תומר ליבוביץ

השמש של ינואר, זו שמתחזה לפעמים לקרה אבל מכילה הבטחה חמה של אביב מתקרב, ליטפה בבוקר יום רביעי, הארבעה עשר בחודש, שנת אלפיים וארבע, את חלונות בית החולים בתל אביב. בתוך החדר, בין קירות בצבעי פסטל רכים וריח מעודן של חומרי חיטוי, הגיח לעולם תומר ליבוביץ'. הוא היה תינוק עטוף בשמיכה לבנה, קטן וורוד, שמיד מילא את החלל בקול בכי ראשון, צלול וחזק, שהיה בו משהו שמבשר על נוכחות, על קיום מלא. קרן ושי, הוריו הטריים, החליפו מבטים נרגשים, מבוסמים מאהבה חדשה ומהמגע הרך של העור הרך של בנם על עורם. שי הניח יד גדולה ועדינה על ראשו הקטן, ותחושת נחת עמוקה שטפה אותו, בעוד קרן, עייפה אך מאושרת, לטפה את לחיו הקטנה של תומר, שבתוך רגעים ספורים כבר נרדם, בטוח ומוגן בין זרועותיה. הבית בתל אביב, על רחובותיו השוקקים וקצב החיים המהיר, קיבל בברכה את התוספת החדשה. נועם וליאור, אחיותיו הגדולות, ציפו לו בכיליון עיניים. הן היו עדיין קטנות מדי להבין את מלוא המשמעות של אח קטן, אבל ההתרגשות בבית הייתה מדבקת. הן הצמידו את אוזניהן לדלת חדר התינוק, מנסות לפענח את הקולות הקטנים, את הגניחות וההמיה, ומדי פעם, כשקרן הרשתה, הן נכנסו בשקט, מביטות בפליאה ביצור הקטנטן ששכב בעריסה, נושם בקצב אחיד, עורו הבהיר מתוח על עצמות קטנות. תומר גדל לתוך בית מלא חום ואהבה, בית שבו השיחות סביב שולחן האוכל היו תמיד פתוחות ותוססות, בית שבו צחוק ילדים התערבב עם ריח תבלינים מהמטבח ועם צלילי מוזיקה שהתנגנה ברקע. שי, איש עבודה שראה חשיבות רבה באחריות ובהתמדה, היה דמות יציבה ומעוגנת, שאהב ללמד את ילדיו על משמעת עצמית ועל ערך העבודה. קרן, לעומתו, הייתה רוח סוערת יותר, מלאה ביצירתיות ובחמלה, שדחפה את ילדיה לחקור, לשאול, ולפעול מתוך אהבה וחיבור לאנשים ולסביבה. השילוב הזה יצר כר פורה לצמיחתו של תומר, שספג מהם את הטוב שבשני העולמות – את היציבות והעוגן, לצד הסקרנות והפתיחות.

כבר בינקותו, תומר הראה סימני עקשנות מתוקה. כשהיה רוצה משהו, עיניו הגדולות היו מתמקדות בו בנחישות, והוא לא היה מרפה עד שהשיג את מבוקשו. הוא היה תינוק חייכן, שאהב מגע וקרבה, וחיבק את בובות הפרווה שלו בחוזקה, כאילו היו חברים ותיקים. כשגדל מעט והתחיל לזחול, הוא היה חוקר בלתי נלאה. הוא לא הסתפק במה שהיה נראה לעין, אלא היה מציץ מתחת לשולחנות, מטפס על כורסאות, מנסה להגיע לכל פינה נסתרת בבית. נועם וליאור, שהיו כבר בנות עשר ושש כשתומר נולד, הפכו במהרה למורותיו הראשונות. הן לימדו אותו את שמות הצבעים, את צלילי החיות, ואיך להרכיב מגדלי קוביות גבוהים, וגם איך לפרק אותם בהנאה רבה. תומר היה עוקב אחריהן בעיניים גדולות, סופג כל מילה וכל תנועה, ומנסה לחקות אותן בלהט. המשחקים המשותפים שלהם היו לעיתים סוערים, מלאים בצחוק מתגלגל ובמריבות קטנות על צעצועים, אבל תמיד הסתיימו בחיבוק או בהשלמה שקטה, כשהוא נצמד אליהן בביטחון. כילד קטן, תומר אהב את הפארקים של תל אביב. הוא היה רץ יחף על הדשא, מרגיש את העשב הרך מדגדג בכפות רגליו, רודף אחרי יונים שפרחו בבהלה ומצחקק מאושר. הוא אהב את חול הים, את הגרגירים הקטנים שנדבקו לכל מקום, את הריח המלוח של הבריזה, ואת המגדלים שבנה ושטף הים מחק שוב ושוב, מלמד אותו על ארעיות ועל היכולת להתחיל מחדש. שי היה נוהג לקחת אותו על כתפיו, ותומר היה מרגיש שהוא מלך העולם, מביט על גגות הבתים ועל עצי הפיקוס הגדולים, שהיו נראים לו כענקים ירוקים. קרן הייתה יושבת איתו על הספסל, מספרת לו סיפורים על העיר, על האנשים, על ההיסטוריה, ובלי לשים לב, שתלה בו זרעים של אהבה למקום, לקהילה, למשמעות שמעבר לרגע. הוא למד מהם לדבר בכבוד לכל אדם, להושיט יד לעזרה, ולעמוד על עקרונותיו, גם כשהדבר לא היה פשוט.

