אורי מויאל

בירוחם של ראשית שנות השבעים, עיירה קטנה שקועה בנופי המדבר הצהבהבים, בין קירות אבן שספגו אלפי שעות שמש ורוחות חמות, נולד ילד אחד, שיבוא להטביע את חותמו בחייהם של רבים. כ"ו בתמוז תשל"ב, שמונה ביולי 1972, היה היום שבו הגיע אורי מויאל לעולם, בנם העשירי של סוזן ועמרם, נצר למשפחה שהייתה שורשיה עמוקים באדמת הנגב, וליבה פתוח לרווחה. הבית ברחוב הצר היה תמיד מלא חיים – צחוק ילדים שהתערבב עם קולות ההתרוצצות, ריחות תבשילים שטיפסו מהמטבח הקטן אל כל פינה, והחום האנושי שאפף את הכל. סוזן ועמרם, זוג הורים עם עשרה ילדים, היו עוגן של יציבות ואהבה, שגידלו את ילדיהם על ערכים של עזרה הדדית, כבוד למשפחה ולקהילה, ועבודה קשה. אורי, שהיה כמעט האחרון בשורה ארוכה של אחים ואחיות – צ'רלי, יצחק, פיבי, אסתר, אברהם, דורית, משה, איילה ודניאלה – למד מגיל צעיר את משמעותה של קהילה קטנה בתוך הבית הגדול. הוא ראה איך כל אחד תורם את חלקו, איך צלחת חמה עוברת מיד ליד, ואיך צחוק אחד יכול להדביק את כולם. הוא ספג את חוכמת הרחוב, את הישירות של המדבר, ואת האופטימיות הבלתי מתפשרת של משפחה שיודעת להתמודד עם אתגרים בחיוך. כבר בילדותו ניכרה בו אותה שמחת חיים מדבקת, אותו ניצוץ בעיניים שהפך לחיוך קבוע על פניו, גם כשהיה צריך לחלוק את הצעצועים המעטים, או להמתין בסבלנות לתורו ליד השולחן. הוא היה ילד סקרן, שאהב להתבונן בידיים של אביו מתקנות כל דבר, החל מברז דולף ועד מכשיר חשמלי מקולקל, והיה מנסה לחקות אותו, מפרק ומרכיב בחזרה צעצועים ישנים, מבין אינטואיטיבית את המכניקה שמאחורי הדברים.

השנים חלפו, ואורי גדל והתפתח בתוך המרקם החברתי הצפוף של ירוחם, ומאוחר יותר בדימונה, העיר שאימצה אותו והפכה לביתו. הוא היה נער שאפשר היה לסמוך עליו, תמיד מוכן להושיט יד, תמיד עם מילה טובה. חבריו זכרו אותו כמי שהיה מסוגל להפיג מתחים בקלות, להצחיק כשהאווירה הייתה כבדה, ולתת תחושה של ביטחון. הוא לא היה מסתפק בלעמוד מהצד; אם ראה שמישהו זקוק לעזרה, הוא היה הראשון לקפוץ פנימה, בין אם זה היה בשיעורי מתמטיקה שסירבו להיכנס לראש של חבר, או בעזרה בבית ההורים אחרי יום לימודים ארוך. הוא אהב את תחושת השייכות, את החיבור לאנשים, ופיתח סביבו רשת של קשרים חמים ואמיתיים. הידיים שלו, שבהמשך יטפלו במנועים מורכבים ובמערכות טכנולוגיות, היו אז מלאות בחול המדבר, בבוץ של המגרש השכונתי, ובצבעי הגואש משיעורי האמנות בבית הספר. הוא אהב את הפשטות של החיים, את הבהירות של מעשה ידיים, ואת הסיפוק שבתיקון דבר מה שהיה שבור והחזרתו לתפקוד מלא. כבר אז, ניכרה בו אותה תכונה של מנהיגות שקטה, כזו שאינה מתיימרת לשלוט, אלא מובילה מתוך דוגמה אישית, מתוך אמפתיה ומתוך רצון כנה שכולם יהיו בטוב. הוא היה זה שארגן את משחקי הכדורגל בשכונה, זה שדאג שאף אחד לא יישאר בחוץ, וזה שפתר סכסוכים קטנים בין חברים בחיוך ובהבנה.

