בנימין טשגר טקה

האוויר הדק של הרי ירושלים, צלול וקריר גם בבוקר יום אביב, לא היה האוויר הראשון שנשם בנימין טשגר טקה, אך הוא היה האוויר שעיצב את שנותיו המעצבות, זה שליווה אותו מילדותו ועד לבגרותו. בנם של זיוה ודרבה, בנימין נולד ביום כ"ה בניסן תשס"ב, שבעה באפריל 2002, באתיופיה הרחוקה, ילד שני למשפחה שהייתה אז בת ארבע נפשות – הוריו ואחותו הבכורה, שוואייה, שכולם קראו לה שני. הבית שבו נולד, גם אם לא זכר אותו, היה רך ועוטף, ספוג באהבה משפחתית חזקה ובתקוות גדולות לעתיד. אולי עוד טרם עברה ההתרגשות מלידתה של שני, וכבר הגיח לעולם אח קטן, שהביא עמו שמחה נוספת וחיזק את תחושת השלמות והביטחון. אך המסע של משפחת טקה לא היה עתיד להימשך זמן רב באותה פינה רחוקה של העולם. חודשיים בלבד לאחר שנולד, כשהוא עוד תינוק רך, עטוף בחיתולים ובשמיכה דקה, התחילה המשפחה את מסעה הגדול – מסע העלייה לארץ ישראל.

העלייה הייתה אירוע מכונן, לא רק עבור בנימין התינוק, אלא עבור כל בני המשפחה. זו לא הייתה נסיעה פשוטה, זו הייתה תזוזה של חיים שלמים, של תרבות, של זיכרונות ושל שפה. בנימין, שעדיין לא ידע לדבר, ספג את הכל דרך מגע ידי הוריו, דרך קולם המרגיע, דרך החיבוקים שנועדו להפיג את החששות והאי-וודאות. הם נחתו בארץ חדשה, עם ריחות אחרים, צלילים שונים, ושפה זרה. התחנה הראשונה הייתה באר שבע, במרכז קליטה. המרכז היה כור היתוך של סיפורים, של משפחות רבות שהגיעו מאותו מקום, עם אותם חלומות ותקוות. עבור הילדים הקטנים, מרכז הקליטה היה עולם ומלואו – חצר גדולה שבה שיחקו יחד, חדרי אוכל משותפים, והרבה מאוד דמויות של מבוגרים שדיברו בשפה מעורבת, מנסים לגשר על הפערים. בנימין, כשהתחיל לזחול וללכת, נחשף כבר אז לרב-גוניות הישראלית, לילדים מכל קצוות הארץ, לניצנים ראשונים של חברות שחוצה עדות ותרבויות. משם, המשיכה המשפחה לראשון לציון, עיר גדולה ותוססת יותר, שבה החלו בני הזוג דרבה וזיוה לבסס את חייהם, למצוא עבודה, ללמוד את השפה לעומק ולהתערות בחברה. לבסוף, מצאו את מקומם בירושלים, עיר הבירה, עיר שבה ההיסטוריה וההווה משמשים בערבוביה, עיר של ניגודים ושל יופי עוצר נשימה. כאן, בין סמטאות האבן העתיקות לשכונות החדשות, בין קולות תפילה לקולות שוק סואן, קבעה משפחת טקה את ביתה, והתחילה לטוות את סיפור חייה החדש.

