תומר ברק

במודיעין, עיר חדשה שצמחה מתוך חלום של מרחבים ושקט, אל תוך ביתם המלא אהבה של שרון ואיתי, נולד ביום כ"ד בשבט תשס"ג, עשרים ושבעה בינואר 2003, בנם הבכור, תומר. הוא הגיע לעולם כפעוט יפהפה, עם תלתלי שיער כהים שגלשו עד כתפיו הרכות, עוטפים את פניו העגולות בחן שובה לב. הבית התמלא במהרה בצחוק תינוקות ובקולות חדשים, ובהמשך הצטרף למשפחה גם אחיו הצעיר, טל, שהפך לחברו הטוב ביותר ולשותפו למסע החיים. משפחת ברק הייתה עוגן של חום ותמיכה, מקום שבו כל רגע נשמר ונצרב בזיכרון, ובו תומר החל לסלול את דרכו הייחודית בעולם, כשהוא סופג לתוכו את הערכים של אהבה לזולת ולמשפחה, סקרנות אינסופית ורצון עז ללמוד ולהתפתח.

שנות ילדותו הראשונות עברו בפתח תקווה, העיר שבה גדל והתחנך, ובה נטעה בו סביבת בית הספר היסודי "הוברמן" את יסודות הידע והחברות. תומר היה ילד שזכרו אותו – לא רק בגלל התלתלים המזוהים שנותרו איתו גם כשבגר מעט, אלא בעיקר בגלל אישיותו המיוחדת. הוא היה ילד סקרן באופן יוצא דופן, נבון, ובעל כישרון טבעי שלא ידע גבולות. עוד לפני שידע לקרוא באופן שוטף, חדרו היה עמוס לעייפה במשאיות צעצוע מכל הסוגים והגדלים, כל אחת עם סיפור משלה בדמיונו הפורה. כשהתאהב בדינוזאורים, המדפים התמלאו בדגמים של יצורים קדומים, והוא שינן את שמותיהם המורכבים בקלות מפתיעה, כשהוא מפרט בהתלהבות על ההבדלים בין טירנוזאורוס רקס לברכיוזאורוס. מאוחר יותר, כשהאותיות והמילים נפתחו בפניו כשער לעולמות חדשים, הוא הפך לתולעת ספרים אמיתית, משלים סדרות שלמות בזו אחר זו, שוקע בסיפורים מרתקים שפתחו בפניו אופקים חדשים והזינו את תאוותו לידע. הוא היה ילד יסודי בכל מעשיו, כזה שברגע שהחליט להתמקד במשהו, היה צולל אליו במלוא המרץ והנחישות, מפרק ומרכיב, לומד וחוקר, עד שהרגיש שמיצה את הנושא עד תום.

הקשר המיוחד עם אימו, שרון, נבנה על שתיקה מובנת, על מבטים חמים ועל תחושה עמוקה של הבנה שאינה זקוקה למילים. תומר ידע תמיד שאהבתה עוטפת אותו, גם אם לא נאמרה בכל רגע. עם אביו, איתי, לעומת זאת, האהבה הייתה מפורשת ומוצהרת בכל עת. איתי לא היסס לחבק, לומר "אני אוהב אותך" בכל הזדמנות, ולמלא כל בקשה של בנו, כאילו כל רגע הוא נצח שצריך לנצל אותו עד תום. בתוך החום המשפחתי הזה, תומר התפתח לילד חייכן, עם צחוק מדבק שגרם לכל מי שסביבו לחייך. הוא היה שנון בצורה בלתי רגילה, בעל חוש הומור ציני אך אוהב, שידע להאיר כל חדר אליו נכנס. סבתו, חוה, שהייתה דמות מרכזית בחייו, נזכרה בו כ"תומריקו, מר גיבור שלנו", והוא היה הראשון שהרשה לו לקרוא לה "סבתא" או "סבתוש", בחיבה שהייתה שמורה רק לו. היא זכרה את הדהירה המשותפת בג'יפ, את השירים ששרה לו, את הליטופים החזקים והחיבוקים העוטפים, ואת קריאתו המוכרת "סבתוש מה קורה, יש אוכל?", שהייתה מבשרת את בואו ושמחת החיים שהביא עמו.

