תומר שוהם

בבוקר קר אחד של ינואר, עם תחילתה של שנת אלפיים החדשה, נולד בירושלים תינוק, תומר שוהם שמו, בנם הבכור של מיכל ורן, אח שבא לעולם לפני יעל ואבשלום. אוויר החורף הירושלמי הצלול, זה הנושא עמו ניחוחות עתיקים של אבן ורוח, קידם את פניו בעדינות אל תוך בית חם ואוהב, ששקק חיים וציפייה. שלוש שנים ראשונות, מלאות בצחוק תינוקות ובצעדים ראשונים, עברו על תומר בחיק העיר הסואנת, בין סמטאותיה המרוצפות אבן לבין הגינות הירוקות שבהן התרוצץ. הוא ספג את רעשיה העדינים של העיר, את הדיבורים הרמים בשלל שפות ואת השמש המלטפת שצבעה את אבניה בגוונים של זהב. ירושלים הייתה עבורו עולם ראשוני של צבעים וקולות, אך עד מהרה נועד לו מסלול חיים אחר, שליו יותר, שקט יותר, עמוק יותר, שהחל במעבר אל נופי השפלה.

כשתומר היה בן שלוש, ארזו הוריו את חייהם הקטנים ויחד עם ילדיהם עברו אל שריגים, יישוב קהילתי קטן וציורי השוכן לא הרחק מבית שמש, טובל בנוף הררי ירוק ומעוטר בעצי יער. המעבר מהכרך הרועש אל השקט הפסטורלי היה שינוי דרמטי, כמעט כמו מעבר לעולם אחר. תומר הקטן מצא את עצמו בתוך מרחבים פתוחים, שדות ירוקים וריחות של אדמה רטובה אחרי גשם. הגינה האחורית הפכה לממלכה שלמה של הרפתקאות, והבתים השכנים, שהיו קרובים דיים ליצירת חברויות אך רחוקים מספיק כדי להעניק תחושת מרחב, הפכו לבסיסי יציאה למשחקים אינסופיים. הוא אהב לרוץ, להתרוצץ ולהשתולל עם חבריו, כשהדמיון הפרוע שלהם ממלא את חללי האוויר בסיפורים על אבירים ודרקונים. משחקי חרבות מאולתרים, עם מקלות שהפכו לכלי נשק רבי עוצמה, או יצירת עולמות מורכבים של "מבוכים ודרקונים" בחצר, היו חלק בלתי נפרד משגרת יומו. גם המשחק התחרותי של "שני דגלים" מילא את אחר הצהריים בשאגות ניצחון ואכזבה, כשתומר, כבר אז, הפגין נחישות ועקשנות שרמזו על האופי שילך ויתגבש בו. הוא מצא מפלט גם בעולמות שקטים יותר, כשהיה שוקע שעות ארוכות בספרי הרפתקאות, מדמיין את עצמו גיבור במסעות רחוקים, או יושב ליד הפסנתר, אצבעותיו הקטנות מנסות לפרוט צלילים, כשהמוזיקה ממלאת את חלל הבית ומעניקה לו תחושת שלווה עמוקה. יעל, אחותו הצעירה, זכרה אותו כילד שטותניק אך גם כזה שמעולם לא ויתר, שהשקיע ועבד קשה כדי להצטיין בכל דבר שנגע בו, כבר מהגן. הוא עבר טיפולים בריפוי בעיסוק ובריפוי בדיבור, והתמודדויות אלו, עוד בטרם החל את דרכו הפורמלית, חיזקו בו את התובנה שאין דבר שאי אפשר להשיג בעבודה קשה ובהתמדה.