כשתומר נכנס לגן, הוא בלט מיד באנרגיה הבלתי נלאית שלו וביכולתו לרתק את הילדים האחרים לסיפוריו. הוא היה ילד סקרן, שאהב לשאול "למה?" על כל דבר, ולא הסתפק בתשובות שטחיות. הגננת הייתה מופתעת מדי פעם מעומק השאלות שלו, או מהפתרונות היצירתיים שהציע לבעיות פשוטות. הוא אהב את המלאכות בגן, את הצבעים העזים של הגואש, את המגע של הדבק על האצבעות, את הריח של קלקר ונייר. הוא לא חשש ללכלך את ידיו, לטבול אותן בצבע ולצייר ציורים מופשטים מלאי חיים ודמיון. בחצר הגן, הוא היה מנהיג טבעי, מארגן משחקי כדורגל סוערים, ממציא חוקים חדשים למשחקי תופסת, ותמיד דואג לכלול את הילדים הביישנים יותר. הוא היה הראשון לרוץ לעזרת חבר שנפל, להושיט יד, לנחם במילה טובה או בחיבוק. הבית של קרן ושי היה תמיד פתוח לחבריו של תומר. היו אלה ילדים מכל קצוות העיר, מכל הרקעים. הם היו מבלים שעות ארוכות בחדרו, בונים עולמות מלגו, משחקים במשחקי קופסה עד שעות הלילה המאוחרות, או פשוט יושבים ומדברים על החיים, על בית הספר, על מה שמטריד אותם ומה שמרגש אותם. קרן הייתה מכינה להם תמיד כיבוד טעים, ושי היה מצטרף לשיחותיהם מדי פעם, מעניק להם עצה מניסיונו או פשוט מקשיב בקשב רב, משדר להם כבוד ואמון. תומר היה סופג את כל החוויות הללו, והן עיצבו את אישיותו החמה והאוהבת. הוא למד לראות את היופי שבשונות, את החשיבות שבחברות אמת, ואת הכוח שבאהבה ללא תנאי.

כשתומר עלה לבית הספר היסודי, הוא המשיך להיות ילד מלא חיים ונחוש. הוא היה תלמיד טוב, לאו דווקא מהסוג שיושב בשקט ומקשיב כל השיעור, אלא כזה ששואל שאלות נוקבות, מערער על מוסכמות, ומביא תמיד נקודת מבט רעננה. המורים אהבו את רוח השטות שבו, את חוש ההומור שלו, ואת העובדה שתמיד היה מוכן לעזור לחבריו. הוא הצטיין במיוחד בשיעורי ספורט, אהב את האתגר הפיזי ואת תחושת הניצחון הקבוצתי. הוא היה רץ מהיר, קופץ גבוה, ובעיקר, שחקן נשמה שנתן את כולו בכל משחק, גם אם זה היה רק משחק כדורגל בחצר בהפסקה. הוא היה הראשון להציע לעזור לסחוב ציוד, לארגן פעילויות חברתיות, או להתנדב לפרויקטים שמטרתם לשפר את הסביבה. בבית, הקשר עם אחיותיו התחזק. נועם, שהייתה כבר סטודנטית, הייתה חוזרת הביתה בסופי שבוע ומביאה איתה רוח חדשה, סיפורים מהאוניברסיטה ורעיונות מרתקים. תומר היה יושב מרותק, שותה בצמא כל מילה, מתאר לעצמו את העתיד שמעבר לכותלי בית הספר. ליאור, שהייתה כבר בתיכון, הייתה שותפה קרובה יותר למשחקים ולשיחות, ובמיוחד לאהבה המשותפת למוזיקה. שניהם היו מבלים שעות בהאזנה ללהקות חדשות, מחליפים המלצות, ורוקדים בסלון בריקודים מאולתרים, כאילו אף אחד לא רואה אותם. קרן ושי היו צופים בהם בחיוך, גאים בילדיהם, ובקשר החם והאוהב שנוצר ביניהם. הם ידעו שהערכים שהם נטעו בבית – של אהבת אדם, של סקרנות, של נתינה ושל חשיבות המשפחה – נובטים ופורחים.

