תומר יעקב מזרחי

בטבריה, עיר של מים כחולים והרים חומים, נולד תומר יעקב מזרחי ביום י' בכסלו תשס"ב, עשרים וחמישה בנובמבר אלפיים ואחת. הוא היה הילד השלישי מתוך שישה, שהצטרף למשפחה שהלכה והתרחבה – אח למתן ולנועם, שלימים יבואו אחריו אריאל, יערה ואלעד. בית משפחת מזרחי, בית תוסס ומלא חיים, רחש תמיד צחוק ילדים, ריחות בישול חמים ושיחות שנעו בין נושאים רציניים למשובות קלות. שרית ודודו, הוריו, ניווטו את הספינה המשפחתית הזו בנחישות ובאהבה, מטפחים כל אחד מילדיהם בדרכו, ומעניקים להם שורשים עמוקים של ערכים ואנושיות. תומר גדל בסביבה שבה הקשרים בין האחים היו חבל הצלה יומיומי, שתי וערב של תמיכה, תחרות בריאה ושותפות סוד. הוא למד מהם את יסודות החברות הראשונים, איך לחלוק צעצועים וסודות, איך להיאבק על מקום בשולחן ואיך למצוא נחמה בחיבוק של אח גדול. קולות הבית היו תמיד ברקע, סימפוניה של חיים משותפים: צעקות משחק בחצר, פכפוך מים בברז כשמישהו חזר מיום לימודים, נגינת גיטרה רחוקה של מתן, ריח קפה של בוקר שהתערבב עם ארוחת ערב מתבשלת. כל אלו יצרו יחד את הרקע לילדותו המוקדמת, עטפו אותו בחום משפחתי ובביטחון של שייכות.

כשתומר יעקב היה בן חמש, ארז בית משפחת מזרחי את חפציו ועבר צפונה, מההמולה של טבריה אל השקט היחסי של היישוב הקהילתי הושעיה שבגליל התחתון. המעבר היה שינוי מרענן, מעבר מנוף עירוני לנוף כפרי יותר, פתוח ורחב ידיים. הושעיה, עם בתי האבן שלה וגינותיה הפורחות, הפכה במהרה לבית. תומר מצא את מקומו בבית הספר היסודי הממלכתי-דתי "נתיב הושעיה", שם החל את לימודיו. הוא היה ילד סקרן, שעיניו הכחולות תמיד חיפשו את הדבר הבא ללמוד או לגלות. הוא אהב את המרחבים החדשים, את האפשרות לרוץ ולשחק עם חברים חדשים בין השבילים, ומהר מאוד התחבר לילדי היישוב. בשעות אחר הצהריים, כשהשמש הכתה בעוצמה על הגבעות שמסביב, היה אפשר למצוא אותו במגרש המשחקים, מנסה לטפס על המתקנים הגבוהים ביותר, או משחק כדורגל עם חבריו, אבק עולה מכל בעיטה. הוא למד את שמות העצים והפרחים שבגינה, הכיר את השכנים, והשתלב במהירות במארג הקהילתי הצפוף. השקט של הושעיה, לעומת הרעש של העיר, איפשר לו לפתח שקט פנימי משלו, ללמוד להקשיב לקולות הטבע ולמצוא שלווה במרחבים הפתוחים. הוא היה ילד שאהב להתבונן, ללמוד, ולחבר פיסות מידע חדשות לתמונה שלמה בראשו.

