אלא הנאה צרופה, במיוחד כשזה הגיע להכנת עוגיות השוקולד צ'יפס המפורסמות שלו. כל ערב שבת, כשהישיבה לבשה את בגדי החג שלה והאווירה התמלאה בציפייה ובשלווה, אוריאל היה דואג להכין מגשים של עוגיות ריחניות, חמות ומתוקות, עבור חבריו. המטבח היה הממלכה שלו, מקום שבו יכול היה לבטא את אהבתו לאנשים דרך ידיו, דרך הבצק, השוקולד והאפייה, ולראות את החיוכים שהתפשטו על פני חבריו כשנגסו בעוגייה הראשונה. זה היה ביטוי מוחשי ומתוק של הלב הרחב שלו.

לקראת גיוסו בשנת 2020, במסגרת מסלול ההסדר של הישיבה, התגלתה נחישות נוספת באופיו של אוריאל. הוא היה חדור מטרה להתגייס לחיל השריון, יחד עם חבריו. זו לא הייתה סתם בחירה, אלא שאיפה עמוקה לשרת את המדינה באופן משמעותי, בחזית. אך הדרך לא הייתה פשוטה. עודף משקל, שאיים למנוע ממנו להתקבל לחיל הקרבי הנחשק, עמד בדרכו. אוריאל, שמעולם לא ויתר על מה שחשוב לו באמת, החליט להילחם. במשך עשרה ימים בלבד לפני יום הגיוס המיוחל, הוא התמיד בדיאטה קיצונית, כשהוא ממוקד כולו ביעד. הוא ויתר על כל פינוק, התאמן בנחישות, ודחף את גופו עד לקצה, כל זאת כדי להגשים את חלומו. ביום הגיוס, כשעמד בתור בבקו"ם, עייף אך נחוש, הוא הגיע ליעד שהציב לעצמו. הוא התגייס כלוחם בשריון, בדיוק כפי שחלם. חבריו, שליוו אותו במסע הזה, ראו בו דוגמה ומופת לנחישות ורצון עז. הוא לא רק עמד ביעדים הפיזיים, אלא הוכיח שוב ושוב את כוח רצונו הבלתי מתפשר. בשריון, הוא הוכיח את עצמו כלוחם מקצועי ואכפתי. כל משימה שהוטלה עליו, מורכבת ככל שתהיה, בוצעה על ידו בצורה הטובה ביותר, בדקדקנות ובמסירות. הוא לא רק מילא את תפקידו, אלא תמיד דאג לכל מי שסביבו, אם זו מילה טובה, עזרה טכנית או פשוט אוזן קשבת. ההתנדבות והנתינה שהיו חלק כל כך מהותי מאישיותו, מצאו ביטוי גם בצבא. הוא אף החליט להאריך את שירותו מעבר למשך המוגדר במסלול ההסדר, צעד שהעיד על מחויבותו העמוקה, ויצא לקורס מפקדי טנקים. מפקדיו וחבריו שיבחו את יכולותיו הפיקודיות ואת דאגתו האינסופית לצוותו, רואים בו מפקד ולוחם למופת. סא"ל נדב לחמן ספד לו מאוחר יותר, והדגיש כי "למרות האתגרים שעמדו בפניך, בזכות כוח הרצון והמאמצים שהשקעת הצלחת להתגייס לשירות משמעותי כלוחם בחיל השריון. בהמשך יצאת לקורס מפקדי טנקים וזכית לשבחים רבים מחבריך וממפקדיך. לאורך כל שירותך ראית בעשייתך הצבאית חשיבות עליונה ובחרת להתקדם ולפקד. היית מפקד ולוחם מצוין וביצעת את תפקידך בצורה הטובה ביותר".

