תומר יעקב אחימס

השמש של להבים, עדינה ומלטפת בימי סוף האביב, צבעה בזהב את התריסים הירוקים של הבית ברחוב הרקפות ביום כ"ד בסיוון תשס"ג, כשאל הבית של ענת ומשה אחימס הגיעו צמד תאומים, תוספת מרגשת למשפחה שכבר כללה את מאיה, גיל ואייל. תומר יעקב היה אחד מהם, והוא הגיח לאוויר העולם לצד אחיו אמיר, שניות ספורות אחריו, כאילו כה קשור ומחובר, שלא יכול היה לדמיין את הקיום בלעדיו. הבית, שהיה כבר שוקק חיים וצחוק, התמלא באחת בעוד שכבת קולות, ריחות של תינוקות ואינספור זוגות ידיים שחיפשו ללטף ולחבק. להבים, יישוב קהילתי בדרום הארץ, הייתה עבור תומר ואחיו יותר מסתם כתובת; היא הייתה קן חמים, סביבה בטוחה של שבילי אופניים מאובקים, גינות מטופחות וריח קבוע של פריחה מדברית אחרי גשם. הוריו, ענת ומשה, הקפידו לנטוע בהם ערכים של קהילתיות, של כבוד הדדי ושל אהבת האדם, והבית שלהם שימש תמיד כנקודת מפגש לחברים, למשפחה, למקום שבו דלת תמיד פתוחה וקנקן מים קרים ממתין על השיש.

תומר, עם עיניו הכחולות העמוקות ושיערו הבהיר, היה ילד שובב וסקרן, שנדמה היה כאילו נולד עם חיוך קבוע על פניו וניצוץ של תעלולנות בעיניו. הוא ואמיר היו צמד בלתי נפרד, מראה נדיר של שני נערים כמעט זהים, שנעו יחד בסינכרוניזציה מושלמת, גם כשהתרוצצו בגינה האחורית, גם כשהתחרו מי יגיע ראשון לשער הכדורגל המאולתר, וגם כשהתגנבו בלילה למטבח לחטוף עוד פרוסת עוגה. הקשר ביניהם היה עמוק יותר ממילים, שזור בחוטים בלתי נראים של הבנה הדדית, של תחרותיות עדינה ושל אהבה אינסופית. אמיר היה מספר בחיוך על אותם ריבים קטנים, מכות אחים תמימות שהיו מסתיימות בחיבוק חזק, על ההצקות המתמשכות ועל הידיעה שתומר הוא ה"ילד הכי חזק" שהוא מכיר, זה שאף אחד לא יכול עליו. כשהיו בני שבע או שמונה, נהגו לבלות שעות ארוכות בחורשה הסמוכה לביתם, בונים מחסות מאולתרים מענפים ועלים, מדמיינים שהם ציידים או מגלי ארצות, כשהם מדברים בשפת סתרים שרק הם הבינו. תומר היה תמיד היוזם, זה שדוחף קדימה, שמוצא את הנתיב החדש, ואמיר היה הצל שלו, שותפו הנאמן לכל הרפתקה. בערבים, אחרי מקלחת חמה וריחנית, כשהיו מתכרבלים יחד על הספה הגדולה בסלון, הם היו צופים עם כל המשפחה במשחקי הכדורגל של מכבי חיפה, הקבוצה שתומר אהד בלהט. קולות העידוד, קללות ה"אוף" המאוכזבות ורעשי השמחה כשהכדור נכנס לרשת – כל אלה יצרו פסקול קבוע של בית מלא חיים, בית שבו תומר מצא את המרחב להיות מי שהוא: ילד מלא שמחת חיים, סקרן, אהוב על כולם, ותמיד עם בדיחה קטנה מוכנה על קצה הלשון.