השנים חלפו, וכשעלה לכיתה א', החל תומר את לימודיו בבית הספר "הר-טוב" שבקיבוץ צרעה, בית ספר שילווה אותו עד סוף שנות התיכון. הדרך אל בית הספר, שהייתה כרוכה בנסיעה קצרה דרך נופים ירוקים, הפכה לחלק בלתי נפרד מיומו, כשהוא סופג את האווירה הקהילתית והשלווה של הקיבוץ. הוא היה תלמיד סקרן, צמא דעת, ובלט במיוחד באהבתו למתמטיקה ובהיסטוריה. שיעורי מתמטיקה היו עבורו לא רק נוסחאות ומספרים, אלא אתגר אינטלקטואלי, משחק של היגיון שבו אהב לצלול לעומק הבעיות, לפתור תרגילים מורכבים ולחוש את הסיפוק שבהבנה צלולה. בשיעורי היסטוריה, הוא לא רק שינן תאריכים, אלא ניסה להבין את הסיפור האנושי שמאחורי האירועים, את המניעים, את ההשלכות, את הדינמיקה שהובילה לשינויים גדולים וקטנים. הוא סיים את לימודיו במגמות פיזיקה ותקשורת בהצטיינות, כשהוא משלב בין חשיבה אנליטית ומדעית לבין רצון להבין ולבטא את העולם סביבו. אחותו יעל העידה על מסירותו: "הוא השקיע ועבד קשה כדי להיות מצטיין בהכול... באנגלית, מתמטיקה ופיזיקה." ההצטיינות הזו לא הייתה תוצר של כישרון טבעי בלבד, אלא של דבקות במטרה, של שעות ארוכות של לימוד, של חתירה בלתי מתפשרת למצוינות, שעיצבה את אישיותו בכל תחומי חייו.

עם המעבר לחטיבת הביניים, נפתח בפני תומר עולם חדש של אתגרים פיזיים, והוא פיתח תחביב שהפך עד מהרה לתשוקה – ספורט וריצות ארוכות. בכיתה ז' הצטרף לקבוצת אתלטיקה בירושלים, ופעמיים בשבוע, באדיקות ובהתמדה, נסע לעיר הבירה כדי להתאמן באצטדיון האתלטיקה בקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית. הנסיעות הללו, הלוך ושוב, היו עבורו לא רק דרך אל האימון, אלא גם זמן להתכנסות פנימה, להתכוננות מנטלית לאתגר הפיזי. על המסלול, הוא חש את הדופק מאיץ, את השרירים נאנקים, את הזיעה נוטפת, אך מעל לכל – את תחושת החופש וההישג שבריצה. הוא המשיך להתאמן באופן עצמאי גם בשנים שלאחר מכן, כשהוא מקדיש שעות רבות לשיפור סיבולת ומהירות, כששאפתנותו דוחפת אותו תמיד קדימה. בכיתה י"א הגיעה ההכרה הרשמית, כשניצח במרוץ "הר-טוב" של בית הספר והגיע למקום הראשון, תחושת הסיפוק מההישג הייתה גדולה, והוכיחה לו שוב את כוחה של ההתמדה. בשנה שלאחר מכן, לא הסתפק רק בניצחון אישי, אלא לקח על עצמו את ארגון המרוץ כולו, תפקיד שמילא במסירות ובשמחה, וחש גאווה רבה על הצלחתו בתפקיד החדש, שהפגין כבר אז את יכולותיו הארגוניות והמנהיגותיות.

האהבה לספורט לא נגמרה בריצה. בכיתה ח' הצטרף תומר לקבוצת הכדורגל "עירוני מודיעין", והפעם, הכדורגל סחף אותו למסע של ארבעה אימונים בשבוע במודיעין, ובשבתות למשחקים ברחבי הארץ. ריח הדשא הרטוב, קולות הבעיטות, צעקות השמחה והאכזבה, הכל היה חלק מהחוויה האינטנסיבית של הכדורגל. הוא למד את חשיבות העבודה הקבוצתית, את האסטרטגיה של המשחק, את הצורך בשיתוף פעולה ובנתינה למען המטרה המשותפת. בתיכון, כבר היה שותף פעיל בקהילת הכדורגל המקומית, ולקח חלק בפתיחת ליגת הכדורגל של מטה יהודה, יוזמה שביטאה את רוחו היזמית והקהילתית. מכיתה י' שימש כעוזר מאמן של הקבוצות הצעירות, תפקיד שאפשר לו להעביר את אהבתו למשחק ואת ערכיו לדור הצעיר. במסגרת תפקידו זה, השתתף בפרויקט של "מרכז פרס לשלום", יוזמה שחיברה בין כדורגל לבין ערכים של דו-קיום ושלום, ובשנת 2018 נבחר כנציג במשלחת למונדיאל שנערך במוסקבה. המסע למונדיאל לא היה רק חוויה ספורטיבית, אלא גם מפגש תרבותי עשיר, חלון לעולם הרחב, ואישוש נוסף לאמונתו בכוחה של השותפות והדיאלוג, דרך השפה האוניברסלית של הספורט.