אוריאל, שאהב מאוד לבשל, היה טבח בחסד, בעל ידע וכישרון יוצאי דופן שחרג בהרבה מגבולות המטבח בישיבה. ההנאה הגדולה ביותר מבחינתו הייתה לפנק ולשמח אנשים באמצעות המאכלים שלו. הוא לא ראה באוכל רק צורך בסיסי, אלא כלי ליצירת קשר, להבעת אהבה, ולחיבור בין אנשים. חלומו הגדול היה לפתוח מסעדת שף משלו, מקום שבו יוכל להגשים את תשוקתו ולחלוק את יצירותיו הקולינריות עם העולם. חברו נועם ספיר סיפר על החלום המשותף שלהם להקים מסעדה, "הבולונזיה", שבה אוריאל יבשל ואף ינהל את כל העניינים במטבח, ונועם "ישב בצד ויאכל" – ביטוי מקסים לכישרונו הבלתי מעורער של אוריאל ולחברות העמוקה ביניהם. גם כשנלחם בעזה, בתנאים הקשים והמאתגרים ביותר, לא ויתר על תשוקתו זו. בכל הזדמנות, גם בהפוגות הקצרות ביותר, דאג להכין ארוחות גורמה לחבריו, עם המצרכים המועטים שהיו להם בשטח: שימורים, קבאנוס ופסטה. הוא היה מערבב, מתבל, מאלתר, ויוצר מכלום ארוחה חמה ומשביעה, לא רק כדי להזין את הגוף, אלא בעיקר כדי לשמח ולהרים את האווירה, להפיח מעט נורמליות וביתיות בלב הכאוס של הקרב. הוא ידע כמה חשוב המזון לנפש, וכמה ארוחה טובה יכולה לחזק את רוחם של לוחמים עייפים. גם כשהיה טועם מאכלים של אחרים, אישיותו האכפתית והמעמיקה באה לידי ביטוי. הוא תמיד ידע לפרגן, וגם אם מנה מסוימת לא הייתה לטעמו, הוא לעולם לא היה מבקר או מזלזל. במקום זאת, היה מאיר נקודות טובות, משבח את החלקים המוצלחים שבה, יורד לעומקם של הדברים, ומעריך כל מאמץ והפגנת יצירתיות. הוא כיבד את האדם שעמד מאחורי המנה, את ההשקעה והכוונות הטובות, והעניק משוב בונה ומעודד, לא שטחי וביקורתי.

לצד אהבתו לבישול ולאפייה, שהייתה ליבת אישיותו, אוריאל היה איש של הרפתקאות ופעילויות. הוא אהב לגלוש בסקי, לחוש את הרוח הקרה על פניו ואת מהירות הגלישה במורד ההר המושלג. הוא אהב לרכוב על אופנוע, את תחושת החופש והכוח שבאו עם רכיבה בכבישים פתוחים. הוא היה גם אוהד מושבע של קבוצת הכדורגל "מכבי חיפה", עוקב באדיקות אחר משחקיה, חווה עליות ומורדות עם הקבוצה האהובה, ומשתף את חבריו בהתלהבות ובאכזבה. כשיצא לטיולים עם חבריו, הוא היה הלב הפועם של הקבוצה, זה שארגן הכול, מ-א' עד ת'. החברים ידעו שאם אוריאל אחראי, אין להם שום סיבה לדאגה. הוא דאג לכל פרט, מהמסלול והציוד ועד לאוכל ולשתייה, ויצר חוויות בלתי נשכחות שבהן כולם יכלו פשוט ליהנות ולהיות נוכחים ברגע. הוא היה ממעט בדיבורים ומרובה במעשים, תכונה שהפכה אותו לאדם אמין ומוערך. הוא נהג באחרים בכבוד עמוק, דאג שכל מי שנמצא בסביבתו ירגיש הכי טוב שאפשר, ירגיש נראה, מוערך ואהוב. עם החיוך החם שלו, חיוך שובה לב שפשט על פניו בקלות, האיר כל חדר שנכנס אליו, והרעיף חום ואהבה על כל סובביו. רבים מחבריו הגדירו אותו כחברם הטוב ביותר, שכן אוריאל היה שם בשבילם, תמיד, ללא תנאי, עם עצה טובה, כתף תומכת או פשוט נוכחות מרגיעה.