בבית הספר היסודי "להבים", תומר המשיך להיות אותה רוח סערה טובה. הוא אהב לשחק בהפסקות כדורגל ובכדורסל, ידיו תמיד היו מלאות באבק וברגבי אדמה מהמגרש, וצחוקו המתגלגל נשמע למרחקים. הוא לא היה תלמיד שקדן במיוחד, אבל תמיד הצליח להבין את החומר במהירות, כאילו מוחו פשוט קלט את הדברים ללא מאמץ. המורים אהבו אותו על חוש ההומור שלו, על היכולת שלו להאיר כל שיעור בבדיחה קטנה או בהערה שנונה, ועל האופן שבו התייחס לכולם בכבוד ובחיוך. הוא היה מוקף חברים, מהזאטוטים שרק התחילו ללמוד ועד הגדולים יותר, ותמיד מצא את הדרך לגשר על פערים, להצחיק ולהרגיע. כשהגיע לגיל המעבר לחטיבת הביניים, עבר תומר ללמוד בכפר הנוער "אשל הנשיא", מקום שעיצב רבות את אישיותו והיווה עבורו קרקע פורייה לצמיחה. "אשל הנשיא" לא היה רק בית ספר, אלא קהילה שלמה, חיבור מיוחד של נערים ונערות ממקומות ומרקעים שונים, שחיו ולמדו יחד, והכל תחת הכנפיים של בית ספר חקלאי. עבור תומר, המפגש עם האדמה, עם עבודת הכפיים, היה כמו כפפה ליד. הוא מצא סיפוק עצום בימי העבודה בדיר ובמטע, בריח האדמה הלחה בשש בבוקר, כשהשמש רק החלה לטפס מעל הגבעות, ובמגע הישיר עם החיים. הוא אהב את רעש המנוע של הטרקטור, את תחושת השרירים המתאמצים ואת הסיפוק העמוק שהגיע בסוף יום עבודה בשמש, כשהגוף עייף אך הנפש מלאה. שם, בין העצים והחיות, תומר התחבר לעצמו ולסביבה באמת. הוא למד לדבר עם המדריכים המבוגרים בימי העבודה, אנשי אדמה קשוחים אך בעלי לב רחב, שראו בו מיד את הפוטנציאל והכנות. הוא ידע למצוא איתם שפה משותפת, להקשיב לסיפוריהם, ולשאול שאלות מתוך עניין אמיתי. הוא היה מסוגל לשבת על ברכיו ולשוחח עם ילדים קטנים שפקדו את כפר הנוער, אלו שהעריצו ואהבו אותו במיוחד, ולהקדיש להם את מלוא תשומת ליבו, כאילו הם האנשים החשובים ביותר בעולם. גם עם השרת בכפר, שדאג לניקיונו ותחזוקתו, ועם השומר בכניסה, שתפקידו היה לשמור על הסדר והביטחון, תומר תמיד מצא את המילים הנכונות, את הבדיחה הקטנה, את החיוך המאיר פנים. הוא ראה כל אדם בגובה העיניים, בלי הבדל של מעמד או גיל, וזה היה אחד מיסודות אישיותו המיוחדת.

