תום רוטשטיין

האוויר בבת חפר, באותו בוקר אביבי של חודש ניסן, היה רווי כבר אז בריחות של פריחה ושל התחלה חדשה, כמעט כאילו ידע לקבל את פניו של תום. סיגל ועמיחי, הוריו, חיכו לו בציפייה דרוכה, עולם שלם של אהבה שהיה מוכן להתפרץ. כשהגיע לעולם ביום השביעי של ניסן תשס"ב, עשרים במרץ 2002, היה תינוק רגיל למראה, אבל מהר מאוד התברר שנושא בתוכו ניצוץ מיוחד. הוא היה הבן הבכור, אח גדול לבר ולליה שעתידים היו להצטרף למשפחה בשנים הבאות, ויחד איתם יצר את השלישייה שגאה בו כל כך. חמש שנים ראשונות, קסומות, התגלגלו להן ביישוב הקהילתי שבעמק חפר. הבית שלהם היה לב ליבה של קהילה צעירה ותוססת, מוקף במרחבים ירוקים, בשדות פתוחים ובריח האדמה שנדבקה בקלות לבגדי הילדים. תום הקטן היה ילד סקרן, שקט לעיתים קרובות, אבל עם עיניים שספגו כל פרט ופרט מהעולם סביבו. הוא נהג לרוץ יחף על הדשא הרך, להרגיש את קוצי הדשא מדגדגים את כפות רגליו העדינות, כפות רגליים שעוד ידרכו על אינספור שבילים. הוא אהב את תחושת החופש הזו, את המגע הישיר עם האדמה, כאילו הוא והטבע היו ישות אחת עוד מילדותו המוקדמת. שעות ארוכות בילה בחצר, בגינת הירק הקטנה שאביו טיפח, עוקב אחר נמלים חרוצות, מביט בפרפרים מרחפים, לומד את סודות הטבע בדרך אינטואיטיבית, עוד לפני שידע לקרוא ספרים. בערבים, כשהשמש שקעה והצבעים כתמו את השמיים, היה מתכרבל בזרועות הוריו, מוקף בסיפורים קטנים על גיבורים ועל מסעות, שרקמו את בד הדמיון שלו ונטעו בו את זרעי הסקרנות והאומץ שעתידים היו לפרוח.

אבל החיים, כמו שהם יודעים להיות, הובילו את משפחת רוטשטיין למסע משלהם. כשתום היה בן חמש, ארזו סיגל ועמיחי את חפציהם ואת חלומותיהם, ועברו לאוסטרליה הרחוקה בשליחות מקצועית. עבור תום הקטן, זו הייתה קפיצה אל הלא נודע, עולם שלם שהתחלף בן לילה. מהפרדסים המוכרים של עמק חפר, אל נופים חדשים, שפה אחרת, ותרבות שונה כל כך. ארבע שנים שלמות בילה תום בארץ הקנגורו, שנים שעיצבו אותו בדרכים עמוקות, אם כי לא תמיד קלות. הוא למד אנגלית במהירות מדהימה, נקלט בגן ולאחר מכן בבית הספר המקומי, אבל תמיד נשא בליבו את הצלילים והמראות של הבית, של השמש הישראלית. הוא היה ילד ביישן, מופנם מעט, וכשהגיעו לאוסטרליה, ההסתגלות הייתה כפולה: גם למקום החדש וגם לצורך לצאת מתוך עצמו. הוא התבונן בעולם בעיניים בוחנות, לעיתים נסוג מעט אל תוך עולם פנימי עשיר, אבל לאט לאט התרגל לקצב החיים החדש. הוא אהב את המרחבים הירוקים של הפארקים, את החופים הרחבים שבהם הגלים התנפצו בעוצמה, את תחושת החופש שבאוויר הפתוח. אבל בתוך תוכו, משהו תמיד משך אותו חזרה. הריחות של הטיולים בארץ, המבטא הישראלי, צלילי העברית בבית – כל אלה הדהדו בתוכו, זיכרונות רחוקים שחיכו לשוב ולפרוץ.

