תום סגל

השמש של סוף ינואר, בשנת תשנ"ו, התפשטה בעצלתיים על גגות הרעפים האדומים של כפר הס בשרון, מלטפת את עצי ההדר שריחם המתוק נישא באוויר הצלול. ביום שלישי, עשרים וארבעה בינואר 1996, נולד תום סגל, בנם הבכור של סמדר ומיכה, אח בכור לליאור ואביב שיבואו אחריו. הבית הקטן רחש חיים חדשים, צחוק תינוק ראשון מילא את החלל, והשמחה שהביא איתו תום, תינוק ג'ינג'י עם לחיים שמנמנות ועיניים סקרניות, הייתה מדבקת. מיכה וסמדר, זוג צעיר שחיבק את חיי המושב, ראו בו עולם ומלואו. בימיו הראשונים, כפר הס היה עולמו כולו. הוא למד לזחול על שטיחי הבית, ריחם של ארוחות שישי טריות נישא באפו, והקולות המוכרים של הוריו ואחיו הקטנים שהצטרפו אליו במהרה, היוו את פסקול ילדותו. הימים התנהלו בקצב רגוע של מושב, בין משחקים בחצר, ריצה אחרי כדור על הדשא הירוק וביקורים אצל סבא וסבתא, שם תמיד חיכתה לו מילה טובה או ממתק נסתר. הוא היה ילד סקרן, שאהב לגעת בכל דבר, להרגיש את החימר בגינה, את קליפת העץ המחוספסת, להקשיב לזמזום הדבורים בין הפרחים.

כשהיה בן שלוש, ארזו סמדר ומיכה את חייהם הקטנים והחליטו להעתיק את מגוריהם דרומה, אל מרחבי אשכול. המעבר מכפר הס הירוק והשופע אל הנגב, עם גווני החול והאדמה הכהה, היה שינוי חד, אך תום הקטן הסתגל במהרה. המרחבים הפתוחים קסמו לו. הוא גדל בין שדות חרושים, מריח את אבק הדרכים בקיץ ואת ריח האדמה הרטובה אחרי הגשם הראשון. בית הספר היסודי באשכול היה עבורו שער לעולם של חברים חדשים. הוא היה ילד שובב, אבל מהסוג שאי אפשר לכעוס עליו באמת, עם חיוך כובש שהמיס כל לב ועיניים ירוקות-כחולות ששידרו קונדס ושמחת חיים. הוא אהב את חצר בית הספר, את משחקי הכדורגל המאובקים בהפסקות, את הריצות הפרועות עם חברים בין השיחים. כבר אז בלט החום והאהבה שהרעיף על כולם, ונטייתו הטבעית להתחבר לטבע ולאדמת הנגב הייתה ניכרת. הוא היה מטייל בשדות עם אחיו, מחפש עקבות של בעלי חיים, מקשיב לרוח ששורקת בין קבעוני המדבר, ולומד את השבילים הנסתרים שהובילו אל מקומות קסומים רק לו ולחבריו.

בגיל עשר, עברה המשפחה פעם נוספת, הפעם למושב עין הבשור שבנגב המערבי, שם השתקעו סופית. עין הבשור הפכה לביתו האמיתי, למקום שעיצב את אישיותו והטביע בו חותם עמוק. הוא למד בבית הספר היסודי המקומי, שם הכיר את הילדים שהפכו לחבריו הקרובים ביותר, אלה שיקראו להם בהמשך "השבט". אחר כך המשיך לתיכון האזורי, שם התגבשה אישיותו המנהיגותית. תום לא היה ילד שיושב בצד. הוא היה תמיד במרכז העניינים, עם צחוק מתגלגל שהדהד במסדרונות ונוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה. השיער הג'ינג'י שלו, שהתנופף ברוח, היה סמל חיצוני לאופי הסוער והמלא חיים שהיה בו. הוא היה שילוב נדיר של קשיחות חיצונית ולב רך, משהו שאביו, מיכה, יתאר לימים כ"פו הדב מבפנים". הוא יכול היה להיות רגוע ושלו, ואז לפתע להתפוצץ בפקעת של עצבים, תמיד מתוך תשוקה עזה לעשייה ולצדק.