ב-6 בינואר 1991, כשאורי היה בן שמונה עשרה, עמד על מפתן דלת חדשה בחייו – הגיוס לצה"ל. האוויר באותו בוקר היה קריר, אבל הלב פעם בהתרגשות. הוא נפרד מהוריו, מאחיו ואחיותיו, כשהוא מקבל חיבוק חם מכל אחד ואחת, מלווה במילים חמות ובעידוד. הציפייה לשירות משמעותי הייתה גדולה, והוא ידע שזוהי דרכו לתרום למדינה שבה גדל. הוא שובץ לחיל הטכנולוגיה והאחזקה, מקום שבו כישרונותיו הטבעיים למכניקה, לפתרון בעיות, וליכולת להבין מערכות מורכבות, יכלו לבוא לידי ביטוי באופן מלא. עבור אורי, חיל הטכנולוגיה והאחזקה לא היה רק מקום עבודה, אלא בית ספר לחיים. הוא למד שם את סודות המנועים, את הדיוק של המערכות האלקטרוניות, ואת החשיבות של כל בורג וכל רכיב. הוא אהב את הריח של הגריז והשמן, את רעש המפתחות המצלצלים, ואת הסיפוק העמוק שהגיע עם הצלחה בתיקון תקלה מורכבת, כשהמכשיר שב לפעול במלוא עוצמתו. הוא התקדם במהירות, לא רק בזכות הידע המקצועי שרכש, אלא בעיקר בזכות מי שהיה: חבר טוב, אוזן קשבת, ומפקד שמבין לליבם של חייליו. הוא לא ראה בהם רק כוח עבודה, אלא בני אדם שלמים, עם חששות, תקוות וחלומות. הוא ידע לזהות מי מתקשה, מי זקוק לעידוד, ומי סתם צריך בדיחה טובה כדי להרים את המורל. חיוכו היה תמיד שם, גם כשהעבודה הייתה תחת לחץ, גם כשהיה צריך לעבוד שעות ארוכות, והוא ידע להדביק בו את כל הסובבים אותו. הוא הפך למנהיג טבעי, כזה שחיילים היו פונים אליו לא רק בבעיות מקצועיות, אלא גם בעניינים אישיים, בידיעה שיקבלו ממנו עצה כנה, תמיכה וכתף להישען עליה.

עם השנים, אורי בנה את חייו, צעד אחר צעד, בנחישות ובשמחת חיים. הוא פגש את ענבל, אישה חמה ואוהבת, וליבו ידע מיד שמצא את שותפתו לחיים. סיפור אהבתם נרקם לאט, מבוסס על כבוד הדדי, על חברות עמוקה ועל חלומות משותפים. הם בנו יחד בית בדימונה, בית שהיה המשך ישיר לערכים שעליהם גדל אורי – פתוח, מזמין, מלא צחוק ואהבה. הבית שלהם הפך למרכז חיים, לא רק עבורם, אלא גם עבור חברים ובני משפחה שהיו באים ויוצאים, תמיד מוצאים אוזן קשבת, עצה טובה וצלחת עוגיות. אורי וענבל היו עוגן זה לזו, תומכים זה בזו בכל צעד ובכל החלטה, והיוו דוגמה ומופת לזוגיות אוהבת ומכבדת. שמחתם התעצמה עם הולדת ילדיהם – ספיר, לידור וליאב. הוא היה אבא במלוא מובן המילה, כזה שלא חסך מאומה מילדיו, שהשקיע בהם את כל כולו, שראה בהם את עקומה של חייו. הוא לימד אותם את חשיבותה של עבודה קשה, את הערך של נתינה, ואת הכוח של חיוך אמיתי. הוא היה שם בשבילם בכל רגע, בין אם זה היה לעזור בשיעורי בית, ללמד אותם לרכוב על אופניים, או פשוט לשבת ולהקשיב לסיפורי היום שלהם, בעיניים בורקות ובלב פתוח. הוא היה אבא שמתעניין באמת, שרוצה לדעת מה עובר עליהם, שזוכר את הפרטים הקטנים. הוא בנה איתם עפיפונים בחצר, תיקן להם את האופניים כשהתקלקלו, ולימד אותם איך להתמודד עם תסכולים ואיך לחגוג הצלחות קטנות. הבית רעד מצחוק כששיחק איתם, והתמלא בחום כשחיבק אותם. הוא היה אבא שנוכח, אבא שמעורב, אבא שאוהב ללא תנאי, וכזה שגם אחרי יום עבודה ארוך ומתיש בבסיס, היה מוצא את הכוחות לשחק איתם, להקריא להם סיפור לפני השינה, או פשוט לשבת לשיחה על כוס תה.