הקשרים האנושיים היוו אבן יסוד בחייו של אוריאל, והוא טיפח אותם במסירות. מדי יום שישי, לפני כניסת השבת, כשריח הבישולים החל למלא את הבתים והשקט של השבת התקרב, נהג אוריאל לשלוח לכל אחד מחבריו ברכת "שבת שלום" אישית בוואטסאפ. לא הייתה זו ברכה סתמית, אלא ביטוי של חיבור מתמשך ורצון עמוק לשמור על הקשר. כשנשאל על ידי אחד מהם לפשר ההקפדה הזו, השיב בפשטות ובכנות שאפיינה אותו: "אני לא יכול לחשוב שיעבור שבוע שלם בלי שהייתי איתך בקשר." המשפט הקצר הזה טמן בחובו עולם שלם של אכפתיות וחיבה, והוא שיקף את תפיסתו של אוריאל את החברות כקשר חי ונושם שיש לתחזק ולטפח. מעבר לחבריו, אוריאל הקפיד מאוד גם בכיבוד הוריו ובכיבוד סביו וסבתותיו. הוא נהג להתקשר אליהם מדי יום שישי, לשמוע לשלומם, לספר על מעשיו, ולוודא שהם מרגישים אהובים ומוערכים. הקשר עם המשפחה, עם השורשים, היה קדוש עבורו, והוא ידע עד כמה חשוב להחזיק בו חזק. ליבו הרחב של אוריאל היה מלא בנתינה וברצון לעזור, לא רק למשפחתו וחבריו הקרובים, אלא לכל אדם. במקביל ללימודיו ולשירותו הצבאי, הקפיד להתנדב ונהנה מכך מאוד. הוא לא ראה בהתנדבות מטלה, אלא הזדמנות לבטא את עצמו, להעניק מעצמו, ולחוש סיפוק אמיתי.

עוד לפני בר המצווה שלו, כשהיה רק נער צעיר, החל אוריאל להתנדב עם ילד עם צרכים מיוחדים. הוא ביקר אותו פעם בשבוע, ובמהרה נוצר ביניהם קשר עמוק וחם שהתפתח לחברות קרובה ואמיתית. אוריאל הגיע עם חיוכו הרחב ועם סבלנות אינסופית, ושיחק עם הילד, שוחח איתו, והעניק לו תחושה של קבלה ואהבה. מדי קיץ, כשבתי הספר נסגרו והחופש הגדול הגיע, אוריאל התנדב כראש צוות טכני בקייטנת איל"ן (איגוד ישראלי לילדים נפגעים) במושב נחלים. למרות העבודה הפיזית המאומצת, שכללה התקנה ותחזוקה של ציוד, הוא הצליח לראות את כולם – חניכים וחונכים כאחד. הוא גילה רגישות ואכפתיות לצרכיהם של כל אחד ואחת, מבחין בפרטים הקטנים. כך, למשל, שם לב באחד הימים לחונך שלא הספיק לאכול כיוון שהיה עסוק בהאכלת אחד החניכים. אוריאל, במעשה שקט ומהיר, שמר עבורו צלחת עם אוכל, דואג שלא יישאר רעב, ומראה שוב את ליבו הגדול והנדיב. הוא לא חיפש תודה או הכרה, אלא פשוט פעל מתוך דאגה כנה ואמיתית לזולת. בנוסף לכל אלה, אוריאל גם לימד ילדים לקראת בר המצווה במסגרת ארגון "צוהר". הוא הדריך אותם בקריאת הפרשה, לימד מושגים ביהדות וסייע בארגון הטקס החגיגי. הוא הצליח להתחבר בצורה נפלאה לכל תלמידיו, גם לאלו שהתמודדו עם הפרעות קשב וריכוז, שלימד באווירה טובה וכיפית, תוך שימוש בהומור ובשירים. אחת האימהות סיפרה כי לאחר שמספר מורים לא הצליחו להתחבר לבנה, אוריאל, בדרכו המיוחדת, הצליח לרתקו, ללמדו, ליצור קשר אישי עמו, ואף להפוך למודל חיקוי עבורו. כשאוריאל התגייס למילואים, אחד מתלמידיו, שהיה באמצע לימודיו לקראת בר המצווה, סירב לקבל מחליף ודרש לחכות רק לו: "או אוריאל או אף אחד". רק לאחר נפילתו, כעבור מספר חודשים, נמצא לו מחליף מתאים, והנער חגג את בר המצווה שלו באיחור, עדות נוספת להשפעה העצומה שהייתה לאוריאל על הסובבים אותו. מעבר לכל אלו, אוריאל קרא בתורה בבית כנסת במושב מזור הסמוך לנחלים, בקול ברור ובצניעות, ודאג להגעלת כלים לפני פסח במושב נחלים, עוזר לקהילה להכין את עצמה לחג.