למרות אופיו הקליל והשטותניקיות המדבקת, תומר היה תלמיד טוב מאוד, ואפילו בחר ללמוד במגמת פיזיקה, תחום שדורש חשיבה אנליטית ומאומצת. הוא הצליח לשלב בהצלחה את הלימודים עם חיי החברה העשירים שלו, ונדמה היה כי הוא עושה הכל בקלות בלתי נתפסת. המורים ידעו שהוא משקיע מינימום מאמץ בלימודים, אך תוצאותיו היו תמיד מרשימות. הוא פשוט היה קולט את הדברים, מבין את הרעיונות המורכבים מאחורי הנוסחאות, ואז ממשיך הלאה, אל הדברים שבאמת עניינו אותו: חברים, ספורט, מוזיקה, וכמובן, תנועת הנוער. מגיל צעיר היה פעיל בתנועת "הצופים", מקום נוסף שבו פרח. הטיולים הארוכים בשדות, הלינה תחת כיפת השמיים, המדורה המרצדת בלילה והשירה המשותפת – כל אלה היו חלק בלתי נפרד מנוף ילדותו ונעוריו. הוא אהב את האחווה, את תחושת השייכות לקבוצה, ואת האתגרים הפיזיים והמנטליים שהציבה בפניו התנועה. הוא היה חובב ספורט מושבע, שיחק כדורגל, כדורסל וטניס. הוא בילה שעות ארוכות במגרשים, זיעה ניגרת מפניו, קורא בקול לחבריו, צוחק ומתחרה. הוא אהב את התנועה, את הריצה, את האדרנלין של המשחק. בבית, האהבה למוזיקה הייתה חלק מהאווירה. תומר אהב להאזין למגוון רחב של סגנונות, מרוק ישראלי ועד היפ הופ, וחדרו היה תמיד מלא בצלילים. הוא ידע לזמזם את המילים, לרוב תוך כדי שהוא מבצע איזו שטות קטנה או מנסה להצחיק את אחד מאחיו. הקשר המיוחד עם אמיר, אחיו התאום, המשיך להיות עמוד התווך בחייו. הם היו באותה קבוצת חברים, חלקו תחביבים דומים, והפעם הראשונה שבה דרכיהם נפרדו באמת הייתה רק כשכל אחד מהם התגייס לצבא למקום אחר. "הקשר שלנו היה מיוחד," סיפר אמיר, קולו נשבר מעט בזכרונות, "היינו באותה קבוצת חברים, היו לנו די אותם תחביבים והפעם הראשונה שנפרדה דרכנו הייתה כשהתגייסנו כל אחד למקום אחר. כשהיינו שנינו ביחד אהבנו להציק אחד לשני ולריב מכות אחד עם השני. תומר היה הילד הכי חזק שהכרתי, לא הכרתי מישהו שיכול עליו בעולם." זו הייתה אהבה עמוקה, אהבה שקטה, כזו שלא תמיד זקוקה למילים, אלא קיימת בפעולות קטנות, במבטים חטופים, ובידיעה שתמיד יש שם מישהו שמבין אותך עוד לפני שדיברת.

ביום חורפי אחד, ב-8 בדצמבר 2021, הגיע תורו של תומר להתגייס לצה"ל. הרגע הזה, של המעבר מנעורים לבגרות, היה משמעותי עבורו. הוא לא היסס לרגע והתנדב לשירות קרבי, מתוך תחושה עמוקה של שליחות ואחריות. הוא היה גאה בשיבוצו לוחם בחטיבת הנח"ל, ולאחר מכן כלוחם בחטיבה הדרומית של אוגדת עזה. הדרך הייתה ארוכה ומאתגרת: טירונות קשוחה, אימונים מפרכים בשטח, מסעות רגליים ארוכים תחת שמש קופחת או גשם שוטף. הוא למד להכיר את גבולות גופו ונפשו, וגילה בתוכו עוצמות שלא ידע שקיימות. הוא מצא חברים לחיים, אחים לנשק, איתם חלק רגעים של קושי ורגעים של צחוק מתגלגל, בתוך האוהל הדחוס או בשטח הפתוח. תומר הרגיש שייך, חלק ממשהו גדול וחשוב. הוא ראה בשירותו הקרבי לא רק חובה, אלא זכות להגן על המדינה ועל אזרחיה, על הבית בלהבים, על משחקי הכדורגל של מכבי חיפה ועל השבילים המאובקים של אשל הנשיא. לאחר שעבר הכשרות שונות ומגוונות, שבהן הוכיח את יכולותיו המבצעיות והאישיות, הוא שובץ לתפקיד קשר בחפ"ק – חדר פיקוד קדמי – של מפקד החטיבה. תפקיד זה דרש ממנו אחריות רבה, קור רוח, יכולת תפעול טכני מהירה וכישורי תקשורת מעולים. הוא היה העיניים והאוזניים של המפקד בשטח, מתווך את המידע, מעביר פקודות, ומאפשר קבלת החלטות מהירה וקריטית. הוא ביצע את תפקידו במסירות ובמקצועיות, וזכה להערכה רבה מצד מפקדיו וחבריו.