שנות התיכון היו עבור תומר תקופה של חיפוש והתפתחות אישית. הוא היה נער גבוה וחזק, עם עיניים בורקות ונוכחות כובשת. הוא התחבר למגוון רחב של חברים, מכל שכבות האוכלוסייה, ואף פעם לא שפט אדם לפי מראהו או לפי הרקע שלו. בית הספר היה עבורו יותר ממקום ללמוד בו; הוא היה זירת התרחשות חברתית ענפה. הוא היה פעיל במועצת התלמידים, יזם אירועי התרמה ופעילויות גיבוש, ותמיד היה שם בשביל חבר שצריך אוזן קשבת או כתף להישען עליה. הוא אהב את רחובות תל אביב, את הדופק המהיר של העיר. הוא היה מבלה שעות ארוכות עם חבריו בבתי קפה קטנים בשדרות רוטשילד, מתווכח איתם על פוליטיקה, על מוזיקה, על העתיד, או פשוט צוחק עד כאב בטן מסיפורים מצחיקים. הוא אהב את הים, את הגלים שמתנפצים אל החוף, את השקט המהפנט של השקיעה. הוא היה יושב על המזח, מביט באופק האינסופי, חולם על מה שיבוא, על השירות הצבאי, על האתגרים, על התרומה שלו למדינה. הוא לא דיבר על זה הרבה, אבל עמוק בפנים, ידע שהוא רוצה לתרום, להיות משמעותי, להגן על הבית. הוא אהב את ישראל, אהבה שקטה, עמוקה, לא מתלהמת, כזו שרואה את כל מורכבותה, את כל יופייה, וגם את כל אתגריה. האהבה הזו לא הייתה מליצה ריקה, אלא תחושה פנימית חזקה, מחויבות עמוקה למקום שבו גדל, למשפחתו, לחבריו, לעתיד המשותף של כולנו.

ההחלטה להתגייס לחיל השריון לא הייתה מקרית. תומר תמיד נמשך לאתגרים פיזיים ומנטליים, למערכות מורכבות שדורשות חשיבה מהירה ותפעול מדויק, ולעבודת צוות שבה כל אחד תלוי בשני. הוא ראה בשריון חיל יבשתי משמעותי, כזה שנושא באחריות כבדה, ורצה להיות חלק ממנו. הוא דיבר על זה עם שי, שישב והקשיב בקשב רב, עם הבעה רצינית על פניו. "אתה בטוח בזה, תומר?" שאל שי, "זה לא קל, זה לא פשוט. יש שם אחריות גדולה, סיכונים". תומר הנהן בנחישות. "אני יודע, אבא. אני מוכן. אני רוצה להיות שם, איפה שאני יכול להיות הכי יעיל, איפה שאני יכול לתת את הכי הרבה. אני רוצה להגן על הבית, על המשפחה, על החברים שלי. זה לא רק הרצון להיות קרבי, זה הרצון להיות חלק ממשהו גדול, משהו שיש לו משמעות עמוקה". קרן, שישבה לידם, הביטה בו בגאווה מעורבת בחשש. היא חיבקה אותו חזק. "אנחנו סומכים עליך, תומר. תמיד תהיה זהיר, תמיד תשמור על עצמך. ותזכור שאנחנו תמיד פה, בשבילך". גם נועם וליאור תמכו בו, מביטות באחיהן הקטן שהפך לגבר צעיר ונחוש. הן ידעו שתומר יעשה כל מה שצריך לעשות, ביושר ובמסירות. ההכנות לגיוס היו מלאות בהתרגשות. תומר התאמן בחדר כושר, רץ בפארק הירקון, והקפיד על תזונה נכונה. הוא רצה להגיע לצבא בשיא כושרו, מוכן לכל אתגר. הוא קרא ספרים על היסטוריית השריון, צפה בסרטונים על טנקים, ודיבר עם חיילים משוחררים כדי ללמוד כמה שיותר. הוא לא רצה להיות רק עוד חייל; הוא רצה להיות חייל מצטיין, כזה שניתן לסמוך עליו בעיניים עצומות.

