צור אברהם

במודיעין, עיר העתיד שקמה מבין הגבעות ונושאת בקרבה את עתיקה של הארץ, נולד ביום בהיר של אביב, ביום השלושים באפריל שנת אלפיים ושתיים, ילד שנקרא צור. הוא היה הבן השלישי ליפעת ושמר, שכבר חבקו בביתם את עדי ודן הגדולים ממנו, והיה לזה שהקדים את רוני, גילי ויהודה, שהצטרפו למשפחה בשנים שלאחר מכן, והשלימו פסיפס של שישה ילדים – שלוש בנות ושלושה בנים, בית מלא חיים, צחוק וקולות מתרוצצים. צור גדל באווירה הזו, בין האחים הגדולים שהיו לו למודל והקטנים ששאבו ממנו השראה, בבית שבו כל פינה הייתה רוויה בחום ובתשומת לב, יסודות שהלכו והתגבשו בנפשו הרכה והפכו אותו לאדם שהיה.

בילדותו המוקדמת, כשעוד רץ בפארקים של מודיעין ושיחק בחצר בית הספר היסודי, ניכרו בו כבר ניצני אישיותו המיוחדת. צור לא היה ילד שגרתי; הוא היה ילד חכם, שהבין דברים במהירות, עם מבט שובב בעיניים שרמז על עולם פנימי עשיר. אך יותר מכל, הוא היה ילד רגיש ואכפתי, שראה את הזולת והרגיש את מצוקותיו. הוא היה זה שתמיד ניגש לחבר הבודד בפינה, זה שהזמין את מי שנשאר מחוץ למשחק להצטרף. חבריו, כבר אז, ראו בו את ה"דבק" של החבורה – הכוח המאחד, זה שדואג שאיש לא יישאר מאחור. הוא היה חבר נאמן, כזה שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות, שאף פעם לא יאכזב, ומהר מאוד הפך לאהוב על כולם, לא רק בזכות טוב ליבו, אלא גם בזכות שמחת החיים הפנימית שהחלה לפעפע בו, חיוך קבוע שרבץ על פניו והאיר את סביבתו. כשהתבגר מעט ונכנס בשערי הישיבה התיכונית בני עקיבא "לפיד תורת נחום" בעיר, אותן תכונות רק העמיקו והתחדדו. הוא לא היה רק תלמיד מבריק, אלא גם זה שידע להפיג את המתח של בחינה קשה עם בדיחה בזמן הנכון, או להציע עזרה שקטה לחבר שהתקשה בחומר. המורים והחברים העריכו את יכולתו לרדת לעומקם של דברים, אך גם לשמור על קלילות ואופטימיות, תמיד עם חיוך ומילה טובה לכל אדם.

עם סיום לימודיו התיכוניים, במקום לפנות מיד לשירות צבאי, בחר צור להמשיך את דרכו בישיבת ההסדר "מעלות יעקב" בעיר מעלות, הרחק מהבית, בצפון הירוק של הגליל המערבי. המעבר לחיים של לימוד תורה אינטנסיבי לא היה קל, אך צור מצא שם עוגן וחיבור עמוק ואמיתי. הוא לא ניגש ללימוד התורה כאל חובה, אלא כאל מסע אישי, חיפוש אחר משמעות עמוקה, שהזין את נפשו הצמאה. רבותיו בישיבה זיהו בו מיד את הרצון החזק והכן ללמוד, את הסקרנות האינטלקטואלית ואת היכולת להתמסר. הם סיפרו עליו בהתפעלות, לא רק על כישוריו הלימודיים, אלא בעיקר על מי שהיה כאדם – אהוב על כולם, משמעותי מאוד ברמה החברתית. הוא היה המצפן החברתי של השיעור, זה שהשרה סביבו אווירה טובה, שידע לגשר על פערים, לחבר בין קצוות. צור היה מסוגל להתחבר בקלות גם לתלמידים שהיו שקטים יותר, או כאלה שלא מצאו את מקומם במרכז החברתי, ובאופן טבעי, כמעט בלי מאמץ, גרם להם להרגיש שייכים, רצויים, חלק בלתי נפרד מהקבוצה. חבריו למעלות זוכרים אותו כחבר מיוחד ויוצא דופן, כזה שהאיר פנים לכל אדם, ושילב באופן נדיר בין רצינות לימודית לשמחת חיים מדבקת. "צור אהב את כולם וכולם אהבו אותו," אמר עליו רב אחד, "הוא מאוד הוסיף לקבוצה את הצד החברתי." הוא היה הוכחה חיה לכך שעומק רוחני יכול לדור בכפיפה אחת עם קלילות, הומור ויכולת בלתי רגילה ליצור קשרים אנושיים חמים.