את שנות התיכון העביר תומר בתיכון הדתי "שק"ד דרכא" בקיבוץ שדה אליהו, עמוק בעמק המעיינות. המרחק לא היה עניין של מה בכך; בכל בוקר, במשך שלוש שנים, הוא עלה על ההסעה ונסע כשעה וחצי לכל כיוון. המסע הארוך הזה, שהיה יכול להיות משעמם או מייגע עבור רבים, הפך עבור תומר לזמן איכות, רגעים של התבוננות, קריאה או שיחות עם חברים. אבל מעבר לכך, הוא הפך למחזה שמעיד יותר מכל על אישיותו המיוחדת. בכל בוקר, כשהיה עולה לאוטובוס, היה ניגש לנהג, סלים, ומברך אותו לשלום. "בוקר טוב, סלים, מה שלומך היום?" היה שואל, וקולו היה מלא עניין כנה. סלים, שהיה מורגל בשלל תלמידים עייפים ומנומנמים, זכר היטב את תומר. עניין אמיתי, לא מן השפה ולחוץ. הוא התעניין באמת, שאל על משפחתו של סלים, על יומו, והיה מאזין קשוב לתשובותיו. יום אחד, כאשר תומר איחר להסעה, ובדיוק באותו יום היה אמור להתקיים טיול שנתי שאליו ציפה במיוחד, פנה צוות בית הספר לסלים בבקשה לאסוף את תומר מצומת מסוימת בדרך. הנהג, שחשש משינוי בתוכנית הנסיעה, סירב בתחילה. "אני לא יכול לשנות את המסלול בשביל אף אחד," אמר בנחישות. אך כששמע ששם הילד הממתין הוא תומר, משהו בו השתנה. "בשביל הילד הזה אני מוכן," אמר סלים, ופנה לאסוף אותו. הסיפור הקטן הזה, שחזר שוב ושוב בזיכרונות של מכריו, היה אבן יסוד בהבנת אישיותו של תומר – טוב לב טהור, אכפתיות אמיתית לזולת, ויכולת נדירה לראות כל אדם, גם את זה שעל שולי הדרך, ולגרום לו להרגיש נראה ומוערך.

מורתו בכיתה ט' תיארה אותו כ"נער בוגר, מלא בערכים ושקט פנימי. תמיד האיר פנים." וזה לא היה רק תיאור, אלא תמצית אישיותו. תומר היה תמיד שם עבור חבריו, עם אוזן קשבת ועצה טובה. הוא לא היה ממהר לשפוט, אלא הקשיב בסבלנות, והציע עזרה מעשית או פשוט נוכחות תומכת. הוא שם לב במיוחד למי שהיה בשוליים, לילד השקט, לביישן, לזה שלא תמיד היה במרכז העניינים. הוא היה ניגש אליהם, משוחח איתם, משתף אותם במשחקים או בשיחות, ומעניק להם את תשומת הלב שהיו זקוקים לה כל כך. זכורים אינספור רגעים שבהם תומר, במבטו הרגיש והעמוק, זיהה מצוקה או בדידות, ופעל מיד. אולי זה היה חבר שחווה קושי בלימודים, ותומר היה יושב איתו שעות ארוכות, מסביר בסבלנות וברוגע עד שהחומר הובן. אולי זו הייתה חברה שהרגישה מנודה בחבורה, ותומר היה דואג לכלול אותה, מזמין אותה להצטרף לפעילויות, ומזכיר לכולם את ערכה. הוא הבין שחברות אמיתית נמדדת לא רק בכיף המשותף, אלא גם ביכולת לתמוך זה בזה ברגעים קשים, ולהיות שם גם כשהזרקורים מכוונים למקומות אחרים.