בארבעה בדצמבר 2022, ביום חורפי ובהיר, הגיע הרגע. תומר עמד בתחנת האיסוף, עם תיק גדול על הגב, על מדי הזית החדשים שלו, שעוד הריחו מניילון ומהגהוץ. קרן ושי חיבקו אותו חזק, דמעות חנוקות בגרונם. נועם וליאור עמדו לצידם, עיניהן אדומות, אבל גאות באחיהן. "תשמור על עצמך, אהוב שלנו," לחשה קרן, קולה רועד. "אני אוהב אתכם," אמר תומר, קולו נשנק מעט, אבל עיניו בורקות בנחישות. הוא עלה לאוטובוס, הציץ לאחור דרך החלון המעורפל, ונופף להם לשלום. הנסיעה הייתה שקטה, מלאה במחשבות ובהתרגשות. תומר הביט על הנוף המשתנה, על הבתים שפינו את מקומם לשדות פתוחים, וחש תחושה של התחלה חדשה, של פרק חדש ומשמעותי בחייו. כשהגיע לבסיס הטירונות, הריח החזק של אבק ודיזל קיבל את פניו. הוא נכנס אל תוך עולם חדש, קשוח ודורש, עולם שבו כללים ברורים, משמעת נוקשה, ומסגרת מחייבת. הוא למד במהרה להכיר את חבריו לפלוגה, צעירים מכל קצוות הארץ, עם סיפורים וחלומות משלהם. הם הפכו במהרה למשפחה שנייה, חולקים יחד את הקושי, את העייפות, את הרגעים המצחיקים ואת הרגעים המרגשים. תומר הצטיין בטירונות. הוא היה חייל פיזי חזק, עם יכולת עמידה גבוהה, אבל יותר מזה, הוא היה חייל עם ראש פתוח, עם נכונות ללמוד, ועם יכולת להרים את המורל של חבריו גם ברגעים הקשים ביותר. הוא היה הראשון להתנדב למשימות, האחרון להתלונן, ותמיד עם חיוך קטן בזווית הפה, גם כשהיה שבור מעייפות. הוא למד לפרק ולהרכיב נשק בעיניים עצומות, לזחול בבוץ עמוק, לרוץ עם ציוד כבד תחת שמש קופחת, ולשמור על דריכות גם בשעות הקטנות של הלילה. הוא לא ראה בכך עול, אלא אתגר, הזדמנות לחשל את עצמו, להפוך לחזק יותר, הן בגוף והן בנפש.