במקביל ללימודיו האינטנסיביים ולאימוני הספורט התובעניים, תומר מצא זמן גם לפעילות חברתית וקהילתית ענפה. הוא היה חניך ומדריך בתנועת "הצופים", שם ספג את ערכי החברות, הנתינה, האהבה לארץ והיכולת לשרוד בתנאי שטח. המדים הכחולים, הטיולים, המסעות, בניית המחנות, השירים סביב המדורה – כל אלה עיצבו בו תחושת שייכות עמוקה וחידדו את יכולותיו החברתיות והמנהיגותיות. אהבתו לטבע ולטיולים, שלא פסקה מלהתעצם, הביאה אותו בכיתה י' להצטרף לחוגי הסיירות של קק"ל. הוא היה חניך בחוג 83 של אזור שפלה, ושם, בין שבילים עתיקים ונופים בראשיתיים, הכיר חברים חדשים שעימם אהב לטייל ברחבי הארץ. הריחות של צמחי הבר אחרי הגשם, המראות של נופים עוצרי נשימה, תחושת העייפות הנעימה אחרי יום הליכה ארוך, ושיחות עמוקות אל תוך הלילה תחת כיפת השמיים, כשפק"ל הקפה תמיד איתו, הפכו לחוויות מכוננות שחיזקו את קשרו לאדמה ולחברים.

שנות התיכון היוו עבור תומר גם תקופה של התפתחות אינטלקטואלית וחברתית משמעותית. הוא החל להתעניין לעומק בחברה ובפוליטיקה, הקדיש זמן רב לקריאת עיתונים, צפייה בחדשות ודיונים נוקבים עם הוריו וחבריו על המתרחש בארץ ובעולם. הוא האמין בכל ליבו בשלום, ושאף ללמוד ולהבין את מהותה של הדמוקרטיה ואת התהליכים המורכבים המתחוללים בארץ ישראל. מתוך הבנה עמוקה שדיאלוג דורש הבנה הדדית, ומתוך רצון לקרב לבבות ולגשר על פערים, הוא אף למד ערבית בחוג ערב ביישוב, מתוך אמונה שהיכרות עם השפה היא מפתח להבנת התרבות והאדם. זו לא הייתה רק סקרנות אינטלקטואלית, אלא ביטוי לרצון עמוק לתיקון עולם, להבנה אמיתית של המציאות המורכבת שבה אנו חיים.

בתום לימודיו בתיכון, כשהיה יכול לפנות לשירות צבאי מיד, בחר תומר להתנדב לשנת שירות בפנימיית "לחן זיתן" שליד לוד, מוסד המיועד לנוער בסיכון. זו הייתה החלטה אמיצה ומשמעותית, שכן היא הוציאה אותו מאזור הנוחות שלו והכניסה אותו לעולם שונה לחלוטין מזה שבו גדל. בשנה זו, תומר התנסה לראשונה בחיים בקבוצה תחת קורת גג אחת, והיה עליו ללמוד להתמודד עם אתגרים חברתיים ורגשיים מורכבים. הוא נחשף לעולמם של בני נוער שחוו קשיים רבים, שלעיתים קרובות התמודדו עם מצוקות משפחתיות, חברתיות ולימודיות. הוא נתן מעצמו ללא גבולות, הקשיב, תמך, לימד ושימש דוגמה אישית. החוויה הייתה קשה ומעצימה כאחד, ועל כך העיד בעצמו, כי זו הייתה השנה הקשה והמשמעותית ביותר בחייו. שנה זו תרמה מאוד לגיבוש תפיסותיו החינוכיות ולאמונה הבלתי מעורערת שלו באנשים ובפוטנציאל הטמון בהם, גם באלו שנראה היה כי החברה הרימה ידיים לגביהם. הוא חש סיפוק אמיתי על תרומתו לחברה, והבין לעומק את המשמעות של נתינה ללא תנאי. יעל אחותו סיפרה שגם בש"ש הוא "השקיע ועבד קשה", ואין ספק ששנה זו הייתה קרש קפיצה משמעותי לעיצוב אישיותו כמנהיג וכאדם ערכי.