כשמלאו לו תשע שנים, והוא היה כבר בכיתה ד', קיבלה המשפחה את ההחלטה לחזור הביתה. זו הייתה חזרה מרגשת, אבל גם לא פשוטה. תום, שהיה רגיל כבר לקצב האוסטרלי, למנטליות המקומית, נאלץ להתחבר מחדש למנטליות הישראלית, שהייתה שונה כל כך. ההומור הישראלי, הדיבור הישיר, הרעש וההמולה – כל אלה היו עבורו התאקלמות מחודשת. אך הוא התאקלם במהירות מפתיעה, כאילו ידע תמיד שהכאן הוא מקומו האמיתי. המשפחה התיישבה בתל מונד שבשרון, ושם החל תום את פרק חייו החדש. הוא למד בבית הספר היסודי המקומי, ומשם המשיך לתיכון "בית חינוך ע"ש יצחק רבין". בתיכון, הוא בחר במגמת סייבר, בחירה שהעידה על אינטליגנציה חדה ועל נטייה לפתרון בעיות מורכבות. הוא נכנס אל עולם הקוד והאלגוריתמים בלהט, מוקסם מהיכולת לבנות יש מאין, לפתור חידות לוגיות מורכבות, ולשלוט במערכות מורכבות דרך שורות של קוד. הכיתה שלו הייתה מלאה בנערים סקרנים וחדורי מוטיבציה, ויחד איתם שקע לתוך עולם של מחשבים ומסכים, אבל תמיד מצא את האיזון עם העולם שבחוץ. המעבר מילד ביישן ומופנם הפך אותו לנער מרשים, כזה שמושך אליו אנשים, מנהיג טבעי שיודע להוביל. הוא היה ישראלי בכל ליבו ונשמתו, קולט את הניואנסים, את השפה, את התרבות, ומאמץ אותם כאילו מעולם לא עזב.

האהבה לטבע, שנולדה בבת חפר, רק התעצמה עם השנים. תל מונד, עם פרדסיה הסמוכים, הייתה עבורו גן עדן. הוא נהג לצאת לטייל בהם, שוב יחף, מריח את פריחת ההדרים המשכרת, חש את ענפי העצים מלטפים את עורו, מקשיב לזמזום הדבורים. זו הייתה עבורו דרך להתחבר לשקט הפנימי שלו, לנקות את הראש, ולהרגיש את החיים במלואם. ככל שהתבגר, הטיולים הלכו והפכו למאתגרים יותר, הרפתקניים. הוא יצא למסלולי הליכה ארוכים בהרים ובנחלים, עם תרמיל על הגב ומפה ביד, תמיד מחפש את האתגר הבא, את הפסגה הבאה לכבוש. הוא למד לקרוא את השטח, לזהות צמחים ובעלי חיים, ולהרגיש בבית בכל פינה של הארץ.

אבל תום לא היה רק איש של טבע ושל מחשבים. הוא היה איש של אנשים. היו לו מאות חברים, והוא היה ה"דבק" של החבורה, זה שתמיד דאג לכולם, שהשרה סביבו רוגע ושלווה. הוא היה המרכז, המצפן, זה שתמיד ידע הכול, שסיפק תשובה לכל שאלה, ושאף פעם לא היה משעמם איתו. כשהיו מתלבטים לאן לצאת בערב, הוא כבר ידע את התשובה. כשמישהו היה צריך עזרה בשיעורי בית, הוא כבר הושיט יד. הוא היה ספורטאי מצטיין, בין אם על מגרש הכדורסל או על שביל הריצה, תמיד עם נחישות שקטה ורצון לנצח. במקביל, היה נגן גיטרה מחונן, שידע לפרוט על מיתרי הלב של חבריו, להפוך מפגש חברתי קטן למסיבה של ממש, עם צלילים שזרמו מהאצבעות שלו. ובכל זה, הוא היה תלמיד מבריק, שסיים את לימודיו בתיכון בהצטיינות יתרה, תוך שהוא מאזן בהצלחה מדהימה בין כל העיסוקים. כשקרוביו היו שואלים אותו איך הוא מצליח להצטיין בכל דבר שבו הוא נוגע, היה מחייך באותו חיוך רחב ומלא אור, ואומר בפשטות, "כמו גדול". ובאמת, הוא עשה הכל "כמו גדול", בבגרות ובאחריות שחרגה מגילו.