לאחר הטירונות, תומר הגיע לחיל השריון, והחל את הכשרתו כלוחם שריון בגדוד 77, שבעוצבת 'סער מגולן' (7). זה היה חיל עם מורשת עשירה, עם סיפורים על קרבות גבורה ומסירות אין קץ, ותומר הרגיש חלק משרשרת ארוכה של לוחמים. הוא נכנס אל העולם המורכב של הטנק – כלי מלחמה עצום, מפלצת מתכתית, שדורשת תיאום מושלם בין ארבעה אנשי צוות. הוא למד כל פרט ופרט על הטנק, את שמות הכפתורים, את פעולת המנוע, את מערכות הירי והתצפית. הוא למד להרגיש את הטנק, להבין את תנועותיו, את קצב נסיעתו, את רעשי המנוע והזחל"מים שדרכו על האדמה. הוא בילה שעות ארוכות בתוך חלל הטנק הצפוף, מזיע בחום הקיץ, קופא בקור החורף, אבל תמיד מרוכז במשימה. הוא הפך להיות טען-קשר, תפקיד קריטי בצוות הטנק, האחראי על הטעינה המהירה של הפגזים, על התקשורת עם שאר הטנקים והכוחות בשטח, ועל מתן עזרה לנהג ולמפקד. הוא ידע שכל תנועה שלו, כל פעולה, יכולה להיות ההבדל בין חיים למוות. הוא לקח את האחריות הזו ברצינות תהומית. חבריו לצוות הטנק – הנהג, התותחן והמפקד – הפכו להיות יותר מאשר עמיתים לנשק. הם היו האחים שלו, אנשים שהוא סמך עליהם בעיניים עצומות, שחלק איתם את הפחדים, את התקוות, ואת החלומות. הם ישנו באותו חדר, אכלו מאותה מנת קרב, וצחקו מאותן בדיחות עייפות. הם היו שם אחד בשביל השני, חברים לחיים. תומר היה ידוע ביכולתו להרגיע את הרוחות, למצוא את המילה הנכונה ברגע הנכון, ולדאוג שכולם ירגישו שייכים ומוערכים. הוא היה נקודת האור בצוות, זה שתמיד מצא את הצד החיובי, גם בתוך הקושי הרב של השירות.

בסופי השבוע, כשהיה חוזר הביתה לתל אביב, תומר היה משיל מעליו את מדי הקרב ואת רעשי המלחמה, וחוזר להיות "התומר של הבית". הוא היה מתיישב בסלון, סופג את השקט המרגיע, את ריח הבישולים של אמו, את הצחוק של אחיותיו. הוא היה מספר להם סיפורים מהצבא, מצחיקים בעיקר, מנסה להוריד את רמת הדאגה שלהם. קרן הייתה מכינה לו את המאכלים האהובים עליו, ושי היה יושב איתו שעות ארוכות, מקשיב לו, מייעץ לו, אבל בעיקר – פשוט נמצא שם בשבילו. נועם וליאור היו מתחבקות איתו חזק, שמחות לראות אותו בריא ושלם, ושומעות ממנו על החוויות שלו, על החברים החדשים שרכש. הוא היה חוזר לחבריו מהתיכון, נפגש איתם בבתי הקפה המוכרים, משחק איתם כדורגל בפארק, ומדבר איתם על העתיד. הוא היה מחובר עמוק לשורשיו התל אביביים, לאווירה התוססת של העיר, לחופש ולפתיחות שלה. אבל יחד עם זאת, הוא נשא בתוכו את האחריות הכבדה של חייל, של לוחם שריון, של מישהו שיודע שהוא עומד בחזית ההגנה על המדינה. הניגוד הזה, בין חייו האזרחיים השוקקים לבין חייו הצבאיים התובעניים, היה חלק בלתי נפרד ממי שהיה. הוא היה גאה להיות חייל, אבל גם אהב להיות תומר, הבן, האח, החבר, התל אביבי. הוא אהב את המולדת אהבה כנה ועמוקה, לא מתוך סיסמאות ריקות, אלא מתוך הבנה שהמקום הזה, עם כל יופיו ועם כל כאביו, הוא הבית שלו, והוא ראוי להגנה ולמסירות. הוא האמין בעתיד טוב יותר, בעתיד של שלום ובטחון, והיה נחוש לעשות את חלקו כדי להגשים את החזון הזה.