ביום 4 בדצמבר 2019, כשהוא עמוס בחוויות משנת השירות וחדור מוטיבציה עמוקה, התגייס תומר לצה"ל, לסיירת נח"ל, יחידה קרבית מובחרת. הוא התגייס מתוך רצון אמיתי להשקיע, לתרום ולעשות את המקסימום. אביו העיד עליו שתמיד רצה להגיע הכי רחוק שאפשר ותמיד "לעשות את הכי טוב שלו". השאיפה למצוינות לא הייתה רק סיסמה עבורו, אלא דרך חיים. כדי להבטיח שיעמוד ביעדים הגבוהים שהציב לעצמו, הוא פיתח שיטה ייחודית: הוא כתב מחברות של "סידור חשיבה שבועי". בכל שבוע, היה מתכנן את השבוע הקרוב לפרטי פרטים, מתייחס לקשיים אפשריים, מציב מטרות ויעדים ברורים, ומפרט אילו פעולות עליו לעשות כדי להשתפר ולהצטיין. "אני הישגי ונכון להוציא ולעשות טוב בשבילי ובשביל הסביבה שלי," כתב באחד הימים, כשהוא מפרט את תכונותיו ומעלותיו: "אני חרוץ ובעל משמעת עצמית. אני מצחיק, חיובי, בעל לב טוב, קשוח, חושב ואמיץ. אני טוב בדברים שאני עושה." המחברות הללו היוו מסמך אישי, כמעט רוחני, של מחויבות עצמית, שבו העמיד את עצמו למבחן מתמיד, ודחף את עצמו ללא הרף להתפתח ולהשתפר.

ואכן, המסלול הצבאי של תומר היה רצוף בהצטיינות. הוא סיים את הטירונות הקשה, את מסלול ההכשרה התובעני ואת קורס הניווט המאתגר – כולם בהצטיינות יתרה. לאחר מכן, יצא לקורס מפקדי כיתות בהקצאה ראשונה, צעד משמעותי בדרך הפיקוד, וגם אותו סיים בהצטיינות. כשהיה בקורס מ"כים, כתב במחברתו שיר בשם "ירושלים", שיר שחשף צד נוסף באישיותו, צד עמוק ורגיש, המחובר לשורשיו ולעיר הולדתו. השיר הזה, שלימים הולחן על ידי אביו והפך ל"ירושלים של תומר", הוא עדות למורכבות נפשו ולעולם הפנימי העשיר שלו. לאחר מכן, המשיך תומר לקורס קצינים, והיה מצטיין גם בשלב הראשון שלו, כשהוא בולט ביכולותיו הפיקודיות, האינטלקטואליות והחברתיות. בקורס הקצינים, שוב, לא הסתפק רק בהצטיינות אישית. יחד עם חבריו, יזם והוציא לאור ספר בשם "מפקדים מספרים למפקדים", שנועד לסייע למפקדים עתידיים בפיתוח גישתם המקצועית ובהעמקת המחויבות לתפקיד. יוזמה זו, שצמחה מתוך רצונו לתרום ולשפר את המערכת, שיקפה את תפיסתו החינוכית ואת דאגתו לדור המפקדים הבא.