לאחר תקופת הלימודים בישיבה, ביום הרביעי בנובמבר 2021, הגיע הרגע שבו לבש את מדי צה"ל והצטרף לשורותיו. הוא התגייס לחטיבת הנח"ל, אך ליבו כיוון אל הסיירת – יחידה 934 – המובחרת והמאתגרת. הדרך לשם לא הייתה קלה; אביו, שמר, זוכר כי "לא היה לך פשוט להגיע ליחידה הזו", אך צור היה נחוש. הוא לא ויתר, דבק במטרה, ועם נחישות שקטה ובלתי מתפשרת, הוכיח את עצמו והתקבל לסיירת הנח"ל. שם, בתוך הכור המצרף של האימונים המפרכים והדרישות הגבוהות, התגלו עוד ועוד רבדים באישיותו. הוא מילא במקצועיות רבה שורה של תפקידים בצוות: הוא היה לוחם חוד, מוביל את הכוח בחזית, שם שבו נדרשים אומץ לב, קור רוח וכושר שיפוט מהיר. הוא שימש כקשר של מפקד הצוות, אוזנו ועזר כנגדו, זה ששומר על זרימת המידע ועל הקשר בין הדרגים. הוא היה מטוליסט, מפעיל מטול רימונים, הדורש דיוק וקור רוח תחת אש, וגם מפעיל רחפן, עיני הצוות בשמיים, המספק מודיעין קריטי בזמן אמת. בכל משימה שביצע, בכל תפקיד שמילא, התגלה צור כלוחם קשוח, ממוקד מטרה, ובעל תושייה יוצאת דופן. הוא השרה ביטחון על חבריו ליחידה, ידע להרגיע ולהניע אותם קדימה ברגעים קשים, וזכה להערכתם העצומה ולהערכת מפקדיו. תת אלוף יוגב בר ששת, מפקד בכיר, ספד לו ואמר: "היית כזה שחבריו הולכים אחריו בביטחון ודואג לאחרים לפני שדואג לעצמו… קראת לכל סובביך אהוב. דע לך שאתה זה שאהוב בעיני כולם. גיבור ואהוב, חבר אמת, לוחם מיומן, תמיד בחוד." המילים הללו תיארו נאמנה את צור הלוחם, ששילב את מקצועיותו הצבאית עם אנושיותו העמוקה.

ובתוך כל הקשיים והאתגרים של השירות הקרבי, יצר הנתינה והדאגה לאחרים, שהיה טבוע בו מימיו הראשונים, לא רק שלא נחלש, אלא אף התעצם. בכל פעם שחזר הביתה מהצבא, למרות העומס הפיזי והמנטלי, למרות העייפות שהייתה ניכרת על פניו, הקפיד לפנות זמן על מנת לעסוק בגמילות חסדים. הוא לא סיפר על כך לאיש, עשה זאת בשקט ובצניעות עמוקה, לא לשם קבלת הכרה או תהילה, אלא "רק לשם שמיים" – כביטוי לחוסר אנוכיות מוחלטת, מתוך רצון טהור לעזור. הוא יכול היה להגיע הביתה בשעות מאוחרות, אחרי שבועות ארוכים בשטח, מותש עד עפר, ובמקום לנוח, היה יוצא שוב מהבית, מחפש למי לעזור, למי להאיר את היום, למי להקל על הנטל. אחיו סיפרו כי "העמל שלו, כשהוא חוזר הביתה כולו תשוש ומותש, מחפש למי לעזור. יוצא מהבית ומחפש לעזור ולעשות שמח." זה היה צור – תמיד האחר לפניו.

