תומר גרינברג

העיר כפר סבא, בשלהי שנות השמונים, נשמה קצב אחר, רגוע יותר, שנותן מקום לשקט של שכונות קטנות, לריח פרדסים מתוק באוויר כשהרוח נשבה ממזרח, ולצליל צחוקם של ילדים מתרוצצים ברחובות. בבית אחד כזה, מוקף בגינה ירוקה שבה רחשו חיים של ציפורים וחרקים, נולד ביום ח' בכסלו תשמ"ט, הוא ה-17 בנובמבר 1988, תומר גרינברג. בנם הבכור של עדינה ואייזיק, אשכול של שמחה שהגיח אל העולם ומילא את החלל בהמולה מתוקה. הבית, שעד אז התנהל בסדר יום קבוע, לבש צבעים חדשים עם בואו של התינוק, שריחף בו ריח של אבקת תינוקות ושל חלב, וכל תזוזה קטנה שלו, כל מלמול או חיוך חטוף בשנתו, היוו עולם ומלואו עבור הוריו. הם זכרו את הלילות הראשונים, הליכה איתו בזרועותיהם אל חלון חדר הילדים, להראות לו את אורות העיר המרצדים מרחוק, להרגיע אותו בשיר ערש שקט, ותומר, גם אז, כבר נשא בתוכו ניצוץ של סקרנות, עיניו הכהות בוחנות את העולם החדש שלו בעניין רב.

כשתומר גדל מעט, הגינה האחורית הפכה לממלכה הפרטית שלו. הוא אהב לגעת באדמה, לחפור בה עם את חפירה קטן מפלסטיק, לגלות תחתיה תולעים וחיפושיות, ולהתבונן בהן בהתפעלות. הוא למד להכיר את מחזור החיים של הצמחים, את עצי הפרי שהניבו פירות עסיסיים בקיץ, ואת שיחי הוורדים שפרחו באביב. אייזיק נהג לקחת אותו איתו כשעבד בגינה, ללמד אותו את שמות הצמחים, להראות לו איך לשתול שתילים קטנים, ותומר הקטן הקשיב בקשב רב, ידיו הקטנות מתלכלכות באדמה הלחה, עיניו בורקות מהתרגשות. הוא לא פחד להתלכלך, לא נרתע מהקוצים של הוורדים, ותמיד היה מוכן לעבודה פיזית, גם כילד קטן. זו הייתה נקודת ההתחלה, התשתית הראשונית, למה שיהפוך לימים לאהבה עמוקה לטבע ולעבודה, לכוחה של האדמה ולחיבור אליה, גם אם זו לא הייתה דווקא אדמת חקלאות של קיבוץ, אלא פשוט הקרקע שהזינה חיים.

כמה שנים לאחר מכן, הגיע זיו, אחיו הצעיר של תומר, והבית התמלא בצחוק כפול, בהמולה גדולה עוד יותר. תומר קיבל את אחיו הקטן בזרועות פתוחות, מילא את תפקיד האח הגדול במסירות ובאהבה. הוא היה המגן שלו בחצר המשחקים, זה שלימד אותו לרכוב על אופניים ללא גלגלי עזר, שהחזיק לו את היד כשהחליק ונפל, וזה שחלק איתו את סודות הילדות החשובים ביותר – איפה מסתתרת קופסת הממתקים המשותפת, ואיך להתגנב למטבח בלי שאמא תשים לב. הקשר בין שני האחים היה מיוחד, קשר של אמון עמוק, של חברות בלתי מתפשרת. תומר תמיד דאג לזיו, תמיד היה שם להקשיב, לייעץ, ולעודד. הוא היה מוודא שזיו מרגיש בטוח ואהוב, ולימד אותו, גם בלי להתכוון, את הערך של נאמנות, של אחריות, ושל עמידה לצד האהובים. ההורים עדינה ואייזיק צפו בשניהם גדלים, ליבם מתמלא נחת מהקשר החם שנרקם בין בניהם, מכל אותם רגעים קטנים של שיתוף פעולה ושל דאגה הדדית.