חיי הקהילה בעין הבשור היו הדם שזרם בעורקיו. תום לא רק לקח בהם חלק, הוא הוביל אותם. מגיל צעיר, הוא הפך למנהיג טבעי, כזה שאליו פונים כשצריך משהו שיקרה. אם היה אירוע במושב, תום היה שם, מתנדב, מרים, מארגן, דואג. הוא היה הכתובת לכל משימה, קטנה כגדולה. זכורה במיוחד יכולתו הטכנית המרשימה. כשארגנו מסיבת פורים במועדון או חגגו את יום העצמאות על הדשא המרכזי, תום היה זה שדאג להגברה. שעות ארוכות היה מבלה בחיבור כבלים, כיוון רמקולים, בודק מיקרופונים. ריח הלחמה ועשן קל היו מלווים אותו, ועל פניו הייתה הבעת ריכוז עמוקה. הרגע שבו הצליל הראשון פרץ מהרמקולים, נקי וצלול, היה רגע של סיפוק טהור עבורו. "תום, אתה בטוח שהכול עובד?" הייתה נשמעת קריאה מהקהל, והוא היה מחייך, "ברור שכן, תמיד עובד כשתום דואג לזה!" הוא היה אומר בקריצה, והצחוק היה מתגלגל. הוא פשוט אהב לראות את כולם נהנים, וידע שהתרומה הקטנה שלו היא חלק מהקסם.

מעבר ליכולותיו הטכניות, תום שימש כמדריך נוער במושב, והיה מודל לחיקוי עבור הנערים והנערות. הוא לא רק לימד אותם איך להדליק מדורה או לנווט בשטח, אלא הקנה להם ערכים של חריצות, יצירתיות ומסירות. הוא היה יושב איתם סביב מדורה בנחל דישון, העשן הצורב בעיניים, ומספר סיפורים, מקשיב לחלומות שלהם, מציע עצה. הוא היה רואה בהם את הדור הבא של עין הבשור, וחש אחריות עמוקה כלפיהם. "תזכרו," היה אומר להם בקולו העמוק, "האדמה הזאת היא שלנו, ואנחנו צריכים לדאוג לה. לא רק פיזית, אלא גם להיות אנשים טובים יותר בשבילה." הוא היה מפקד במובן הטוב ביותר של המילה – לא מפקד שצועק פקודות, אלא אחד שמוביל בדוגמה אישית, שרתום את כולם למטרה משותפת.

"השבט" – כך כינה תום את קבוצת חבריו הקרובים מהאזור. הם היו עבורו משפחה שנייה, הדבק שחיבר ביניהם. איתם חלק את חוויות הילדות, את לבטי הנעורים, ואת החלומות על העתיד. אחת מחברותיו סיפרה כי תום היה עבורם מצפן ערכי, מי שלימד אותם להיות אנשים טובים יותר. הוא היה זה שתמיד ידע להרגיע ויכוח, להציע נקודת מבט אחרת, להכניס הומור ושמחה גם ברגעים המורכבים ביותר. טיול ג'יפים מאובק בנגב, לילה סביב מדורה שבוערת בעצלתיים, או סתם שיחה ארוכה אל תוך הלילה על מרפסת ביתו – אלו היו הרגעים שבהם תום פרח. הוא אהב את החיים בכל נימיהם, נהנה לטייל בשטח באופנוע או בג'יפ, את תחושת החופש שהעניקו לו המרחבים הפתוחים ואת רעש המנוע שמילא את ראשו. הוא מצא חיבור עמוק לעצמו בעבודה עם מכונות, בטיולים אל הפרא. הוא לא היסס לחרוש את העולם – חופשות סקי בהרי האלפים, טיולים ספונטניים בהודו על אופנוע שכור, או טרקים בנוף עוצר הנשימה של ניו זילנד – כל אלה היו חלק בלתי נפרד מחיפושו אחר החופש וההרפתקה. בכל מקום אליו הגיע, הוא מילא את החדר באור ובצחוק, הצליח להעלות חיוך על פני כל מי שפגש, והכניס רוח טובה גם ברגעים קשים. "ג'ינג'י אמיתי," היה אומר עליו מיכה, אביו, "במראה ובאופי. אי אפשר להתעלם ממנו."