לצד אופיו המיוחד, תומר היה נער רבגוני עם תשוקות רבות. המוזיקה זרמה בעורקיו. הוא אהב לשיר ולנגן, והיה לוקח איתו את הגיטרה לכל מקום, בין אם למפגשים עם חברים בחצר, למסיבות יום הולדת או סתם לערבים שקטים בבית. אצבעותיו היו רוקדות על מיתרי הגיטרה, מוציאות מהן מנגינות שנעו בין שירים ישראליים נוסטלגיים ללהיטים עכשוויים. הוא לא רק ביצע שירים של אחרים, אלא גם יצר שירים משל עצמו, מילים ולחנים שביטאו את עולמו הפנימי העשיר, את רגישותו ואת שמחת החיים שלו. לחברים קרובים היה משמיע את יצירותיו החדשות, מבקש חוות דעת, ומתמוגג מכל פרגון. הוא הקים עם חברים להקה קטנה, והם היו מבלים שעות ארוכות בחזרות בחדר עמוס בכלי נגינה, מנסים להגיע להרמוניה מושלמת. צחוקם היה נשמע למרחקים, והמוזיקה שיצרו הייתה מלטפת ומרגשת. אבל המוזיקה לא הייתה אהבתו היחידה. תומר היה גם רקדן, שהשתתף בהרכבי מחול שונים, וגופו ידע לבטא את הקצב והרגש שבוערים בתוכו. הוא אהב את הדינמיות של הכדורסל, שיחק בנבחרות בית הספר ובמועדונים, ונהג לשחק מדי מוצאי שבת עם "הזקנים" של הושעיה, כפי שכינה אותם בחיוך, חבורה קבועה של מבוגרים ששיחקו בכדורסל לא פחות בנשמה מאשר בכוח. מצד שני, הוא אהב גם את השקט והריכוז של משחק השחמט, שבו כל מהלך מחושב בקפידה, ושבו נדרשת ראייה ארוכת טווח ויכולת אסטרטגית. הוא היה משחק שעות ארוכות מול יריבים שונים, לעיתים מנצח ולעיתים מפסיד, אך תמיד לומד ומשתפר. כל אחת מהפעילויות הללו, שונות כל כך זו מזו, שיקפה פן אחר באישיותו של תומר, והעידה על עומקו ועל רוחב תחומי העניין שלו.

בהושעיה, יישוב מגוריו, תומר לא הסתפק בעיסוקיו האישיים; הוא היה פעיל נמרץ במסגרות הנוער, התנדב ועשה מעשי חסד רבים. הוא ראה בתרומה לקהילה ערך עליון, והיה תמיד הראשון להרים יד ולהציע עזרה. אחד הפרויקטים המרגשים שבהם השתתף, במסגרת גרעין "נחשון" של תנועת "בני עקיבא" ביישוב, היה הפקת חתונה לזוג מעוטי יכולת. הוא וחבריו לגרעין השקיעו את נשמתם בפרויקט הזה, מתכננים כל פרט בקפידה, ממקום האירוע ועד התפריט, מהמוזיקה ועד שמלת הכלה. הם עשו הכל ברגישות יוצאת דופן, עד כדי כך שהזוג המאושר כלל לא ידע שכל החתונה אורגנה בהתנדבות מלאה. תומר חש סיפוק עמוק מההתנדבות הזו, מהידיעה שיכול היה להביא שמחה כה גדולה לליבם של אחרים. תחושת השליחות הזו, שהלכה והתחזקה בו עם כל פרויקט חדש, הניעה אותו להפוך בסופו של דבר לרכז הגרעין. הוא הוביל את חבריו בנחישות ובענווה, תמיד מתוך הבנה עמוקה של צרכי הקהילה והפרט. הוא לא חיפש כבוד או תהילה, אלא פשוט רצה להיות הגלגל שמניע את הדברים קדימה, עוזר היכן שצריך, ותורם את חלקו. הוא ידע לחבר בין אנשים, לרתום אותם למטרות משותפות, ולהפיח בהם רוח של עשייה ונתינה.

לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, עבר תומר לשלב הבא בחייו – המכינה הקדם-צבאית "אדרת", שלוחת "עיינות". תקופה זו הייתה עבורו פרק של התפתחות אישית משמעותית, שבה גיבש את תפיסת עולמו ואת ערכיו לקראת השירות הצבאי. הוא שקד על לימודיו, העמיק בסוגיות חברתיות ומוסריות, ובילה שעות ארוכות בדיונים ערים עם חבריו למכינה. בתקופה זו, הוא נהג לומר משפט שהפך למעין מנטרה עבורו, וביטא את מהות אישיותו: "אני שואף להיות הגלגל כשצריך אותי, לא משנה מה המשימה." המשפט הזה לא היה רק הצהרה, אלא קריאת כיוון לחיים. הוא שיקף את נכונותו להיות חלק ממשהו גדול יותר ממנו, להירתם לכל משימה, קטנה כגדולה, שגרתית כחריגה, מתוך הבנה עמוקה של חשיבות התרומה האישית למכלול. הוא לא ביקש את אור הזרקורים, אלא את היכולת להשפיע, לתרום, להיות הכוח המניע מאחורי הקלעים או בחזית, היכן שנדרש. הוא ראה את עצמו כחלק ממנגנון מורכב, ובחר להיות הגלגל החיוני, זה שמפעיל את התנועה, זה שבלעדיו הדברים לא יזוזו. זו הייתה תפיסה של צניעות לצד נחישות, של שירות לצד מנהיגות שקטה, של הבנה עמוקה את הצורך באחריות אישית למען הכלל.

ביום האחד עשר באוגוסט אלפיים עשרים ואחת, התגייס תומר לצה"ל, כשהוא חדור מוטיבציה ורצון עז לשרת שירות קרבי משמעותי. הוא הגיע ליחידה מובחרת – סיירת חטיבת הנח"ל, בעקבות אחיו הבכור מתן, ששירת שם לפניו. ההחלטה ללכת בעקבות מתן לא הייתה רק עניין של מסורת משפחתית, אלא גם הבעת אמון ביחידה, ורצון לחלוק חוויה עוצמתית עם אחיו. הוא התגייס לפלוגת "עורב" ושימש כקשר מ"פ (מפקד פלוגה), תפקיד שאהב מאוד ושאף להתקדם בו. תפקיד הקשר מ"פ, על אף היותו תפקיד תומך לחימה, דרש אחריות רבה, הבנה טכנית, קור רוח תחת לחץ, וקרבה מתמדת למפקד הפלוגה וללב הפעילות המבצעית. תומר מצא בתפקיד זה את השילוב המושלם בין היכולות האישיות שלו לבין השאיפה להיות "הגלגל כשצריך אותי". הוא היה העיניים והאוזניים של המ"פ, זה שהעביר מידע חיוני, דאג לקשר רציף עם הכוחות בשטח ועם הדרג הפיקודי שמעל. סובביו הכירו אותו כחייל עם אישיות ייחודית, ששילבה בתוכה "אור ואש". מצד אחד, היו בו טוב לב אין קץ, חוסר שיפוטיות ועדינות שהייתה כמעט בלתי נתפסת בסביבה הצבאית הקשוחה. חבריו לצוות, באהבה ובהערכה, כינו אותו "הפיה מהושעיה", כינוי שהעיד על יכולתו להביא עדינות ורגישות גם לסביבה מאתגרת. הוא היה זה שתמיד דאג לחיילים שסביבו, הציע עזרה, הקשיב לבעיותיהם, והקרין עליהם רוגע ושלווה. מצד שני, הוא גילה נחישות בלתי מתפשרת, אסרטיביות כשנדרש, ופעלתנות תמידית. כשהייתה משימה, הוא היה הראשון להתייצב, מוכן לכל אתגר, עם רצון עז להצליח ולבצע את המוטל עליו על הצד הטוב ביותר. הוא ידע מתי להיות רך ומכיל, ומתי להיות חד ונחוש, שילוב נדיר שגרם לכל מי שהכיר אותו להעריך אותו עמוקות.