החיבור למשפחתו היה עמוק וחזק, עמוד תווך בחייו. הוא היה שם עבור אחיו בכל עת, אוזן קשבת, כתף תומכת, ובעיקר מקור בלתי נדלה לשמחה והומור. הוא הקפיד על כיבוד הורים במסירות ובאהבה יוצאות דופן, כזו שלא רואים בכל יום. הוריו סיפרו כי לא משנה השעה, לא משנה באיזה מצב היה, אם חזר עייף ממסלול מפרך או אפילו מלב הלחימה בעזה – הוא תמיד נרתם בשמחה לעשות את מה שביקשו ממנו. "מעולם לא התחצף אליהם," סיפרו, "ולא השיב להם בשלילה." היה בו כבוד עמוק, טבעי, שקשה למצוא במציאות המהירה של ימינו. ימי הולדת היו עבורו עניין מיוחד, אירוע שדרש התמסרות מלאה. הוא מעולם לא שכח את ימי ההולדת של בני משפחתו וחבריו, והיה הראשון לאחל מזל טוב, לקנות מתנה מושקעת או לארגן מסיבת הפתעה. לא פעם ויתר על יציאות עם חברים, על בילויים שכל בן גילו היה חפץ בהם, רק כדי להשתתף בחגיגות יום הולדת של אחד מבני המשפחה, כי משפחה הייתה מעל לכל.

התכונה הבולטת ביותר שלו, זו שנגעה בלבבות רבים כל כך, הייתה שמחת החיים המדבקת שבה ניחן. היא נבעה מאהבה טהורה לחיים ולזולת, אהבה שפשוט הקרין לכל עבר. הוא תמיד חייך, חיוך רחב, אמיתי, שגרם גם לסובביו לחייך. כל חדר שנכנס אליו היה מתמלא באור, נוכחותו הייתה כה חזקה וחיובית, עד שהייתה משנה את האווירה במקום באופן מיידי. "כשצור נכנס לבית, הבית מתמלא באור" – כך תיארו בני משפחתו את התחושה. הוא היה מרכז העניינים והרוח החיה בכל אירוע, בכל מפגש, בכל מסיבה. את הכול לקח בקלילות ובהומור, ידע להפיק את המירב מכל מצב, גם מהמורכב ביותר, ולשפר את מצב הרוח של סובביו גם ברגעים מאתגרים. אבל לא רק צחוק ושטויות ידע. כשם שידע לצחוק על הכול ולעסוק בדברים קלילים, ידע בן רגע להרצין, לשתף בתובנות עמוקות על החיים, להציע אוזן קשבת וכתף תומכת, ולייעץ בסוגיות כבדות משקל. הוא היה ישר ואמיתי, בלי מסכות, בלי חוכמות, דיבר תמיד בגובה העיניים, התעניין באמת באנשים שסביבו וקיבל את כולם בלב פתוח. חבריו תיארו אותו כ"צור שכל אחד צריך שהוא יהיה" – בין אם לשיחות עומק ובין אם ל"דברים משוגעים" וצחוקים. הוא פשוט היה, עד הסוף.

ואז הגיע אותו בוקר ארור, שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023. בשעה שש וחצי בבוקר, כשמרבית תושבי ישראל עוד ישנו או התכוננו לחג, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע רצחנית. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה חסרת תקדים על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו פשעים כבדים, חטפו מאות ישראלים לרצועת עזה והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, בניסיון נואש להגן על אזרחי ישראל. בבוקר הזה, נפתחה מלחמה.

