אורי יהונתן כהן

במושב נווה ירק, בין שדות ירוקים שהשתרעו עד לקו האופק ושקט כפרי עוטף, נולד ביום כ"ו בשבט תשס"ה, חמישה בפברואר 2005, אורי יהונתן כהן. הוא היה בנם של יערה ועדי, עוד חוליה בשרשרת חייהם התוססת, והצטרף לארבעת אחיו – גל, אייל, דן וניר – שהמתינו לו בבית שוקק חיים וצחוק. הבית בנווה ירק, עם הגינה המטופחת והמרפסת הרחבה שצפתה אל המרחבים הפתוחים, היה תמיד מלא בתנועה, בקולות משחק ובריחות של ארוחות משפחתיות. אורי גדל שם, בין שבילי המושב המאובקים בקיץ ובוציים בחורף, כשהוא סופג את השקט והפשטות, אך גם את החום האנושי ואת תחושת הקהילתיות העמוקה שבה התברך המקום. הוא למד בבית הספר היסודי המקומי, שם התגלו כבר אז ניצני אופיו המיוחד – ילד מתוק, שעיניו הכחולות או הירוקות (תלוי באור) נצצו בשמחת חיים מדבקת, ועל שפתיו תמיד ריחף חיוך כובש, חיוך שהיה מסוגל להמיס כל לב ולגרום לכל מי שפגש בו להתאהב בו מיד. הוא לא היה ילד שקט, אבל הייתה בו עדינות פנימית, נעימות הליכות שגרמה לו להיות תמיד הראשון שמתנדב לעזור, בין אם זה להרים צעצוע שנפל לחבר, או להגיש יד כשמישהו נתקל בקשיים במגרש המשחקים. הוא שימש כמעין "דבק" חברתי, זה שמצליח לאחד בין קבוצות שונות של ילדים, לתווך בסכסוכים קטנים וליצור הרמוניה סביבו, תכונה שליוותה אותו לאורך כל חייו.

השנים חלפו, והילד הצנום והביישן של נווה ירק החל לפרוח. הוא עבר ללמוד בבית הספר העל-יסודי השש-שנתי "בית חינוך ירקון", ושם, בין מסדרונות בית הספר לבין מגרשי הספורט, החל להתעצב לנער חזק וחסון, לא רק פיזית אלא גם מנטלית. אהבתו לספורט, ובמיוחד לכדורגל, הייתה עמוקה ונטועה בו מגיל צעיר. הוא לא היה רק אוהד; הוא היה שחקן בנשמתו. כבר כילד, כשהכדור היה נדבק לרגליו כאילו היה חלק טבעי ממנו, הוא שיחק בקבוצת הילדים של "הפועל כפר סבא". הוא זכר את הריח של הדשא הרטוב בבוקר אימונים מוקדם, את הקריאות של המאמן, את תחושת הסיפוק כשמסירה מדויקת מצאה את דרכה אל חבר לקבוצה. לאחר מכן, עלה לקבוצת הנערים של "הפועל פתח תקווה", קבוצה שאיתה הגיע לשיא – העפלה לליגת העל. על המגרש, אורי לא היה רק שחקן כישרוני; הוא היה מוח. הוא פעל בחוכמה, בשיקול דעת, כשהוא מפעיל לא רק את רגליו אלא גם את ליבו. כל מהלך, כל מסירה, כל ניסיון לשער היה מלווה בנשמה עמוקה, בתשוקה בוערת למשחק ולניצחון. הוא היה כדורגלן מצטיין, כזה שחבריו ומאמניו ידעו שתמיד אפשר לסמוך עליו, שיוציא את הכדור גם מהמצב המסובך ביותר, וימצא את הדרך ליצור הזדמנות. התמונה שלו רץ על הדשא, מזיע ומרוכז, עם אותו חיוך קטן של אושר על פניו, הייתה תמונה שהייתה חרוטה בזיכרונם של רבים.