גם כשחזר עייף מאימונים מפרכים או מפעילות מבצעית תובענית, תומר הקפיד למצות כל רגע עם משפחתו ועם חבריו. הבית בהושעיה היה עבורו עוגן, מקום שבו יכול היה להוריד את מדיו, לשחרר את המתח, ולחזור להיות תומר הרגיל, האוהב והחייכן. הוא בילה שעות ארוכות עם אחיו, משוחח איתם על חוויותיו בצבא, מקשיב לסיפוריהם מהלימודים או מהפעילויות השונות. הוא ישב עם הוריו, שרית ודודו, והקשיב לעצותיהם, משתף אותם במחשבותיו ובהתלבטויותיו. אבל את עיקר זמנו הפנוי, מחוץ למשפחה הגרעינית, בילה עם ידידיו הקרובים. הם היו יושבים שעות ארוכות, לעיתים עד אור הבוקר, בשיחות עמוקות על משמעות החיים, על אהבה, על עתיד, על פוליטיקה, על כל מה שהעסיק את רוחם הצעירה. הגיטרה של תומר הייתה תמיד שם, והוא היה מנגן ושר, מעלה את האווירה, מחבר את כולם יחד בקולו החם והמרגש. הוא לא ויתר על הרגעים האלה, גם כשיכול היה לנצל את הזמן למנוחה. הוא הבין שקשרים אנושיים, חברות אמת, הם הדלק שמניע את הנפש, והשקיע בהם את כל כולו. הוא היה חבר מסור, נאמן, תומך, ונוכחותו הייתה תמיד מקור לשמחה ולאור.

בחול המועד סוכות תשפ"ד, ימים ספורים לפני המתקפה הנוראה, בילה תומר את החג בביתו בהושעיה, מוקף באהבה ובשמחה משפחתית. הוא נהנה מכל רגע, מהארוחות המשותפות בסוכה, מהשיחות הארוכות עם הוריו ואחיו, מניגוני הגיטרה המוכרים. האווירה הייתה חגיגית, רגועה ומלאה בתקווה לעתיד. בתום החג, שב תומר למוצב סופה, שהיה ממוקם בדרום גבול רצועת עזה, וחלש על הקיבוצים סופה, חולית וניר יצחק. מוצב שאימו תיארה לימים במילים חותכות של כאב וגעגוע: "תום, 'סופה' זה שם קשה, שם של סערה ומזג אוויר קיצוני, אבל אצלך סופה הייתה האנטיתזה לאקשן שחתרת אליו. הייתי מתקשרת אחרי כל דיווח חדשותי ושואלת: 'תום, אתה בסדר?', והתשובה הייתה: 'כן אימא, אני בסופה, מה כבר יכול לקרות? זה מוצב משעמם, כמעט על גבול מצרים'." המילים הללו מהדהדות בחלל, מקפלות בתוכן את האירוניה המרה של הגורל. ביום שישי, ערב שמחת תורה, השישי באוקטובר אלפיים עשרים ושלוש, הגיע תומר לבית הכנסת שבקיבוץ סופה לתפילה ולהקפות. כהרגלו, הפיץ אור ושמחה בקרב המתפללים, השתלב בניגונים ובריקודים, והבטיח לחזור לבית הכנסת למחרת, לאחר שימלא את משימותיו הצבאיות. איש לא שיער אז שהשמחה הגדולה הזו תהפוך לכאב בל יתואר, ושהבטחתו של תומר לא תוכל להתקיים.

בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השביעי באוקטובר אלפיים עשרים ושלוש, בשעה שש וחצי בבוקר, התנפץ השקט על שדרות החיים של תושבי עוטף עזה ושל כל מדינת ישראל. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע רצחנית וחסרת תקדים. מטחים כבדים של טילים ורקטות שוגרו מרצועת עזה לעבר יישובים בארץ, ובחסותם חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במסע הרג, חטיפה והרס. יישובי עוטף עזה, שדרות, אופקים, נתיבות, מסיבות טבע תמימות סמוך לקיבוצים רעים ונירים, בסיסי צה"ל ועוברים ושבים בדרכים – כולם הפכו למטרות. מאות אזרחים נרצחו בבתיהם ובמכוניותיהם, מאות נחטפו לרצועת עזה, ובתים ורכוש הועלו באש ובזזו. מאות חיילים, שוטרים ואנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות כוננות נפלו בקרב ההירואי להגנת הבית. באותו בוקר, נפתחה מלחמה.