עם סיום לימודיו בתיכון, החליט תום להקדיש שנה אחת לקהילה, לשנה של שירות משמעותי לפני הגיוס. הוא התנדב לשנת שירות בגרעין "עודד" של חטיבת "בני המושבים", מבית תנועת "הנוער העובד והלומד", במועצה האזורית גלבוע. הוא עבר לגור בקומונה, עם חברים חדשים, הרחק מהבית, וחווה את חיי השיתוף במלואם. לאורך השנה, הוא הדריך בקיבוצים יזרעאל ותל יוסף, והפך למדריך אהוב ומשמעותי עבור חניכיו. הוא לא היה המדריך שצועק או מתנשא, אלא זה שמקשיב, שמכיל, שמחפש את הדרך לגעת בכל ילד. חניכיו כינו אותו "מלאך בדמות אדם", והם סיפרו עליו שהיה אדם מדהים וצנוע, שהפך את השנה לחווייתית ומלמדת עבורם. הוא ידע לשלב בין הומור לבין רצינות, בין משחק לבין עבודה קשה, ותמיד היה שם בשבילם. כשילד התקשה, תום היה מושיט יד, מסביר בסבלנות, מעודד בחיוך. הוא יצר איתם קשרים עמוקים, שהלכו מעבר לשעות ההדרכה, והפך עבורם למודל לחיקוי. חבריו לקומונה תיארו אותו כחבר אהוב, כזה שתמיד דאג לכולם, מוודא שכולם בסדר, שאיש לא נשאר מאחור. הוא עשה הכול ברוגע, בהומור ובקור רוח, גם כשהיו ויכוחים או קשיים בקומונה. לדבריהם, כבר אז ניתן היה לראות שתום נועד לעשות דברים גדולים, שהוא נושא בתוכו פוטנציאל עצום להשפיע ולשנות. הוא היה עמוד התווך של הקומונה, זה שתמיד ידע להרגיע את הרוחות, להצחיק כשצריך, ולדחוף קדימה כשנדרש.

