תומר שלמה מיארה

האוויר בנתניה, בשלהי החורף של שנת תשנ"ה, נשא עדיין ארומה קלה של גשם ופריחה מתעוררת, כשתומר שלמה מיארה נולד ביום י"ח באדר ב', עשרים במרץ 1995. הוא היה הילד השלישי במשפחת מיארה, פרי אהבתם של חביבה ורפאל ניסים, שהקימו את ביתם בעיר החוף התוססת. לפניו הגיעו לעולם אלעד ועינבר, ואחריו יבואו אביחי ונגה, וכולם יחד יצרו פסיפס חיים צבעוני ורועש, שבו תומר מצא את מקומו הטבעי כעוגן של רוגע ושמחה. כבר כילד, ניכרה בו שלוות נפש ייחודית, עיניו הטובות שיקפו עולם פנימי עשיר, וחיוכו, חיוך שובה לב, הפך במהרה לסימן ההיכר המובהק שלו, חותם אישי שילווה אותו בכל אשר ילך.

הבית של משפחת מיארה היה תמיד הומה אדם וצלילים. ריחות תבשילים עשירים היו מתערבבים בצחוק ילדים ושיחות עמוקות של מבוגרים, במיוחד בימי שישי ובחגים. תומר, בטבעו השקט אך הנוכח, היה "הדבק של המשפחה" – הכינוי שזכה לו מפי יקיריו. הוא לא היה דווקא זה שמרעיש, אלא זה שמחבר, שדואג שכל אחד ירגיש אהוב וקשור. בקידוש של יום שישי, כשהאחים והאחיות היו מתקבצים סביב השולחן העמוס, תומר היה הרוח החיה, זה שמוודא שכולם משתתפים בשיחה, שכל אחד מקבל את חלקו מהיין המתוק ומהחלה הטרייה, שכל רגע נחווה במלואו כחוויה משפחתית משותפת. הוא הקפיד לשמור על קשר אישי וקרוב עם כל אחד מאחיו ואחיותיו, וכל אחד מהם הרגיש שהוא רואה אותו באמת. אביחי, אחיו הצעיר, מצא בתומר לא רק אח בוגר, אלא חבר אמיתי, דמות לחיקוי ששמרה עליו, לימדה אותו והייתה שם לצידו בכל צעד ושעל. כשצץ קושי, תומר היה המקום הראשון שאביחי פנה אליו, ותמיד מצא שם אוזן קשבת ועצה עדינה. אחותו עינבר, שהייתה בוגרת ממנו, הרגישה גאווה עמוקה בשיוכה אליו. "מגיל קטן כולם היו מתאספים סביבך," סיפרה, ודימתה את המצב שבו בכל מקום שבו שמועות על משפחת מיארה הגיעו, תמיד שאלו אותה בהתלהבות, כמעט בלחש של התפעלות, "מה, את אחותו של תומר?". זו הייתה תחושת גאווה שאין דומה לה, לדעת שהיא קשורה לאדם כה אהוב ומיוחד. גם בקרב המשפחה המורחבת, בין דודים, דודות ובני דודים רבים, תומר היה תמיד זה שמאיר פנים, מפיג את המתח בבדיחה קטנה, מציע חיבוק חם ומשכיח דאגות.

את שנות ילדותו ונעוריו עשה תומר בנתניה, בעיר הולדתו, ובה למד בחטיבת הביניים ובתיכון "אלדד". הוא לא היה התלמיד שחיפש את אור הזרקורים, אך נוכחותו בכיתה הייתה מורגשת ומוערכת. חבריו תיארו אותו כ"עלם חמודות", תלמיד שקט אך בעל חוש הומור מיוחד, כזה שאין לו צורך להיות במרכז כדי להשרות אווירה טובה. הוא ידע בדיוק מתי לזרוק הערה שנונה, מתי לחייך חיוך מתוק שימסך את המתח של מבחן קשה, ואיך לגרום לכולם להרגיש נינוחים ורצויים. המורים העריכו את אופיו הרגוע והמסור ללימודים, ואילו חבריו נמשכו אליו כמו מגנט, אל השלווה הפנימית שלו ואל היכולת שלו להפוך כל רגע רגיל לסיטואציה חיובית ונעימה. הוא היה חבר שכולם רצו לצידם, לטיול אחרי בית הספר, לשיעורי בית משותפים או סתם לשיחה על החיים ועל מה שמטריד בני נוער.