במקביל לחיי המשפחה העשירים, המשיך אורי לשרת בצבא הקבע, והפך לדמות מפתח במחלקת טכנולוגיה ואחזקה בבא"ח נח"ל, בדרגת רב-נגד. תפקידו כמנהל עבודה היה הרבה יותר מניהול טכני; הוא היה הלב הפועם של המחלקה, הרוח החיה שדחפה את כולם קדימה, ובעיקר, האוזן הקשבת לכל חייל. הוא היה מגיע לבסיס עם חיוך רחב, מקדם את כולם בברכת בוקר טוב אנרגטית, ומיד מתחיל לסרוק את הלוח, לפתור בעיות, לתכנן את יום העבודה. הוא ידע את שמותיהם של כל החיילים, הכיר את סיפוריהם האישיים, ותמיד היה שם כדי לדאוג להם. עבורו, הדרגה לא הייתה רק סמל לסמכות, אלא גם לאחריות – אחריות לדאוג שאנשים יהיו בטוב. הוא לא היה מסוגל לראות חייל עצוב או מודאג ולא לגשת לשאול לשלומו. "לפני שהיית מפקד, היית חבר", אמרו עליו חייליו, וזו הייתה המחמאה הגדולה ביותר שיכול היה לקבל. הוא היה יושב איתם בקנטינה, שותה קפה, מקשיב ללבטים שלהם, מייעץ מניסיונו העשיר, ומצחיק אותם כשהיה צריך להפיג את המתח. הוא ידע מתי ללחוץ ומתי לשחרר, מתי לדרוש ומתי להכיל. הוא היה מודל לחיקוי עבור דורות של חיילים צעירים, שלימד אותם לא רק את המקצוע, אלא גם את הערכים – יושרה, מקצועיות, נתינה ואהבת אדם. הטרקטורים היו רועמים בבסיס, כלי הרכב המשוריינים היו עוברים טיפולים מורכבים, ומערכות הנשק היו זקוקות לתחזוקה מתמדת, ואורי היה שם, מפקח על הכל, עם ידיים שיודעות כל בורג וכל חיבור, ועם לב שדואג לכל אדם. הוא היה רואה את הסיפוק בעיניו של חייל שהצליח לתקן תקלה מורכבת בזכות ההכוונה שלו, והיה גאה בהם כאילו היו ילדיו שלו. הוא היה המפקד שגם כשהיה ממהר לתפוס את הטיולית הביתה לדימונה, כדי לחזור אל משפחתו האהובה, היה עוצר, מקשיב בסבלנות לחייל שביקש עצה, ורק אז ממשיך בדרכו, כשהוא משאיר אחריו שובל של רוגע, ביטחון וחיוך.