בבית הספר היסודי, תומר בלט לא רק בחכמתו ובסקרנותו, אלא גם ביכולתו ללכד סביבו חברים. הוא לא היה הילד הקולני ביותר בכיתה, אבל כשהוא דיבר, כולם הקשיבו. הייתה בו איזושהי סמכות טבעית, שילוב של רוגע פנימי ושל נחישות, שגרמה לילדים אחרים לסמוך עליו, ללכת אחריו. הוא היה זה שארגן את משחקי הכדורגל בהפסקות, שפתר ויכוחים בין חברים, ותמיד דאג לילדים החלשים יותר. אם מישהו היה בודד בפינה, תומר היה ניגש אליו, מזמין אותו להצטרף. אם מישהו נפל ונפצע, תומר היה הראשון להושיט יד, להביא עזרה. הוא לא ידע להישאר אדיש לסבל, או לחוסר צדק, קטן ככל שיהיה, וזה ניכר כבר אז, בשנותיו הראשונות. המורים הבחינו בו, בהתנהלותו הבוגרת ובאחריות שלקח על עצמו, והוא הפך במהרה לכתובת עבורם, לילד שאפשר לסמוך עליו, שיעמוד במשימות שיוטלו עליו, ויבצע אותן על הצד הטוב ביותר. הוא לא חיפש את אור הזרקורים, אבל אורו הפנימי הקרין החוצה והאיר את סביבתו.

שנות התיכון הביאו איתן אתגרים חדשים, את התפתחות הזהות, את חיפוש הדרך. תומר נמשך לפעילות מחוץ לכותלי בית הספר, התעניין בחברה ובהתנדבות. הוא היה ספורטאי מצטיין, אהב משחקי כדור, ריצה, וכל פעילות גופנית שדרשה כוח סיבולת ונחישות. הוא לא ויתר לעצמו באימונים, דחף את גבולותיו הפיזיים והמנטליים, ותמיד שאף להשתפר. אבל מעבר לפן הפיזי, תומר פיתח גם את הצד המנהיגותי שבו. הוא היה אוזן קשבת לחבריו, שימש להם כעמוד תווך, מקור השראה. הוא לא היסס לתת עצה כנה, גם אם לא תמיד הייתה קלה לשמיעה, ותמיד עשה זאת מתוך מקום של אכפתיות עמוקה. חבריו ידעו שביכולתם לסמוך עליו בעיניים עצומות, לספר לו את סודותיהם הכמוסים ביותר, ולדעת שתומר ישמור עליהם ויעמוד לצידם, ללא תנאי. הבית בכפר סבא, שהיה עד לילדותו השמחה, היה גם עד להתבגרותו, לשיחות ארוכות אל תוך הלילה במטבח, להתלבטויות של נער מתבגר, ולהתפתחותו של אדם צעיר עם עקרונות ברורים ועם לב רחב.

ההחלטה להתגייס לצה"ל הייתה עבור תומר טבעית כמו נשימה. ב-11 במרץ 2007, התייצב בלשכת הגיוס, לבוש במדי צבא ירוקים שעדיין היו גדולים עליו במקצת, אבל עם מבט נחוש בעיניו. הוא בחר בחטיבת גולני, חטיבת החי"ר המיתולוגית, לא בגלל שחיפש תהילה, אלא כי ידע ששם יימצא אתגר אמיתי, שם יוכל לתרום באופן המשמעותי ביותר. הטירונות הייתה קשה, פיזית ומנטלית, אבל תומר לא נשבר. הוא מצא את עצמו דווקא שם, בשטח המאובק, במסעות הארוכים, בתרגילי הפרט והחוליה, פורח. הוא דחף את עצמו ואת חבריו קדימה, שימש דוגמה אישית, ותמיד הקפיד לוודא שאף אחד לא נשאר מאחור. הוא זכר את השיחות שניהל עם בני נוער מהקיבוץ שבו התגורר מאוחר יותר, אלמוג, שיחות בהן עודד אותם להתגייס לתפקידים משמעותיים, שיחות בהן נתן להם השראה. הוא ידע שהצבא הוא לא רק מקום ללמוד להילחם, אלא גם מקום לבנות אופי, לפתח מנהיגות, ולגלות את הכוחות הטמונים בכל אחד.