בבית הירושלמי, שהפך למעוז יציב ובטוח, גדל בנימין לצד חמישה אחים ואחיות – שני, אבנט, ניב, יואל ובן-אל. הבית תמיד היה מלא חיים, בצחוק ובשיחות, בריחות תבשילים אתיופיים מסורתיים שאימו זיוה הייתה מכינה ובצלילים עבריים שהשתלבו בשיח המשפחתי. בנימין, כילד שני, תפס את מקומו הטבעי בין אחותו הבכורה, שני, לבין אחיו ואחיותיו הצעירים. הוא למד מהם, ולימד אותם, והקשרים בתוך המשפחה היו הדוקים במיוחד. הילדות שלו בירושלים הייתה רצופה בצבעים ובקולות של העיר. הוא למד בבתי ספר מקומיים, ובמהרה התבלט כנער חייכן במיוחד. החיוך שלו לא היה רק תנועה על הפנים, אלא ביטוי אמיתי לשמחת חיים פנימית, לאופטימיות מדבקת שגרמה לכל מי שסביבו להרגיש טוב יותר. מוריו זכרו אותו כילד חביב, תמיד מוכן לעזור, עם נצנוץ בעיניים שהעיד על סקרנות ועל רצון ללמוד. חבריו לספסל הלימודים מצאו בו אוזן קשבת וחבר נאמן, מי שתמיד אפשר לסמוך עליו, בין אם זה לעזרה בשיעורי הבית, או סתם לשיחת נפש בהפסקת בית הספר. הוא אהב לבלות איתם, ללכת למגרש הכדורגל השכונתי, לדבר שעות על גבי שעות על החיים, על תכניות לעתיד, ועל חלומות שרק ילדים יודעים לחלום.

כשהגיע לגיל התיכון, החליט בנימין לעשות צעד משמעותי בחייו ולעבור לפנימייה. הוא בחר בכפר הנוער "ויצו נחלת יהודה" בראשון לציון, צעד שרבים מבני גילו לא היו מעזים לעשות. המעבר מירושלים התוססת לעצמאות של חיי פנימייה היה אתגר, אך בנימין קיבל אותו בזרועות פתוחות. שם, הרחק מהבית המוכר, הוא החל להתפתח לאדם בוגר ואחראי. הפנימייה העניקה לו מסגרת, אך גם חופש, והוא ניצל כל רגע כדי לצמוח. הוא למד לדאוג לעצמו, לקבל החלטות, לנהל את זמנו, ובעיקר – לחיות לצד בני נוער מרקעים שונים, ללמוד מהם ולהשפיע עליהם. במסגרת הלימודים בתיכון, בחר בנימין במגמת כיבוי, חילוץ והצלה. הבחירה הזו לא הייתה מקרית. היא שיקפה את נטייתו הטבעית לעזרה לזולת, את הרצון העמוק לתרום, להושיט יד, להיות שם עבור מי שזקוק לו. הוא אהב את האדרנלין של התרגילים, את העבודה בצוות, את תחושת הסיפוק שמגיעה עם הידיעה שאתה רוכש כלים שיכולים להציל חיים. בכיתה, הוא בלט לא רק בזכות ציוניו, אלא בעיקר בזכות הכריזמה הטבעית שלו. הוא היה אדם יוזם ופעיל, כזה שיודע לסחוף אחריו את כל התלמידים, להלהיב אותם לרעיונות חדשים, ולגרום להם להאמין בעצמם. אם היה צריך לארגן אירוע חברתי, או פרויקט קהילתי, בנימין היה הראשון להתנדב, ומיד ידע לארגן סביבו קבוצת עבודה נלהבת. הוא לא אהב לשבת בחיבוק ידיים, תמיד חיפש את הפעולה, את היצירה, את הדבר הבא שאפשר לעשות כדי לשפר את העולם סביבו, אפילו בקנה מידה קטן.

גם מחוץ למסגרת הלימודים, שעות הפנאי של בנימין היו מלאות ופעילות. הוא אהב מוזיקה, מכל הסגנונות – היפ הופ, רית'ם אנד בלוז, רוק ישראלי, מוזיקה אתיופית מסורתית. האוזניות היו כמעט חלק בלתי נפרד ממנו, והמוזיקה הייתה עבורו דרך לברוח, לחלום, או סתם להירגע אחרי יום עמוס. הוא היה יושב בחדרו, או בפינה שקטה בפנימייה, שקוע בצלילים, ומשם היה שואב אנרגיה להמשך היום. אך מעל הכל, הוא אהב לבלות עם משפחתו. בסופי שבוע, כשהיה חוזר הביתה לירושלים, הבית היה מתמלא באור ובשמחה נוספים. אחיו הקטנים ממנו ראו בו מודל לחיקוי, דמות להערצה. הם היו מתיישבים סביבו, סופגים כל מילה מפיו, לומדים מחוכמת החיים שהפגין בנימין הבוגר יותר. הוא היה מספר להם סיפורים, מלמד אותם משחקים חדשים, ובעיקר – מצחיק אותם בחוש ההומור המיוחד שלו, שהיה שילוב של שנינות, קלילות וטוב לב. הוא היה אח מגן ודואג, תמיד שם בשבילם, בין אם להקשיב ללבטים שלהם, לעזור בשיעורי הבית, או סתם להעניק חיבוק חם ומרגיע.