בשנת 2014, הגיע תורו להתגייס לצה"ל. כלוחם בגדוד 89 של חיל השריון, הוא נכנס לעולם חדש של משמעת, קשיחות ואחריות. הריח של סולר ושמן מכונות דבק במדיו, רעש הזחלים של הטנק הפך לפסקול חייו. גם כחייל, יכולות המנהיגות שלו בלטו מיד. הוא היה חרוץ, רציני ומקצוען, ומהר מאוד יצא לקורס מפקדים. סמל תום סגל היה מפקד שהשראה יראת כבוד ואהבה כאחד. הוא ידע לעמוד איתן מול אתגרים, להוביל את חייליו לכל משימה בקור רוח, בביטחון ובנחישות. הוא היה מחויב ונאמן ללוחמיו, דאג שלא יחסר להם דבר, ואפשר להם להישען עליו ברגעים קשים. "תום, אני לא מבין איך זה עובד," היה אומר לו חייל צעיר במטווח, קולו רועד מעט. תום היה ניגש אליו בשקט, מניח יד על כתפו, ומסביר בסבלנות, פעם אחר פעם, עד שהחייל הצליח. הוא תמיד ראה כמה מהלכים קדימה, תכנן את צעדיו הבאים והצליח לרתום את כולם להצטרף אליו. "האופי שלך יצוק במחלקה הזאת," ספד לו לימים חברו ליחידה, זיו, "לימדת אותנו איך להיות הלוחמים הכי מדוגמים, הכי מקצועיים, לעבוד בצורה הכי טובה."

אחרי שחרורו מצה"ל, חזר תום לנגב, אך הפעם בחר בעצמאות. בשנת 2023, עבר להתגורר בשכירות בקיבוץ דורות, סמוך לשדרות. הדירה הקטנה בקיבוץ הפכה לפינת השקט שלו, למקום שבו תכנן את עתידו. הוא החל לעבוד בחברה לייצור נשק, שם יכולותיו הטכניות והבנתו במכונות באו לידי ביטוי. הוא אהב את העבודה, את האתגר שבפירוק והרכבת מנגנונים מורכבים, את הריח המתכתי של בית המלאכה. תוכניות רבות מילאו את ראשו. הוא דמיין טיולים נוספים, אולי הקמת משפחה משלו, בית קטן משלו. בספטמבר 2024, הגשים חלום קטן וקנה אופנוע חדש, נוצץ ורב עוצמה. הוא תכנן לחרוש איתו את שבילי הנגב המערבי, להרגיש את הרוח בפניו, את תחושת החופש המוכרת כל כך. אך הגורל, באכזריותו, התערב – הוא הספיק לרכוב עליו רק פעם או פעמיים.

ואז הגיע הבוקר של שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר כשארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע רצחנית על ישראל. תום היה בחופשה בסיני, נהנה מהשקט ומהשמש, כשהטלפון החל לרטוט בטירוף. הודעות וואטסאפ זרמו מכל עבר, מתארות תמונות אימה שלא יכלו לדמיין. תוך דקות ספורות, השקט התחלף בהמולה, השלווה בחרדה. בשמונה בבוקר, כבר היה תום על הרגליים, עושה את דרכו חזרה לארץ. הלב שלו ידע. הוא ידע שהוא חייב לחזור. הדרך מסיני לישראל, שבדרך כלל הייתה רגועה ונינוחה, הפכה למסע מתוח ומלא דאגה. הוא דמיין את מה שקורה ביישובי העוטף, בביתו שבדורות, קרוב כל כך לשדרות המותקפת. תום לא היסס לרגע, ארוז בתיק קטן, ממוקד מטרה – להתגייס למילואים, ללבוש שוב את מדי לוחם השריון בגדוד 89 של חטיבת 8, "הזקן".

