אורי למד

ביום כ"ו באדר ב' תשס"ה, כשהאביב עוד היסס לצאת במלוא הדרו, נולד בתל מונד שבשרון ילד שני למאיר ויונית למד, תינוק שקראו לו אורי. הוא הגיע לעולם כהבטחה, כהמשך טבעי לאור שבקע כבר מאופק אחותו הבכורה, ומהרגע הראשון, עוד בטרם למד להשמיע קול ברור, מילא את החלל באור משלו, אור יקר שקנה לו במהרה את הכינוי "אורה" בפי כל מי שאהב אותו. הבית בתל מונד היה מלא בצחוק ילדים, ובקרוב הצטרפו אליו גם שגיא ואמיר, והפכו את אורי לחלק משרשרת אנושית חמה ועוטפת, שבה כל אחד הוא חוליה ייחודית, אך אורי, עם סקרנותו הבלתי נלאית ונשמתו הטובה, היה לב לבה הפועם של המשפחה. הוא לא היה מסוג הילדים שיושבים בשקט בפינה, אלא כזה שעיניו הגדולות בוחנות כל פרט, מנסות להבין את העולם, ומוחו מלא דמיון ורעיונות שובביים שהפכו כל יום להרפתקה קטנה.

ילדותו המוקדמת של אורי הייתה שזורה בריחות האדמה והחופש של השרון. הוא לא התחנך רק בין כותלי הגנים בקיבוץ שפיים או תל יצחק, אלא בעיקר בחוץ, תחת כיפת השמיים הפתוחים. הוא היה "ילד טבע", כפי שהוריו אהבו לומר, ילד של חופש אמיתי, שחיבורו לאדמה לא היה רק אהבה אלא כמעט אינסטינקט פרימיטיבי. הוא אהב להתגלגל בחול, לא רק לשם השעשוע אלא כדי לחוש את גרגיריו בין אצבעותיו, לחפור באדמה הלחה של הקיבוץ בשש בבוקר, כשהטל עוד נח על העלים והאוויר צלול וקריר, לשמוע את רעש המנוע של הטרקטור העובר במרחק, ולדמיין את הידיים העובדות, את תחושת הסיפוק שבסוף יום עבודה מפרך בשמש. הוא התהולל בחצר ביתו, בין העצים המוריקים, ובפרדסים הסמוכים, שם ריח פרי ההדר הבשל מילא את האוויר. שעות ארוכות היה יכול לבלות בהתבוננות מוקסמת בחיפושיות זעירות החורשות את דרכן בעשב, או בשאר חרקים קטנים, כל אחד מהם עולם ומלואו בעיניו הסקרניות. אורי נהנה מהדברים הפשוטים ביותר, אלה שרוב המבוגרים נוטים לשכוח את קסמם: לטפס על עץ גבוה, להרגיש את קליפתו המחוספסת תחת כפות ידיו, לראות את העולם מלמעלה, לקטוף תפוז עסיסי ישר מהענף בפרדס ולנגוס בו בתיאבון, כשהמיץ המתוק ניגר על סנטרו. הוא אהב לטבול בנחל קריר ביום קיץ חם, לתת למים לשטוף מעליו את חום השמש, לאסוף צדפים מיוחדים בחוף הים, כל אחד מהם סיפור קטן של מסע בים הגדול, להבעיר מדורה, ללמוד את סודות האש, ולהביט בה בבהייה מהופנטת, כשהלהבות רוקדות ומשנות צורה, משקפות את הדמיון הפרוע שלו. כל אלה היו אבני היסוד שעליהן נבנה אופיו, אדם שמחובר לעצמו ולסביבתו, שמוצא יופי וקסם בפרטים הקטנים של הקיום.