צור היה בביתו במודיעין, כשהחדשות על המתקפה החלו לזרום. הוא הוקפץ מבית הכנסת, וכשקלט את גודל השעה, לא היסס לרגע. הוא יצא מיד לכיוון עוטף עזה, מונע על ידי אותו יצר נתינה ודאגה לאחרים, כדי לעזור להילחם ולהציל חיים. אלא שהיה דבר אחד שחסר: הוא יצא ללחימה ללא נשק, כיוון שהפקיד את נשקו במוצב לפני שיצא הביתה לחג. הוא הגיע לתחנת בית קמה, נקודת ריכוז לכוחות, על מנת לצאת בשיירה לכיוון מנחת המסוקים. אך לפני עליית הלוחמים לשיירה, יצאה פקודה ברורה: לא לעלות לשיירה ללא נשק. צור שמע את הפקודה, אך ליבו בער בו. הוא החליט "להתגנב" לשיירה, מבלי ששמו לב. עם הגעת השיירה למנחת המסוקים, שוב יצאה הפקודה: לא לעלות למסוק ללא נשק. ושוב, צור שמע. ושוב, הוא עלה למסוק, נחוש להגיע לשדה הקרב בכל מחיר. כשהגיע לשדה הקרב בכרם שלום, מצא את עצמו בלב התופת, חסר הגנה. אך צור לא היה אדם שיוותר. הוא איתר נשק של חייל פצוע, וקסדה של חייל הרוג, ועם ציוד מאולתר זה, המשיך להילחם, נחוש בדעתו לעשות כל שביכולתו למגר את האויב ולהגן על ביתו ואנשיו. "אבא אנחנו לא עושים כלום, תאמין לי אבא, אין כלום," אמר לאביו, כנראה בניסיון להרגיע אותו, אך אביו ידע: "אני יודע שיש. אני יודע שרצת קדימה, שלא היססת, ואני יודע שחייכת."

אחרי מספר ימי לחימה עזים ביישובים סמוכי הגדר שהותקפו באכזריות על ידי מחבלי החמאס, והיו תחת איום מתמיד, היחידה שלו החלה באימונים אינטנסיביים לקראת המשך המערכה. צור, עם חבריו לצוות, עבר הכנה מדוקדקת לקראת הכניסה הקרקעית לרצועת עזה, מתוך הבנה עמוקה של גודל המשימה והסיכונים הכרוכים בה. כעבור מספר שבועות, כשהגיעה הפקודה, נכנס צור עם הכוחות הקרקעיים ללחימה בתוך רצועת עזה. הוא לחם בגבורה בכל שטח הרצועה, מפגין את אותה מקצועיות קשוחה, מיקוד ותושייה שאפיינו אותו עוד מתחילת שירותו בסיירת. החודשים הארוכים של לחימה היו קשים מנשוא, שגרת קרבות בלתי פוסקת, עייפות מצטברת וסכנה אורבת בכל פינה. צור, שהיה תמיד בחוד, תמיד ראשון, הוביל את חבריו, השרה עליהם ביטחון ודאג לרוח הצוות.

באחד הקרבות, לאחר חודשים ארוכים של לחימה אינטנסיבית, נפצע קל בפניו ופונה לטיפול רפואי. רופאיו, שהכירו בחומרת המאמץ והסכנה שבה היה נתון, ביקשו שינוח בבית למשך כמה ימים, כדי שיחלים פיזית ומנטלית מהפציעה ומהלחימה הבלתי פוסקת. אך צור, עם אותה נחישות ואהבה בלתי מתפשרת לאחיו לנשק, סירב בתוקף. "אני לא מסוגל להשאיר את אחיי לנשק לבדם בעזה," אמר, מילים שביטאו את עומק מחויבותו ואת חוש האחריות הבלתי רגיל שלו. הוא לא ראה את עצמו כפרט, אלא כחלק בלתי נפרד מהשלם, ופציעה קלה לא הייתה מספיקה כדי להרחיק אותו מהמקום שבו הרגיש שהוא נחוץ ביותר. תוך זמן קצר, עוד בטרם החלים לחלוטין, חזר צור להילחם עם חבריו, אל לב התופת, אל החזית שכל כך סירב לעזוב.

פחות משבועיים לאחר שחזר ללחימה, ביום ראשון, ה-16 ביוני 2024, י' בסיוון תשפ"ד, השתתף צור בפעילות מבצעית נוספת, אחת מני רבות, לאיתור פירי מנהרות של חמאס בעיר רפיח שבדרום הרצועה. זו הייתה משימה שגרתית יחסית, אך טמנה בחובה סכנה אדירה. במהלך הסריקות, איתרו הלוחמים פיר מנהרה, אך הפיר התברר כממולכד – מלכודת מוות שהמתינה בסבלנות. עם התקרבות הלוחמים, אירע הפיצוץ העז. צור נפגע באופן אנוש מהפיצוץ ונהרג במקום. סמל ראשון צור אברהם, בן עשרים ושתיים בנופלו, נפל בקרב, כשהוא מגן בגופו על עמו ועל ארצו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית של בית העלמין במודיעין, עיר הולדתו, כשהוא מותיר אחריו הורים כואבים, שלוש אחיות ושני אחים שבורים, וקהילה שלמה שנותרה המומה וכואבת.