בסיום קורס הקצינים, הוצב תומר בבסיס האימונים החטיבתי (בא"ח) ומונה למפקד על יחידת טירונים. במשך שמונה חודשים עמד בראש צוות של חיילים צעירים, אותם חנך ולימד את יסודות הלחימה, המשמעת והאחריות. הוא התגלה כמפקד קפדן ומשקיען, אך מעל לכל – כמפקד המפגין דאגה רבה לחייליו, דאגה שחרגה מעבר למילוי פקודות. דוגמה בולטת לדאגה זו הייתה נוהג שהנהיג: בשלב הטירונות, מקובל שמפקדים נוסעים לבתי החיילים כדי להכיר את הוריהם. בדרך כלל, משימה זו נחלקת בין כמה מפקדים, אך תומר הקפיד לנסוע בעצמו ולבקר באופן אישי בכל הבתים. הוא נסע מאילת ועד קריית שמונה, פגש כל הורה והורה, ישב לשוחח, הקשיב לסיפוריהם ולחששותיהם, והבטיח להם כי בניהם נמצאים בידיים טובות. מחווה זו, שדרשה ממנו השקעת זמן ומאמץ עצומים, זכתה להערכה רבה מצד החיילים ומצד הוריהם, ובנתה גשר של אמון ומחויבות הדדית. "הם לא צריכים לאהוב אותי," אמר הדר חברו באחת משיחותיהם, "זה גם לא מה שמעניין אותי. הם צריכים לסמוך עליי, לראות בי דוגמא ולדעת שלי ולהם יש מטרה משותפת והיא להפוך אותם לחיילים מקצועיים ואיכותיים, לאנשים טובים יותר." ואכן, תומר ראה עצמו לא רק כמפקד של חייליו, אלא גם כמחנך. היה לו חשוב שהם יהיו טובים מקצועית, אך חשוב לא פחות – שיהיו ערכיים, שיפתחו חוש ביקורתיות, שיתנו דוגמה לאחרים, שיראו את זולתם וישמרו על כבוד כולם. ביודעו שעליו קודם כול לתת להם דוגמה אישית, דאג להשתפר כל העת ולדבוק בסטנדרטים הגבוהים שדרש מחייליו. נטע, חברתו מבה"ד 1, כתבה עליו: "היית פשוט תותח, משקיען, כריזמטי, תמיד שואף הכי גבוה. היה בך מן טוהר כזה, הילה מסוימת ובאמת היית שונה מהשאר. חיוך תמים וטוב... תמיד רצית להיות הכי טוב ולהביא את הפלוגה להישגים, תמיד חתרת, תמיד רצית לדעת עוד, היית סקרן ומוערך בפלוגה. הערכתי אותך."

לאחר שמונה חודשים בפיקוד על טירונים, עבר תומר לפקד על צוות בוגר, צוות מנוסה יותר, שאתגריו היו שונים אך לא פחות מורכבים. הוא המשיך ליישם את תפיסתו הפיקודית והחינוכית, כשהוא דוחף את חייליו למצוינות, אך לעולם לא שוכח את הצורך לראות את האדם שמאחורי המדים. תומר היה איש של עשייה, וגם בחופשות מהצבא לא נשאר בבית ונח, אלא חיפש כל העת דרכים לתרום ולעשות טוב. כך, באחת החופשות, השתתף בקורס של שבוע ללימודי ערבית מדוברת, מתוך אמונה עמוקה בדיאלוג ובשלום, אמונה שביטאה את עקרונותיו עוד מימי התיכון. בחופשה אחרת, התנדב שוב עם נוער בפנימייה, חזרה אל המקום שעיצב בו כל כך הרבה. נוסף על כך, אהב לטייל עם חבריו, כשהפק"ל קפה תמיד איתו, סמל של פשטות, חברות וחיבור לטבע ולארץ. הוא מילא את חייו בתוכן, בעשייה, בלמידה ובתרומה, ולא הותיר אף רגע ריק.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, ביום חג ושבת, בשעה שש וחצי בבוקר, השקט המטעה של עוטף עזה נשבר באחת. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. תומר, סגן וקצין מפקד מחלקה בסיירת נח"ל, היה באותה עת במוצב "הלולים", הסמוך לקיבוץ כרם שלום, על גבול רצועת עזה, במשימת ביטחון שוטף עם הצוות שעליו פיקד. כפי שסיפר אביו, רן, "הם התעוררו בכל בוקר בשעה 5:30 ושמרו על כוננות לקראת הזריחה וכך זה היה גם ב-7 באוקטובר: הם היו מוכנים עם כל הציוד עליהם." זו הייתה שגרה של דריכות, של ערנות בלתי מתפשרת, ששירתה אותם היטב באותו בוקר שחור. בשעה חמש וחצי, תומר אייש יחד עם חמישה מלוחמיו ושלושה לוחמים נוספים מצוות החבלה של הנח"ל את המוצב הקדמי. עם תחילת ירי הרקטות המסיבי, שהחל ללא התרעה מוקדמת, הצוות קיבל הוראה להיכנס למרחב מוגן, פעולה שגרתית נוכח מטחי רקטות תכופים.