החודשים שלפני גיוסו לצה"ל היו תקופה של התלבטויות ושל החלטות גורליות. עתידו של אורי בכדורגל נראה מובטח; הוא היה בדרך לקריירה מבטיחה, כזו שרבים רק חלמו עליה. אבל בתוכו בערה תחושה עמוקה יותר, תחושת שליחות. דווקא אז, פנה אליו אחד ממאמניו בעבר, בבקשה שיצטרף לקבוצת הכדורגל "מ.כ. אור יהודה", שהייתה זקוקה לחיזוק משמעותי. אורי, בטוב ליבו וברצונו העז לעזור, נרתם למשימה בשמחה, ועם אותה נשמה ייחודית שהביא לכל אשר עשה, הוביל את הקבוצה להצלחה. הוא לא הסתפק בבינוניות מעולם; הוא חתר למצוינות בכל דבר, קטן כגדול. לא חשש מעבודה קשה, לא התייאש מקשיים, ובנחישות ובהתמדה, אך גם בצניעות שאפיינה אותו, השיג את כל מה ששאף אליו. אף על פי שלא חיפש תשומת לב ולא נהג להתבלט, אי אפשר היה לפספס אותו. קרוביו ידעו לספר כי היה מסוג האנשים שכולם רואים אותם, אבל חשוב מכך – הוא תמיד ראה את האחר. את החבר שצריך חיבוק, את האח שזקוק לעידוד, את ההורה שצריך עזרה. הייתה בו רכות יוצאת דופן, עדינות, נדיבות לב וחוכמה שקטה, שאפשרו לו להיות שם עבור כל סובביו. הוא ידע לתמוך, לחבק, לעודד, ולומר את המילה הנכונה בדיוק ברגע הנכון, מבלי לדרוש תמורה. אהבתו למשפחתו, לחבריו, לעם ישראל ולארץ ישראל הייתה טהורה ועמוקה, והיא הכתיבה את דרכו ואת בחירותיו.

באפריל 2022, נכנסה לחייו נוגה, והכל קיבל גוון חדש. הם נפגשו, ומרגע זה ואילך, נדמה היה שהם נועדו זה לזו. הקשר ביניהם היה מיידי ועמוק, ומאז לא נפרדו. יחד יצאו למסעות וטיולים בארץ ובעולם, בונים זיכרונות משותפים שהעשירו את חייהם. הם צנחו צניחה חופשית, חוויה שבה הרגישו את הרוח בפניהם ואת החופש המוחלט כשהם מרחפים מעל האדמה, יד ביד, מביטים אל העולם ממעוף הציפור. בכל טיול, בכל חוויה, הם רקמו יחד תוכניות רבות לעתיד – בית משותף, משפחה, עוד מסעות, חיים שלמים שיבנו יחד באהבה ובשותפות. אורי היה עבור נוגה עוגן, אי של שקט ושמחה. הוא ריפא את ליבה, הראה לה מהי זוגיות אמיתית, מה מגיע לה לקבל, ולמה אהבה היא דבר כל כך עדין ומקסים. במחיצתו, הרגישה נוגה שהיא הגרסה הטובה ביותר של עצמה, שהיא זוכה באדם מדהים, יפה תואר, עם ערכים עמוקים, שכל מטרתו היא לתרום ולעזור, למדינה ולאנשים סביבו. חיוכו, עם שתי הגומות שהופיעו בלחייו בכל פעם שצחק, היה סימן ההיכר שלו, ולא סתם כינו אותו חבריו "א' חיוכים". הוא היה שם בשבילה תמיד, מכבד וסבלני, מקשיב ומלא אהבה, ודאג תמיד שתרגיש בנוח ומאושרת. אהבתם הייתה גדולה מהירח ובחזרה, כפי שנוגה נהגה לומר, אהבה שביקשה לבנות עולם משותף של חום, ביטחון ואושר.