בנימין התברך לא רק באישיות כובשת, אלא גם בחזות נאה – חיוך יפהפה שחשף שיניים לבנות ועיניים נוצצות, ושמחת חיים שלא ידעה גבול. הוא הפיץ אור ואהבה לכל עבר, וידע להצחיק את סובביו גם ברגעים הקשים ביותר. הוא היה "איש של אנשים" במלוא מובן המילה, מלא בחום ואמפתיה. כשהיה מחבק את אהוביו, זה היה חיבוק עמוק, מהבטן, כזה שמרגיש כמו בית. הנשיקות שלו היו נדיבות, מתוך טוב לב אמיתי. הוא היה ניגש ראשון לעזור לכל מי שנזקק, בין אם זה חבר שנתקע עם שיעורי הבית, שכנה מבוגרת שצריכה עזרה בסחיבת קניות, או סתם מישהו שנראה עצוב וזקוק למילה טובה. כחבר, הוא היה מסור וערכי. הוא תמך בחבריו ללא סייג, נתן כתף להישען עליה, הטה אוזן קשבת לכל מצוקה, וידע תמיד לומר את המילה הנכונה, זו שמרגיעה, שמחזקת, שנותנת תקווה. חבריו אהבו לבלות איתו, לצאת לטיולים, למסיבות, או סתם לשבת ולדבר שעות ארוכות. הוא ידע ליצור אווירה נעימה ומצחיקה, ולכל מקום שהגיע, הביא עמו אנרגיה חיובית.

הוא היה אדם ששאף תמיד להשתפר ולהתקדם. "אני תמיד רוצה להיות טוב יותר ולעשות טוב," נהג לומר, ולא רק אמר – הוא גם ביצע. הוא לא הסתפק בקיים, תמיד חיפש את הדרך להתפתח, ללמוד דברים חדשים, לדחוף את עצמו קדימה. השאיפה הזו הניעה אותו בכל תחומי חייו, מלימודים ועד קשרים חברתיים. לפני הגיוס לצה"ל, רגע משמעותי בחייו של כל צעיר ישראלי, החליט בנימין לצאת לחופשה מהנה במיוחד. הוא טס עם חברים לברצלונה שבספרד, עיר תוססת וצבעונית. זו הייתה חופשה מלאה בחוויות – טיולים ברחובות עתיקים, ביקור באתרים מפורסמים, טעימת מאכלים מקומיים, ובעיקר – הרבה צחוק וזמן איכות עם החברים הטובים. הוא חלם לטוס בעתיד שוב, הפעם במיוחד כדי לראות משחק כדורגל של קבוצת "ריאל מדריד" במסגרת ליגת האלופות, אהבתו לכדורגל הייתה גדולה, וחלום כזה סימל עבורו את השילוב של הנאה, מסע והתרגשות.

אך מעל החלומות האישיים וההנאות הקטנות, עמד הרצון העמוק לתרום למדינה. בנימין קיווה לשרת שירות קרבי משמעותי, כזה שיאפשר לו להשפיע באמת. ביום 21 במרץ 2021, התגייס בנימין לצה"ל, מלא מוטיבציה וציפייה. הוא שובץ בגדוד "הבוקעים הראשון" – גדוד 51 שבחטיבת גולני, חטיבת חיל הרגלים המיתולוגית. "גולני, אני בא לקחת חלק בשורשים שלכם", כתב אז, מילים שביטאו את תחושת השייכות העמוקה, את ההבנה שהוא מצטרף למורשת מפוארת של לוחמים. הטירונות הייתה מאתגרת, פיזית ומנטלית. הוא למד לזחול בבוץ, לרוץ עם משקלים כבדים, לירות בנשק, ובעיקר – לחיות בצוות, לסמוך על חבריו ולהיות נסמך עליהם. הוא גילה בתוכו כוחות שלא ידע על קיומם, והתגבר על קשיים רבים בזכות הנחישות והאופטימיות שאפיינו אותו.