אך הפעם, המצב היה שונה. אחרי כמה דקות, התקבלה התרעה דרמטית על חדירה של ארבעה מחבלים שפרצו את הגדר, והצוות הוקפץ לגדר. תומר וחייליו מיהרו אל עבר נקודת הפריצה, כשהם יודעים שכל שנייה קובעת. בדרכם, הבחינו בדמויות חשודות. תומר, בקור רוח ובמקצועיות שאפיינו אותו, הבין שאלו מחבלים. הוא החל לתפעל את האירוע באופן מיידי, מנחה את חייליו בפקודות ברורות ומדויקות, כשהוא מקבל החלטות קריטיות תחת אש. חייליו העידו: "הוא נתן פקודות והיה בשליטה מלאה, הוא לא היה נראה מבוהל או מפוחד." זה היה הרגע שבו כל שנות האימונים, כל שעות הכתיבה במחברות "סידור חשיבה", כל ערכי המנהיגות שטיפח, באו לידי ביטוי. לאחר קרב יריות של כחצי שעה, תומר הבין שמיקומו של הצוות לא מיטבי, וכי יש צורך בשינוי טקטי מהיר כדי להשיג יתרון. הוא עלה עם הקלע שלו על גבעה קטנה סמוכה, כדי שתהיה להם תצפית טובה יותר על השטח ועל המחבלים. "התרגיל המבצעי של העלייה לנקודת שליטה הביא יתרון לכוח," סיפרו הלוחמים. מנקודת התצפית החדשה, המשיכו לירות לעבר המחבלים, ובזכות הראייה המשופרת והיכולת המבצעית הגבוהה של הצוות, חיסלו את החוליה הראשונה.

השקט שאחרי חיסול החוליה היה קצר ומטעה. זמן קצר לאחר מכן, זיהה הצוות עשרות מחבלים נוספים שעשו את דרכם לעבר קיבוץ כרם שלום, מתוך כוונה לבצע טבח באזרחים חפים מפשע. תומר וחייליו לא היססו. הם נכנסו לקרב עימם, כשהם מגנים בגופם על הקיבוץ והתושבים. במהלך הקרב העז, שהיה קרב יריות בלתי פוסק מול כוח עדיף בהרבה, תומר נפגע מאש אחד המחבלים. הוא נהרג במקום, בן עשרים ושלוש בלבד, כשדמו נמהל באדמת עוטף עזה, על הגנת הבית והעם. נפילתו הייתה מכה קשה לחייליו, אך רוחו, תכנון מוקדם שלו, המשיכו להנחות אותם. בתום הקרב הקשה, חזרו הלוחמים אל המוצב הקדמי, שם המשיכו להילחם במחבלים נוספים שניסו לחדור פנימה. בזכות ארגז תחמושת שתומר, בדאגתו הפיקודית ובחשיבתו לטווח ארוך, הביא מראש למוצב, הייתה להם מספיק תחמושת ללחימה ממושכת. הם הצליחו להחזיק מעמד במשך חמש שעות רצופות של לחימה עיקשת, למנוע את כניסתם של המחבלים למוצב, עד שהגיעה תגבורת, ובכך מנעו אסון גדול יותר. אביו של תומר סיפר כי "בזכות התחמושת הרבה שהביא מראש למוצב הקדמי, לוחמיו החזיקו מעמד במשך חמש שעות רצופות של לחימה, עד שהגיעה תגבורת." זו הייתה עדות נוספת לאחריותו הבלתי מתפשרת ולתכנונו המדוקדק, שאפילו לאחר נפילתו, המשיך להציל חיים.

סגן תומר שוהם נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, והותיר אחריו הורים – מיכל ורן, ואח ואחות – יעל ואבשלום, כשהוא בן עשרים ושלוש בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בשריגים, יישוב ילדותו, כששקט כבד ובלתי נתפס ירד על הקהילה ועל כל מכריו ואוהביו. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סרן, הכרה נוספת במנהיגותו ובגבורתו יוצאת הדופן.