מכיתה א' עבר אורי ללמוד בבית הספר היסודי "שלנו" בתל מונד, שם המשיך לטפח את סקרנותו ואת אהבתו ללמידה. כשהגיע לכיתה ז', עלה לבית חינוך על שם יצחק רבין, גם הוא בתל מונד, ושם החל להתעצב כנער עם שאיפות ברורות. בתיכון בחר להרחיב את לימודיו בשתי מגמות שהיוו המשך טבעי לאהבתו לעולם: מדעי הסביבה וביולוגיה. הוא לא רק למד, אלא הצטיין, סופג ידע במרץ ומבין את הקשרים העמוקים בין האדם, הטבע והסביבה. מעבר לספסל הלימודים, שעות אחר הצוהריים של אורי היו מלאות פעילות תוססת בשבט "פולג" של תנועת הנוער "הצופים". הוא לא היה סתם חניך, אלא חלק בלתי נפרד מהשבט, גאה בהשתייכותו, ופעיל בכל ליבו. בכיתה י"ב, משימת הדגל שלו הייתה להוביל את הקיוסק של השבט, משימה שלקח על עצמו ברצינות ובכישרון, והפך אותו למקום מפגש תוסס ותורם לקהילה.

מנעוריו, אורי בלט בנוף המקומי של תל מונד. הוא היה בחור שחיוכו הרחב היה מדבק, והוא נשא אותו תמיד, בכל מזג אוויר ובכל מצב רוח. הוא היה ידוע בכך שלבש מכנסיים קצרים וסנדלים, גם בימים קרירים יותר, כמעין הצהרה שקטה על אהבתו לחיים, לטבע הפתוח ולארץ. טיולים, ספורט וחברים היוו את מרכז חייו, וכל מפגש איתו היה חגיגה של שמחה וחיבור. הוא תמיד היה מוכן לצאת לדרך, לפגוש את חבריו, לחוות משהו חדש ולשמוח איתם. חבורת החברים שלו הייתה מגובשת באופן יוצא דופן, מעין משפחה שנייה. שררה ביניהם אווירה מיוחדת של פתיחות, עם חוויות משותפות בלתי נשכחות, שיחות מלב אל לב שנמשכו אל תוך הלילה, וצחוקים מתגלגלים שהדהדו ברחובות השקטים של תל מונד. הם אהבו אותו אהבת נפש, וידעו שהוא חבר נאמן, טוב לב ונדיב, שותף אמיתי לכל דבר, ועמוד התווך שסחף את כולם אחריו. אור, אחד מחבריו הקרובים, ניסח זאת היטב: "הוא אהב לעשות הכול מהכול, ובזכותו צברנו אינסוף חוויות." הוא הוסיף, בטון של הערצה עמוקה: "בשבילנו זה חבר שהוא חבר כמו שרק הוא יודע, ואין אף אחד אחר שיכול להיות חבר כמו אורה, זה בן אדם שהחברים שלו זה הכול, ואתה מרגיש את זה כל הזמן." אורי לא רק היה שם, הוא היה נוכח בכל רמ"ח איבריו, מכניס אנרגיה, רעיונות וחיים לכל מפגש ולכל רגע משותף. בין אם זה היה טיול ספונטני לשביל הגולן, כשהשמש מכה בעורפם והרוח מלטפת את השיער, או מסע ארוך מרמות מנשה לים אל ים, כשהרגליים כואבות אבל הנשמה מתמלאת מראות וחוויות, אורי היה תמיד חוד החנית. הם היו נוסעים לים עם סאפ ומצלמת גו פרו, מתעדים את רגעי החופש המושלם, את הקצף הלבן שמתנפץ על הגלים ואת השמש השוקעת באופק ככתם אדום-כתום בוהק. הוא היה זה שהיה יושב בחצר, מדליק מדורה, כשניצוצות עפים לשמי הלילה, ומכין סיר פויקה על האש, הריחות המשכרים מתערבבים בריח העשן והאדמה. זו הייתה דרכו לבטא את אהבתו לאנשים סביבו, דרך עשייה, דרך חוויה משותפת, דרך יצירת זיכרונות בלתי נשכחים. הוא היה זה שממציא פלייליסטים חדשים לדיסקו משלהם, זה שבונה פרקט בזולה במשך לילה שלם, זה שמכין דוכן מרקים בגשם סוער או ממלא בריכה מתנפחת בחצר בשבת חמה. כל רעיון, ולו המשוגע ביותר, התקבל אצלו בברכה, ותמיד הצליח לסחוף את כולם אחריו.