במהלך תקופת השירות הצבאי, בין אימונים מפרכים לתורנויות ארוכות, הכיר בנימין את עדן. הקשר ביניהם התפתח במהרה, והיא הפכה לבת זוגו, למי שהייתה שם עבורו, שהקשיבה לסיפורי היום-יום מהבסיס, שהעניקה לו תמיכה ואהבה. הקשר הזה היה עוגן יציב בחייו הסוערים של חייל קרבי. לאחר שסיים את מסלול הכשרת הלוחם, שכלל את הטירונות ואת האימון המתקדם, הצטרף בנימין למחלקת פינוי פצועים בפלוגה המסייעת של הגדוד. תפקיד זה, שהצריך אומץ לב, קור רוח ומקצועיות, התאים לו כמו כפפה ליד. הוא היה חלק מצוות שנושא באחריות כבדה – להגיע תחת אש, להעניק טיפול ראשוני ולפנות פצועים. הוא הוצב עם יחידתו בגזרות שונות ומורכבות, בין היתר בגזרת חברון, שבה נדרשה עירנות מתמדת מול חיכוכים ופעילויות עוינות, בגזרת ג'נין, שהייתה מוקד לפעילות טרור, ובמוצב "נחל עוז" שבגזרת החטיבה הצפונית באוגדת עזה.

בכל מקום ובכל משימה, בנימין התגלה כחייל מקצועי למופת. חבריו סמכו עליו בעיניים עצומות בכל תחום – בין אם זה בתפעול ציוד, בטיפול בפצועים, או סתם בנסיעה ארוכה ברכב צבאי. הוא ידע את עבודתו היטב, והקפיד לבצע כל משימה על הצד הטוב ביותר. הוא לא רק ביצע את תפקידו, אלא גם השפיע על האווירה הכללית. חבריו העידו עליו שהעלה את המורל הודות לגישתו החיובית והחייכנית. גם ברגעים קשים, כשהעייפות נתנה את אותותיה והמתח היה גבוה, בנימין ידע למצוא את המילה הנכונה, את הבדיחה הקטנה, את החיוך ששינה את כל האווירה. הוא העריך מאוד את אחוות הלוחמים, את החום ואת תחושת המשפחתיות ששררה ביחידתו. הקשרים שנוצרו בין הלוחמים היו עמוקים, כמעט כמו קשרי דם, והוא ראה בהם לא רק חברים לנשק, אלא משפחה נוספת, כזו שנבנתה בתוך הקשיים והאתגרים של השירות הצבאי.

שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ביום שבעה באוקטובר 2023, החלה כשבת רגילה, שבת אחרונה עבור בנימין כחייל סדיר בצה"ל. הוא שהה במוצב "כיסופים" שבגזרת החטיבה הדרומית באוגדת עזה, מוצב שהיה אמור להיות נקודת הסיום של פרק משמעותי בחייו. השמש עלתה על השמיים התכולים של הנגב המערבי, והבטיחה יום חם ובהיר, יום של חג ושל מנוחה. אך בשעה שש וחצי בבוקר, השקט הופר באחת. אזעקות עולות ויורדות קרעו את הדממה, ואחריהן התקבלה הידיעה המטלטלת על חדירת מחבלים ליישובי העוטף. בתוך רגעים, השתנה הכל. מפקד פלוגת המפקדה, מפקדו של בנימין, לקח את הפיקוד. בנימין ושבעה-עשר החיילים והחיילות מהמפקדה נכנסו למיגונית – מבנה בטון ממוגן שנועד להגן מפני ירי רקטות. בתוך המיגונית הצפופה, ארגן המפקד את החיילים לקרב. המתח היה מוחשי, הלבבות הלמו בחוזקה, אך בנימין, עם האופטימיות והנחישות שאפיינו אותו, לא איבד תקווה. הוא ידע שזה הרגע שבו כל מה שלמד, כל מה שהתאמן עליו, עומד למבחן.