ככל שתומר גדל, אישיותו המגנטית הפכה אותו למרכז של כל חבורה. הוא היה ה"דבק" שחיבר בין כולם, יוזם ומוביל, תמיד הראשון להתנדב ולסייע. בתיכון "בן גוריון" בפתח תקווה, הוא לא רק הצטיין בלימודיו, אלא גם בלט בתכונות האופי המיוחדות שלו. מורתו לאנגלית, שראתה בו פוטנציאל אדיר, העניקה לו ציון לשבח וכתבה עליו מילים חמות ששיקפו את אישיותו: "תומר הינו תלמיד מוכשר שאוהב לעזור לאחרים ומתנהג בצורה יפה ומנומסת בשיעורי אנגלית. בנוסף לציונים ראויים לשבח, הוא מבצע כל משימה ומשימה, עדיף מאתגרת, על הצד הטוב ביותר. כמו כן, הוא תמיד מגלה יצירתיות בדרך עבודתו. תומר גם התנדב להציג את תוכנית לימודי האנגלית של בית ספרנו בערב היכרות לתלמידי כיתות ו'. תומר, אני בטוחה שתגיע רחוק ואני ממש גאה להיות מורה שלך!" מילים אלו היוו אישור לכך שתומר אינו רק תלמיד מצטיין, אלא גם מנהיג טבעי, בעל יכולת השפעה ורצון עז לתרום. הוא אהב את החיים בכל נימיהם, ניצל כל הזדמנות להתנדב ולעזור, וכך רכש לעצמו עשרות חברים שהתאהבו בו ובקסמו האישי.

מגיל צעיר מאוד, חלום השירות הצבאי הקרבי בער בו בעוצמה, והוא החל לסלול את דרכו לשם בנחישות שאין כמותה. הוא פקד את חדר הכושר בתדירות גבוהה, כשהוא דוחף את גופו לקצה גבול היכולת, מתאמן שעה אחר שעה, בונה את כוחו וסיבולתו. הוא הצטרף לקבוצת "אחריי!" להכנה לצה"ל, שם למד על משמעת, עבודת צוות והתמודדות עם קשיים פיזיים ונפשיים. במקביל, השתתף במסלול הכושר הקרבי של מרכז "יובל עילם", שחישל אותו והכין אותו לאתגרים הפיזיים של השירות הקרבי. הוא עבר גיבושים ליחידות העילית של הצבא, נחוש להגיע הכי רחוק שאפשר, להוכיח לעצמו ולסביבתו את יכולותיו. כל שריר בגופו, כל נשימה שלקח, היו חלק מתכנית מדוקדקת להגשמת חלומו. הוא ראה בצבא לא רק חובה, אלא דרך למימוש עצמי, להשפעה ולתרומה אמיתית.

לפני גיוסו, בחר תומר להעמיק את הכשרתו הערכית והחברתית במכינה הקדם-צבאית "שחר" בניצן, סמוך לאשקלון. שם, בין שיעורים על היסטוריה, פילוסופיה וחברה, ובין מסעות בשטח, התחזקו בו ערכי אהבת הארץ והזולת, שהיו טבועים בו עוד קודם. המכינה הייתה עבורו כור היתוך נוסף, שבו למד להכיר טוב יותר את עצמו ואת החברה הישראלית, להעמיק את הקשר לשורשים ולזהות. באחד השיעורים המיוחדים במכינה, התבקש לכתוב עשרה חלומות שהוא רוצה להגשים עד גיל שלושים. תומר, בדרכו היסודית והממוקדת, מנה רשימה מרשימה של שאיפות: ללמוד עוד שפה – ביטוי לסקרנותו האינטלקטואלית וכישרונו לשפות; לסיים מסלול ולהשתחרר כלוחם ביחידה מובחרת – שיקוף של נחישותו הצבאית; להשפיע על קבוצה גדולה של אנשים – עדות לרצונו להנהיג ולתרום; להציל חיי אדם – ביטוי לאלטרואיזם העמוק שלו; לעזור להורים לחיות כמו שצריך ושלא יצטרכו לעבוד קשה – הוכחה לאהבתו העצומה למשפחתו ורצונו להשיב להם טובה; ולמצוא בת זוג לחיים – כמיהה טבעית לקשר זוגי עמוק.