חודשים ספורים לפני שפרצה המלחמה הנוראה, סיים אורי את לימודיו בתיכון. הוא עמד בפני פרק חדש בחייו, פרק שהיה אמור להיות מלא משמעות והגשמה. הוא שאף להתקבל לתפקיד צבאי משמעותי, כזה שיאפשר לו לתרום את חלקו באופן הטוב ביותר, ולא רק למלא מקום. ואכן, הוא עבר מיונים קפדניים ליחידה מיוחדת ומסווגת בחיל השריון, יחידת "מלך האריות" (מלא"ר), יחידה ששמה רומז לעוצמתה וליכולותיה הייחודיות. הוא התגייס לצה"ל ביום 7 באפריל 2024, בעיצומה של תקופה סוערת ומלחמתית, כשהמדינה כולה עמדה במבחן קיומי. הוא עבר אימונים אינטנסיביים ומפרכים, שהכשירו אותו לתפקיד תותחן טנק, תפקיד הדורש דיוק, קור רוח ואחריות כבדה, ביחידת מלא"ר. בהמשך דרכו הצבאית, שובץ בגדוד "הבוקעים" של עוצבת "עקבות הברזל" בחיל השריון, גדוד ששמו מעיד על נחישותו ועל הדרך שהוא סולל. כתותחן בטנק, אורי מילא עם יחידתו משימות מבצעיות מורכבות ברצועת עזה, כשכל יציאה לשטח טמנה בחובה סכנה ואתגר. הוא נלחם בעוז, כשהוא מסייע בהגנה על חיילים אחרים, מפעיל את כלי הנשק בדיוק קטלני ומבטיח את שלומם של חבריו לצוות ושל הכוחות שבסביבה. מסירותו, מקצועיותו ונחישותו לא נעלמו מעיני מפקדיו, ובקיץ 2025 הוענק לו תג הצטיינות פלוגתית, עדות לא רק ליכולותיו הטכניות, אלא גם למנהיגותו השקטה ולרוח הלחימה שהפיח סביבו. אורי ראה בתפקידו שליחות, והוא ביצע אותו במסירות אין קץ. הוא לא הסתפק בביצוע המוטל עליו, אלא תמיד חיפש דרכים להשפיע ולהוביל. הוא שאף לצאת לקורס מפקדי טנקים, מתוך הבנה עמוקה של חשיבות הפיקוד וההשפעה על חיילים. בחלומותיו, כבר ראה את עצמו כמפקד, מנהיג את פקודיו בדרך טובה, מעניק להם חווית פיקוד מכבדת ותחושה עמוקה ש"רואים אותם", שמקשיבים להם, שמבינים את הקשיים והאתגרים שלהם. הוא רצה להעניק להם את אותה תחושת שייכות וביטחון שחבריו העניקו לו.