בבוקר שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023, נשמעו צפירות האזעקה לראשונה בשעה שש וחצי, והשקט של נווה ירק, כמו של שאר יישובי המרכז, נשבר לרסיסים. אורי, שהיה בדרכו לגיוס ומלא ציפייה לשרת את המדינה, התעורר לקול הבומים הרחוקים ולצפירות הארוכות. הטלפון החל לרטוט בידו, והודעות הוואטסאפ זרמו בשיטפון: "מתקפת פתע", "חדירת מחבלים", "ירי מסיבי". לאט לאט, החלה להתבהר תמונה מחרידה: ארגון הטרור חמאס פתח במתקפה חסרת תקדים על ישראל. אלפי מחבלים, בחסות ירי רקטי בלתי פוסק, חדרו קרקעית, ימית ואווירית אל יישובי עוטף עזה, אל שדרות, אופקים ונתיבות, אל מסיבות טבע תמימות שהפכו לשדות קטל. התמונות והעדויות שהחלו לזרום היו בלתי נתפסות: רצח של מאות אזרחים בבתיהם ובמכוניותיהם, חטיפה של מאות ישראלים לרצועת עזה, הרס, ביזה והצתת בתים. מאות חיילים, שוטרים ואנשי כוחות הביטחון וכיתות הכוננות נפלו בקרב, מגינים בגופם על האזרחים. המדינה כולה נכנסה להלם, אבל גם לתחושת התגייסות אדירה. עבור אורי, ששירותו בצבא היה מבחינתו שליחות, האירועים הללו רק חיזקו את החלטתו. הוא כבר החליט עוד לפני פרוץ המלחמה לוותר על קריירה מבטיחה ככדורגלן מצטיין, כדי לשרת בתפקיד קרבי משמעותי. כעת, כשהמדינה כולה תחת מתקפה, כשקולות המלחמה נשמעים בבירור, תחושת הדחיפות והצורך לתרום לביטחון המדינה בערה בו בעוצמה רבה יותר. הוא חיכה בקוצר רוח ליום גיוסו, נחוש מתמיד.

ב-12 בדצמבר 2023, כשהמלחמה כבר במלוא עוזה, התגייס אורי לצה"ל. הוא ידע בדיוק לאן הוא רוצה להגיע, וחתר בנחישות ליחידת יהל"ם – היחידה ההנדסית למשימות מיוחדות, יחידת העילית של חיל ההנדסה הקרבית. ההכשרה ביחידה הייתה תובענית וקשה מאין כמותה. ימים ולילות של אימונים פיזיים מפרכים, לימוד מורכב של חומרי נפץ, מיקוש, פריצה וניטרול איומים. הזיעה ניגרה מפניו, השרירים כאבו, אבל אורי מעולם לא התלונן. הוא היה לוחם מקצועי, שקול ואמיץ, ומהר מאוד הפך למוביל בצוות שלו. חבריו למסלול ולצוות אהבו אותו אהבת נפש, וכך גם מפקדיו. הוא היה הלב הפועם של הצוות, המצפן המוסרי והרגשי שלהם. כשהקשיים הערימו, כשהעייפות איימה להכריע, תמיד ידע לעודד, לחזק, להצחיק ולשפר את מצב הרוח. חיוכו התמידי, עם הגומות בלחייו, היה מראה שגרם להם להרגיש טוב יותר, להמשיך קדימה גם כשהגוף בכה. אחד מחבריו סיפר על מסע אלונקות מפרך, כזה שבו כל שריר בגוף צועק די. אורי, למרות הקושי הפיזי העצום, סירב לעזוב את האלונקה. "בחיים לא שמענו אותך מתלונן או אומר שקשה לך", נזכר החבר, "לא הפריע לך קושי פיזי ולא קושי מנטלי. כששאלתי אותך בסוף איך אתה עושה את זה, מה אתה עושה שונה מאיתנו, אמרת לי שכל עוד אתה מדבר איתנו וצוחק איתנו תוך כדי, אתה מסוגל לעשות הכול". המילים הללו, שהדהדו באוזני חבריו, שיקפו את רוחו הבלתי מתפשרת, את האמונה בכוחה של הרוח על הגוף, ואת היכולת המופלאה שלו להפוך כל קושי לאתגר שניתן לצלוח בחיוך ובחברות.