כשנשאל מה המניע שלו להגשמת חלומות ומטרות אלו, כתב תומר מילים שחשפו את עומק נפשו ופילוסופיית חייו: "תחושת סיפוק שעשיתי ואני עושה משהו עם החיים שלי, שכל יום חדש שאני מתעורר אליו אני קם בן אדם טוב יותר וחכם יותר. רצון לעזור לסביבה שגידלה אותי והגנה עלי ולתת להם בחזרה את מה שהם הביאו לי. תחושת מימוש עצמי שהצלחתי להגיע ליעדים שהצבתי במהלך החיים שאני כל פעם ממשיך ליעד הבא. כל דקה ושנייה בחיים חשובה וצריך לנצל את הזמן כמו שצריך ולא לשקוע ולהיסחף לתוך הסחות הדעת המיותרות, בשביל שאני אוכל להיות שמח בכל נקודה בחיים, כשאני אסתכל על החיים במבט לאחור ובמבט לעתיד". במילים אלו, תומר סיכם את תמצית אישיותו: אדם שואף למצוינות, בעל מוסר עבודה גבוה, שרואה בכל רגע הזדמנות לצמיחה ולתרומה, וחדור רצון עז להשאיר חותם משמעותי בעולם. הוא לא רצה רק לחיות, אלא לחיות במלוא מובן המילה, להיות משמעותי, להשפיע ולתת.

בארבעה באפריל 2022, הגשים תומר את אחד מחלומותיו הגדולים והתגייס לצה"ל, לוחם בחטיבת "גולני" המפוארת. הציפייה, ההתרגשות והנחישות שצברו בו במשך שנים התנקזו לרגע אחד, שבו לבש את מדי הזית וצעד בשערי הבקו"ם. מהר מאוד בלט תומר באימונים. הוא סיים את ההכשרה בהצטיינות יתרה, כשכל מפקדיו וחבריו לשמ"ש מתפעלים מיכולותיו הפיזיות והמנטליות. כהוקרה על מסירותו, נחישותו וכישוריו, זכה לקבל את כומתת המ"פ בסיום מסע הכומתה המפרך. הרגע שבו הניח את הכומתה החומה על ראשו היה רגע של סיפוק עצום, של מימוש עצמי, שבו כל ההשקעה והמאמץ של שנים רבות נשאו פרי. המוטו שלו, שאימץ לעצמו לאורך כל חייו ובייחוד בכל הקשור לצבא, היה "no excuses - בלי תירוצים". הוא דבק בו גם כשהגיע לקצה גבול היכולת שלו, כשכמעט איבד את כוחותיו הפיזיים והנפשיים, ולא ויתר לעצמו לרגע. גם במהלך ההכשרה, כשחזר הביתה עייף ומותש בסופי השבוע, רגליו כבדות וגופו כואב, לא ויתר על אימוני הכושר בחדר הכושר המקומי. הוא נתן בכל אימון את המקסימום, ממוקד במטרה, מנטרל את כל רעשי הרקע והסחות הדעת המיותרות, כשעיניו נשואות תמיד אל היעד הבא.