ב-19 בדצמבר 2021, עם סיום שנת השירות, התגייס תום לצה"ל. הוא לא חיפש מסלול קל, אלא שאף ליחידה מובחרת, כזו שתאתגר אותו פיזית ומנטלית. הוא התקבל ליחידת יהל"ם, היחידה ההנדסית למשימות מיוחדות, יחידת העילית של חיל ההנדסה הקרבית. עבור תום, זו הייתה הגשמת חלום. הוא עבר הכשרה מפרכת, שכללה אימונים אינטנסיביים, מסעות ארוכים, לימוד מורכב של חומרי נפץ ואמצעי לחימה, ואינסוף מצבי לחץ שבדקו את גבולותיו. בתוך היחידה, הוא התמחה בפלגה לסילוק פצצות, תחום שדרש לא רק אומץ לב, אלא גם דיוק מוחלט, קור רוח בלתי רגיל, ויכולת חשיבה מהירה תחת איום. בסוף המסלול, הוא שובץ ביחידה הרב-ממדית (יחידה 888), הידועה גם כ"יחידת רפאים", יחידת קומנדו מיוחדת שאיגדה לוחמים מכלל חילות זרוע היבשה. זה היה מקום שבו חדשנות פגשה לחימה, שבו הטכנולוגיה המתקדמת ביותר שולבה עם יכולות לחימה קלאסיות. תום מצא את מקומו במהרה. הוא היה לוחם אמיץ ודעתן, כזה שלא חשש להביע את דעתו, להציע פתרונות יצירתיים, ולקחת אחריות. היו לו יכולות יוצאות דופן וכישורי מנהיגות בולטים, והוא זכה להערכה רבה ממפקדיו ומחבריו ליחידה. הוא שימש דוגמה ומופת בצניעותו, בערכיו, וברוח הלחימה שלו. גם בתוך המערכת הצבאית הקשוחה, תום הצליח לשמור על צלמו המיוחד. הייתה בו רגישות עמוקה, לצד אינטליגנציה גבוהה ואופטימיות בלתי נלאית. הוא תמיד חיפש את ה"כן" – מה אפשר לעשות, אילו פתרונות אפשר למצוא, ומעולם לא אמר נואש. כשהיו מגיעים למכשול, הוא היה הראשון לנתח את המצב, להציע דרכי פעולה, ולדחוף את הצוות קדימה. חבריו מספרים שהיה ה"דבק" של החבורה גם שם, זה שתמיד ידע להפיג את המתח בבדיחה טובה, להקשיב כשצריך, ולדאוג שכולם יהיו מרוכזים במשימה. הוא הביא עמו צחוק ורוח שטות לצד אחריות ורצינות, שילוב נדיר שגרם לכולם להרגיש בטוחים ונינוחים בנוכחותו. "אף פעם לא היה משעמם איתו", הם אמרו, וזו הייתה המחמאה הגדולה ביותר שאפשר לתת ללוחם בסביבה תובענית כל כך.

ואז הגיעה שבת שמחת תורה, כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, ושקט השבת נקרע באחת. תום שהה בבית אימו ברמת גן, מתכונן לעוד יום של מנוחה, אולי לצאת לטיול או להיפגש עם חברים. לפתע, נשמעו אזעקות, ואחריהן בום ועוד בום, שהדהדו מהדרום. הטלפון רעד, הודעות וואטסאפ החלו לזרום בטירוף, וההבנה המרה הכתה בו במהירות: זו לא עוד הסלמה שגרתית. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה כיסה אזורים נרחבים בארץ, וסיפק חיפוי לאלפי מחבלים שחדרו לישראל – יבשתית, ימית ואווירית. הם החלו במסע רצחני על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. תוך שעות ספורות, נרצחו כשמונה מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שבוצעו בהם פשעים כבדים. מאות ישראלים נחטפו לרצועת עזה, ובתים ורכוש הועלו באש, נבזזו והוחרבו. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה, החלה מלחמה, מלחמה שתשנה את פני המדינה ואת חיי כל אחד ואחת מאיתנו. תום, כמו אלפי חיילים אחרים, הוקפץ באופן מיידי ליחידה. הוא לא היסס לרגע. הוא ידע שכל שנייה קובעת, שחיי אדם תלויים בכך. עם חבריו ליחידה, הוא יצא אל התופת, היישר אל הקיבוצים בארי ואורים, שהיו זירות קרב קשות ועקובות מדם בימיה הראשונים של המלחמה. הוא לחם באומץ לב, עם מקצועיות וקור רוח בלתי נתפסים, מול מראות זוועה שאי אפשר לתאר. המשימה הייתה ברורה: להציל חיים, להדוף את המחבלים, להשיב את השקט, גם אם במחיר כבד. הוא וחבריו עברו מבית לבית, חתרו למגע, פינו פצועים, ונלחמו על כל פיסת אדמה. בהמשך, כשצה"ל החל בתמרון הקרקעי, נכנס תום עם יחידתו ללחימה בשטח רצועת עזה, אל לב המאפליה, אל תוך המנהרות והבניינים ההרוסים, אל מול אויב אכזר ובלתי נראה.