החיים בדימונה, בנגב, זרמו בקצב משלהם, שילוב של שקט מדברי ותוסס עירוני, אך בבוקר שמחת תורה, שבעה באוקטובר 2023, השתנה הכל. רעש הפיצוצים והאזעקות פילח את השקט, וחדשות נוראיות החלו לזרום במהירות בלתי נתפסת. מתקפת הטרור הרצחנית של חמאס על יישובי העוטף ועל אזרחים חפים מפשע טלטלה את המדינה כולה. אורי, כמו כל אזרח ישראלי, חש את הזעזוע העמוק, את הכאב החד ואת הדאגה הבלתי פוסקת. הנגב, שהיה תמיד מרחב של שקט יחסי, הפך לפתע לחזית. חיילים רבים נקראו למילואים, בסיסים הוצפו בפעילות, ורכבים צבאיים עברו בכבישים ללא הרף. אורי, בתפקידו כמנהל עבודה בבא"ח נח"ל, מצא את עצמו בלב ההתרחשות. העבודה בבסיס הכפילה את עצמה; היה צורך להכין ציוד, לתקן כלי רכב, להכשיר חיילים חדשים בקצב מסחרר, ולוודא שכל מערך הטכנולוגיה והאחזקה עומד במשימות המורכבות של מלחמה. הוא עבד שעות ארוכות, עם אותה מסירות ואותה רוח נתינה שאפיינו אותו תמיד, אך כעת עם תחושה דחופה עוד יותר של שליחות. חיוכו, למרות הכאב והעצב שהיו תלויים באוויר, לא נעלם מפניו. הוא המשיך להיות העוגן, המפקד-חבר, זה שמצליח לשמור על מורל גבוה בקרב חייליו, שמזכיר להם את חשיבות עבודתם, ואת העובדה שכל בורג שהם מהדקים, כל מנוע שהם מתקנים, הוא חלק בלתי נפרד מהמאמץ הלאומי להגן על הבית. הודעות הווטסאפ זרמו בטלפונים, עדכונים על נפגעים, על לחימה, על מילואימניקים שנקראו לדגל. כל שיחה, כל התכנסות משפחתית, נסבה סביב המצב. הבית של אורי וענבל, שהיה תמיד מלא שמחה, התמלא כעת גם בדאגה, בתפילות ובתקווה לימים טובים יותר. אורי היה שם עבור משפחתו, מפיג חששות, מחבק, מחזק, ומראה להם את אותה אופטימיות מדברית שאפיינה אותו מילדות.

בבוקר יום חמישי, ד' באדר ב' תשפ"ד, 14 במרץ 2024, יום שגרתי לכאורה בעיצומה של מלחמה שהפכה להיות השגרה החדשה, יצא אורי לדרכו. השמש של הנגב כבר החלה לטפס בשמיים, והאוויר היה צלול וקריר. הוא נפרד ממשפחתו, ככל הנראה עם חיוך ועם מילה טובה, כמו בכל יום. הדרך מבסיס נח"ל או ממקום מגוריו בדימונה, אל צומת בית קמה, היא דרך מוכרת לרבים מתושבי הדרום. צומת בית קמה, על אף היותה נקודת מפגש של כבישים ראשיים, הייתה בדרך כלל נקודה שקטה יחסית. אך מאז השבעה באוקטובר, השקט הזה הפך לשברירי. כל יציאה מהבית, כל נסיעה בכביש, הפכה להיות מלווה בתחושה עמומה של חוסר ודאות, של סכנה מרחפת. באותו בוקר, בשעה ובמקום שאיש לא יכול היה לחזות, התרחש הבלתי ייאמן. פיגוע טרור רצחני, שבו מחבל דרס ודקר אזרחים תמימים, פילח את השגרה. אורי, שהיה באותה עת בצומת, נקלע לאירוע האלים והקטלני. הוא, שכל חייו הקדיש לנתינה, לעזרה ולשמירה על אחרים, מצא את מותו באופן טרגי ואכזרי, קורבן למלחמה שהחלה על גבולות הבית והתפשטה לכל פינה. הוא נפל כגיבור, לא במובן של אדם שנושא נשק ומסתער, אלא במובן של אדם שחי את חייו במסירות ובנתינה, שהמשיך לשרת את המדינה ואת חבריו בנאמנות עליונה, ושלבסוף שילם את המחיר היקר ביותר על עצם קיומו בארצו, על עצם היותו ישראלי. בן חמישים ואחת היה בנופלו, מותיר אחריו חלל עצום, כאב שאין לו מילים, וזיכרון בלתי נשכח.