בתום ההכשרה, ולאור הצטיינותו, יצא תומר לקורס מ"כים (מפקדי כיתה), שם הפך ממפקד למפקד. הוא סופח לגדוד 13 של חטיבת "גולני", גדוד מורשת בעל היסטוריה מפוארת של לחימה וגבורה, ועבר קורס מרגמות. הפיקוד היה עבורו לא רק דרגה, אלא אחריות עצומה. הוא ראה בתפקיד המפקד שליחות, כפי שכתב לעצמו: עליו להיות מקצוען, לדעת לדבר לליבם של החיילים, להוות להם דוגמה ומופת. את אותם סטנדרטים גבוהים שהציב לעצמו, דרש גם מחייליו ומחבריו, סחף אותם אחריו בלהט ודחף אותם למצוינות. הוא היה קשוב ומסור לפקודיו, תמיד זמין להם, מבין את קשייהם אך גם דורש מהם את המיטב. תחת פיקודו, ידעו החיילים שהם בידיים טובות, מוגנים ומודרכים, ושהם יכולים לסמוך עליו בכל מצב. לאחר הקורס, הוצב תומר במוצב "פגה" הסמוך לקיבוץ נחל עוז, בעוטף עזה – קו המגע הרגיש והמסוכן ביותר, המקום שבו תמצא את הלוחמים הטובים והמסורים ביותר.

לאורך כל שירותו הצבאי, תומר לא הפסיק לרגע לשאוף להיות החייל הכי טוב, הכי חזק, בכושר הכי טוב. גם בשעות מאוחרות בלילה, אחרי יום פעילות מתיש, לא ויתר על אימונים. הוא לא רק התאמן בעצמו, אלא גם הדריך אחרים בסבלנות יתרה, משתף אותם בידע ובניסיון שצבר, עוזר להם לשפר את יכולותיהם הפיזיות והמנטליות. הוא היה מודל לחיקוי עבור חבריו ופקודיו, מקור השראה לרבים. לצד אהבתו הגדולה לכושר ולספורט, תומר ידע גם ליהנות מהחיים. הוא אהב מאוד משחקי מחשב, שבהם מצא מפלט ודרך לשחרר מתחים, את הים הכחול והמרגיע, מוזיקה שהייתה פסקול לחייו הסוערים, וקולנוע שפתח בפניו עולמות של סיפורים ורגשות. הוא היה אדם של ניגודים: לוחם קשוח ונחוש בשדה הקרב, אך גם נשמה רגישה ואוהבת, שאהבה את החיים ואת כל מה שהם מציעים. קשרו עם בן דודו מיכאל, שנולד שלושה חודשים אחריו והיה עבורו כמו אח תאום, היה עמוק וייחודי. השניים חלקו חלומות משותפים, ביניהם טיול גדול בדרום אמריקה אחרי השחרור מהצבא, טיול שיסמל את החופש, את ההרפתקה ואת תחילתו של פרק חדש בחיים.

בשישי בערב, כ"א בתשרי תשפ"ד, יום לפני שמחת תורה, דיבר תומר עם הוריו בטלפון. קולו נשמע רגוע, מלא בתוכניות ובציפייה. הוא סיפר להם שבחמישי הקרוב הוא צפוי לחזור הביתה לסוף השבוע, ובעוד חודש ייצא מאזור עוטף עזה לאימון, הרחק מהקו המתוח. השיחה נשמעה כמו כל שיחה אחרת, מלאה בתוכניות לעתיד, בהבטחות למפגשים משפחתיים, בציפייה לחופש. איש לא יכול היה לדמיין שהיא תהיה השיחה האחרונה. כעבור שעות ספורות, בשעה חמש וחצי בבוקר שבת, כשעוד היה חושך בחוץ, תומר כבר היה עם חייליו בשטח, במתחם המרגמות. המקום, מבודד וחשוף, נמצא מחוץ למוצב "פגה", מאתיים וחמישים מטרים בלבד מגדר הרצועה – מרחק קצר, כמעט בלתי נתפס, מהגבול שבין שגרה לתוהו ובוהו.

השבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023, נפתחה בצפירות עולות ויורדות שקרעו את השקט המתוח. בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות נורה מרצועת עזה אל אזורים נרחבים בארץ, כשהוא משמש מסך אש להסתננות של אלפי מחבלים. המחבלים פרצו את הגדר באין מפריע, חודרים לישראל ביבשה, בים ובאוויר, ופתחו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה השלווים, על הערים שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים שחגגו את החיים, על בסיסי צה"ל ועל כל עובר אורח שנקלע לדרכים באזור. הם רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, מנסים להגן על מי שהיה אפשר. בבוקר הנורא הזה, החלה מלחמה.

כאשר מחבלי החמאס פרצו את הגדר, תומר וחייליו, במתחם המרגמות המבודד, היו מהראשונים שנתקלו בהם. השקט של הבוקר הופר באחת ביריות, בצעקות ובפיצוצים. הם הבינו מיד את גודל הסכנה ואת חומרת המצב. בלי לחשוב פעמיים, בלי להתלבט או להסס, קיבלו תומר וחייליו החלטה אמיצה וגורלית: לצאת מהכלים הממוגנים, להיחשף לאש האויב, ולהילחם. הם ידעו שהם מול עשרות מחבלים צמאי דם, חמושים היטב, אך לא נרתעו. תומר נלחם בגבורה עילאית, מול כוחות עדיפים בהרבה. הוא עשה את כל מה שהוכשר לעשות, כל מה שלמד במכינה, בכושר הקרבי, בהכשרה בגולני, בקורס המ"כים ובקורס המרגמות. כל פיסת ידע, כל אימון, כל טיפת זיעה שהשקיע – הכל התנקז לרגעים אלו. הוא נלחם כדי לעמוד במשימה, כדי להגן על חבריו לבסיס, ועל תושבי העוטף שאת בתיהם ראה מעמדת המוצב. הוא נלחם ללא פשרות, עד שנפל בקרב, כשהוא מגן בגופו על חבריו ועל מולדתו. בקרב על מוצב "פגה" נפלו ארבעה-עשר מלוחמי גדוד 13 של "גולני", גיבורים ששילמו בחייהם על הגנת המולדת. סמל תומר ברק, בן עשרים בנופלו, הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בפתח תקווה, כשהוא מותיר אחריו הורים ואח, וחלל עצום בלבבות כל מכריו ואוהביו. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סמל ראשון.

האב, איתי, שבור וכואב, נאחז בזיכרונותיו: "תומר היה ילד טוב, מוכשר, חכם, חייכן, שנון בצורה בלתי רגילה וחברותי. כולם אהבו אותו בכל מקום שאליו הלך. כל הזמן היה חדור מטרה, שידר ביטחון ואמר שלא יקרה לו כלום." הוא נזכר בתוכניות המשותפות לטיול משפחתי שתכננו להמשך, טיול שכבר לא ייצא אל הפועל. "אני לא מאמין שהוא איננו ואני אב שכול. לא יכול לדבר עליו בלשון עבר." קולו של איתי ביטא את הכאב הבלתי נתפס של אובדן הבן הבכור, את חוסר היכולת להשלים עם המציאות המרה. האם, שרון, ספדה לו במילים קורעות לב: "תומר אהוב ליבנו. קשה מנשוא לדבר עליך בלשון עבר. בזיכרון שלנו אתה תומר, הילד החייכן בעל הצחוק המדבק והתלתלים." היא תיארה את תומר הילד, ש"יודע מה הוא רוצה מגיל קטן", ואת "הפרויקטים הקטנים" שלו, שהעידו על יסודיותו ותשוקתו ללמוד ולחקור. היא דיברה על הקשר המיוחד ביניהם, קשר שלא נדרש למילים, די היה במבט אחד כדי להבין. "אני לא בטוחה שאמרתי לך מספיק שאני אוהבת אותך," הודתה בכאב, כשהיא משווה את עצמה לאיתי, אביו, ש"בכל רגע נתון היה אומר לך כמה הוא אוהב אותך, חיבק אותך, השתדל למלא כל בקשה שלך ואהב אותך עד כלות הנשימה." סבתו, חוה, תמכה את ליבה השבור: "תומריקו, מר גיבור שלנו, אתה הראשון שהרשיתי לו לקרוא לי סבתא או סבתוש. זה לא הגיוני ובלתי נתפס שאני מלווה אותך לקבורה." היא נזכרה בתשוקה שלו להיות לוחם, לשרת את המדינה, וכיצד היא ניסתה להניא אותו, אך הוא היה נחוש. "לחמת ונפלת כגיבור. גיבור של כולם. מי יקרא לי עכשיו: 'סבתוש מה קורה, יש אוכל?' מי ילטף אותי, יחבק חזק חזק כמוך. מי ייזכר בצחוק איך דהרנו בג'יפ כשאני שרה לך... היית ילד מורעל צבא, ובבת אחת הפכת מחייל לחלל. אני לא נפרדת ממך אהובי, אתה תמיד תהיה אצלי נכד מספר אחד, כמו החמישה אחריך... אוהבת אותך עד אין קץ, עד שניפגש שוב. מי ייתן מותי תחתיך."