בשנת 2013, כשהיה בן שמונה עשרה, עלה תומר על מדים והתגייס לצה"ל, שם מצא את מקומו בחיל ההנדסה הקרבית, בגדוד 601. השירות הצבאי, על הקשיים והאתגרים שבו, לא שחק את שמחת החיים שלו, אלא רק חידד אותה והעניק לה משמעות עמוקה יותר. הוא התבלט בין חבריו לא רק בחיוכו המוכר ובאופטימיות הבלתי נלאית שלו, אלא גם במסירותו יוצאת הדופן ובמקצועיות שבה ניגש לכל משימה. בין אם זה היה אימון בשטח מאובק תחת שמש קופחת, או לימוד חומר טכני מורכב בחדר צפוף, תומר ביצע כל דבר על הצד הטוב ביותר, ללא תלונות, תמיד עם נכונות ללמוד ולסייע. מפקדיו ראו בו חייל למופת, כזה שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. לקראת סוף שירות החובה שלו, התגלו בו כישרונות נוספים, והוא שימש כ"אמל"חיסט" – תפקיד שבו היה אחראי על תפירה ושיפור ציוד הלחימה. בידיים מיומנות, הוא היה מתקן אפודים קרועים, משפר תיקים בלויים, ובכל תפר ותפר השקיע מחשבה על החייל שישתמש בציוד בשטח, על הביטחון והנוחות שלו. הדיוק והקפדנות שלו בתחום זה העידו על יכולתיו האמנותיות והטכניות גם יחד, ועל הדאגה העמוקה שלו לחבריו.

כשהשתחרר מהצבא, תומר, כמו רבים מבני דורו, יצא ל"טיול הגדול" שאחרי צבא. עם תרמיל על הגב וחברים לצידו, הוא המריא אל המזרח הרחוק, אל עולם של תרבויות חדשות, נופים עוצרי נשימה וחוויות בלתי נשכחות. הוא טייל בתאילנד התוססת, בקמבודיה ההיסטורית, אך הייתה זו הודו ששבתה את ליבו באופן מיוחד. הצבעים העזים, הריחות המשכרים של התבלינים, המקדשים העתיקים והאנשים מסבירי הפנים – כל אלה הותירו עליו רושם עמוק. הוא צבר חוויות, הכיר חברים חדשים מכל קצוות תבל, והתמלא בתובנות על החיים ועל מקומו בעולם. הטיול הזה, על אתגריו ויופיו, רק חיזק את אמונתו בטוב שבאדם וביכולת למצוא יופי בכל פרט.

כשחזר לארץ, עבר תומר לתחנה הבאה במסע חייו הבוגרים. הוא עבד בבר "הנזל וגרטל" בנתניה, מקום שבו האווירה התוססת והמפגש עם אנשים היו תפורים למידותיו. מאוחר יותר, עבר לשמש כיועץ מכירות בחנות "מחסני חשמל". בשני התפקידים הללו, שוב בלטו תכונותיו הבולטות: מקצועיות בלתי מתפשרת ויחסי אנוש מצוינים. חברו משה תיאר אותו כבחור אחראי וחייכן, כזה שפשוט אהב את החיים ומשך אליו אנשים כמו מגנט. הוא ידע איך לגרום לכל לקוח להרגיש מיוחד, איך להבין את צרכיו ולסייע לו בבחירה הנכונה, תמיד עם חיוך ומילה טובה. גם בעבודה, חוש ההומור המיוחד שלו היה שם כדי לרומם את הרוחות, לגבש את העובדים ולהשרות אווירה נעימה וקלילה, גם בימים עמוסים ומלחיצים. הוא היה פשוט "כיף להיות לידו", כפי שרבים העידו.

אחד מתשוקותיו הגדולות של תומר היו בעלי חיים. הייתה בו רגישות מיוחדת לכל יצור חי, והוא לא יכול היה לעבור ליד חתול רחוב רעב או כלב נטוש מבלי להושיט עזרה. בכל מקום שאליו הגיע, מצא את עצמו מאמץ לחיקו חתול או כלב, מעניק לו טיפול, מזון וחום. חבריו כינו אותו בחיבה "לוחש לחתולים", והכינוי הזה תפס, משום שתמיד נראה היה שהחיות נמשכות אליו באופן טבעי, חשות את טוב ליבו. לאחר שיצא מבית הוריו ועבר לדירה משלו, אימץ לביתו שתי חתולות, להן העניק שמות מקוריים ומשעשעים: בננה ועמבה. הוא גידל אותן באהבה ובמסירות רבה, דאג לכל צרכיהן, ונהנה מחברתן השקטה והמלטפת. החתולות היו חלק בלתי נפרד מחייו, עדות נוספת ללב הרחב והאוהב שלו.