מוקדם באותו בוקר שחור, צוות המוצב בסופה, ובהם תומר יעקב מזרחי, עלה לנוהל "כוננות עם שחר", משימת אבטחה היקפית לקראת אור ראשון, שגרתית לכאורה. תומר, כקשר בחפ"ק (חבורת פיקוד קדמי) מפקד הפלוגה רס"ן רועי צ'אפל הי"ד, היה במרכז העניינים. לצידם היה גם רוני איזיגייב. כשהחל ירי הטילים והתקבלו התרעות ראשונות על אירוע חריג באזור הגדר, הבינו כולם שהשגרה נשברה. הצוות, בפיקודו של צ'אפל, נסע במהירות לכיוון הגדר. בדרך, המראה היה מזעזע: טנדרים עמוסים במחבלים שחדרו את הגדר, וצעדו בנחישות לעבר היישובים. תומר וצ'אפל דיווחו מיד לתצפיתניות ולמוצב, והחלו לנהל קרב אש תוך כדי נסיעה, יורים לעבר המחבלים ופוגעים בהם. הקשר האלחוטי רחש, קולות ירי מכל עבר, והריח של אבק שריפה החל להתפשט באוויר הדחוס. הם המשיכו בנסיעה לכיוון אנדרטת "דנגור", הממוקמת בין המוצב לקיבוץ סופה, במטרה לסייע לצוות אחר שנקלע שם לאש כבדה. הדרך לשם הייתה רצופת סכנות, כשמחבלים נוספים נקרו בדרכם, והם המשיכו לירות ולהילחם בנחישות.

כשהגיעו לנקודה, המראה היה קשה: האנדרטה הייתה מוקפת במאות מחבלים, והם למעשה נכנסו לתוך מארב קטלני. אביו של תומר, דוד, סיפר לימים בכאב: "האנדרטה הייתה מוקפת מחבלים והם למעשה נכנסו לתוך מארב". בתוך התופת הזו, מחבל ירה טיל אר.פי.ג'י ישירות על רכבם. הטיל פגע בדיוק במקום שבו ישב תומר, קשר החפ"ק. הפגיעה הייתה אנושה. למרות הפציעה הקשה מנשוא, ששברה את עצמותיו וקרעה את בשרו, הצליח תומר לאסוף את כוחותיו ולצאת מהרכב הבוער, יחד עם הנהג והמ"פ. מפקד הפלוגה, רס"ן רועי צ'אפל, נפגע קשה מהטיל ונפל בקרב במקום. הנהג, רוני, נפגע גם הוא ברגלו. תומר, למרות פציעתו האנושה, לא ויתר. הוא חיפה על הנהג, שרץ לבדוק את מצבו של המ"פ שנפל. בזמן שתומר ירה וחיפה, הנהג נפגע שוב מירי מדויק ונאלץ לסגת לאחור כדי לבצע חוסם עורקים לעצמו. באותם רגעים אחרונים, כשהכאב שורף בכל תא בגופו, ובנשימותיו האחרונות ממש, הצליח תומר לחסל מטווח קצר שני מחבלים שהתקרבו אליהם, במטרה לחטוף אותם או לבצע וידוא הריגה. הוא לא נתן להם להתקרב. הוא המשיך להילחם, להגן על חבריו, כשהוא כורע, פצוע אנושות, עם כל טיפת כוח שנותרה בו, עד שאיבד את הכרתו ונפטר. סמל ראשון תומר יעקב מזרחי נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, השביעי באוקטובר אלפיים עשרים ושלוש. בן עשרים ואחת בנופלו. גבורתו באותם רגעים אחרונים הצילה חיים, ושינתה את גורלם של רבים. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בהושעיה, כשהוא מותיר אחריו הורים, ארבעה אחים ואחות, וחלל עצום בלבבות כל מי שהכירו ואהבו אותו.