במהלך שירותו הצבאי, בין משימה למשימה, בין אימון לשמירה, נכנסה לחייו שי-לי. זו הייתה אהבה ממבט ראשון, כפי שתיארה זאת היא עצמה, חיבור מיידי ועמוק שנדמה היה כאילו תמיד היה שם, רק חיכה להתגלות. הם נפגשו במקרה, אולי במסיבת חיילים או דרך חברים משותפים, ומאז דרכיהם לא נפרדו. שי-לי ראתה בו את כל מה שתמיד חיפשה: את העיניים הכחולות המלאות בשובבות, את חוש ההומור הייחודי, את טוב הלב העמוק ואת הנחישות השקטה. הם בילו יחד כל רגע פנוי, בין אם בטיולים קצרים בדרום הארץ, בבילויים עם חברים או סתם בישיבה שקטה בבית קפה, מדברים שעות על גבי שעות, חולקים חלומות ותוכניות לעתיד. "היה לנו חיבור מטורף, אהבה מכילה ומדהימה," היא סיפרה, קולה רועד מהתרגשות וגעגוע. "היה אחד ויחיד, יחיד במינו." הם תכננו את עתידם המשותף, דמיינו בית משלהם, משפחה, חיים שלמים של אהבה וצחוק. תומר היה מדבר איתה על השחרור הקרב, על הרצון ללמוד, אולי להמשיך לעבוד באדמה, על החלום לטייל בעולם יחד איתה. הוא היה מספר לה על אחיו התאום אמיר, על הריבים והפיוסים, על המקום המיוחד של כל אחד מאחיו ואחיותיו בחייו, ועל הוריו שנתנו לו את כל הכלים להיות האדם שהוא. שי-לי הקשיבה, ליטפה את ידו, וראתה בעיניה את הניצוץ המיוחד של תומר, את האדם המלא חיים, שובב ואוהב, שכל כך אהבה. היא ידעה שהיא מצאה את נפש התאומה שלה, את השותף שלה לחיים.

ואז הגיע אותו בוקר מר ונמהר, שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. הבוקר התחיל כמו כל בוקר שבת אחר בדרום, שקט ושלו, עם הבטחה ליום נעים של חג. בשעה שש וחצי בבוקר, השקט נקרע באחת. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. טילים ורקטות שוגרו במסות אדירות מרצועת עזה, מגרדים את השמיים מעל היישובים ונוחתים באזורים נרחבים בארץ. בחסות ירי הטילים, אלפי מחבלים חדרו את גדר הגבול, יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במסע רצחני על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על חוגגי מסיבת טבע תמימים, ועל בסיסי צה"ל. הם רצחו כשמונה מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו פשעים מזעזעים, חטפו מאות ישראלים לרצועת עזה, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, מגינים בגופם על אזרחי המדינה. בבוקר זה, השתנו פניה של המדינה, ומלחמה קשה נפתחה.

באותו בוקר, תומר שהה בבסיס האוגדה ברעים. הוא התעורר בבהלה לקול האזעקות המייללות, שהיו שונות מכל אזעקה ששמע בעבר. אחריהן באו צלילי מלחמה עמומים שהלכו והתחזקו – יריות, פיצוצים, שאגות. תוהו ובוהו השתלט על הבסיס. תוך שניות, תומר, כקשר של מפקד החטיבה הדרומית באוגדת עזה, אלוף-משנה אסף חממי, ידע את מקומו. לא היה ספק מה עליו לעשות. בלי היסוס, הוא הצטרף למח"ט חממי ולסמל קיריל ברודסקי, קשר נוסף. השלושה קפצו לרכב ודהרו במהירות אל תוך התופת, היישר אל קיבוץ נירים, אחד היישובים הראשונים שנפלו קורבן למתקפה. האוויר היה סמיך מעשן ואבק, ריח של אבק שריפה ומוות עמד באוויר, וקולות ירי בלתי פוסקים מילאו כל פינה. כשהגיעו לקיבוץ, מצאו אותו כבר תחת מתקפה אכזרית. עשרות מחבלים הסתובבו בחופשיות בין הבתים, יורים לכל עבר, רוצחים וחורבים. תומר, אסף וקיריל, שלושה לוחמים, מול עשרות רבות של מחבלים חמושים היטב, פתחו בקרב גבורה חסר סיכוי. הם נלחמו בחירוף נפש, מתוך הבנה ברורה שכל שנייה שהם מצליחים להחזיק מעמד, כל כדור שהם יורים, כל מחבל שהם עוצרים, קונה זמן יקר לאנשי הקיבוץ. הם ידעו שהם המגן האחרון, החומה הפיזית והאנושית בין הטרור לבין האזרחים התמימים, רובם משפחות עם ילדים קטנים, שהתחבאו בממ"דים. הם התמקמו בעמדות, השיבו אש, נעו בין המבנים, מנסים להבין את תמונת הקרב המורכבת והכאוטית. תומר, עם מכשיר הקשר בידו, ניסה לתקשר עם הכוחות שטרם הגיעו, לדווח על המצב, לבקש תגבורת, לכוון ירי. הדיווחים היו קטועים, הקשר לא יציב, אבל הוא המשיך לנסות, קולו נחוש למרות הרעש והאש סביבו.