לאחר הטירונות והאימון המתקדם, תומר יצא לקורס מ"כים, ומשם לקורס קצינים. בכל שלב ושלב הוא התבלט, לא רק בכישורי הלחימה שלו, אלא בעיקר ביכולתו להנהיג אנשים. הוא לא היה מפקד שצועק פקודות ממרחק, אלא כזה שנמצא בראש הכוח, מוביל בדוגמה אישית, מראה את הדרך. הוא הקשיב לחייליו, הכיר את הסיפורים האישיים שלהם, דאג לרווחתם. הצבא הפך עבורו לבית שני, אחרי משפחתו. הוא ראה בחייליו את ילדיו שלו, הרגיש אחריות עמוקה לכל אחד ואחד מהם. בשיחות עם חבריו ועם משפחתו, הוא היה מתאר את הרגעים הקטנים של החברות, את ההומור הפנימי שנרקם בשטח, את תחושת השייכות העמוקה ליחידה. הוא היה מפקד שמילא את תפקידו באמונה שלמה, בידיעה שכל החלטה שלו משפיעה על חייהם של אנשים, ושאין מקום לטעויות, אין מקום לחוסר אחריות. הוא עבר מדרגה לדרגה, מצליח להטביע את חותמו בכל תפקיד, וכל מפקדיו ידעו שמדובר בחומר מיוחד, באדם שנועד לגדולות.

באותן שנים, לצד שירותו הצבאי האינטנסיבי, חייו של תומר קיבלו תפנית נוספת כשהכיר את אשירה. היא הופיעה בחייו כמו משב רוח רענן, והביאה איתה צבעים חדשים, רוך ואהבה. הקשר ביניהם נרקם במהירות, מבוסס על הערכה הדדית, על צחוק משותף, ועל הבנה עמוקה. אשירה ראתה בו מיד את האדם המיוחד שהוא – את הכוח הפנימי, את הרגישות שמתחת למעטה המפקד, את הלב הגדול. הם בילו יחד רגעים של שקט ושלווה, מנסים לאזן בין דרישות הצבא לחיי הזוגיות הפורחים. אשירה תיארה את תומר כ"דמות מעוררת השראה ומוטיבציה ומעניקת אמון", והוא אכן היה כזה עבורה, עבור משפחתו, ועבור כל מי שהקיף אותו. הם בנו יחד עולם משותף, מלא בתקווה ובחלומות לעתיד.

האהבה שפרחה ביניהם הובילה אותם אל חופה וקידושין, ועד מהרה נולדה בתם המשותפת, ארבל. הולדתה של ארבל הייתה רגע מכונן בחייו של תומר, שחשף צד נוסף באישיותו – צד של אבהות עדינה, של אהבה חסרת גבולות. הוא התאהב בה מהרגע הראשון, בעיניה הגדולות, בצחוקה המתגלגל. "כשאתה לא לוחם, אתה אבא ובעל," הוא נהג לומר, כאילו כדי להזכיר לעצמו את הקוטביות שבין שני העולמות שבהם חי. הוא מצא דרכים לשלב את האבהות המלאה שלו עם תפקידו התובעני כמפקד. גם כשהיה רחוק, בשטח, ליבו היה עם אשירה וארבל. הוא היה מתקשר בכל הזדמנות, שולח הודעות, מקפיד להיות נוכח בחייהן ככל הניתן. הבית בקיבוץ אלמוג, לשם עברו לגור, הפך למבצר של אהבה, של חום משפחתי. אלמוג, קיבוץ שליו במדבר יהודה, קרוב לים המלח, העניק להם שקט ורוגע, ניגוד מוחלט להמולה של חיי הצבא. שם, בין שדות הקיבוץ והנוף המדברי, תומר מצא את המנוחה, את הפינה השקטה שבה יכול היה להיות פשוט תומר – בעל, אבא, חבר.

בקיבוץ אלמוג, תומר לא היה רק איש צבא מובחר, אלא גם חלק בלתי נפרד מהקהילה. הוא היה דמות מוערכת ונערצת, מודל לחיקוי עבור בני הנוער המקומיים. הוא השקיע זמן ומאמץ בלעזור להם להתקבל לתפקידים משמעותיים בצבא, לכוון אותם, לתת להם השראה. הוא לא רק דיבר איתם על חשיבות השירות, אלא גם ליווה אותם בתהליך, סיפר להם מניסיונו, הפיח בהם רוח של ביטחון עצמי ואמונה ביכולותיהם. הוא ידע לראות את הפוטנציאל בכל נער ונערה, ולסייע להם לממש אותו. הוא היה חבר נפש, ידע להעצים את כולם, והיה שם בשביל כל מי שרק נזקק לעזרה או לעצה. הוא היה חלק מהותי מהמרקם החברתי, משתתף באירועי הקיבוץ, תורם מזמנו וממרצו, ומהווה דוגמה ומופת. הוא לא ניתק את עצמו מחיי הקהילה, אלא חי אותם במלואם, מתוך תחושת שייכות עמוקה ומתוך אמונה בחשיבותה של קהילה חזקה ותומכת.