אך סיפורו של תומר לא תם עם נפילתו. רוחו ממשיכה לחיות ולהדליק ניצוצות של השראה ותקומה. בשנת 2024, החליט אבשלום, אחיו של תומר ותלמיד כיתה י"ב בבית ספר הר-טוב, לחדש את מסורת המרוץ בבית הספר. המרוץ, שבו תומר עצמו ניצח וארגן, הוקדש לזכרם של תומר ושל שני בוגרים נוספים של בית הספר שנפלו במלחמה – סגן סהר טל, ואיתי ברדיצ'סקי מכפר עזה. היה זה רגע מרגש של חיבור בין עבר להווה, בין אבל לתקווה, בין הזיכרון האישי לזיכרון הלאומי. מרוץ הר-טוב, שבעבר היה סמל להישג אישי, הפך לסמל של התמדה קהילתית ושל הנצחה חיה ובועטת. חבריו של רן, אביו של תומר, הציבו ספסל להנצחת תומר לצד הבאר שבה הכירו בזכותו. על הספסל חרוט המשפט "לו רק ניתן ואלמד את דרכו של עץ אחד", משפט שמבטא את החיבור העמוק של תומר לטבע, לשורשים, לצמיחה ולחיים, ואת ההשראה שהעניק לסובביו. הספסל הפך למקום מפגש שקט, לפינה של הרהור וזיכרון, תחת כיפת השמיים הפתוחה, כשרוח היער מלטפת את פני הבאים.

בחודש יולי 2024, הוקדש פרק בפודקאסט "שיחות וגעגוע" מבית מרכז הצעירים של המועצה האזורית מטה יהודה לזכרו של תומר. בפרק, סיפרו חבריו יעל ורועי על תומר, על האיזון המיוחד שבין צחוק לרצינות שאפיין אותו, על חוויות משותפות מחוגי הסיור, על המחברות לסידור החשיבה שכתב ועל הדרך שבה הציב מטרות. הפרק, שזכה לשם "לו רק ניתן ואלמד את דרכו של עץ אחד", העניק הצצה מרגשת לעולמו הפנימי של תומר, והזכיר עד כמה הותיר חותם עמוק על כל מי שפגש בו. בחודש אוגוסט 2024, נערך "שובר שוויון" – טורניר כדורגל לזכרו של תומר במגרש הכדורגל בשריגים, דרך נוספת להחיות את זכרו דרך אהבתו הגדולה למשחק. תלמידי מגמת הקולנוע של תיכון הר-טוב הפיקו סרט לזכרו של תומר, יצירה אמנותית שביטאה את הכאב וההערכה לבוגר בית הספר.

השיר "ירושלים" שכתב תומר בעת שהיה בקורס מ"כים בפברואר 2021, קיבל חיים חדשים לאחר נפילתו. אביו, רן, הלחין את מילותיו המרגשות, והשיר "ירושלים של תומר", בביצועו של אביו, ניתן להאזנה באתר יוטיוב. זוהי יצירה עוצמתית, המשלבת את עולמו הפנימי של תומר עם כאב האובדן והרצון להנציח, והיא מהווה עדות מרגשת לאהבה שאינה תלויה בדבר. לזכרו הוקם גם אתר במרשתת – tomer-shoham.com, ובו מידע רב על חייו, תמונות, סיפורים ופעולות הנצחה, המהווה מרחב וירטואלי שבו זיכרונו נשמר ומועבר לדורות הבאים.

תומר שוהם, סרן בסיירת נח"ל, היה יותר מלוחם נופל. הוא היה בן, אח, חבר, מפקד ומחנך, איש של עשייה ושל ערכים, ששאף תמיד למצוינות וחתר לתיקון עולם. חייו הקצרים, אך המלאים כל כך, היו מסע של התפתחות אישית, של נתינה בלתי מתפשרת ושל אמונה עמוקה באדם ובחברה. בנפילתו בקרב, כשהוא מגן בגופו על יישוב ותושביו, הוא הפך לסמל של גבורה ישראלית, של מסירות ואחריות. המורשת שהותיר אחריו, דרך פעולות ההנצחה הרבות, דרך השיר, הספסל, המרוץ והפודקאסט, מבטיחה שסיפורו ימשיך להדהד, להשפיע ולעורר השראה. תומר שוהם חי בלבבות, בזכרונות, ברוח התקומה ובתחושת הגאווה הישראלית, בדרך של עץ אחד, ששורשיו עמוקים וענפיו נמתחים אל עבר השמיים, ממשיך לצמוח ולהעניק חיים.