חודשים ארוכים של לחימה אינטנסיבית עברו, ימים כלילות, ללא הפסקה. הצוות שלו ביחידה הרב-ממדית, איתו עבר כל כך הרבה, עמד לקראת שחרור מהשירות. אבל תום, נאמן לערכיו ולשאיפותיו, לא ראה את עצמו עוזב את המערכה. הוא ביקש לחזור ליחידת יהל"ם, אל הבית המקצועי שלו, ולהכשיר צוות חדש של סילוק פצצות. זו הייתה עבורו שליחות, הזדמנות להעביר את הידע והניסיון שצבר, להטביע את חותמו על דור הלוחמים הבא. כדי להגשים את חלומו זה, הוא חתם קבע לשנה נוספת, כשהוא מוותר על השחרור המיוחל ועל החזרה לחיים האזרחיים, וממשיך בדרך שבה האמין בכל ליבו. הוא ידע שזו תקופה קריטית, שצריך כל לוחם מנוסה, ושהיכולת שלו לסייע ולהכשיר היא נכס חשוב. הוא התמסר למשימה במלואה, באותה רצינות ואחריות שאפיינו אותו תמיד. הוא לימד את הלוחמים הצעירים לא רק את הטכניקה והידע המקצועי, אלא גם את רוח הלחימה, את החשיבות של קור רוח, את האופטימיות גם ברגעים הקשים ביותר. הוא הפך להיות מנטור, דמות אב, עבור החיילים הצעירים שהביטו בו בהערצה.

עם סיום הכשרת הצוות החדש, עלה תום עם חייליו לגבול הצפון, שאליו התפשטה הלחימה מיומה הראשון של המלחמה. הצפון הגיב באש, והאיומים מצד חיזבאללה הלכו והתעצמו, והפכו את הגבול לשדה קרב פעיל ומתפתח. יחד, לחמו במסגרת התמרון הקרקעי בלבנון, נכנסו עמוק אל שטחים עוינים, חשפו תשתיות טרור, ונטרלו איומים. הם אף יצאו למבצעים נועזים בסוריה, שבהם נדרשו לדיוק מבצעי ולתעוזה יוצאת דופן. תום הוביל את חייליו במקצועיות, בתעוזה ובנחישות, וקצר איתם הצלחות מבצעיות רבות. הוא היה מפקד שדאג לחייליו מעל לכל, שהקרין ביטחון גם תחת אש, ושנתן דוגמה אישית ללא פשרות. הוא ידע לקחת החלטות קשות תחת לחץ, תמיד מתוך מחשבה על ביטחון הלוחמים ועל הצלחת המשימה. גם ברגעים מאתגרים, כשהעייפות והמתח היו בשיאם, שמר על אופטימיות, ידע לעודד ולחזק את חבריו ואת פקודיו. הוא הצליח להכניס רגעי יופי ורגישות לסביבה הקשוחה של שדה הקרב, רגעים קטנים של אנושיות ששברו את השגרה המדכאת. חבריו מספרים כי ברגעי ההפוגה, כשהיו מוצאים מקום שקט למנוחה קצרה בין משימה למשימה, נהג להקריא להם קטעים מספרי פילוסופיה ופרוזה שאהב כל כך. הוא פתח את "התפסן בשדה השיפון" של ג'יי די סלינג'ר, קרא מתוך "זן ואמנות אחזקת האופנוע" של רוברט מ. פירסיג, ואף מספריו של הרמן הסה. הוא לא רק קרא, אלא ניהל דיונים עם חייליו, פתח בפניהם עולמות של מחשבה, והזכיר להם שיש עולם שלם מחוץ לשדה הקרב, עולם של רעיונות, של יופי, של רוח. רגעים אלה, של ספרות ופילוסופיה בלב שדה הקרב, העידו על עומק נפשו, על נשמתו הרגישה, ועל היכולת שלו למצוא משמעות ויופי גם במקומות הקשים ביותר.