בחופשותיו הקצרות מהשירות הצבאי, ניצל אורי כל רגע פנוי כדי להמשיך ולחיות את החיים במלואם. הוא לא נתן לשגרת המלחמה או למתח הקיומי להקהות את חושיו או לכבות את הלהבה הפנימית שבעבעה בו. הוא יצא לטיולים ספונטניים בכל רחבי הארץ עם חבריו, כשהם מטפסים על הרים, חוצים נחלים, ומגלים פינות חמד נסתרות, תמיד עם חיוך רחב ועיניים נוצצות. הוא רכב על אופניו בשבילים צרים, מרגיש את הרוח בפניו ואת תחושת החופש המוחלט. הוא עסק בספורט מגוון, שמר על כושרו הגופני, אך מעבר לכך, אימץ לעצמו תחביבים חדשים שרק העמיקו את אהבתו לחיים וליצירה. הוא גילה את עולם הבישול, לא רק כצורך קיומי אלא כתשוקה של ממש. הוא למד לרקוח טעמים, לשלב חומרי גלם, ולהפתיע את חבריו במטעמים מיוחדים. הוא השקיע בהכנת פיצות בטאבון שבנה בחצר, כשהבצק הפריך והגבינה המותכת ניגרים על השוליים, עוף מעושן בניחוח עשיר, וסיר פויקה מבעבע על האש, שממנו עלו ריחות משכרים שהזמינו את כולם להתכנס סביבו. הוא גם פיתח עניין בצילום, מתעד רגעים, נופים ואנשים, ומנסה ללכוד בעדשת המצלמה את היופי שבחיים. יוגה הפכה לחלק משגרת יומו, דרך למצוא שקט ואיזון פנימי בתוך הכאוס החיצוני, וגלישה בים עם סאפ ומצלמה, כשגופו מתמזג עם הגלים והוא חש את עוצמתו של הים, הייתה עבורו דרך נוספת להתחבר לטבע ולשחרר את הנפש. הוא אף טיפח גינת ירק קטנה, מגדל בעצמו ירקות טריים, קוצר את פירות עמלו, ומחזיר את עצמו אל החיבור הראשוני והבסיסי לאדמה, אהבת ילדותו שלא כבתה לעולם.

אורי היה שמח בחלקו, הכיר תודה על כל מה שהיה לו, על כל רגע, על כל חבר, על כל חוויה. הוא העריך את החיים יותר מכל אדם אחר, אהב אותם בלב שלם, וחיכה בכיליון עיניים לסיום המלחמה, כדי שיוכל להגשים את כל תוכניותיו הגדולות. הוא חלם לרכוש השכלה גבוהה, ללמוד ולהרחיב את אופקיו, לצאת לעצמאות אמיתית, לשכור דירה בתל אביב השוקקת, ולהיות בעשייה מתמדת וממלאת, שתעניק משמעות לכל יום ויום. בחופשתו האחרונה, רגע לפני שחזר לבסיס, שלח הודעה לחבריו, כשהוא יושב על חוף הים, מביט אל האופק. מילותיו, פשוטות וכנות, שיקפו את רוחו ואת תקוותיו: "חבר'ה, ביום ראשון יפה שכזה אנחנו לא בבסיס, נאחל לחזרתם של החטופים, שלומם של החיילים, שנראה הרבה בית ונשתחרר כבר בעזרת השם. היידה חברים – אוהב אתכם מקסימום." ההודעה הזו הייתה כמו תפילה שקטה, משאלת לב עמוקה לשלום ולחופש, לא רק לעצמו אלא לכל עם ישראל. בתחילת ספטמבר, ימים ספורים לפני נפילתו, שלח אורי לחברו לטנק, שחגג יום הולדת, הודעה ששיקפה את תבונתו, את בגרותו ואת יכולתו לראות את החיים בפרספקטיבה רחבה. הוא כתב לו, במילים שהיו כמעט נבואיות: "עד עשרים היינו כלום של נעורים ותיכון, אבל זהו, עכשיו נגמר. מעכשיו אתה תחווה את העשור הכי מטורף שלך בחיים, מה לא יהיה לך: עושר, אושר, חופשות, אהבות, תתחתן, תביא ילדים, תלמד, תטייל, יישבר לך הלב, תכיר אנשים, תבשל, תעשה קורס צלילה, והרשימה לא נגמרת. כל מה שאתה לא רוצה יהיה לך בעשור הזה, אז קח בחשבון ונצל אותו הכי טוב שאתה יכול, כי זה מתחיל היום." אורי, בן עשרים בעצמו, כבר הבין את מורכבות החיים, את היופי שבניגודים, את החשיבות של לחיות כל רגע במלואו, כאילו אין מחר. הוא ראה את העתיד פרוס בפני חבריו, מלא אפשרויות, והיה מלא ציפייה לחוות את כל אלה בעצמו.