בתוך המולת האזעקות והדיווחים המתגלגלים, מצא בנימין רגעים ספורים לכתוב הודעות אחרונות לבת זוגו עדן ולאחותו שני, שידע שדאגו לו מעומק ליבן. "הכל בסדר גמור, אין לכן מה לדאוג", כתב, מילים שנועדו להרגיע, להפיג את החרדה, גם כשבחוץ השתוללה סערה. הוא תיאר את הירי המסיבי, את השהות במיגונית, ואת הימצאותה של חוליית מחבלים בקרבת המוצב, מנסה למסור מידע חיוני מבלי לעורר פאניקה. לחברו הטוב אוריאל, שעמד לצידו בתוך המיגונית, אמר בנימין בטון נחוש, כמעט נבואי: "זו המלחמה שלקראתה הוכשרנו, התאמנו ותודרכו מאז גיוסנו, ועכשיו עלינו להוכיח את עצמנו." המילים שלו שיקפו את ההבנה העמוקה של המצב, את האחריות שחש על כתפיו, ואת הנכונות הבלתי מתפשרת להילחם.

הקרב שהתנהל במוצב "כיסופים" היה קרב הירואי, רצוף גבורה יוצאת דופן, מול עשרות מחבלים חמושים היטב. המחבלים הסתערו על המוצב מכל עבר, יורים ללא הפסקה, מנסים לפרוץ פנימה. בתוך המיגונית, החיילים היו נצורים, מנסים להשיב אש ולשמור על עמדותיהם. בתוך הכאוס, כשכמה חיילים נפגעו, בנימין לא היסס לרגע. הוא הבחין במקלע שנפל מידיו של אחד החיילים הפצועים, והתרומם כדי לקחת אותו. המקלע היה כבד, קנהו לוהט, אך בנימין אחז בו בנחישות, ויצא להשיב אש. הוא ירה לעבר המחבלים המתקרבים, מנסה להדוף אותם. מפקד הפלוגה, מתוך תחושת אחריות עליונה, יצא מהמיגונית להסתערות נואשת, בניסיון להגן על חייליו, אך נהרג באומץ לב. החיילים בתוך המיגונית נותרו ללא מפקד, רגע של הלם וחוסר אונים, אך לא לרגע אחד איבדו את רוח הלחימה. הרס"פ, סמל ראשון ותיק ומנוסה, תפס פיקוד מיד, ולצידו בנימין וחייל נוסף. יחד, הם ניסו לשמור על יושבי המיגונית, הדפו רימוני יד שנזרקו פנימה, והשיבו אש מדויקת לעבר המחבלים, מנסים לצמצם את הפגיעה. בנימין לחם בנחישות ובהחלטיות בלתי מתפשרת. הוא פגע במחבלים, והמשיך להילחם גם אחרי שנפצע, הכאב לא עצר אותו, רק חיזק את נחישותו להגן על חבריו.

לאחר זמן מה, בעיצומו של הקרב, הצליח מחבל אחד לחדור לתוך המיגונית. הוא ירה לעבר בנימין, פגע בו פגיעה אנושה. בנימין התמוטט, נופל היישר לתוך זרועותיו של חברו אוריאל, שעמד לצידו והמשיך להילחם. באותו רגע, אוריאל, עם כאב חד בלב וזעם בעיניים, חיסל את המחבל היורה. סמל ראשון בנימין טשגר טקה נפל בקרב הגבורה ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023, במוצב כיסופים. בן עשרים ואחת בנופלו, צעיר כל כך, עם חיים שלמים לפניו, חלומות ותקוות שנגדעו באחת. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל שבירושלים, העיר שבה גדל ואותה אהב. הוא הותיר אחריו הורים כואבים, זיוה ודרבה, אחות אחת וארבעה אחים, משפחה שלמה שבורת לב, שאיבדה את עמוד התווך החייכן והאוהב שלה.