השבועות הראשונים של המלחמה היו מטלטלים. תום, שהיה רגיל לנופי הנגב, מצא את עצמו במהרה בגבול הצפון, שם התפשטה המלחמה מיומה הראשון. הריח של עצי אורן, הקור המקפיא של הגליל, והמתח הבלתי פוסק, היו מציאות חדשה. הוא פעל שם במשך חודשים ארוכים, עם יחידתו, על הגבול המתוח שבין ישראל ללבנון. במקביל, הוא השתתף גם בסבבי לחימה אינטנסיביים בשטח רצועת עזה. המעברים התכופים בין הגזרות היו מתישים פיזית ונפשית. לילה אחד בגבול הצפון, מחר בבוקר בדרום. הוא לחם באומץ, מתוך תחושת מחויבות עמוקה, שליחות ואהבת הארץ שהייתה בו מאז ומתמיד. הוא חש גאווה וסיפוק על תרומתו ללחימה, וכדרכו, לא הפסיק לחפש איך לתרום עוד ולהרגיש משמעותי אף יותר. "אנחנו חייבים להיות כאן," היה אומר לחבריו, עיניו עייפות אך נחושות, "אין לנו ברירה אחרת. זה הבית שלנו."

המלחמה גבתה ממנו מחיר כבד. במהלך החודשים הארוכים של לחימה, הוא חווה אבדות קשות. חברים לנשק נפלו, והצלקות נחרטו עמוק בנפשו. כדי להתמודד עם הכאב העצום, מצא תום מפלט בכתיבה. באחד הלילות, כשהשמירה ארוכה והמחשבות רודפות, העלה על הנייר שיר שהפך למעין וידוי, כותרתו "אני בוכה פעם ביום". מילותיו נגעו בעומק הנפש, חשפו את פגיעותו ואת עוצמתו כאחד: "אני בוכה פעם ביום/ לפעמים זה בבוקר/ לפעמים זה בערב/ לפעמים זה בלילה אחרי השמירה/ לפעמים זה הרבה/ לפעמים זה מעט/ לפעמים זה רועש/ לפעמים זה מושתק/ אבל אני בוכה פעם ביום// אני עדיין נלחם/ אני עדיין שומר/ אני עדיין יורה/ אני עדיין נזהר/ אני עדיין מוביל/ ואני עדיין מפקד/ אני עדיין חבר/ ואני עדיין נזכר/ אני נזכר בחברים/ אני נזכר בהורים/ אני נזכר באימהות/ ונזכר בילדים/ אני זוכר את הבית בדיוק כמו שהיה לפני/ אני מפחד לחזור אליו לראות אותו אחרי/ אני אמשיך לשמוח/ אני אמשיך לצחוק/ אני אפסיק לפחד/ לפחד מלבכות/ אני בוכה פעם ביום!" השיר, שנכתב בדיו כמעט בלתי נראה על דף מקומט, היה עדות כנה לכאב, לאובדן, אך גם לחוסן ולתקווה שממשיכים לבעור בתוכו.

בסוף ספטמבר 2024, נכנס תום עם הכוחות הראשונים לתמרון הקרקעי בדרום לבנון. היתה זו גזרה חדשה, עם אתגרים חדשים ונוף הררי וסבוך, שונה מאוד מהשדות הפתוחים של הנגב או מהגבול הצפוני המוכר. חודש של לחימה אינטנסיבית עבר עליו ועל יחידתו. המתח היה עצום, האוויר היה ספוג בריח אבק שריפה וציפייה. בליל חמישי, עשרים וארבעה באוקטובר 2024, יצא תום עם יחידתו למשימה מבצעית, עמוק בשטח לבנון. הלילה היה קר, והשקט נשבר רק על ידי צעדי הלוחמים ורחש הציוד. לפתע, נשמע שריקה חדה באוויר, ואחריה פיצוץ עז. מטח רקטות נורה לעבר הכוח. הכאוס השתלט ברגע, הקולות התערבבו בצעקות ופקודות. תום, רס"ל (במיל') בגדוד 89, חטיבת 'הזקן' (8), נפגע באותו מטח ונהרג במקום. בן עשרים ושמונה היה בנופלו.