מעבר לאהבת החיים והאדם, תומר היה גם אדם של תרבות ותחביבים ייחודיים. הוא היה חובב נלהב של מנגה, הקומיקס היפני המרהיב, ושל אנימה, סדרות האנימציה היפניות. הוא לא רק צרך את התוכן הזה, אלא צלל לעומקו, מצא בו עולמות שלמים של פילוסופיה, אמנות וחוכמה. הוא הצליח להדביק רבים מחבריו באהבה הזו, שיתף אותם בסדרות האהובות עליו, וחשף אותם לסיפורים ולמסרים העמוקים שמאחורי הדמויות המצוירות. הוא ראה באנימה יותר מסתם בידור; עבורו, זו הייתה דרך להבין טוב יותר את נפש האדם ואת המורכבות של העולם. כישרונותיו האמנותיים לא הסתכמו רק בתפירה שרכש בצבא. הוא צייר את דמויות האנימה האהובות עליו בדיוק ובכישרון, וחילק את יצירותיו לחברים וליקיריו. בנוסף, הוא היה אמן אוריגמי, קיפולי נייר בסגנון יפני. בידיו המיומנות, פיסות נייר פשוטות הפכו לפרחים עדינים, לבעלי חיים קטנים או לצורות גיאומטריות מורכבות. הוא נהנה להעניק את פרחי האוריגמי הללו לאנשים שסביבו, מתנה קטנה של יופי ושמחה, משהו שנעשה באהבה ובהשקעה.

תומר היה אדם אופטימי עם שלוות נפש פנימית שאי אפשר היה לערער. סבלנותו הייתה אין קץ, ושמחת החיים שלו הייתה מדבקת, כזו שממלאת כל חלל באור. הוא אהב לחיות את הרגע, להתענג על כל שנייה, ולמצוא יופי בכל פרט בעולם, גם בקטן ובשולי ביותר. בחיוכו הכובש, שהיה לו משהו בלתי נשכח, ובאנרגיה הבלתי נדלית שלו, ידע להפוך כל רגע, גם כזה שנראה אפרורי, לסיטואציה חיובית ומלאת תקווה. הוא היה חבר שאין כמוהו, חבר אמת שידע לומר את המילה הטובה בזמן הנכון, להעניק חיבוק מחזק כשצריך, ותמיד היה נכון לעזור, בכל מצב ובכל עניין. חברתו שלי סיפרה עליו כעל החבר הכי טוב שיכול להיות, כזה שגורם לכל אדם להרגיש מיוחד, נוטע בו את האמונה כי הוא מסוגל להתגבר על כל אתגר שעומד בפניו. טוב ליבו ומאור פניו פתחו לו דלתות לליבם של אנשים רבים, והוא אסף סביבו חברים לכל אורך הדרך, בכל תחנות חייו, שהיו עבורו משפחה נוספת.

ואז הגיע אותו בוקר שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, כאשר השקט שאפף את שמי הארץ נקרע באחת. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על מדינת ישראל. מטחים כבדים של טילים ורקטות שוגרו מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, וחיפו על אלפי מחבלים שחדרו לשטח ישראל, יבשתית, ימית ואווירית. הם פתחו במסע רצחני על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, טבחו במבלי מסיבות טבע תמימים סמוך לקיבוצים רעים ונירים, פשטו על בסיסי צה"ל ורצחו עוברים ושבים בדרכים. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו בהם פשעים מחרידים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. באותו בוקר שחור, החלה מלחמה.

למחרת, בשמונה באוקטובר 2023, כשהשמועות על הזוועות החלו להתברר במלואן, נקרא תומר לשירות מילואים. הוא שובץ בגדוד 710, עוצבת "ראם", יחידת הנדסה קרבית. ללא היסוס, מונע מתחושת שליחות עמוקה וברורה, הוא מיהר להתייצב. השקט שלו, שאיפיין אותו כל חייו, פינה את מקומו לנחישות פלדה. הוא ידע שקראו לו להגן על הבית, על המשפחה, על כל מה שהאמין בו. הוא עבר מספר חודשי אימונים והכנה אינטנסיביים עם יחידתו, במהלכם התחדדו כישוריו כמהנדס קרבי. הגדוד התאמן ללא לאות, מתכונן לכניסה קרקעית לרצועה. בין סבבי האימונים, יצא תומר לחופשת ריענון קצרה, רגעים ספורים של מנוחה בחיק משפחתו ואהוביו, מעין אתנחתא מתוחה ורוויה בדאגה, אך גם באהבה עצומה. אך המציאות הקשה לא אפשרה מנוחה ארוכה. הוא הוקפץ וגויס שוב במהרה, שב אל חבריו ליחידה ואל המשימה המורכבת שלפניהם. ב-7 בדצמבר 2023, תומר וצוותו נכנסו לצפון רצועת עזה.

