תובל יעקב צנעני

במושב זבדיאל הפסטורלי, כר דשא ירוק ורחב ידיים, בית צנוע עטור גפנים וריח אדמה לחה שנדף עם הרוח, נולד ביום קיץ חם, בכ"ח באב תשס"ג, תובל יעקב צנעני. השמש של אוגוסט 2003 כבר החלה לטפס מעל הגבעות של קרית גת, כשהוא הגיע לעולם, ילד שני להוריו מיכל וצוריאל, אח קטן לרביד ואח גדול לעתיד לאביה. הבית היה תמיד מלא חיים, בצחוקם של ילדים, במולת שיחות ובקשב שהורים מעניקים לילדיהם, ומעבר לכל – בחום עוטף שעיצב את עולמם. תובל, או "תובי" כפי שכינו אותו במהרה, היה ילד שקט יחסית אך בעל נוכחות ממגנטת, עיניו תמיד סורקות את הסביבה בחיפוש אחר הדבר הבא שיוכל לעשות, הדרך הבאה שבה יוכל לתרום. אמו, מיכל, נהגה לומר ששמו עצמו – תובל – היה המהות שלו, שכן הוא היה "ילד שכולו טוב", וזה ניכר בו מראשית דרכו, בדרך שבה חייך למבוגרים, בדרך שבה שיחק עם אחיו, וביכולת המופלאה שלו להקשיב ולהבין.

הוא גדל בקריית גת, עיר עם קצב משלה, בין שכונות חדשות וישנות, בין גינות ציבוריות שבהן שיחק עם חברים לבין שבילי עפר שוודאי חקר באופניו. הבית שלהם היה תמיד פתוח, כזה שבו ריח בישולים עולה מהמטבח וקולות גיטרה נשמעים מהסלון. תובי היה ילד חינני, ענוג, ותמיד נעים הליכות, איש של כבוד, לא רק כלפי מבוגרים אלא גם כלפי חבריו, ותמיד ראה את טובת האחר לפני שלו. כבר בגיל צעיר מאוד, הרבה לפני שהבין את מלוא המשמעות של המילה "התנדבות", הוא היה עסוק בעשייה למען הסביבה. זה בא לידי ביטוי בדברים הקטנים: לעזור לשכנה קשישה לסחוב את קניותיה, להשקות את עציצי הגינה של המשפחה בלי שיבקשו ממנו, או לדאוג לכלבים המשפחתיים כאילו היו אחיו הקטנים. בביתם התרוצצו שלושה כלבים נאמנים, ותובי הקדיש להם תשומת לב אין-סופית. הוא ירד על ברכיו, ליטף את פרוותם החמה, דיבר אליהם בשקט, והם בתגובה היו מלקקים את פניו ומכשכשים בזנבותיהם בשמחה. הוא דאג לאוכל שלהם, למים טריים, ולקח אותם לטיולים ארוכים בשדות שליד הבית, מוקסם מהקשר הטהור והבלתי אמצעי שלהם לטבע, קשר שגם הוא חלק אותו בנפשו.

ככל שגדל, כך התפתחה בו אותה רוח נתינה. הוא למד בבתי הספר היסודיים של קרית גת, ובהמשך עבר לתיכון "אורט שלאון תעופה וחלל", מוסד שנועד לפתח מצוינות ויכולות טכנולוגיות, אבל תובל מצא בו דווקא דרכים נוספות לביטוי נשמתו האמנותית והחברתית. בכיתה ז' נבחר להשתתף בתוכנית "הטייסת", תוכנית שמטרתה להעצים בני נוער ולחשוף אותם לעולם התעופה, ומיד התבלט שם ברצונו העז לתרום. הוא לא היה עוד אחד מהחניכים שהגיעו והלכו, אלא נער שהטביע חותם. הוא זכור כתלמיד היחיד בבית הספר שהמשיך להיות פעיל בתוכנית עד כיתה י', מגיע למפגשים, משתתף בדיונים, ותמיד מציע עזרה. ההתמדה הזו, היכולת לדבוק במטרה ולראות אותה עד הסוף, הייתה אחד מסימני ההיכר שלו. באותה תקופה, כשהיה בכיתה ט', החל לגדל את שיערו, לא מתוך אופנה חולפת או רצון למרוד, אלא מתוך כוונה ברורה: לתרום אותו לחולי סרטן. הוא גידל את רעמת השיער במשך שנים, סופג לעיתים מבטים תמהים או הערות, אך הוא לא נרתע. כשהגיע לכיתה י"ב, לאחר ששיערו הגיע לאורך הנדרש, הוא מימש את כוונתו, הסתפר ותרם את השיער, מעשה סמלי ומרגש שביטא את מהותו – נתינה טהורה, ללא ציפייה לתמורה.