הבשורה המרה הגיעה לעין הבשור כרעם ביום בהיר. הבית, שפעם רחש צחוק ושמחה, התמלא באבל כבד. מיכה וסמדר איבדו את בנם הבכור, ליאור ואביב את אחיהם הגדול, מנהיג ה"שבט" איננו עוד. תום סגל, הילד השובב מכפר הס, הנער המחובר לאדמת הנגב, המדריך והמנהיג מעין הבשור, הלוחם והמפקד המסור, שחיוכו מילא כל חדר, איננו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בעין הבשור, באדמה שכה אהב, תחת השמש של הנגב שעלתה שוב ושוב, אך כבר לא האירה את עיניו הסקרניות. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת רב-סמל ראשון, אות כבוד קטן, אך משמעותי, על שירותו ומסירותו.

אביו, מיכה, ספד לו מילים ששברו את הלב: "כמה אנחנו לא רוצים להיות פה. אבל אתה כמו תמיד מביא אותנו למקומות שלא חלמנו, לטוב ולצערנו גם לרע... ילד, נער, גבר של הפכים, חזק, גדול, מחוספס מבחוץ ופו הדב מבפנים, רגוע, נינוח, ופתאום פקעת של עצבים. כיף של ילד עם חיוך נפלא, שאי אפשר שלא להתאהב בו למרות כל הברדק שהוא עושה." המילים תיארו בדייקנות את תום – את הניגודים שבו, את הקסם הייחודי ששבה את כולם. זיו, חברו ליחידה, הוסיף בבכי: "אתה בשבילנו כל כך הרבה לב ואהבה וחיוכים וריבים ושעות של צחוקים ושעות של שיחות, שיחות עומק וחלומות ובעיקר בעיקר תשומת לב ורצון ונתינה אינסופית. בכל מקום שחשת שיש איזה חוסר, שמשהו לא עובד כמו שצריך, תמיד באת ונכנסת ונתת את היד, והרבה פעמים גם פשוט לקחת את התפקיד הזה. תפסת אותו ומילאת אותו בכזאת מסירות ומקצועיות ואהבה שאין דברים כאלה... האופי שלך יצוק במחלקה הזאת. לימדת אותנו איך להיות הלוחמים הכי מדוגמים, הכי מקצועיים, לעבוד בצורה הכי טובה... מתגעגע לשיחות איתך על חלומות ועל ההרפתקאות הקטנות האלה שכל כך ידעת ליהנות מהן, לילה עם חברים, מדורה בנחל דישון, בריכה מתנפחת ושאר נקודות שמחות קטנות ומצחיקות שכל כך מילאו אותך ואותנו באור."

תום סגל נפל כשעמד על משמרתו, מגן על הבית שכה אהב, על האדמה שבה צמח ועל הקהילה שעיצבה אותו. מורשתו אינה רק בצלקות שהותיר אחריו הכאב, אלא גם באור שנותר מנצנץ בעיניהם של אלה שהכיר, בהשראה שהעניק, ובערכים שהטמיע. הוא חי חיים מלאים, סוערים, מלאי עשייה ואהבה, והותיר אחריו חותם בל יימחה. הסיפור שלו, על הילד הג'ינג'י עם הלב הענק והחיוך הכובש, שהפך למנהיג וללוחם, הוא סיפור של גבורה אנושית, של אהבת אדם ואדמה, ושל מסירות שאין לה גבול. הוא נפל במלחמה על התקומה, והוא חלק בלתי נפרד ממנה, גיבור אמיתי שגבורתו נבעה מעצם היותו אדם, שפשוט עשה את מה שצריך לעשות, מתוך אהבה עמוקה לחיים ולמדינה. זכרו ופועלו ימשיכו לחיות בלבבות כל מי שהכיר אותו, ובסיפור הגדול של האומה כולה.