הימים הבאים היו רצף של פעילות מבצעית אינטנסיבית, תחת אש מתמדת, בתוך שטח עוין ומורכב. קולות ירי התמזגו עם רעש הכלים ההנדסיים, וריח אבק שרפה הפך לחלק בלתי נפרד מהאוויר. תומר וחבריו פעלו במסדרון נצרים, אזור אסטרטגי בצפון הרצועה, בלב השטח המבוצר של האויב. ביום שישי, 15 בדצמבר 2023, בוקר קר וקודר, בשעה 10:43, עמד תומר בעמדת השמירה הצפונית של מוצב "רולטה", עמדה חיונית להגנת הכוחות במרחב. לפתע, ללא כל התרעה מוקדמת, יצאו מפיר מנהרה סמוך מספר מחבלים חמושים בנשק ובטילי RPG. הם הסתערו על העמדה במטרה לבצע פיגוע רחב היקף ולפגוע בכוחותינו. תומר, בעירנות ובנחישות שאפיינו אותו, הגיב במהירות שיא. הוא לא היסס לרגע. מול האיום הממשי והמיידי, הוא נלחם בעוז ובגבורה יוצאי דופן בחוליית המחבלים. הוא ידע שחיי חבריו תלויים בו, בהגנה העיקשת שלו. הוא ירה לעבר המחבלים, חסם את דרכם, והגן על עמדת השמירה ועל חבריו בחירוף נפש, עד שנורה למוות. קולות קרב היריות העזים בינו לבין המחבלים הזניקו במהירות את כוחות הגדוד שהיו בקרבת מקום. הם הגיעו במהרה, בלמו את המתקפה והדפו את המחבלים, אך תומר כבר לא היה איתם. רב-סמל תומר שלמה מיארה נפל בקרב, ביום ג' בטבת תשפ"ד, 15 בדצמבר 2023. בן עשרים ושמונה בנופלו.

הבשורה המרה הכתה במשפחת מיארה בנתניה כרעם ביום בהיר, והותירה חלל עצום וכאב בלתי נתפס. תומר הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בנתניה, מלווה באלפים – בני משפחה, חברים מכל תחנות חייו, מפקדים וחיילים ששירתו לצידו. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב, חביבה ורפאל ניסים, שני אחים ושתי אחיות – אלעד, עינבר, אביחי ונגה – שנותרו עם זיכרונות מתוקים וצרובים של אח אהוב. לאחר נפילתו, הועלה בדרגה לרב-סמל ראשון, כהוקרה על גבורתו ומסירותו.

על מצבתו, חקקו אוהביו את המשפט שכל כך אפיין אותו, שהיה מעין מנטרה לחייו: "חייכתי אתמול, מחייך היום ואחייך מחר. החיים קצרים מדי בשביל לבכות על משהו". משפט זה, על פשטותו ועומקו, סיכם את תפיסת עולמו האופטימית והמלאה בשמחת חיים, גם מול הקשיים.

אחיו אביחי, שנשא הספד קורע לב, נאבק למצוא מילים שיבטאו את הכאב וההערכה העצומה. "אח שלי, היקר מכול, אני רוצה להודות לך על כמעט חצי יובל שבו שמרת עליי, גידלת אותי," אמר בקול חנוק מדמעות. "היית חברי הטוב ביותר במשך תשע-עשרה שנה. לימדת אותי להתמיד בכל מה שארצה. אני רוצה להודות לך על שנלחמת בשבילנו, עד שלא יכולת להילחם יותר. נלחמת בגבורה ותמיד דאגת להרגיע אותנו." דבריו שיקפו את הקשר העמוק, את דמות המודל, את המגן והמנחם שתומר היה עבורו.

אחותו נגה, שבורה וכואבת, דיברה על הרגעים האחרונים. "בפעם האחרונה שחיבקת אותי, אם הייתי יודעת שזו הפעם האחרונה, לא הייתי שוברת את החיבוק יותר מדי מהר," לחשה. "אתה נשמה גדולה, ואין כמוך בעולם. נכנסת לעזה ונלחמת בשבילנו ובשביל המדינה. אומרים שהשם לוקח את הטובים, ובמקרה שלך הוא לקח את הטוב ביותר בעולם. אוהבת אותך ומתגעגעת עד כאב." במילים אלה נשמעה זעקת הגעגוע וההבנה של גודל האובדן, אך גם הגאווה העצומה על בחירתו להגן על הארץ.