עם סיום ההכשרה המפרכת, הצטרף אורי עם צוותו ללחימה בשטח רצועת עזה. המעבר משגרת אימונים לשדה קרב אמיתי היה חד ומהיר. הוא מצא את עצמו בעולם שבו כל צעד עלול להיות האחרון, שבו כל החלטה קטנה יכולה להכריע בין חיים למוות. אורי, עם קור רוחו המפורסם, עם נחישותו הבלתי מתפשרת ועם האומץ שהיה טבוע בו, הפגין יכולות יוצאות דופן. הוא לקח חלק במשימות ובמבצעים מורכבים ונועזים, כאלה שדרשו ידע הנדסי מעמיק, תעוזה אישית ויכולת פעולה תחת אש. הוא פעל בסביבה אורבנית צפופה, מול אויב מוסתר, כשכל פינה יכולה להכיל מלכודת נפץ או חוליית מחבלים. הוא היה חלק בלתי נפרד מפעולות פריצה, סריקה וטיהור מבנים, תוך סיכון עצמי גבוה, כשהוא מוביל את חבריו בדוגמה אישית. החיוך הקטן שלו, שהיה נטוע על פניו גם ברגעים הקשים ביותר, היה נסך ביטחון בחבריו. הוא דאג לכולם, הקפיד לשאול לשלומם, לוודא שהם אוכלים ושותנים, ולו רק במבט או במילה מעודדת. הוא ידע שלב היחידה הוא לא רק ציוד ולחימה, אלא גם החיבור האנושי, התמיכה ההדדית, והידיעה שכל אחד מהם הוא חלק מחיבור בלתי ניתן לניתוק. בתוך הכאוס של הקרב, הוא יצר סביבו אי של שפיות ושל אחווה, כשהוא מזכיר לכולם את הסיבה שלשמה הם נלחמים – הגנה על הבית, על המשפחה, על העם.

ביום שישי, שישה ביוני 2025, י' בסיוון תשפ"ה, יצא אורי עם צוותו לפעילות מבצעית בעיר בני סוהילה שבדרום הרצועה, בסמוך לחאן יונס. הייתה זו פעילות שגרתית אך מסוכנת, כמו כל פעולה בשטח עוין. הם נכנסו לאזור מורכב, כשהם מודעים לסכנות האורבות בכל פינה. אורי, כהרגלו, היה בחוד הכוח, מקצועי וממוקד, עם עיניו הסורקות את השטח, מוכן לכל תרחיש. במהלך הפעילות, התרחש אירוע קשה. בבת אחת, תחת אש אויב, נהרג אורי יהונתן כהן. בן עשרים היה בנופלו. יחד איתו נפלו שלושה לוחמים נוספים – שניים מהצוות שלו, וחייל מילואים מיחידת מגלן, כולם נפלו בהגנה על הבית, על החיים, על המדינה. הידיעה על נפילתו נפלה כרעם ביום בהיר על משפחתו, חבריו ועל כל קהילת נווה ירק. הטלפון המצלצל בשעות הלילה המאוחרות, המדים הרשמיים בדלת – כל אלו בישרו את הבשורה הקשה מכל. הבית שבו גדל, שהיה תמיד מלא בצחוק ובשמחת חיים, השתתק לרגע, ואז התמלא בבכי ובכאב בלתי נתפס. נווה ירק כולה עטפה את משפחת כהן באהבה ובחיבוק, מנסה להכיל את האובדן העצום. אורי הובא למנוחות בבית העלמין המקומי בנווה ירק, בין השדות והעצים שבהם גדל ושיחק. מסע ההלוויה היה ארוך וכואב, אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה, כשקולות הבכי וההספדים נמהלים בקריאות "גיבור ישראל" ובדממה כבדה. הוא הותיר אחריו הורים שבורים, יערה ועדי, וארבעה אחים כואבים – גל, אייל, דן וניר – ושבילי חיים רבים שהיו אמורים להיבנות עם נוגה, חברתו האהובה. לאחר נפילתו, הועלה אורי מדרגת סמל לדרגת סמל ראשון, כהוקרה על שירותו ומסירותו.