בשעה שבע וחמש דקות בבוקר, בתוך התופת הבלתי נתפסת, נשמע קולו של תומר בקשר. קולו היה מתוח, אך ברור, נושא עמו בשורה קשה וכואבת. "אל"מ חממי, מח"ט החטיבה, נפצע," הוא דיווח בקצרה, "נדרש פינוי מיידי." אלו היו מילותיו האחרונות בקשר. זו הייתה קריאה אחרונה לעזרה, דיווח אחרון מלב הקרב. תומר וקיריל לא נטשו את מפקדם הפצוע. הם המשיכו להילחם, להדוף את המחבלים שהתקרבו מכל עבר, תוך שהם מנסים לטפל במח"ט. בידיהם המיומנות, ובקור רוח בלתי נתפס תחת אש תופת, הם חבשו אותו, שמו לו חוסם עורקים, וניסו להציל את חייו, גם כשהכדורים שרקו מעל ראשם. הם לחמו שלושה מול רבים, גיבורים שהגנו על חייהם של אחרים במחיר חייהם שלהם. בקרב על נירים, בלב המאבק ההירואי הזה, נפלו השלושה. גופותיהם, לצד גופות חללים ואזרחים רבים אחרים, נחטפו על ידי המחבלים לעזה, והחלה תקופה ארוכה וכואבת של חוסר ודאות וציפייה.

החדשות על נפילתו של תומר, על היותו חלל צה"ל חטוף בידי ארגון טרור, הגיעו למשפחת אחימס בלהבים כמכת ברק ביום בהיר. הבית, שהיה תמיד מלא בצחוק ובשמחת חיים, השתתק באחת. החיוך של תומר, השובבות בעיניו, קולו המתגלגל – כל אלה נעלמו, והותירו אחריהם חלל עצום. תקופה ארוכה של אי וודאות החלה, תקופה של תקווה נואשת ותפילות שקטות, שמא אולי תומר חי, שמא יחזור הביתה. כל יום שעבר היה נצח, כל פיסת מידע, כל שמועה, נבדקה בקפדנות ובחשש. אחותו מאיה סיפרה על הפרפר הלבן שריחף בביתם, ליווה אותה לכל מקום. "ידעתי שזה אתה," אמרה, קולה חנוק. "קיוויתי שהפרפר מסמן לי שלמרות שאתה בשבי הנשמה שלך חופשיה ועוד מעט תהיה גם אתה חופשי ותחזור הביתה." אך המציאות טפחה על פניהם באכזריות. הפרפר הלבן סימן לה, בסופו של דבר, שתומר כבר לא בין החיים, אך גופו עדיין מוחזק בעזה.

המאבק להשבת גופתו של תומר, כמו גם של חללים אחרים, הפך למשימת חיים עבור המשפחה. הם לא ויתרו לרגע, לא שקטו, פעלו בכל דרך אפשרית. ביום 24 ביולי 2024, חודשים ארוכים וקשים לאחר האסון, הובאה גופתו ארצה על ידי כוחות הביטחון. זו הייתה הקלה אדירה, מעורבת בכאב בלתי נתפס. ההמתנה הארוכה הסתיימה, והתאפשרה למשפחה פרידה אחרונה. תומר יעקב אחימס הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בלהבים, היישוב שבו נולד, גדל, ושאותו אהב כל כך. הוא היה בן עשרים בנופלו. אחרי מותו, הועלה לדרגת סמל ראשון, כהוקרה על גבורתו ומסירותו. ביום הלוויה, אלפים הגיעו לחלוק לו כבוד אחרון. השמש של להבים, אותה שמש שראתה אותו נולד, האירה בעדינות את פני האבלים, כאילו מנסה להקל על הכאב. האוויר היה ספוג בדממה כבדה, נקטעת רק על ידי קולות הבכי וההספדים.