השבת השחורה של כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בבוקר בהיר אחד, בשעה שש וחצי, הכתה במדינת ישראל במלוא עוצמתה. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים מרצועת עזה, מתקפה ששינתה את פני המזרח התיכון והחלה מלחמה עקובה מדם, שעדיין גבתה מחירים כבדים. אורי, שסיים את לימודיו בתיכון חודשים ספורים לפני תחילת המלחמה, מצא את עצמו במהרה חלק מהמערכה הזו, כשהוא מתגייס לצה"ל בעיצומה, מתוך תחושת שליחות עמוקה להגן על ביתו ועל עמו. הוא לחם בעזה חודשים ארוכים, תותחן מיומן בטנק, לוחם שריון בגדוד 52 של עוצבת "עקבות הברזל", כשהוא מבצע משימות רבות, לעיתים מסוכנות, בנחישות ובמסירות.

בבוקר 8 בספטמבר 2025, יום ט"ו באלול תשפ"ה, פעל אורי עם צוותו במשימת שמירה חיונית על מגנן גדודי, אזור התארגנות מוגן, בפאתי העיר עזה. המשימה הייתה חלק מפעולות ההתקפה הרחבות יותר על העיר, שמטרתן הייתה לפרק את תשתיות הטרור ולהגן על אזרחי ישראל. הטנק, כלי המלחמה העוצמתי, נע בשטח, כשהצוות ערני ומוכן לכל תרחיש. אורי, בתפקידו כתותחן, היה ממוקד, ידיו על ההגאים, עיניו על הכוונת, מוכן להגיב במהירות לכל איום. אך אז, ברגע אחד של אכזריות ופתאומיות, נפגע הטנק ממטען שהשליכה לעברו חוליית חמאס, שהגיחה משום מקום. הפיצוץ היה עז, קטלני. אורי נהרג במקום, ברגע אחד, כשהוא מגן על חבריו ועל מולדתו. לצידו, נפלו שלושת חבריו לצוות, שותפיו ללחימה ולגורל המשותף – סגן מתן אברמוביץ, סמל גדי כותל וסמל עמית רגב. ארבעה לוחמים צעירים, ארבעה עולמות שלמים, נקטפו בבת אחת, בקרב הרואי על הגנת הבית. אורי היה בן עשרים בנופלו, צעיר כל כך, עם חיים שלמים שהיו פרוסים לפניו, עם חלומות ושאיפות רבות שהיו קרובים להגשמה. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בתל מונד, עטוף בכאב עצום ובגאווה שקטה, כשהוא מותיר אחריו הורים שבורי לב, אחות ושני אחים שחייהם השתנו לנצח. לאחר נפילתו, הועלה אורי מדרגת סמל לדרגת סמל ראשון, עדות נוספת למסירותו ולגבורתו.

החלל שהותיר אורי היה עצום, והדהד בלבבות כל מי שהכירו ואהבו אותו. אימו, יונית, ניסתה למצוא מילים שיצליחו להכיל את גודל האובדן, אך גם להנציח את האור הבלתי נתפס שהיה בבנה. "אנחנו רוצים שידעו," כתבה, "שהיה פה ילד קסם, שהיה מלא באור ואהבה, שהיה טהור וטוב לב, והיה חבר טוב. ואהב לטייל עם סנדלים, ואהב לשיר ולרקוד, והיה לו את החיוך הכי יפה, והצחוק הכי טבעי שתמיד מצטרפים אליו. והיה גם חתיך עולמי. רוב הזמן ניסה להיות שמח, ותמיד היה לו איזה קונץ, וסיפורים מלאים דמיון והרפתקאות. שהיה שונה בכל פרמטר ממה שרצו, ותמיד התנגש במה שהיה מצופה, והדרך שלו לא הייתה קלה, אבל תמיד בסוף הצליח מעל התחזית." מילותיה של האם ציירו דיוקן של ילד חופשי, יצירתי, בעל נשמה טובה, שלא נכנע למוסכמות, ותמיד מצא את דרכו הייחודית להצליח ולפרוח.