החלל שהותיר אחריו צור היה עצום, בלתי ניתן למילוי. "אי אפשר לדבר על צור בלי להרגיש אותו," כתבו בני משפחתו, "בלי לשמוע את הצחוק המתגלגל, לראות את החיוך הגדול ולדמיין את אחת מהשטויות האינסופיות שהיית זורק לאוויר... צור היה אדם של אמת. בלי מסכות, בלי חוכמות. הוא לא שיחק את המשחק, הוא פשוט היה. מי שהוא, עד הסוף... ואי אפשר לשכוח את הרעיונות של צור. אם היית צריך מישהו שיפתיע אותך, שיזרוק רעיון הכי מטורף אבל איכשהו גם הגיוני – צור היה הכתובת. אם היית מחפש סיפור טוב לצחוק עליו שבוע – לצור כבר היה אחד בשלוף... כי אתה, צור, לא היית רק אדם. היית אור." אביו, שמר, ספד לו בכאב: "מה זו שמחה בלי צור. איך אפשר לשמוח בלי צור. אנחנו מבטיחים שנשתדל... ננסה להגיע לדרגה שלך." ואחיו, גילי, יהודה ודן, הוסיפו: "צור היה האור, בכל פעם שנכנס לבית בעצם נוכחתו היה מאיר. מעשיו מרובים מחוכמתו. העמל שלו, כשהוא חוזר הביתה כולו תשוש ומותש, מחפש למי לעזור. יוצא מהבית ומחפש לעזור ולעשות שמח. אין פלא שנלקחת... לא היית שלנו באמת, היית מלאך. 22 שנה פרגנו לנו וזהו, חזרת למעלה." חברו ביני, סיפר על השיחות מעזה: "צור היה מתקשר אלי לפחות פעם בשבוע מעזה, ותמיד היינו מתווכחים מי יתחיל לספר. תשעים אחוז מהזמן הוא היה מתעקש שאני אתחיל ושאצלו לא קורה כלום... צור היה כל כך אכפתי, הכי הסתקרן ממה שקורה בחיים של חברים שלו, תמיד שם את האחר לפניו ותמיד היה שם בשביל כל אחד."

צור אברהם ז"ל הותיר אחריו מורשת של אהבה, נתינה, שמחת חיים וגבורה שקטה. הוא מונצח באתר ההנצחה לחללי חטיבת הנח"ל וחיל החינוך בפרדס חנה-כרכור. קבוצת ווטסאפ ייעודית נפתחה ללימוד הלכה יומית לעילוי נשמתו, המשך לחיבורו העמוק לתורה. סמוך לביתו בעיר מודיעין, נקרא מעלה על שמו, ובו הוצבה אבן זיכרון, עדות אילמת ונוכחת לסיפור חייו. לעילוי נשמתו הוקם גם גמ"ח (ארגון גמילות חסדים) להשאלת ציוד להצעות נישואין, ללא עלות, מעשה של חסד והמשך ישיר לדרכו. חברת שטראוס עלית הוציאה לזכרו מהדורה מיוחדת של "דוריטוס", חטיף שהיה אהוב עליו, מחווה קטנה ואישית לזכרו. קרוביו הקימו אתר אינטרנט ייעודי בשם "צור אברהם: זוכרים את צור", המכיל סיפורים, זיכרונות, סרטונים ותמונות מתחנות חייו השונות, כדי שכל מי שירצה יוכל להכיר את האור שהיה. עמודי הנצחה נוספים נפתחו ברשתות החברתיות, תחת השם remember.tzur.avraham, ובאתרים נוספים, מבטיחים שזכרו לא יישכח. צור אברהם היה לוחם, חבר, בן משפחה, ומעל לכל – אדם שבחר לחיות חיים מלאים באמת, בנתינה ובשמחה, ובחר למות בדרך של גבורה עילאית, בהגנה על הבית. סיפורו, סיפור של אנושיות בלתי מתפשרת ואומץ לב נדיר, יישאר חקוק בלבבות רבים, ויהווה מקור השראה ותקווה לעתיד, סמל לגבורה הישראלית שממשיכה לפעום בנו.