אבל אהבתו הגדולה, המקום שבו הרגיש הכי שלם והכי משפיע, היה "מגן דוד אדום". הריח הסטרילי של האמבולנס, צפירת הסירנה שנשמעה פתאום בחצות הלילה, מתח הפנים של המטופלים, ובעיקר – הידיעה שכל שנייה חשובה, וכל מגע יכול להציל חיים. הוא החל להתנדב במד"א בכיתה י' במסגרת פרויקט "מחויבות אישית", שהפך במהרה למחויבות אישית עמוקה בהרבה ממה שנדרש. הוא התחיל כחניך, לומד בקפדנות את כל הפרוטוקולים, מתרגל החייאה על בובות, וצופה בעיניים כלות בפעולות המדריכים. עד מהרה הפך למדריך בעצמו, סבלני, מסור, ומעביר את הידע שלו הלאה לדור הבא של המתנדבים. הוא שימש גם כנציג מד"א במועצת הנוער העירונית בקריית גת, ובכך הרחיב את השפעתו מעבר לתחנה עצמה, והיה קול למען הקהילה ולמען הצורך בהתנדבות. הנתינה הזו לא הייתה מוגבלת רק לשעות הפנאי שלו; גם כאשר הגיע הביתה מסוף שבוע מפרך בצבא, אחרי שבועות רצופים של אימונים תובעניים, הוא היה מתייצב למשמרות במד"א. הוא ויתר על סעודות שבת חמות בחיק משפחתו, ועל מנוחת סוף השבוע המיוחלת, כדי להציל חיים. זה היה חלק בלתי נפרד מזהותו, דרך חיים.

מעבר ללימודיו ולפעילותו במד"א, תובל התנדב בעוד שלל תוכניות, כל אחת מהן הייתה ערוץ נוסף לנתינה הבלתי נלאית שלו. הוא היה "מדריך צעיר" (מד"צ) מטעם משרד החינוך, מנחה ומדריך בני נוער במסגרות שונות, ומעניק להם כלים ומודל לחיקוי. הוא היה גם "מדריך של"ח צעיר" (מש"צ), מטייל עם קבוצות בטבע, מלמד אותם על הארץ, על התמצאות, ועל חשיבות האחריות ההדדית. הוא הצטרף לתנועת הנוער "אחריי", תנועה שמעודדת בני נוער לעשייה חברתית ולשירות משמעותי בצה"ל, התחיל כחניך שסופג השראה, ועד מהרה הפך למדריך שמלווה תלמידים בהכנותיהם לקראת גיוס משמעותי. הוא ידע בדיוק מהם האתגרים שעומדים בפניהם, וכיצד לעודד אותם לראות את המטרה הגדולה יותר. הוא היה פעיל בתוכנית המצוינות "קרן רמון", תוכנית שמנציחה את אילן ואסף רמון ז"ל ומטפחת מנהיגות ומצוינות בקרב בני נוער. גם שם, הוא היה החניך הראשון שהפך למדריך, עדות נוספת לכריזמה השקטה שלו, ליכולת ההובלה הטבעית, ולרצון האינסופי להעניק.

פעילותו הענפה והבלתי מתפשרת לא נעלמה מעיני הסביבה. כשהיה בכיתה י"א, קיבל אות הצטיינות ארצי מרשת "אורט" על מעורבותו החברתית ותרומתו לקהילה בעירו. הוא נבחר לאחד מ"הכוכבים של אורט", קבוצה נבחרת של מנהיגים צעירים ומובילי דרך, שהיוו מודל לחיקוי בתרומתם לחברה. אמו סיפרה לא פעם שהנתינה שלו הייתה כה גדולה, עד שהיה צריך להזכיר לו שלפעמים צריך לעצור, לקחת נשימה עמוקה, ולעשות גם עבור עצמו, למלא מצברים. אבל תובי היה רק מחייך את חיוכו המיוחד, משיב בקולו השקט והבטוח: "ככל שתיתן יותר תקבל יותר". זו לא הייתה רק אמירה, אלא פילוסופיה של חיים, תמצית אמונתו. אחותו הקטנה, אביה, העידה כי למדה ממנו כל כך הרבה. הוא דחף אותה להגשים את מטרותיה, ניחם אותה כשבכתה, גרם לה לראות את הטוב בכל דבר, ותמיד אמר לה שכל מכשול הוא "רק מכשול בדרך לקפיצת מדרגה". הוא היה לה עוגן, מורה דרך, אח גדול במלוא מובן המילה.