במהלך המלחמה, בתוך כל הכאוס והאי ודאות, נכנסה לחייו של תום קרן אור חדשה. הוא הכיר את נטלי, אהובתו. היא ריגשה אותו ונכנסה עמוק אל תוך ליבו, והפכה להיות המצפן שלו, התקווה לעתיד. הם נפגשו בין משימה למשימה, בין הקפצה להקפצה, וכל רגע יחד היה יקר מפז. הם חלמו לטוס יחד לארצות הברית בקיץ 2025, אחרי שחרורו המיועד של תום. הם תכננו את הטיול לפרטי פרטים, דיברו על המקומות שיבקרו, על החוויות שיצברו יחד. משם, תכנן תום להמשיך לטיול ארוך במזרח, לחוות תרבויות חדשות, לראות עולם, להגשים את אהבתו למסעות. ובהמשך, אחרי כל החוויות, תכנן ללמוד פיזיקה או הנדסת חשמל, תחומים ששילבו את האינטליגנציה החדה שלו עם סקרנותו הבלתי נלאית. נטלי הייתה שותפה לחלומותיו, לצידו, בונה איתו עתיד משותף, מלא תקווה ואהבה, עתיד שנותן כוח להמשיך להילחם, לדעת שיש למה לחזור.

אבל המלחמה, במלוא אכזריותה, לא אמרה את מילתה האחרונה. במאי 2025, חזר תום יחד עם צוותו ללחימה בשטח רצועת עזה. המצב בדרום היה מורכב, והכוחות נדרשו שוב ושוב לטהר אזורים, לחשוף מנהרות ולסכל איומים. ביום שישי, 6 ביוני 2025, יצא תום עם לוחמיו לפעילות מבצעית בעיר בני סוהילה שבדרום הרצועה, סמוך לחאן יונס. זו הייתה משימה שגרתית לכאורה, עוד יום בשדה הקרב, עוד סיכון מחושב. הם התקדמו בזהירות, דרוכים לכל תרחיש, מודעים לסכנות האורבות בכל פינה. במהלך הפעילות, התרחש הבלתי נמנע. תום נהרג בקרב, לצד שלושה לוחמים נוספים. הוא נפל כשהוא מוביל את חייליו, כשהוא מגן בגופו על עמו ועל מולדתו, ביום י' בסיוון תשפ"ה. רב-סמל תום רוטשטיין, בן עשרים ושלוש בנופלו, השאיר מאחוריו הורים כואבים, סיגל ועמיחי, אח ואחות, בר וליה, וחלל עמוק בלבבותיהם של מאות חברים, מפקדים וחניכים, ושל אהובתו נטלי, שחלומותיהם נגדעו באחת.

הבשורה המרה הכתה כרעם ביום בהיר. תום, הילד שאהב לרוץ יחף בפרדסים, הנער שצחק בקול גדול, הלוחם שחיפש את ה"כן" בכל מצב, המפקד שהקריא פילוסופיה בלב שדה הקרב – איננו עוד. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול, תל אביב, כשאלפים מלווים אותו בדרכו האחרונה, דומעים, כואבים, אבל גם מלאי גאווה על הדרך שעבר ועל מי שהיה.