בכל שנות שירותו, תומר התקדם בסולם הדרגות, כשהוא עובר מסלול פיקודי מרשים, ומטביע את חותמו בכל תפקיד ותפקיד. הוא היה ידוע כמפקד מקצועי, חד, שקול, ובעיקר אנושי. ביוני 2023, שלושה חודשים בלבד לפני פרוץ המלחמה, קיבל תומר את הפיקוד על גדוד 13 בחטיבת גולני – גדוד "גדעון", אחד הגדודים המפוארים והמאתגרים ביותר בצה"ל. זה היה שיא בקריירה הצבאית שלו, תפקיד שדרש אחריות עצומה, והוא ניגש אליו בחרדת קודש ובתחושת שליחות עמוקה. הוא בנה את הגדוד בצלמו ובדמותו, הכניס בו את רוחו הלוחמת, את ערכי הרעות והמקצועיות, ואת הדאגה הבלתי מתפשרת לפרט. הוא ידע שרק גדוד שמכיר את חייליו לעומק, ושמפקדיו סומכים עליהם בעיניים עצומות, יוכל לעמוד במשימות הקשות ביותר. הוא היה נערץ על פקודיו, שימש להם כעוגן, כמצפן, כדמות אב. הם ראו בו "מפקד ענק במקום הכי קשה שיש", "מנהיג, מפקד, גיבור עם רוח לחימה ענקית". היו שחשבו, ואף לחשו בסתר, שתומר "בלתי מנוצח", כה חזקה הייתה האמונה שלהם בו וביכולותיו.

ואז, בבוקר שמחת תורה, השבעה באוקטובר 2023, השקט נשבר. השמש עוד לא הספיקה לעלות במלואה מעל הרי מואב, כשהאזעקות החלו ליילל באלמוג, קורעות את שלוות הבוקר. תומר, כמו כל תושבי עוטף עזה והדרום, הבין במהרה שמשהו חריג ורע מאין כמותו מתרחש. הודעות הווטסאפ החלו לזרום, חסרות פשר בהתחלה, ואז הולכות ומתבהרות לממדים של זוועה בלתי נתפסת. ללא היסוס, מתוך אינסטינקט של מפקד ושל מגן, הוא קפץ על מדים. המחשבה הראשונה הייתה כמובן על אשירה וארבל, על להגן עליהן, לדאוג שיהיו בטוחות. הוא חיבק אותן חיבוק ארוך, חזק, מתוך ידיעה פנימית שהדרך שלפניו לא תהיה קלה, אבל גם מתוך הבנה עמוקה של גודל השעה, של חובתו. "אני חייב ללכת," אמר לאשירה, "החיילים שלי זקוקים לי." היא הביטה בו בעיניים דומעות, מלאות דאגה אבל גם גאווה, וידעה שאין דרך אחרת עבורו.

תומר הגיע במהירות לאזור הלחימה, אל המקומות שבהם התחוללו התופת וההרס. הוא היה בין הראשונים להבין את ממדי האסון, את הצורך לחתור למגע, להילחם, להציל חיים. באחד הרגעים הראשונים של הלחימה, בתוך הכאוס והטירוף, הוא נכנס לבית שבו נשמעו קולות בכי של תינוקות. המראה שנגלה לעיניו היה קורע לב: שני תינוקות כחולי עיניים בוכים בלול, ולצידם גופות הוריהם. רגע של שבריריות אנושית מול מפלצת הטרור. תומר, "הפנתר הלוחם", "מנהיג המכבים של זמננו", עצר לרגע. הוא זיהה את האבא – לוחם גולני לשעבר, חבר. באותו רגע, כל הקשיחות הצבאית נמסה, והוא פרץ בבכי, בכי עמוק, של כאב, של זעזוע, של הזדהות. היו לו תינוקות בבית, תינוקת קטנה שהשאיר מאחור. הוא חשב על ארבל, על אשירה, על הבית. עיתונאי שסיקר את האירועים, אלון בן דוד, פגש אותו שם, באותו רגע של שבירה וכאב, ושאל אותו, בקול רועד, "תומר, תבטיח לי שתחזור לחבק את הבת שלך." תומר לא יכול היה להבטיח. הוא רק יכול היה להמשיך להילחם.