לא רק בנתינה החברתית בלט תובל, אלא גם בנפשו האמנותית. הוא ניגן בגיטרה בצורה שובת לב, מורתו תיארה אותו כבעל "נפש של אומן, עדינה ורגישה שרק מעטים מתברכים בה". כשהיה אוחז בגיטרה, אצבעותיו היו מרחפות על המיתרים, מפיקות צלילים שהיו מבטאים את תחושותיו ורגשותיו הפנימיים. המוזיקה הייתה עבורו כלי לחיבור עם אנשים, דרך לתקשר ללא מילים. לא פעם, בהפסקות בבית הספר, היו מוצאים אותו יושב בפינה שקטה, מנותק מההמולה, צולל בתוך צלילים ומנגינות שיצר בעצמו, מוקף במעגל של תלמידים משכבות גיל שונות, מהופנטים מצליליו. הגיטרה הייתה המפלט שלו, המרחב שבו יכול היה להיות הוא עצמו לחלוטין, ללא מסכות, לחבר בין נפש וצליל.

כישרון נוסף שלו היה הבישול. גם בו התקיימה נתינה, כי המאכלים שבישל, עם טעמים עשירים וריחות משכרים, שימחו את כל מי שזכה לטעום מהם. הוא אהב להתנסות, לערבב טעמים, ולראות את הסיפוק על פניהם של בני משפחתו וחבריו כשהיו לוגמים ממרק שהכין או נוגסים במאפה שיצא מידיו. בבוקרי שישי, כנער, נהג לרכוב על אופניו בטבע, רוח קרירה מלטפת את פניו, קולות ציפורים מלווים אותו. הוא אהב לצלם את הנוף המתעורר, לתפוס בעדשתו את יופי הבריאה. הוא היה עוצר במעלה הר קטן, מכין פק"ל קפה מהביל, ונהנה מהזריחה, השמש העולה צובעת את השמיים בגוונים של אדום וזהב, רגעים של שלווה והתבוננות שנתנו לו כוח. בכל הזדמנות, הוא טיפח את שלושת כלביו האהובים, דואג לכל מחסורם, וגם עבד כמוליך כלבים (דוגווקר), מסור לכלבים נוספים, מבין את שפתם ללא מילים. הוא אימץ את הציטוט של ג'ון לנון כמוטו לחיים: "בסוף הכול יהיה בסדר, ואם לא בסדר, סימן שזה לא הסוף", משפט ששיקף את האופטימיות הבלתי נלאית שלו ואת אמונתו בטוב. הוא גם נהג לומר כי "כעס הוא רגש שמבזבז זמן", מה שהעיד על יכולתו לשמור על קור רוח ועל מבט חיובי גם לנוכח אתגרים.

לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, ועד לגיוסו לצה"ל, עבד תובל בסניף של "מקדונלדס". גם שם, במקום שרבים רואים בו רק עבודה זמנית, הוא בלט במסירותו ובסדר המופתי שלו. הוא היה עובד אחראי, יעיל, ותמיד עם חיוך על פניו, ושאף להתקדם ולהתפתח גם בתחום זה. הוא ראה בכל תפקיד, קטן ככל שיהיה, הזדמנות לעשייה, למצוינות ולנתינה.

ביום 28.3.2022, צעד תובל בשערי הבקו"ם והתגייס לצבא הגנה לישראל, לחיל השריון. הבחירה בשריון לא הייתה מקרית. היא הייתה טבעית עבור נער שערך עליון עבורו היה נתינה והתנדבות, מקום שבו הרעות היא אבן יסוד. הוא עבר הכשרה מפרכת כתותחן, למד את סודות הטנק – פלדה, אש, ותנועה. הוא למד לתפעל מערכות מורכבות, לטעון פגזים, לכוון במדויק, ולהיות חלק ממכונה משומנת, שבה כל איש צוות הוא בורג חיוני. לאחר סיום ההכשרה, הוצב בגדוד 53 בעוצבת ברק, חטיבה 188.