בקיץ 2023, לאחר שירות משמעותי ומלא בהתפתחות אישית, השתחרר אוריאל מהצבא. לרגע קצר חזר לישיבת "איתמר", שבה מצא בית רוחני, אך עד מהרה החל לפרוס כנפיים לכיוונים חדשים. הוא התחיל ללמוד בישיבת "לב תל אביב", תוך שהוא משלב את לימודיו עם עבודתו כטבח במסעדת שף בעיר. זו הייתה הגשמת חלום קטן, לגעת בעולם הקולינרי המקצועי, ללמוד מהטובים ביותר, וליצור מנות שישמחו את הסועדים. הוא אהב את האווירה התוססת של המסעדה, את הלחץ והאדרנלין של שירות, ואת היצירה המתמדת במטבח. באותה התקופה, המשיך ביוזמות ההתנדבות הקיימות שלו, שאף פעם לא נזנחו, ואף הצטרף כמתנדב לארגון "ידידים" לעזרה בכבישים. הוא יצא לעזור בכל שעה ובכל מזג אוויר, בין אם זה להחליף פנצ'ר באמצע הלילה, להניע רכב שנתקע, או פשוט להציע עזרה ותמיכה לנהגים במצוקה. תוך ארבעה חודשים בלבד בארגון, נענה ליותר ממאה קריאות וזכה באות הוקרה כמתנדב מצטיין. חברו נועם ספיר סיפר עליו כי "כל קריאה, הוא היה הולך, מתקן, מחליף פנצ'רים ותמיד עם אור בפנים - רק רצה לעזור לאנשים". זה היה אור פנימי אמיתי, שלא כבה לעולם. ואז, בתחילת שנת 2023, נכנסה לחייו תהילה. היא הייתה האור החדש, החיבור העמוק והמיוחד שחיפש. השניים בילו יחד שעות רבות ככל שיכלו, כל רגע איתה היה אוצר, והם תכננו להתחתן, לבנות יחד בית ומשפחה. תהילה הייתה "החצי השני שלי", כפי שתיארה אותו אחר כך, "הדבר היחיד שעשה לי טוב", והם ראו את עתידם יחד, מלא באהבה, צחוק ואוכל טוב.

אבל החיים, לעיתים, מתהפכים ברגע אחד, וכל התוכניות נקטעות באחת. בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, בוקר ה-7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פרץ ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית על ישראל מרצועת עזה. בבוקר הנורא הזה, החלה מלחמת התקומה. אוריאל, שזה עתה השתחרר מהצבא וטרם שובץ למילואים, יכול היה לבחור להישאר בביתו הבטוח במושב נחלים. אך זו לא הייתה דרכו. הוא לא הסתפק בלהתפלל או לדאוג מרחוק. עם פרוץ המלחמה, ליבו בער לרצון לתרום את חלקו, להגן על ביתו ועל עמו. הוא היה נחוש להתגייס, למרות שלא קיבל צו 8. הוא הלך לשטחי כינוס, פנה לקצינים שנכנסו ויצאו, התחנן שיגייסו אותו, שיקחו אותו איתם. הוא לא ויתר, לא הרפה, עד שלבסוף הצליח להשתבץ למשימת הגנה על היישוב אדוריים בהרי חברון. הוא מצא את עצמו מגן על קהילה, עם נשק ביד, שומר על תושבים מבוהלים.