חבריו של אורי, שחלקו איתו כל כך הרבה חוויות ורגעים, התקשו לעכל את לכתו. זיו, חברו הקרוב, כתב במילים קורעות לב: "אורי, אורה, אוריון, אורילה, חליזציה – אני מקווה שאתה יושב שם למעלה עם החיוך שלך, עושה יוגה ובריכות קרח. מחפש איזה כדור מיקאסה להרים עם החברה או משחק בשפם המכוער שגידלת לאחרונה. אני לא יודע איך נפרדים ממך אחי. כל כך הרבה תכננו ולא הספקנו לטייל ביחד בארץ ובעולם, לגור בתל אביב ביחד כמו שרצית, לזכות בכדור ולחרוט עליו לימון. פסטיבל בירה בתל מונד בחמישי, הופעה של יסמין, מרוץ בפארק המעיינות ועוד... אני לא יודע איך מתקדמים מכאן, איך החבורה תסחוב בלעדיך, אחי אתה הלב שלנו, של הלימונערק! כל כך הרבה עברנו ביחד יסודי חטיבה ותיכון ביחד, צופים ופעולות גם בתור חניכים וגם שנה איתך בקיוסק, אני לא אשכח את הרגע איך צחקתי עליך שבנות מהשכב"ג היו באות לקנות חמצוצים ואתה היית כל כך מתלהב. איך היינו בונים זולה בשדות, מלש"ביות וטיסות לחו"ל." מילותיו של זיו היו עדות חיה לחברות עמוקה, לחיים שזורים זה בזה, לחלומות משותפים שנגדעו בטרם עת. הוא תיאר את אורי לא רק כחבר, אלא כרוח החיה של החבורה, זה שסחף את כולם אחריו, זה שכל רגע איתו היה הרפתקה. הזיכרונות הקטנים, כמו הצחוק על בנות השכב"ג בקיוסק, או בניית הזולה בשדות, הם אלה שמחזיקים את דמותו בחיים.

אור, חבר נוסף, הוסיף וחיזק את דמותו של אורי כ"פרפר חופשי": "לאורה היה אופי של פרפר חופשי, הוא אהב לעשות הכול מהכול ובזכותו צברנו אינסוף חוויות שבכולן הוא היווה חלק מרכזי, ואנחנו אומרים את זה באמת בלי קלישאה שהוא היה הלב של החבורה... עשינו ביחד טיולים בכל הארץ, שביל הגולן, רמות מנשה, ים אל ים, טיול חופים פולג חיפה ועוד. זה להכין איתו דברים לאכול אחרי שקונים מצרכים רנדומליים בטיב טעם, זה לשבת בחצר ולהכין פיצות בטאבון או עוף מעושן או מה לא קרה שם, זה לשבת בחצר להדליק מדורה ופויקה על האש, זה לנסוע לים עם סאפ וגו פרו. יש סרטון מאחד הימים במלחמה עם איראן, אני מצלם את החוף בקושי יש אנשים ובמים בכלל, ואז רואים את אורה על הסאפ באמצע הים... זה הבחור שהוא היה, אהב את החיים באמת בלב שלם, זה הבן אדם שהכי אהב והעריך את החיים יותר מכל מי שאני מכיר... בשבילנו זה חבר שהוא חבר כמו שרק הוא יודע ואין אף אחד אחר שיכול להיות חבר כמו אורה, זה בן אדם שהחברים שלו זה הכול ואתה מרגיש את זה כל הזמן." אור צייר תמונה חיה של אורי, איש של טבע, של חוויות, של אהבה לחיים בכל נימיהם. הסרטון מהים, כשכולם מסתגרים בבתים ואורי גולש על הסאפ באמצע הים, הוא מטאפורה חזקה לרוח החופשית והבלתי מתפשרת שלו, לחיבורו העמוק לחיים גם ברגעים הקשים ביותר.