בתחילת שירותו הצבאי, הוא כתב טקסט ארוך, מלא כנות והומור, שתיאר את משמעות היותו שריונר. בטקסט הזה הוא פירק את המיתוסים, וחשף את האמת שמאחורי חומת הפלדה. "כשאתה אומר לאנשים 'אני בשריון' מה הם חושבים?" כתב, "הם חושבים שאתה מתגעגע למשפחה שלך. תכלס, הם לא טועים. כולם פה מתגעגעים למשפחה השנייה שלהם. אבל המשפחה האמיתית שלך, זאת שהרווחת בדם, זיעה וגריז, תמיד איתך". הוא תיאר את החיים בתוך הטנק, את הימים הארוכים והמתישים, את הריח המעורב של סולר, אבק וזיעה, את השינה על סרבל במשך שבוע שלם בלי להוריד נעליים או להחליף תחתונים. אבל מעבר לקשיים הפיזיים, הוא ראה את המהות העמוקה יותר: "להיות שריונר זה יותר מסתם לנסוע בטנק, יותר מלישון על סרבל... זה אפילו יותר מעוצמת האש שאתה מפעיל בלחיצת כפתור". עבורו, להיות שריונר זה היה הרבה דברים כמו מקצועיות, כמו משמעת, אבל בשורה התחתונה, זה היה "רעות, מילה קטנה עם משמעות גדולה". הוא כתב על אהבת חברך בכל לבבך, על להיות מוכן למות בשבילו בלי לחשוב פעמיים, על לחבק אותו ולבכות איתו. על היכולת לדעת מה החבר שלך מרגיש רק על פי התזוזה הקטנה שלו בגבה, על לריב עם הצוות שלך וכמעט ללכת מכות, אבל בסוף לתת כיף וחיוך ולשכוח מהכול. "כי להיות שריונר זה להיות חלק ממשפחה גדולה", סיכם. המילים הללו, שנכתבו מדם ליבו של לוחם צעיר, שיקפו את עולמו הפנימי, את הערכים שהניעו אותו, ואת הקשר העמוק שפיתח עם חבריו לצוות.

החיים בשריון היו קשים ומאתגרים, אבל תובל מצא בהם סיפוק עמוק. הוא היה חלק מצוות, בורג במכונה גדולה, אבל בורג חיוני שבלעדיו המכונה לא תפעל. הוא למד לסמוך על חבריו בעיניים עצומות, וידע שהם סומכים עליו באותה מידה. הקשרים שנוצרו בתוך הטנק, תחת לחץ, עייפות וסכנה, היו עמוקים ואיתנים. הוא שירת בגדוד 53 של חטיבה 188, חטיבה מיתולוגית עם היסטוריה עשירה של לחימה, והוא חש גאווה להיות חלק ממנה.

ואז הגיע הבוקר ההוא, שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר. צפירות האזעקה החרידו את השקט של הבוקר החגיגי, וזמן קצר לאחר מכן החלו החדשות לזרום: מתקפת פתע אכזרית של ארגון הטרור חמאס על ישראל. אלפי מחבלים חדרו מעזה – יבשתית, ימית ואווירית, תחת חיפוי ירי מסיבי של טילים ורקטות. הם פשטו על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, טבחו במבלים במסיבת הטבע ליד רעים ונירים, תקפו בסיסי צה"ל ופגעו בעוברים ושבים בדרכים. תוך שעות ספורות נרצחו כשמונה מאות אזרחים בבתיהם ובמכוניותיהם, מאות ישראלים נחטפו לרצועת עזה, ובתים ורכוש הועלו באש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות נפלו בקרב. המלחמה החלה.

יחידתו של תובל, גדוד 53, הייתה בין הראשונות שהוקפצו. הודעות הווטסאפ החלו לזרום, קצרות וקודרות: "הקפצה", "להגיע בהקדם". תובי, כמו כל חבריו, לא היסס לרגע. הוא עלה על מדיו, ארז את הציוד המוכר, ויצא אל הלא נודע. הדרך אל הגבול הייתה מתוחה ומלאה בחששות. על הכבישים נראו עדיין שאריות של הרס, עשן עולה מבתים, ומכוניות שרופות. המראות היו קשים מנשוא, אבל לא היה זמן להתעכב על כך. המשימה הייתה ברורה: להגן על הבית, להדוף את האויב, להחזיר את הביטחון. תובל וחבריו לצוות בטנק, הפכו במהרה לחלק ממכונה צבאית גדולה יותר, שדה קרב מורכב וקטלני. הם נכנסו לרצועת עזה, השתתפו בלחימה עצימה, ונטלו חלק בפעילויות מבצעיות מגוונות.