גם דודו, עמיחי, ספד לו במילים שביטאו את השבר הנורא. "הלב שבור לרסיסים," אמר, קולו רועד. "הלכת למלחמה כי קראו לך להגן על המולדת ולהציל חיים, אבל החיים שלך לא ניצלו, ואנחנו נותרנו שבורים. אנחנו עצובים לחיות בלעדיך. החברים הרבים שאספת בארץ ובעולם מחשיבים אותך כאח שלהם. נפלת כחייל יהודי במלחמת קיום. בבקשה תומר, בקשה אישית - תבוא לבקר אותנו בחלומות, שנוכל לחבק אותך, אפילו לרגע קצר." המילים הללו, שיקפו את תחושת האובדן האישי העמוק, שהתמזגה עם ההבנה הלאומית של מלחמת הקיום, והבקשה הנואשת למגע אחרון, ולו בחלום.

אך מורשתו של תומר לא תישכח. משפחתו וחבריו, מונעים על ידי האהבה העצומה אליו והרצון להמשיך להפיץ את האור שהיה, פתחו לזכרו דף אינסטגרם בשם remember_tomer_miara. דף זה הפך לפלטפורמה חיה ונושמת, שבה חברים ובני משפחה מעלים תמונות, סיפורים ופעילויות להנצחתו. בכל תמונה, בכל פוסט, חיוכו של תומר שובה את הלב מחדש, מזכיר לכולם את האדם המיוחד שהיה. במסגרת פעילויות ההנצחה, יצרו בני משפחתו וחבריו דרכים יצירתיות ומרגשות לשמר את זיכרונו. הם הפיקו חולצות הנושאות את דמותו, יין מיוחד עם תמונתו במסגרת פרויקט "יין וחברים", בירה שנקראה "מאסטר", סדרה שלמה של קעקועים המשלבים דמויות אנימה, אוריגמי וכל מה שתומר אהב כל כך, ומדבקות עם המשפט המזוהה איתו: "חייכתי אתמול, מחייך היום ואחייך מחר. החיים קצרים מדי בשביל לבכות על משהו". כל אלה אינם רק חפצים, אלא סמלים חיים לאהבה, לשמחת החיים, וליכולת למצוא יופי גם בעצב.

בבר "הנזל וגרטל" בנתניה, המקום שבו עבד ובילה תומר, הוקמה פינת הנצחה מיוחדת. זוהי פינה שקטה אך מלאת זיכרונות, שבה חברים יכולים לשבת, להיזכר, ולשתף סיפורים. במקום גם נערך ערב לזכרו, שבו התאספו חברים ובני משפחה, העלו זיכרונות, צחקו ובכו יחד, וחגגו את חייו של תומר בדרכו המיוחדת. אפילו בעולם האנימה, שהיה כל כך יקר לליבו, נשמר זיכרונו. בכנס האנימה השנתי, שיתקיים בינואר 2025 ברמת גן, מעריצי אנימה רבים הכינו תמונות, סרטון וספר שלם שהתבססו, בין היתר, על הסיפורים והתמונות של תומר. זוהי עדות לכך שרוחו חיה ונושמת גם בקהילות שפחות קרובות לחייו האישיים, אך נגעו בו דרך אהבותיו.

וב-7 במרץ 2025, סמוך ליום הולדתו של תומר, יזמו חבריו ומפקדיו מהצבא טיול שבילים משותף לזכרו. "אנו תקווה שהטיול יהיה למסורת שנתית," כתבו בני המשפחה, "בה נזכיר ונזכור את תומר וכל הנופלים במלחמה". זהו לא רק טיול, זוהי מסורת מתהווה של זיכרון חי, של הליכה בדרכים שאולי תומר עצמו אהב ללכת בהן, של חיבור לטבע ולאדמה שעליה הגן. זוהי דרך להמשיך את סיפורו, לחבר אותו לסיפורם של נופלים רבים אחרים במלחמת התקומה, ולהבטיח שקורבנם לא יהיה לשווא. תומר שלמה מיארה, הילד השקט עם העיניים הטובות והחיוך שובה הלב, הלוחם האמיץ שהגן על חבריו בגופו, ה"דבק של המשפחה" וה"לוחש לחתולים", נצרב בזיכרון הלאומי כגיבור, כאדם שאהב את החיים במלואם, ושמסר את נפשו למען קיומם של חיים אלה. סיפורו, על כל פרטיו הקטנים והגדולים, הוא חלק מהפסיפס המרהיב והכואב של האומה כולה, תזכורת מתמדת למחיר החיים, לכוחה של הרוח האנושית, ולתקומה שתמיד תבוא, מלווה בחיוך אופטימי גם מול הכאב.