אבל גם זה לא הספיק לאוריאל. ליבו משך אותו לחזית, אל לב העשייה, אל המקום שבו יכול היה להשפיע באמת, ללחום את מלחמתם של ישראל. הוא ביקש להצטרף לכוחות הלוחמים ברצועת עזה, המקום שבו התרחשה המלחמה האמיתית. הוא המשיך לחפש יחידה, הפעיל קשרים, לא בחל בשום דרך כדי להגיע למקום שבו הרגיש שייעודו נמצא. לבסוף, השיג את מבוקשו והצטרף לגדוד 7421 של חטיבת השריון "קרייתי", חטיבה 4. שם, מצא את מקומו כטען בטנק של סגן מפקד הפלוגה. משפחתו וחבריו חשבו תחילה שהוא בהסבה לטנק סימן 4, אך אוריאל כבר היה עמוק בפנים, במשימות מבצעיות בלב הרצועה, נלחם בנחישות ובמקצועיות. במשך חודשיים וחצי לחם אוריאל בגבורה, מנצל כל רגע, שמח על האפשרות לקחת חלק משמעותי בלחימה. הוא היה לוחם שריון מיומן, יודע את עבודתו על בוריה, ומקרין סביבו ביטחון ורצינות. גם בהפוגות המעטות והקצרות שקיבל מהלחימה, אוריאל לא שכח את ערך הנתינה וההתנדבות. הוא המשיך להיות קשוב לקריאות מארגון "ידידים", כשהוא יוצא לעזור לכל מי שנקלע למצוקה בכבישים, גם כשהיה מותש מהלחימה. אימו, אביבה, קראה לו אז "אוריאל הגיבור", והכינוי הזה ביטא את ההערצה והגאווה על דרכו ועל נחישותו הבלתי מתפשרת.

ביום שישי, ה-19 בינואר 2024, ט' בשבט תשפ"ד, ימים ספורים לפני יום הולדתו העשרים וארבעה, הטנק של אוריאל יצא למשימה בלב עזה. הוא החליף את טנק המ"פ ונכנס כטנק המוביל, יחד עם סיירת צנחנים, אל תוך מחנה הפליטים בעיר חאן יונס שבדרום הרצועה – אחד ממעוזי חמאס הקשים ביותר. המתח באוויר היה מוחשי, כל צליל חשוד העלה את הדופק, כל פינה הייתה עלולה להסתיר סכנה. בלב הסמטאות הצרות וההרוסות, בין בניינים מחוררים וערמות עפר, נתקל הטנק במארב מחבלים. פתאום, צלף מטען מנוסה ירה טיל RPG קטלני לעבר הטנק. הפיצוץ היה אדיר, קורע את הדממה ומטלטל את האדמה. אוריאל, שהיה בעמדת הטען, נפגע מהטיל ונהרג במקום. חבריו לצוות הטנק נפצעו. בן עשרים ושלוש בלבד היה בנופלו, צעיר כל כך, עם חיים שלמים לפניו, חלומות, אהבה ותוכניות שנקטעו בטרם עת.