הוא לחם בשכונת שג'עייה שבמזרח עזה, אזור צפוף ומורכב, ובשכונת זיתון, לצד לוחמי גדוד 13 של גולני. הקרבות היו פנים אל פנים, לעיתים בתוך סמטאות צרות, הטנק מתמרן בזהירות בין מבנים, חושף את עצמו לאיומים מכל עבר. הריח של אבק שריפה, הקולות הצורמים של ירי מקלעים ופיצוצים עמומים, צעקות הפקודות והתקשורת הפנימית בקשר – כל אלו הפכו למציאות יומיומית. תובל, כתותחן, היה בעל תפקיד קריטי. עיניו היו נעוצות במסך הכיוון, אצבעותיו על כפתורי הירי, מגיב במהירות ובדיוק לכל איום. גם תחת לחץ אדיר, הוא שמר על קור רוח, על מקצועיות, ועל אותה רעות שכתב עליה. הוא דאג לחבריו, עודד אותם, והיה שם עבורם בכל רגע קשה.

הלחימה הייתה ממושכת ותובענית, והיא גבתה מחיר פיזי כבד. תובל סבל מבצקות חמורות ברגליו, כאב חד שהיה מלווה אותו בכל צעד. רופא הציע לו מנוחה, חזרה לעורף כדי לטפל בעצמו, אבל הוא סירב בתוקף. "אני לא עוזב את החברים שלי", אמר, "אני נשאר איתם עד הסוף". הוא התעקש למלא את הפעילות המבצעית, להמשיך לתרום, ולהיות חלק מהצוות. הרגליים כאבו, אבל הנפש הייתה חזקה יותר, הדבקות במטרה הייתה עמוקה יותר. הוא ידע שכל לוחם חשוב, ושהיעדרותו, ולו לרגע, עלולה להשפיע על חבריו ועל הצלחת המשימה.

ביום 4.12.2023, כ"א בכסלו תשפ"ד, בעיצומה של פעילות מבצעית נוספת בשג'עייה, אירע הנורא מכל. הטנק של תובל, שהיה בחוד הכוח, נע בסמטאות הצרות, מוקף באיום בלתי נראה. לפתע, שרק טיל נ"ט, חודר את שריון הפלדה העבה. פיצוץ עז הרעיד את האדמה, ורסיסי אש ומתכת מילאו את האוויר. הטנק נפגע אנושות. בתוך הכאוס וההרס, בין עשן ואבק, נהרג סמל תובל יעקב צנעני, בן עשרים במותו, מגן על מולדתו, מגן על חבריו, וממשיך את דרכו של נתינה עד הרגע האחרון.

הבשורה המרה הגיעה אל בית משפחת צנעני בקריית גת, וריסקה עולמות. הצחוק נדם, הגיטרה נאלמה, והשקט הכבד של האובדן ירד על הבית. תובי, הילד שכולו טוב, פרח המשפחה, איננו עוד. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית גת, שם נטמן לצד גיבורים נוספים, כשדגל ישראל עוטף את ארונו. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סמל-ראשון, כהוקרה על מסירותו ועל תרומתו.

ההורים, האח והאחות, נותרו עם חלל עצום, עם זיכרונות מתוקים ועם כאב בלתי נסבל. אביו, צוריאל, ספד לו בכאב קורע לב: "תובי שלנו, פרח המשפחה, ילד חינני, אהוב וחייכן, כאבי כבד מנשוא... כולם אהבו אותך, אם זה בהתנדבות במד"א, אם זה אחרי. ילד שלנו, עטרת ראשנו, אהוב ליבנו, נתנו לנו אותך במתנה לזמן שאול... עשרים קיצים של אושר, שמחה, נחת וגאווה. תודה לך ילד שבחרת בנו להיות הורים. סליחה שלא הצלחנו לשמור עליך... אנחנו אוהבים אותך בן יקר שלנו, גיבור פרטי שלנו, נמשיך להילחם במקומך". מילותיו של האב, שזרמו מעומק הנשמה, ביטאו את ההערצה, האהבה וההשלמה הקשה עם הגורל המר.