אימו, סיגל, עמדה ליד קברו הטרי, קולה שבור אך נחוש, וספדה לו במילים שחתכו את האוויר. "תום, החיוך שלך הפך לסמל", אמרה, כשדמעות זולגות על לחייה. "190 סנטימטר של יופי, אור, אומץ ואהבת החיים. לוחם יהל"ם, לא רק בשם היחידה אלא בלב, בברק של העיניים, בלב הגדול שלך שהקדים תמיד את הנשק. תום, היית מאלה שלא רק הולכים בדרך אלא סוללים אותה. אהבת לטייל, לראות עולם, להרגיש את הרוח בפנים ואת החופש ברגליים... החברים שלך הם העדות החיה לאהבה שפיזרת סביבך. לא משנה כמה היית עסוק, כמה עמוק היית בעזה, תמיד מצאת זמן לשיחה, לבדיחה, לחיבוק... כל כך קשה לעכל שאתה איננו, קשה לדמיין עולם שבו תום לא עוד צוחק, לא עוד מטפס על הרים, לא עוד כובש יעד או מחבק חבר, לא עוד מגיע הביתה עם חיוך מאובק... תום שלנו, לוחם ואדם, תודה על שהיית, תודה על מה שהשארת".

אביו, עמיחי, כתב במלאת שלושים לנפילתו, מילים שביקשו למצוא נחמה בתוך השבר העמוק. "בני אהובי. נפרדת ממני לפני חודש... אני יכול כמעט לשמוע אותך לוחש לי: 'הכול טוב אבא. יהיה בסדר. אתה תמשיך הלאה ואני כאן איתך לדאוג שיהיה טוב. אני איתך ואעזור לך לצלוח את הימים הכאובים האלו וגם לחזק אחרים. כי רק ככה כשאנחנו ביחד יש לנו רעות וחברות ואהבה וחמלה, ואת הכוח להמשיך במשימת חיינו'. שומע אותך ולא מאמין שהיית המלאך שלי ועכשיו אתה המלאך של כל העם הזה".

החלל שתום הותיר אחריו הוא עצום, בלתי ניתן למילוי. הוא היה מגדלור של אור, של אופטימיות, של אהבת אדם ואהבת הארץ. מורשתו חיה בלבבות כל מי שהכירו אותו – בחיוכו שחרט את עצמו בזיכרון, ביכולתו להצטיין בכל דבר שנגע בו, בצניעותו, באומץ ליבו ובנחישותו. החברים שליוו אותו מילדות ועד ימיו האחרונים, ממשיכים לשאת את רוחו, לספר את סיפוריו, ולזכור את הבחור שהיה הדבק של כולם, זה שדאג לכל אחד ואחד. חניכיו משנת השירות, שראו בו מלאך בדמות אדם, ממשיכים ללכת בדרכו, נושאים את הערכים שהנחיל להם. לוחמיו, אותם הוביל בשדות הקרב הקשים ביותר, זוכרים את מנהיגותו הבלתי מתפשרת, את קור רוחו תחת אש, ואת הרגעים שבהם הקריא להם מספרים, והזכיר להם את יופיו של העולם גם בתוך הכיעור. סיפורו של תום רוטשטיין, עלם חמודות, לוחם יהל"ם, מפקד ואדם, הוא חלק בלתי נפרד מסיפור התקומה הישראלי. הוא מונצח באתר ההנצחה האינטרנטי של עמותת יהל"ם, באתר ההנצחה האינטרנטי של עיריית רמת גן, ובאתר האינטרנט של התיכון בו למד, "בית חינוך ע"ש יצחק רבין" בתל מונד. עמוד הנצחה לתום נפתח באינסטגרם תחת השם remember_tom_rotstein, ובו ממשיכים חברים ומשפחה לשתף זיכרונות ותמונות, כדי שאף אחד לא ישכח את הבחור עם החיוך הכובש, עם העיניים המבריקות, עם הלב הענק. דרכו של תום, שנסללה באומץ לב ובאהבת חיים, תמשיך להאיר את הדרך עבור דורות שלמים, להזכיר לכולנו את המחיר הכבד של החופש, ואת הגבורה היומיומית של אלה שבחרו להגן על ביתם, על עתידם, ועל חלומותיהם של כולנו. הוא נפל גיבור, והותיר אחריו מורשת של אומץ, אהבה ותקווה, מורשת שתמשיך לפעם בלב העם הזה, לנצח נצחים.