מאותו רגע ואילך, תומר היה בחזית, ללא הפסקה. במשך שבועות ארוכים, הוא וגדוד 13 שלו נלחמו בגבורה עילאית, מול אויב אכזרי וחסר מעצורים. הגדוד ספג אבדות כבדות, וארבעים ואחד מלוחמיו נפלו כבר בימים הראשונים של המתקפה. הכאב היה עצום, הלב נקרע, אבל רוח הלחימה של תומר לא נשברה. הוא ידע שהנפילה של כל חייל היא פצע עמוק, אבל ידע גם שהדרך היחידה לכבד את זכרם היא להמשיך להילחם, לנצח. לפני יציאה לאחד הקרבות הקשים, כשהוא עומד מול חייליו, עיניו אדומות מעייפות ומאבל, אך נחושות, הוא אמר להם בקול צלול ומהדהד: "ארבעים ואחד לוחמים מחפים עלינו מלמעלה." המשפט הזה חלחל עמוק לליבם של החיילים, נתן להם כוח מחודש, תחושה של גב, של מורשת, של אחריות.

הוא היה "מפקד ענק במקום הכי קשה שיש", מנהיג אמיתי, גיבור עם רוח לחימה ענקית, "עשוי מחומר של גיבורים". הוא לא רק הוביל את חייליו, הוא נשא אותם על כתפיו, העניק להם כוח ואמונה גם ברגעים הקשים ביותר. בנובמבר, בעיצומה של הלחימה העיקשת בעזה, חגג תומר את יום הולדתו ה-35. יום הולדת שונה מכל יום הולדת אחר שחגג בחייו, רחוק מהבית, מהמשפחה, מוקף באבק שריפה, בצלילי יריות, בכאב של מלחמה. אמו, עדינה, כתבה לימים: "את יום הולדתך ה-35 חגגת לצערי בעזה." זו הייתה מציאות קשה מנשוא, אבל תומר לא הניח לה לשבור את רוחו. הוא המשיך במשימתו, ממוקד במטרה, מתוך הבנה ברורה של גודל האחריות המוטלת עליו.

כשהתכוננו לכניסה עמוקה יותר לתמרון הקרקעי, בתוך רצועת עזה, תומר כינס את לוחמיו. המתח היה ניכר באוויר, הפנים היו חרושות עייפות, אבל העיניים בלטו בנחישותן. תומר, עם קולו הרגוע אך המלא סמכות, נשא נאום שיישאר חקוק בזכרונם לנצח. "עוד עשר שנים," אמר להם, "מג"ד גיבור של גדוד 13 ידבר עליכם ויראה תמונות של ההרוגים שלנו." הוא לא ניסה לייפות את המציאות, הוא דיבר אמת, אמת כואבת, אבל גם אמת מלאת גבורה ונצח. הוא ידע שמעשיהם ייזכרו, שגבורתם תהפוך לחלק מהסיפור של עם ישראל. הוא נטע בהם את ההבנה שהם חלק משרשרת ארוכה של לוחמים, ושהקרבות שהם מנהלים עכשיו יכוננו את עתיד המדינה. זו לא הייתה מליצה ריקה, אלא הבטחה עמוקה למורשת, לזיכרון, לכך שמעשיהם לא יהיו לשווא. הוא האמין בהם, וגרם להם להאמין בעצמם, ביכולתם לעמוד במשימה, בכל מחיר.