אחיו רביד, שראה בו מודל לחיקוי ושותף לדרך, ספד לו בקול רועד: "היית כזה טוב בזמן שהיה לך כאן איתנו. תמיד היית מסביר פנים, חייכן, כל מקום שהלכת אהבו אותך... בנינו חלומות, קיווינו להגשים אותם, לטייל ביחד, לצעוד ביחד, להקים משפחה... אני אוהב אותך, גאה בך, אתה הגאווה של הבית, ושל כל עם ישראל... איש יקר, אח יקר, תודה לך על הזמן שזכיתי בו להיות אח שלך הגדול ולהדריך אותך. מתגעגע אליך, שמור על כולנו מלמעלה". רביד דיבר על החלומות המשותפים שנגדעו בטרם עת, על הגאווה העצומה שחש כלפי אחיו הצעיר, ועל הקשר העמוק שחיבר ביניהם.

אחותו הצעירה, אביה, שתובי היה עבורה מגדלור של אור ותקווה, הבטיחה לו: "תובי שלנו, תמיד תהיה איתנו. אתה השומר שלי. אני אוהבת אותך עד סוף היקום ובחזרה. אני אנציח אותך לנצח כאח שלי, הגיבור שלי ושל כל מי שהכרתי. כשיהיו לי ילדים אגדל אותם בדמותך". מילותיה של אביה, העמוסות באהבה ילדותית ובהבטחה נצחית, ביטאו את ההשפעה העצומה שהייתה לו על חייה, ואת המחויבות שלה לשמר את זכרו ואת דרכו.

מותו של תובל הותיר חלל לא רק במשפחתו ובקרב חבריו, אלא בקהילה כולה. "מגן דוד אדום", המקום שבו הרגיש תובל הכי שלם, הנציח את זכרו בהצבת אמבולנס חדש לזכרו בתחנת מד"א קריית גת. האמבולנס הזה, שייצא להציל חיים, יהווה תזכורת יומיומית לרוח הנתינה הבלתי נלאית שלו. בתחנת מד"א בקריית גת הוקמה פינת זיכרון מיוחדת לתובל, מקום שבו יוכלו המתנדבים והעוברים ושבים לזכור את הנער שהקדיש את חייו להצלת אחרים. המשפחה, שביקשה להמשיך את דרכו של תובי בנתינה ובערבות הדדית, יזמה תרומת מפעמים (דפיברילטורים) רבים, שניתנו לכל כונני העיר ולשימוש במרחב לכיש. מכשירים אלה, שיכולים להציל חיים במקרה של דום לב, הם עדות חיה ונושמת למורשתו.

אפילו המוזיקה, אותה אמנות שכה אהב, ממשיכה להדהד את זכרו. שיר מרגש בשם "הניגון שבך" נכתב לזכרו, על בסיס מנגינה שתובל הלחין בעצמו ונמצאה לאחר נפילתו. המילים, שנכתבו על ידי יצחק סוויסה ופריאל לוי, והביצוע על ידי אורי עוז, הפכו את הניגון הפרטי שלו להמנון עוצמתי של זיכרון ותקווה. הקליפ המונפש של השיר, שזמין לצפייה ביוטיוב, מנציח את רוחו העדינה והחזקה.

זכרו של תובל מונצח באתרים רבים, בהם "remember" ו"למלא את החלל", ובאתר האינטרנט של רשת "אורט" שבה למד וצמח. בבית הספר "אורט שלאון" שבו התחנך, הוקם חדר הנצחה, וטקס חלוקת תעודות הצטיינות למצטייני מעורבות חברתית מוקדש לזכרו, כהמשך ישיר לדרכו. ביום השנה הראשון לפרוץ המלחמה, התקיים בבית הספר מרוץ לזכרו, בו השתתפו התלמידים לצד לוחמים מגדודו, מרוץ שמתוכנן להתקיים מדי שנה, כסמל להמשכיות, לחיבור בין הדורות, ולרוח הגבורה והנתינה שתובי ייצג.

תובל יעקב צנעני ז"ל היה סמל לשלמות ערכית, לנדיבות ללא גבול, לאדם שראה את הטוב בכל דבר, וששאף להעניק אותו הלאה. חייו הקצרים היו מסע של נתינה, אהבה, חברות, ואמונה בטוב שבאדם. הוא היה גיבור לא רק ברגעיו האחרונים, אלא בכל יום מימיו. גבורתו נבעה מעצם אנושיותו, מן הבחירה העקבית שלו באור, בעזרה ובחיבור. הוא נפל כשהגן על הבית, על העם, על הערכים שבהם האמין. זכרו נצור ואהוב בלבנו לעד, מקור השראה לכולנו, להמשיך את דרכו, לזכור את הניגון שבתוכנו, ולבחור בטוב, בכל יום מחדש. יהי זכרו ברוך.