מותו של תומר הותיר חותם עמוק וכואב בלבבות רבים, אך גם הוליד גל של פעילות הנצחה, שנועדה לשמר את זכרו, את רוחו ואת ערכיו. שייט לזכרו נערך בהשתתפות חיילים ומפקדים ששירתו עמו, כשמפרשי הסירות נשאו את דמותו וחיוכו, והרוח בים סיפרה את סיפור גבורתו. משפחתו נטעה עץ לזכרו בבא"ח "גולני", בסיס האימונים החטיבתי בו התחיל את דרכו הצבאית, כסמל לצמיחה, חיים והמשכיות. עמותת "אחריי!", שבה תומר התחשל לקראת שירותו, ערכה מסע לאורך חופי בת ים, יפו וראשון לציון, להנצחתו ולהנצחת סמ"ר סהר סודאי ז"ל, שהיה חברו הטוב ונפל בעזה מספר חודשים אחריו. מסע הזיכרון הזה חיבר בין נשמותיהם של שני לוחמים, שני חברים, ששילמו את המחיר היקר מכל.

ברשת מכינות "שחר", הוחלט לקרוא למכינת שחר בניצן, המכינה שבה תומר העמיק את שורשיו הערכיים, על שמו. כך, דמותו ורוחו ימשיכו ללוות דורות של צעירים, המבקשים ללכת בדרכו, להתכונן לשירות משמעותי ולתרום למדינה. וכדי להבטיח ש"הברק של תומר" ימשיך להאיר את הדרך, הוקמה עמותה הנושאת את שמו. העמותה, שהחלה את דרכה בתחילת המלחמה בגיוס כספים לרכישת ציוד וחבילות עבור לוחמי צה"ל ויחידות עילית של המשטרה, מתכננת להרחיב את פעילותה. מטרתה היא לסייע למלש"בים, ובמיוחד לנוער בסיכון, להתקבל למכינות וליחידות קרביות, ולתמוך בהם בכל מה שיידרש במהלך שירותם הצבאי ואף לאחריו. עמודי זיכרון לתומר נפתחו בפייסבוק, תחת השם "לזכרו של סמל ראשון תומר ברק ז"ל", וברשת האינסטגרם תחת השם "remembering_tomer_barak", והם מהווים פלטפורמה לזיכרון, לשיתוף סיפורים ולשמירה על קשר עם דמותו המיוחדת. תומר ברק, הילד עם התלתלים, המפקד הנחוש, החבר האהוב, הגיבור שנפל בהגנת מולדתו, נצרב בזיכרון הקולקטיבי של ישראל כסמל לגבורה, למסירות ולנתינה ללא גבולות. סיפור חייו, שנקטע באיבו, הוא תזכורת כואבת אך מעוררת השראה לכוחו של רוח האדם, ליכולת לעמוד מול איום בלתי נתפס, ולבחירה בחיים ובאהבה למול החושך. הוא סיפור על תקומה, על כך שגם מתוך השבר הגדול ביותר, צומחת רוח של התחדשות, של ערבות הדדית ושל גאווה ישראלית שאין לה סוף.