הידיעה על נפילתו של רנ"ג אורי מויאל נפלה כרעם ביום בהיר על משפחתו, חבריו ובני קהילתו. הבית בדימונה, שהיה תמיד מלא צחוק ושמחת חיים, התמלא באבל כבד. ענבל, ספיר, לידור וליאב, איבדו אב ובעל אהוב, עמוד תווך, מקור השראה ואהבה אין סופית. אמו סוזן, ואחיו ואחיותיו הרבים, נותרו עם כאב שאין לו נחמה, עם זיכרון של ילד, אח ואיש יקר שחיוכו לא מש מפניו. הלווייתו בבית העלמין הצבאי בדימונה הייתה עדות למעמדו ולחשיבותו. מאות בני אדם הגיעו לחלוק לו כבוד אחרון: בני משפחה, חברים מילדות, שכנים, חיילים ששירתו תחת פיקודו, קצינים בכירים, וגם פשוטי עם שפשוט הכירו את אורי וחיוכו המפורסם. השמש המדברית יקדה מעל, ודמעות זלגו על פנים חרוכות מכאב, אך גם מלאות בגאווה על האיש שהיה. מעל הקבר הטרי, עם ערימת האדמה הטרייה שכיסתה את מי שהיה פעם מלא חיים, נשמעו קולות בוכים, אך גם הבטחות לשמר את מורשתו.

אורי מויאל ז"ל הותיר אחריו לא רק משפחה כואבת, אלא גם מורשת עשירה של אהבת אדם, נתינה בלתי מסויגת ודוגמה אישית. חיוכו, שהיה סימן ההיכר שלו, הפך כעת לסמל – סמל לאופטימיות גם ברגעים קשים, סמל ליכולת לשמור על אנושיות ועל חום לב גם בתוך מערכת צבאית תובענית. הוא לימד את חייליו ואת ילדיו, ואת כל מי שפגש, שגם כשממהרים, תמיד אפשר לעצור לרגע, להקשיב, לייעץ, ולדאוג שיהיה טוב לאנשים סביבך. הוא היה איש של עשייה, של ידיים עובדות, של פתרון בעיות, ושל לב פתוח. הוא היה הגיבור היומיומי, זה שפעל בשקט, מאחורי הקלעים, אך השפעתו הייתה עצומה, והדהדה בחייהם של אינספור אנשים. הוא היה העוגן, החבר, המפקד, האבא, הבעל – איש שכל תא בנשמתו היה מוקדש למשפחתו, למדינתו, ולדאגה לזולת. נפילתו של אורי בצומת בית קמה, בעיצומה של מלחמת התקומה, היא תזכורת כואבת למחיר שאנו משלמים על קיומנו כאן, אך גם עדות לגבורה האנושית הפשוטה והטהורה – גבורתם של אלה שבחרו לחיות את חייהם במלואם, בנתינה ובאהבה, גם כאשר סכנה אורבת בפתח. זכרו של אורי, איש עם חיוך שלא נמחק, איש של עשייה ושל לב רחב, ימשיך להאיר את הדרך, להוות השראה, ולעמוד כמגדלור של תקווה ותקומה, בלב המדבר ובנשמת האומה כולה.