השבת, השבעה באוקטובר 2023, החלה כשבת רגילה, שקטה ונעימה, כמו רבות לפניה. תומר, שהיה כנראה בבסיס או בתרגיל כלשהו, יחד עם חבריו לגדוד 77, התעורר אל תוך בוקר של שאון ומהומה. צפירות האזעקה החרידו את השקט, ואחריהן הגיעו דיווחים ראשוניים, מטרידים, על חדירת מחבלים ליישובים סמוכים. האוויר התמלא במתח. הודעות הוואטסאפ החלו לזרום בטירוף, קצרות וקרועות, מתוך הקבוצות הצבאיות: "הקפצה!", "כולם לטנקים!", "לכוננות עליונה!". תומר וחבריו לא היססו לרגע. האדרנלין שטף את גופם, והאינסטינקט המקצועי השתלט. הם רצו אל הטנקים שלהם, המרכבות הענקיות, שנראו באותו רגע כמו המבצר האחרון. ריח הסולר והמתכת התערבב באוויר עם ריח העשן שהחל לעלות מרחוק. תומר זינק אל תוך תא הטען-קשר, תפס את מקומו, ובדק במהירות את המערכות, את הקשר, את הפגזים. הוא ידע את תפקידו בעל פה, כל תנועה הייתה אוטומטית, מושלמת, פרי של חודשים ארוכים של אימונים מפרכים. המפקד צעק פקודות בקשר, קולו נשמע נחוש וברור, למרות החרדה שהרחפה באוויר. "אנחנו נכנסים!" "כולם לדרוך!" "עיניים על המטרה!" תומר חש את הטנק מתחיל לנסוע, את הרעש העמוק של הזחל"מים שדרכו על האדמה, את הטלטלות החזקות. הם ידעו שהם נכנסים אל הלא נודע, אל תוך תופת.

הקרב היה עז, כאוטי, ובלתי נתפס. תומר וחבריו לצוות הטנק מצאו את עצמם בתוך ליבת האירועים, מול כוחות אויב רבים, חמושים היטב, שפשטו על היישובים וטבחו בחפים מפשע. הם נלחמו בגבורה עילאית, מול אש תופת מכל עבר. קולות ירי מקלעים, פיצוצים של רקטות ורימונים, וצעקות מחרישות אוזניים מילאו את השטח. בתוך הטנק, האווירה הייתה דחוסה, מתוחה, אבל הצוות פעל כיחידה אחת, מלוכדת, שכל אחד בה סומך על השני. תומר טען פגז אחרי פגז, בידיים מהירות ומיומנות, מודע לכך שכל פגז שנורה הוא פגיעה באויב, הצלה של חיים. הוא שמע את הצעקות של המפקד, את הדיווחים בקשר, את ההוראות הקצרות והמדויקות. הוא הרגיש את הרטט של הטנק כשהתותחן ירה, את רעש המתכת, את חום הקנה. הוא ידע שהם נלחמים על הבית, על כל מה שהם מכירים ואוהבים. הוא ראה לנגד עיניו את פניהם של קרן ושי, של נועם וליאור, של חבריו מתל אביב, של כל עם ישראל. הוא נלחם באומץ לב בלתי נתפס, בתעוזה שגברה על כל פחד, באמונה עמוקה בצדקת דרכו. הוא לא ויתר, לא נרתע, לא הפסיק להילחם, גם כשהתנאים הפכו קשים מנשוא. הוא היה שם, בחזית, כמו חומה בצורה, מגן על הכל. בתוך הכאוס המוחלט, מול עוצמת האש הבלתי פוסקת, פגע פגז אחד בטנק של תומר וחבריו. הפיצוץ היה אדיר, מחריש אוזניים, והרעיד את הטנק כולו. לרגע אחד, הכל השתתק, ואז נשמעו רק קולות פיצוץ משניים, רשרוש מתכת מתעקמת, וריח חריף של שריפה. באותו רגע נורא, תומר, בן תשע-עשרה בלבד, נפל בקרב. הוא נפל כגיבור, במלוא מובן המילה, מגן על עמו ועל ארצו, מגן על הבית.