ב-12 בדצמבר 2023, כ"ט בכסלו תשפ"ד, סא"ל תומר גרינברג, מפקד גדוד 13 של חטיבת גולני, הוביל את חייליו בקרב קשה בצפון רצועת עזה. הקרב היה מורכב, מול עמדות אויב מבוצרות, בתוך סבך של מבנים וסמטאות צרות. תומר, כהרגלו, היה בראש הכוח, מוביל את ההסתערות, מנווט את חייליו באומץ לב ובקור רוח. הוא היה שם, מול האש, מקבל החלטות גורליות בשברירי שנייה, מגן על פקודיו, מסמן את הדרך. ברגע אחד של לחימה עזה, מול אש כבדה, נפגע תומר. הוא נפל בקרב, בן שלושים וחמש במותו, כשהוא מותיר אחריו שובל של גבורה, של מנהיגות, ושל אהבה אינסופית. "תומר לא חזר מהקרב," כפי שאמר העיתונאי שפגש אותו בימים הראשונים, והמשפט הזה חזר והדהד, הפעם במציאות כואבת. "לוחם אגדי מג"ד 13 גולני."

הידיעה על נפילתו של תומר הכתה באשירה, בארבל הקטנה, בהוריו עדינה ואייזיק, ובאחיו זיו, כמו רעם ביום בהיר, קורעת את ליבם. הבית באלמוג, שעד לפני רגע היה מלא תקווה וציפייה לחזרתו, התמלא באבל שאי אפשר להכיל. אשירה, אשתו, מצאה מילים לבטא את עוצמת האהבה והגעגוע, ואת הגאווה הבלתי נתפסת: "תומר, גשר מזהב סלול על ליבך, מחבר את שנינו בכל אשר נלך, ברוחות הקור, בסופות ובגשמים אני צמודה אליך, לעולמי עולמים. אני תמיד איתך, אני תמיד בלב שלך, אני אוהבת אותך ומתגעגעת אליך כל כך כמו פרח שצמא למים." היא תיארה אותו כמי שנולד להוביל לניצחון, להשבת הביטחון והחטופים. אמו, עדינה, כתבה בכאב עמוק: "פצע ענק ומדמם נפער בלב שלי. אתה חלק מהגוף שלי ותמיד תישאר איתי בלב ובנפש עד יומי האחרון... חבל שהאור הזה כבה אתמול... אתה הגיבור האישי שלי ושל כל מדינת ישראל. בזכותך החיילים יסיימו את המערכה הזו בניצחון מוחץ והכל בשבילך." אחיו זיו, שזכר אותו כגיבור עוד מילדות, כתב: "במלחמה הפכת להיות גיבור ישראל, אבל האמת היא שהיית כזה עוד לפני. פשוט במלחמה, כל עם ישראל זכה להכיר את זה. תומר, אני לא מכיר עוד אנשים כמוך."

תומר הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, לצד גדולי האומה, כשלצידו אלפי בני אדם שבאו לחלוק לו כבוד אחרון – משפחה, חברים, חיילים, מפקדים, אזרחים שהכירו את סיפור גבורתו. השמש שקעה מעל הרי ירושלים, צובעת את השמיים באדום-כתום, כשנדמה היה שהטבע עצמו מתאבל על לכתם של גיבורים. קולות ההספד נשאו עימם כאב בלתי נתפס, אבל גם תחושה עמוקה של גאווה, של הערכה, ושל מחויבות להמשיך את דרכו. תומר גרינברג לא היה רק מפקד, הוא היה מגדלור של ערכים – אהבת הארץ, מסירות אין קץ, אומץ לב, ודאגה עמוקה לאדם. הוא השאיר אחריו חלל עצום, אבל גם מורשת אדירה של גבורה ואנושיות.

הוא השאיר אחריו את אשירה, שהייתה שותפה לדרכו, ואת ארבל, בתו הקטנה, שתגדל ותדע שאביה היה גיבור ישראל, אדם ענק שהקריב את חייו למען עמו. הוא השאיר אחריו הורים ואח, שנושאים את כאב האובדן, אך גם את סיפורו המפואר. תומר גרינברג, סא"ל מפקד גדוד 13 בחטיבת גולני, נפל בקרב, אך רוחו ממשיכה לפעם. הוא הפך לסמל של רוח התקומה הישראלית, של הנחישות הבלתי מתפשרת להגן על הבית, על המשפחה, על המדינה. סיפור חייו, סיפור גבורתו, ימשיך להדהד, להעניק כוח והשראה לדורות הבאים. יהי זכרו ברוך.