יואב, חבר נוסף מהחבורה, העלה זיכרונות ספציפיים ונוגעים ללב, שציירו את אורי כאדם של פרטים, של עשייה משותפת: "לקשור לך שרוכים בכל טרק, לבנות פרקט בזולה כל הלילה, דוכן מרקים בגשם, בריכה מתנפחת בחצר בשבת חמה, לשלב, להמציא דיסקו משלנו – מוב חדש ועוד פלייליסט, טיב טעם בשביל המוזה לבישולים, להסתובב עם פק"ל סופ״ש, לדבר על החיים... אהבנו לפנטז על החיים וידענו איך העתיד שלנו יראה ביחד." המילים הללו חושפות את הקשר העמוק, את התכנון המשותף, את הפנטזיות על עתיד שייראה אחרת, יחד. גל, חבר נוסף, הדגיש את תפקידו של אורי ככוח מניע: "תמיד היית שותף בכל רגע, בכל חוויה ובכל שטות שעלתה לך לראש וסחפת את כולם שיזרמו איתך, בין אם זה טיול ספונטני של שלושה ימים או שפתאום נהיה לך דחף פתאומי לעשות יוגה, או סתם ללכת לחומוס ירושלמי בשישי בצהריים כמו שאהבת." אורי היה המצפן, הסוחף, המלא ברעיונות, זה שהפך את השגרה להרפתקה.

נועם, חברו הטוב, סיכם את תרומתו של אורי לעולם במילים פיוטיות וכואבות: "לתת בלי לרצות לקחת, כמו שמש שזורחת כמו פרח שגדל... היית כולך נתינה וטוב ומהיום העולם כבר לא יהיה כמו שהוא היה, תל מונד לא תהיה אותו דבר, השקיעות יהיו שונות, ריח השדות ישתנה לנצח ואווירת השישי תמיד תהיה קצת ריקה." מילותיו של נועם מבטאות את האובדן הקולקטיבי, את ההבנה שעם לכתו של אורי, משהו מהותי השתנה בנוף, באווירה, בנשמת המקום. ריח השדות, שהיה כה אהוב על אורי, יישא מעתה ניחוח של זיכרון וכאב, ושקיעות תל מונד, שאותן אהב לצלם, ייראו אחרת.

דמותו של אורי למד ז"ל ממשיכה לחיות לא רק בלבבות משפחתו וחבריו, אלא גם במרחב הציבורי. דף לזכרו הועלה באתר האינטרנט של בית חינוך על שם יצחק רבין, המוסד שבו למד ופעל, ודף אינסטגרם – ouri.memories – הוקם כדי לשמש כגלריית זיכרונות חיה, מקום שבו תמונות, סרטונים וסיפורים ממשיכים לספר את סיפורו של "ילד הקסם". דרך הזיכרונות הללו, דרך הסיפורים הרבים, דרך התמונות שבהן חיוכו הרחב מקרין אור, אורי ממשיך להאיר את העולם, למלא אותו בטוב, ולהזכיר לכולנו את חשיבות החיים, האהבה, החברות והמסירות. הוא נפל כגיבור, מגן על מולדתו, אך רוחו החופשית, אהבתו לטבע, שמחת החיים שלו והאור שהקרין, הם נצחיים. סיפורו של אורי למד, בן עשרים בנופלו, הוא סיפור על אדם שחי במלואו, אהב במלואו, ונפל במלוא גבורתו, והוא יישאר חקוק בזיכרון הישראלי כסמל לתקומה, לגאווה, ולאור שאינו כבה לעולם.