לאחר נפילתו של תומר, החלה משפחתו להיחשף לסיפורי גבורה רבים שנקשרו בשמו, ולעדויות על חיים שניצלו בזכותו ובזכות חבריו ללחימה. בתוך האבל והכאב הבלתי נתפסים, הגיעו אליהם סיפורים שחיזקו והפיחו מעט אור. בין השאר, צוות שלם של תצפיתניות ממוצב כרם שלום הגיעו לספר להוריו כי חייהן ניצלו בזכותם. הן סיפרו על הדיווחים המדויקים, על האומץ תחת אש, ועל היכולת של תומר וצוותו להילחם ולהתריע, ובכך לאפשר לכוחות אחרים להתארגן ולהציל חיים רבים. העדויות הללו, לצד רבות אחרות, הבהירו למשפחה את עוצמת מעשיו ואת ההשפעה העצומה שהייתה לו על סובביו, גם ברגעיו האחרונים. תומר, ששאף להיות "הגלגל כשצריך אותו", אכן היה הגלגל המרכזי שבלם את המתקפה באותו סקטור, ובכך הציל אינספור נפשות.

אימו, שרית, כתבה מילים נוגעות ללב, שבהן היא מבטאת את הכאב, הגעגוע וההבנה המאוחרת של גודל האסון: "אין יום שאני לא שואלת את עצמי: למה לא נסענו לסופה? הרי נסענו, נועם אחיך ואני, כמעט לכל קו שתפסתם. עם סיר הדגים שאהבת וחלה לניגוב, סלטים ובקבוק נסטי. אבל לסופה לא נסענו. כי זה רחוק, כי זה 'על גבול מצרים', כי 'מה כבר יכול לקרות בסופה?', ובעיקר, כי לא ידענו... וכך זה יישאר. את השיחה על מה שבאמת יכול לקרות וקרה בסופה אוכל לנהל עם כל העולם, אבל לא איתך." מילותיה של שרית הן קינה שאין כואבת ממנה, על ההחמצות הקטנות של החיים שהפכו לגדולות מנשוא, על ההבנה המאוחרת של הסכנה, ועל השיחה שתישאר לעד לא גמורה. בתוך השבר, היא מצאה נחמה בסיפורים המפתיעים שהגיעו אליהם. היא סיפרה על אלון, רופא מתל אביב, ששמע ברדיו, בדרך למילואים, את השיר שתומר כתב בגיל שש עשרה והשמיע בביצוע מאולתר לחבר'ה. אלון התחבר לתומר דרך השיר, וביחד עם ארז המוזיקאי, הפיקו את השיר בקולו לסינגל שמושמע בכל הערוצים. הנה, קולו של תומר, שקט ומרגש, מלווה את עם ישראל באחד מרגעיו הקשים, ומפיח תקווה. "הייתי מספרת לך שסלים, נהג האוטובוס שהסיע אותך מדי בוקר לתיכון, היה אצלנו ובכה ואמר שמעולם לא הכיר תלמיד כמוך, שהיה דואג להביא לו אוכל בטיולים השנתיים." העדות הזו, של אדם שראה אותו יום יום במשך שנים, חיזקה את ההבנה שתומר היה איש יוצא דופן, שהותיר חותם בכל מפגש. "הייתי מספרת לך שאריאל אחיך לקח על עצמו להמשיך את כל מה שעשית, לנגן בגיטרה שלך, לשיר ואפילו להקפיד על משחק הכדורסל מדי מוצ"ש עם 'הזקנים' של הושעיה." אריאל, האח הצעיר, מילא את החלל שהותיר תומר, והפך לשומר הלהבה של זיכרונו, ממשיך את מורשתו המוזיקלית והחברתית. "הייתי מספרת לך שהתאספו סביבנו אנשים נפלאים, ואני יודעת למה: כי אתה היית נפלא. כי אני מנסה להיזכר מתי התלוננת בפעם האחרונה, ולא מצליחה... תום, היום מקובל שחלל משאיר אחריו מכתב. אבל 'אלה' של שבעה באוקטובר לא השאירו שום מכתב. רק חלל. אוהבת אותך כל כך, אימא." מילותיה של שרית, כנות וכואבות, חותמות את מכתבה, ומשקפות את המציאות האכזרית של אלה שנפלו בפתאומיות, ללא מילות פרידה.