אביו, משה, עמד ליד הקבר הטרי, קולו נשבר אך עיניו מלאות נחישות. "תומר גיבור ישראל, גיבור קיבוץ נירים שבמותו ציווה לנו ולהם את החיים," אמר, מילותיו מהדהדות בשקט. "תותי שלי, גיבור של אבא. וכאבא, בעיני אתה תהיה ממש גיבור אם תחזור רק לחמש דקות – לתת לי צ'פחה על הראש, אני אחזיר לך צ'פחה על העורף, תעביר דאחקות על הכרס שלי, תיתן לי בראש בשש-בש או תלך מכות עם אמיר אחיך התאום. רק חמש דקות." הוא דיבר על הכאב, על החלל, על האדמה הספוגה בדמו של תומר, ועל המשימה שלא הושלמה עד שגופתו הושבה לקבר ישראל. "אמיר תאומך הנצחי שאל אותי אתמול – 'אבא איך ממשיכים?' אין לי תשובות חכמות לומר, רק להיות חזקים כמשפחה, למען תומר, ולדבוק במשימה להחזיר את גופתו לקבר ישראל. בהקדם. כי מה שבאמת רואים פה בארון מולכם זה לא תומר אלא חלק מאדמת קיבוץ נירים ספוגה בדמו הקדוש של תומר..." משה סיים במילים עדינות, "תודה תומר על מה שאתה, אוהב אותך לנצח."

אמיר, אחיו התאום, עמד שם, קרוע בין הכאב העצום לתחושת הגאווה. "תומר, אחי הגדול, אחי התאום, חבר הנפש שלי," הוא החל, קולו רועד. "בחיים שלי לא חשבתי שיגיע יום ובו אעמוד מול הקבר שלך ואצטרך לדבר עליך. למה שאני אדמיין את זה בכלל? השביעי באוקטובר תפס מדינה שלמה בהפתעה ולצערי הוא דפק גם בדלת שלנו." אמיר תיאר את הקשר הבלתי ניתן לתיאור במילים, את הקשר המיוחד שרק תאומים יכולים להבין. "אח תאום זה לא אח רגיל. זה הבן אדם הראשון שאתה מספר לו כשקרה לך משהו, זה הבן אדם הראשון שאתה מבקש ממנו טרמפ כשאתה תקוע או סתם מבקש ממנו עזרה, זה הבן אדם הראשון שאתה שולח לו הודעה אחרי שיצאת שבת בהפתעה, לשאול אותו אם גם הוא יצא במקרה." הוא דיבר על היריבות המיוחדת, זו עם הכי הרבה אהבה בעולם, אהבה שקטה, בלי מילים, שמעולם לא הראו זה לזה. ואז, ענה על השאלות התמידיות של תאומים: "מי יותר חזק? ברור שאתה. מי יותר חכם? תומר, הוא פשוט גם יותר עצלן. מי יותר יפה? ברור שתומר. מי יותר טוב עם הבנות? תומר." והרשימה המשיכה, אך עם כאב חד על השאלות שיישארו לעולם ללא תשובה: "מי יהיה יותר עשיר? מי יתחתן ראשון? מי ימצא עבודה יותר טובה? לעולם לא נדע." אמיר סיים בהבטחה, "כשהצבא סיפר לנו את סיפור ההיתקלות שלכם עם המחבלים – לא הופתעתי. גם מהסיפורים שלך על המח"ט, אבל גם בגללך. אף פעם לא פחדת מכלום ואף אחד לא יכול היה עליך... תומר, אני הכי גאה בך בעולם ואני מודה על הזכות לקרוא לעצמי אחיך התאום במשך עשרים שנה מטורפות. אוהב אותך לנצח ויודע שאתה מסתכל עליי מלמעלה ושומר עליי בכל דרך ובכל מקום שאהיה בו. אנציח אותך בכל דרך ואין מישהו שלא ידע מי היית ומה אתה בשבילי. גיבור ישראל." הוא אכן הקים עמוד אינסטגרם לזכרו של תומר, "remember_tomer_ahimas", כדי להמשיך ולספר את סיפורו.