ההודעה על נפילתו הכתה במשפחתו ובכל סובביו כרעם ביום בהיר. הוא הובא למנוחות בבית העלמין במושב נחלים, האדמה שבה גדל ושאותה אהב. מאות ליוו אותו בדרכו האחרונה, דומעים וכואבים, אך גם מלאי גאווה על דרכו ועל הקרבתו. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב, שלושה אחים ושתי אחיות, ובת זוג, תהילה, שנותרה עם חלום שלא התגשם. לאחר נפילתו, הועלה אוריאל מדרגת סמ"ר (במיל') לדרגת רב-סמל (במיל'), אות כבוד והערכה על שירותו ומסירותו. אחותו לבנת, ספדה לו בכאב קורע לב: "אוריאל, אח שלי הגדול, הבן אדם הכי טוב בעולם, חבר של כולם. אי אפשר שלא לאהוב אותו... אח שלי הוא גיבור ישראל, הוא נלחם בחזית למרות שהוא בכלל לא היה אמור להיות שם, התעקש לעזור. אני מעריצה אותך ומתגעגעת, זכיתי להיות אחותך." דבריה מהדהדים את ההבנה העמוקה של מי היה אוריאל – אדם של אהבה ונתינה, שנלחם מתוך בחירה.

תהילה, ארוסתו, בכתה את אהובה, את החצי השני של חייה, בדברים שריסקו את הלב: "חיים שלי, חצי שלי. כל המילים שאני אגיד פה לא יוכלו להתקרב לתאר אותך. עשית כל כך הרבה טוב בעולם. אין לי מושג איך נמשיך בלי הלב הגדול שלך. הלב הגדול, הגדול והטוב, לב הזהב שהיה רק לך. עשית אותי מאושרת. היית החצי השני שלי, החבר הכי טוב שלי, הבן אדם הכי אכפתי, הכי טוב לב, הכי אופטימי, הבן אדם שמשלים אותי. ההוא שם למעלה לוקח את הכי טובים אליו." בדבריה נשמעו לא רק כאב האובדן, אלא גם ההכרה באדם המיוחד והנדיר שהיה אוריאל, וכיצד השפיע על חייה. חברו נועם ספיר, שחלם איתו על "הבולונזיה", ספד לו גם הוא: "תודה רבה על הכל. אני מי שאני בזכותך. כל דבר שהייתה לי בו בעיה אוריאל תמיד היה שם ונתן עצה טובה. אוריאל התנדב בידידים - כל קריאה, הוא היה הולך, מתקן, מחליף פנצ'רים ותמיד עם אור בפנים - רק רצה לעזור לאנשים." המילים הללו ציירו תמונה ברורה של חבר אמת, מנטור, ואיש מעשים.

מורשתו של אוריאל לא נותרה רק בזיכרון האישי של הקרובים לו, אלא מצאה ביטוי בקהילה ובתשומת הלב הציבורית. במושב נחלים, בו גדל, נערך יריד אוכל על ידי הנוער אחת לשנה לזכרו. כל ההכנסות מהיריד מועברות לקייטנת איל"ן, אותה קייטנה בה התנדב מדי שנה כראש צוות טכני, סוגר מעגל של נתינה והמשכיות. ארגון "ידידים", שבו היה מתנדב מצטיין, הפיק סרטון מרגש לזכרו, תחת השם "הידיד הגיבור שלנו – אוריאל אביעד סילברמן", שבו מונצחים מעשיו הטובים ורוח ההתנדבות שלו. עמודים לזכרו נפתחו באתר "למלא את החלל" ובאתר ההנצחה האינטרנטי של בוגרי רשת "אורט" שנפלו במערכות ישראל, מבטיחים שסיפורו לא יישכח. על סטיקר שהופץ לזכרו, נכתבה המורשת שאפיינה את אוריאל במיוחד והפכה להיות צוואתו הלא כתובה: "תאהב, תתנדב, תהנה מאוכל טוב". שלוש מילים פשוטות, אך עמוקות, המגלמות את כל מה שהיה אוריאל: אהבה ללא גבולות לבני אדם, נכונות אינסופית לתת ולעזור, והנאה מהדברים הטובים והפשוטים של החיים, שהאוכל היה אחד מביטוייה המובהקים. אוריאל אביעד סילברמן, רב-סמל במילואים, גיבור ישראל, חקוק בליבם של רבים, ורוחו ממשיכה להאיר את דרכנו, להזכיר לנו את כוחה של אהבה, את חשיבותה של נתינה, ואת יופיו של חיוך כובש. יהי זכרו ברוך.