חברו הקרוב של תומר, שחלק איתו את השם, את צבע השיער, את האהבה למוזיקה, לכדורסל ולשחמט, כתב: "כשפגשתי את תומר בפעם הראשונה ישר ידעתי שנהיה חברים. יש לנו כל כך הרבה במשותף: שנינו דתיים, ג'ינג'ים, חולקים את אותו השם, משחקים כדורסל ושחמט, מנגנים בגיטרה, כותבים שירים, וכל זה רק משיחה ראשונית. ככל שהזמן עבר הקשר בינינו רק העמיק ולמדתי מה ההגדרה האמיתית לחבר. כשהייתי איתך, הייתי אדם יותר טוב. עזרת לי להאמין בעצמי, היית איתי בטוב וברע. השמחה שלך הייתה מדבקת, הריקודים שהם רק שלך, שכולם ניסו לחקות ללא הצלחה, הרומנטיקן שהיית. היית מושא לקנאה ולהשראה בו זמנית. אוהב אותך וחושב עליך המון, תומר השני." מילותיו של החבר מדגישות את עומק הקשר, את ההשפעה העצומה שהייתה לתומר על סובביו, ואת האור שהפיץ בכל מקום. קולו של תומר, המבצע את שירו "כוכב זוהר", שוחזר מהקלטה ישנה, הופק מחדש בהקלטת אולפן עם ביצוע כלי קשת, והוא זמין להאזנה ביוטיוב. שיר זה הוא עדות נצחית לכשרונו, לרגישותו, ולמסר של אור ותקווה שהותיר אחריו.

אימו של תומר, שרית, מצאה דרך ייחודית להנציח את זכרו ולשמר את מורשתו: היא החליטה לכתוב מדי שבוע דפי פרשת שבוע לזכר בנה, המיועדים לשולחן סעודת השבת, ובהם דברי תורה מקוריים וחידות למשפחה. דרך זו, המשלבת מסורת עתיקה עם יצירה אישית, מאפשרת לזכרו של תומר להמשיך לחיות בלב הבית, בשיחות השבת, בלימוד המשותף, ומפיחה חיים חדשים בתוך האבל. דוד, אביו של תומר, כתב: "מהחיבורים החדשים שתומר שולח אלינו, אנו חווים חיבוק מעם ישראל אשר רוקם מסר כאילו תומר מבקש להגיד שהחוסן שלנו נמצא באחדות העם, החיבור נוצר בעת שמחה, נתינה ואהבת הזולת, נגד זה לא יקום יותר העמלק לכלותנו. אוהבים עד בלי דיי!" מילותיו של האב הן מילות נחמה ותקווה, המבטאות את המסר העמוק שמורשתו של תומר מביאה לעם כולו – מסר של אחדות, אהבת אדם ונתינה, ככוח מניע אל מול הרוע.

תומר יעקב מזרחי ייצג את כל מה שטוב ויפה באדם. הוא חי מתוך שמחת חיים אמיתית, אהבת הזולת וענווה. הוא היה אדם שהאמין בכוחה של הנתינה, ביכולת של כל אחד להשפיע לטובה על סביבתו, וביכולת של האור לדחות את החושך. חייו הקצרים היו מסע של התפתחות, של למידה, של אהבה ושל מסירות. נפילתו בקרב בשבעה באוקטובר, בהגנה על ביתו, על חבריו ועל עמו, היא תזכורת כואבת למחיר הכבד של הקיום שלנו כאן, אך גם עדות בלתי ניתנת לערעור על גבורה אנושית עילאית. זכרו של תומר יעקב מזרחי, גיבור ישראל, ימשיך להאיר את דרכנו, להזכיר לנו את חשיבות האחדות, הנתינה והאנושיות, ולהיות מקור בלתי נדלה של גאווה ותקווה לעתיד טוב יותר. הוא היה כוכב זוהר, ואורו לא ידעך לעולם.