הבשורה על נפילתו של סמל תומר ליבוביץ' היכתה כרעם ביום בהיר. הטלפון שצלצל בבית משפחת ליבוביץ' בתל אביב באותו יום שבת ארור, השבעה באוקטובר, ניפץ לרסיסים את עולמם. קציני העיר שהגיעו לפתח הדלת, פניהם חתומות וכואבות, נשאו את הבשורה הקשה מכל. הבית שעד כה היה מלא חיים, צחוק ודיבורים, השתתק בן רגע, נפל עליו אבל כבד, עמוק ובלתי נתפס. קרן ושי, נועם וליאור, מצאו את עצמם בתוך סיוט מתמשך, מנסים לעכל את האובדן הנורא, את העובדה שתומר, בנם ואחיהם האהוב, לעולם לא יחזור. הוא היה רק בן תשע-עשרה, עם כל כך הרבה תוכניות, כל כך הרבה חלומות, כל כך הרבה חיים לפניו. אבל הוא בחר למות כגיבור, להגן על מה שהאמין בו בכל ליבו. הלווייתו של תומר נערכה בבית העלמין הצבאי בקרית שאול. אלפי אנשים הגיעו ללוות אותו בדרכו האחרונה – משפחה, חברים, חבריו מהצבא, מפקדיו, שכנים, תושבי תל אביב, ואנשים רבים שלא הכירו אותו באופן אישי אבל הרגישו את הצורך לחלוק לו כבוד אחרון. השמש יקדה בשמיים, אבל האוויר היה ספוג בכאב ובדמעות. דגלי ישראל התנופפו בחצי התורן, ובכי קורע לב של קרן ושי נשמע מעל ההמון הדומם. נועם וליאור עמדו חזקות, אך עיניהן זלגו דמעות, מנסות להכיל את גודל הכאב, את המציאות הבלתי נתפסת. המילים שנאמרו היו קשות, כואבות, אבל מלאות גאווה. סיפרו על תומר הילד, הנער, הלוחם. סיפרו על האומץ, על התעוזה, על האהבה העצומה שלו למשפחה, לחברים, ולמדינה. סמל תומר ליבוביץ', רב"ט שהיה, הועלה לדרגת סמל לאחר מותו, כהוקרה על גבורתו ועל מסירותו. הדרגה הזו, שנוספה לשמו, הייתה סמל לכך שתומר לא היה רק חייל; הוא היה מנהיג, דמות למופת, שגם בקרבו הקצר בצבא, הצליח להותיר חותם של אומץ לב ושל נתינה אין קץ.

החלל שתומר השאיר אחריו הוא עצום, פעור, ובלתי ניתן למילוי. הבית בתל אביב נותר שקט יותר, חסר את צחוקו המתגלגל, את נוכחותו החמה, את שיחותיו העמוקות. על הקירות עדיין תלויות תמונותיו, מחייך, מלא חיים, תמונות שמזכירות בכל רגע את מי שהיה ואת מה שהיה יכול להיות. קרן ושי, נועם וליאור, נושאים את זכרו בכל יום, בכל רגע, מנסים למצוא נחמה בזיכרונות המתוקים, בסיפורים על התומר שהכירו ואהבו. חבריו של תומר מתכנסים יחד, מדברים עליו, משתפים בסיפורים מצחיקים ומרגשים, מנסים להמשיך את דרכו, לחיות את החיים במלואם, כפי שתומר היה רוצה שיעשו. הם מדליקים נר זיכרון, שותלים עצים לזכרו, ומבטיחים לעצמם ולתומר שלעולם לא ישכחו אותו. תומר היה אדם של אמונה, לא אמונה דתית במובנה המקובל, אלא אמונה עמוקה בטוב שבאדם, בצדקת הדרך, ביכולת של כולנו לבנות עתיד טוב יותר. הוא היה מלא תקווה, גם ברגעים הקשים ביותר, ותמיד חיפש את האור שבקצה המנהרה. אומץ ליבו לא היה רק בשדה הקרב, אלא גם בחיי היום-יום, ביכולת לעמוד על עקרונותיו, להגן על חלשים, ולומר את האמת גם כשזה לא נוח. הוא אהב את המולדת אהבה ללא תנאי, אהבה שקטה, עמוקה, כזו שהניעה אותו לבחור בדרך הקשה, בדרך של הגנה ומסירות. מורשתו של תומר ליבוביץ' חיה ונושמת בתוך כולנו. היא חיה ברוח התקומה הישראלית, בנחישות הבלתי מתפשרת להגן על הבית, על המשפחה, על הקהילה. היא חיה באמונה שאף על פי הכאב העצום והאובדן הבלתי נתפס, עם ישראל ימשיך לבנות, ליצור, לצמוח, ולחיות חיים מלאים ומשמעותיים. תומר הפך לסמל, לאור שמאיר את דרכנו, לתזכורת כואבת אך מעוררת השראה לכך שיש דברים שחשובים יותר מהכל, שיש ערכים ששווה למות למענם. סיפור חייו הקצרים אך רבי המשמעות, והקרבתו העליונה, יישארו חרוטים בזיכרון הלאומי לעד, מקור לגאווה ישראלית עמוקה ולתקווה בלתי נדלית לעתיד טוב יותר. יהי זכרו ברוך.