אחיו אייל, שקולו נשנק, ביקש סליחה. "אף פעם לא היית צריך שאגן עליך, ידעת להסתדר לבד. סליחה תומר, על כך שברגע היחיד בחייך כשהיית צריך – לא הייתי שם להגן עליך." הוא דיבר על הגעגוע האינסופי ועל ההערצה שלא תיגמר לעולם. "תומר, ברגעיך האחרונים חתרת להציל חיים ונלחמת עד לרגע האחרון. אני רוצה שתדע שלא נעצור לרגע – נביא אותך בחזרה הביתה, כאן ללהבים, לקבורה ראויה." אחותו גיל, לאחר השבת הגופה, כתבה מילים ששפכו אור על מסע הייסורים וההשלמה. "תוי שלי, זהו. זה סופי סופי שאתה לא איתנו וסופי שאתה כן כאן פיזית על אדמת ארץ הקודש שלך, שלנו, במדינה עליה חרפת את נפשך, ובשבילה הקרבת את החיים היפים והטובים שלך. זהו, אתה כאן, זכית. זכית סוף סוף למנוחת עולמים, לכבוד הראוי לך." היא תיארה את ההתאבלות היומיומית, את התקווה הקטנה שריחפה באוויר למרות הכל, את האמונה ש"מה שלא רואים אולי לא נכון." וכעת, כשגופו שבה, "לא נותרה ברירה אלא להאמין עד האחוז האחרון. אתה כאן בבית, בלהבים, במקום בו נולדת, במקום בו גדלנו, במקום שמאפיין אותנו כל חיינו. עזה לא תיבנה מעליך חיים שלי. איזו הקלה..." היא סיימה בהתייחסות למילים שתומר היה אומר לה: "תוי, בכל פעם שקשה לי אני מלטפת את התמונה שלך, מנשקת את השרשרת שלי ומדמיינת אותך מרגיע אותי ואומר לי: 'גילי, הכל טוב. עשיתי מה שהייתי צריך לעשות. אני לא מצטער על זה. אל תצטערו גם'." סבו צבי, בקול חנוק, סיכם את תחושת המשפחה כולה: "הפה אומר והלב מסרב להאמין. אנחנו שבט, משפחה גדולה, חזקה ואוהבת. הצוואה שאנו נותנים לעצמנו – להמשיך גם לאחר האסון שפקד אותנו. תומר, אנחנו אוהבים אותך כל כך, תחסר לנו."

תומר יעקב אחימס, בן עשרים בנופלו, השאיר אחריו הורים, שני אחים ושתי אחיות, משפחה אוהבת וחברים רבים. הוא השאיר אחריו את שי-לי, אהובתו, שחלומותיהם המשותפים נקטעו באחת. אבל יותר מכל, הוא השאיר אחריו מורשת של גבורה אנושית, של אהבת אדם ואדמה, של בחירה בחיים גם מול המוות. הסיפור של תומר אינו רק סיפור על אובדן, אלא סיפור על תקומה, על הרוח הישראלית שמסרבת להישבר. הוא סיפור על בחור צעיר מלא חיים, שובב וחייכן, שברגע האמת עמד איתן מול הרשע, הגן על ביתו ועל עמו, ושילם על כך בחייו. זכרו של תומר, הניצוץ בעיניו, צחוקו המתגלגל, מגע ידיו באדמת הקיבוץ, קולו המדווח בקשר – כל אלה יישארו חרוטים לעד בלבבות כל מכריו, ויהוו עדות נצחית לגבורה היומיומית, זו שנובעת מתוך האנושיות הפשוטה והטהורה ביותר. הוא נפל כגיבור, וסיפורו ימשיך להדהד, כקול של תקווה וגאווה, בתוך המציאות המורכבת של ארץ ישראל.