החלל שהותיר אחריו אורי היה עצום, לא רק במשפחתו הקרובה אלא בכל מי שהכיר אותו. אחיו הקטן, ניר, כתב לו מילים שביטאו את עומק הקשר ביניהם ואת ההערצה לאחיו הבכור: "אתה הבן אדם עם הלב הכי זהב שפגשתי. כל אחד שאתה פוגש – אתה נכנס לו ישר ללב. אני זוכר כשהייתי קטן לימדת אותי איך להיות שוער, וכשגדלתי לקחת אותי למגרש לעשות לי אימון הכי קשה כדי שאצליח, וזה הדבר הכי כיף שהיה לי. איך שחזרת מהצבא ישר נכנסת לי לחדר ופשוט ישבת איתי, דיברת איתי על הכל, נתת לי תחושה שאני הכי חשוב לך. כל נסיעה שמת עליי ראש ואני עליך ונרדמנו ביחד, שני אחים שקטים שמוצאים נחמה זה בזה. אני כל כך אוהב אותך, אתה גיבור ודמות להערצה בשבילי". המילים הללו, שנכתבו בדמעות, ציירו תמונה של אח גדול, רגיש ותומך, שהיה גם חבר וגם מודל לחיקוי, כזה שנתן מכל כולו ללא תנאי. נוגה, חברתו האהובה, ספדה לו במילים קורעות לב, שחשפו את עוצמת האהבה שחלקו: "ריפאת לי את הלב, אורי. הראית לי איך זוגיות אמורה להיראות, מה מגיע לי לקבל, ולמה אהבה זה דבר כל כך עדין ומקסים. אני מרגישה שאני הגרסה הטובה ביותר של עצמי כשאני איתך. אני באמת מרגישה שזכיתי, מתגאה לגמרי שיש לי חבר יפה תואר עם ערכים מדהימים שרק מחפש איפה לעזור ולתרום למדינה. תמיד עם חיוך על הפנים, עם שתי גומות, לא סתם קראו לך א' חיוכים. אני רוצה שתדע שאני מעריכה את הכול – שאתה באמת עושה הכול אבל הכול כדי שאני אהיה מאושרת, שאתה מכבד אותי וסובלני איתי, אף פעם לא גורם לי להרגיש לא בנוח, שאתה קשוב אליי תמיד ולא מפסיק להראות לי אהבה. אני אוהבת אותך הרבה יותר מהירח ובחזרה". מילים אלו, שנאמרו מתוך כאב עמוק אך גם מתוך הכרת תודה עצומה על הזכות לאהוב ולהיות נאהבת על ידו, העניקו הצצה למהות קשרם, לטוהר ליבו ולנדיבותו האינסופית.

אורי יהונתן כהן, סמ"ר, נפל כגיבור ישראל, חלק בלתי נפרד מסיפורה המתמשך של מלחמת התקומה. הוא היה אחד מאותם צעירים מופלאים, שגדלו בנוף הישראלי, ספגו את ערכיה, ובשעת מבחן לא היססו להציב את עצמם בחזית. מורשתו אינה רק זיכרון של לוחם אמיץ, אלא זיכרון של אדם – של ילד בעל חיוך כובש, של נער כדורגלן מצטיין, של חבר נאמן, של אח אוהב, של בן מסור ושל בן זוג שאין שני לו. הוא היה סמל לאנושיות במיטבה, לתרומה ללא תנאי, לאהבה עמוקה לאדם ולארץ. שמו וסיפורו מונצחים באתר האינטרנט של עמותת בוגרי יחידת יהל"ם, ובדפים ייעודיים שנפתחו לזכרו באינסטגרם ובטיקטוק, תחת השם remember_uricohen ו-remember_uri_cohen, וכן באתר memoriz.plus. דרך העמודים הללו, ממשיכים חבריו, משפחתו ואוהביו להעלות זיכרונות, תמונות וקטעי וידאו, לשמר את דמותו החיה והנושמת, את חיוכו, את קולו, את רוחו. אורי לא נעלם, הוא חי בלבבות כל מי שהכיר אותו, והוא חי בסיפורה של האומה כולה, כעוד לב זהב ששילם את המחיר היקר מכל למען קיומה ובטחונה של מדינת ישראל. מותו הטרגי, בשיא פריחתו, בגיל עשרים בלבד, הוא תזכורת כואבת למחיר הכבד של החירות, אך גם עדות לגבורה העצומה הטבועה ברוח העם הזה. שמו של אורי יהונתן כהן ייזכר לעד, כסמל לתקווה, לאומץ ולנחישות, וכחלק בלתי נפרד מסיפור התקומה הישראלי, שיימשך ויתחזק בזכות אנשים כמוהו.