לאחר נפילתו, התמלאה הארץ ביגון עמוק, אך גם בהבנה עצומה של גודל הקרבן. מילים רבות נכתבו ונאמרו לזכרו, אך אולי המרגשות מכל היו אלו של אימו, זיוה: "בני שלנו גיבור ישראל! ברגעיו האחרונים נלחם בגבורה כדי לשמור על חבריו לצוות. בני שלנו היה חייכן ומצחיק עם החיוך הענק שלו... הוא היה ילד עם לב ענק, הכי ענק, ילד שאין אחד שלא אהב אותו והכיר אותו ואת הטוב שבו. בני היה חבר טוב, חבר שתמיד עזר ותרם... אהוב שלנו שתמיד נקשרים אליו. אהב את החיים ואהב אנשים." מילותיה של אימו ציירו את דיוקנו של בנימין בצבעים עזים, סיפרו על הלב הענק, על האופטימיות הבלתי נלאית, ועל הגבורה שפרצה מתוכו ברגע האמת, גבורה של אדם שבחר להגן על ביתו ועל חבריו.

מורשתו של בנימין טשגר טקה, על אף חייו הקצרים, הדהדה והמשיכה להשפיע. כשבוע וחצי לאחר נפילתו, יצאו חבריו, לבושים בחולצות שעליהן הודפסה תמונתו המחייכת, לבקר פצועים בבית חולים. הם חילקו עוגיות, שיחות וחיבוקים, ברוח רוחב הלב והנדיבות שאפיינה את בנימין. היה זה מעשה קטן של נתינה, שהדהד את האופן שבו בנימין חי – תמיד נותן, תמיד דואג לאחרים. בחודש נובמבר 2023, כשהאדמה עוד בערה והכאב היה טרי, יצא צוות מחלקת גריאטריה בבית החולים "שערי צדק" שבו עבדה אימו של בנימין, להתנדבות משותפת לזכרו. הם נסעו לקיבוץ סעד שבעוטף עזה, אותו אזור שהיה שרוי בקרבות, ושתלו פרחי אמריליס, פרחים יפים וצבעוניים, כסמל לתקווה, לצמיחה מחודשת ולחיים שצומחים מתוך האדמה הפצועה. היה זה מעשה של ריפוי, של זריעת עתיד, במקום שבו נגדעו חיים כה רבים.

עיריית ירושלים, העיר שבה גדל בנימין ובה קבע את ביתו, העלתה דף מיוחד לזכרו באתר האינטרנט שלה, כדי שסיפורו לא יישכח. במכינת "ארז" בבאר שבע, המכינה הקדם-צבאית שבה התעצב והתבגר, החליטו לקרוא למסע עלייה של חניכים חדשים על שמו של בנימין. המסע, שעבר בנתיבים שבהם בנימין עצמו פסע, הפך לסמל של התחלה חדשה, של התמודדות עם אתגרים ושל צמיחה אישית, בדיוק כפי שבנימין חווה. קרוביו וחבריו, אלו שהכירו את טוב ליבו ואת שמחת החיים שלו, נרתמו למיזם כתיבת ספר תורה לעילוי נשמתו. ספר התורה, שכל אות בו נכתבת בקדושה ובכוונה, הוא אנדרטה נצחית, דרך להמשיך את רוחו של בנימין בעולם, להפיץ אור וערכים. הם גם הוציאו מדבקות מיוחדות, שעליהן תמונתו המחייכת של בנימין, ולצידה המשפט שהוא נהג לומר: "מי שלא מחייך עכשיו, פראייר." משפט זה, שהיה כה אופייני לו, הפך לסמל של רוחו הבלתי מנוצחת, של האופטימיות שסירבה להיכנע גם מול מציאות קשה. הוא הזכיר לכולם את חשיבות השמחה, את הבחירה בחיים, ואת הכוח של חיוך גם ברגעים של כאב.

בנימין טשגר טקה ז"ל, בנם של זיוה ודרבה, אח, חבר, בן זוג, לוחם – סיפור חייו הוא סיפור של מסע, של צמיחה, של אהבה ושל גבורה. הוא היה אדם שאהב את החיים ואהב אנשים, שהאמין בטוב שבאדם, וששאף תמיד להיות טוב יותר ולעשות טוב. נפילתו בקרב הקשה במוצב כיסופים, ביום שבת השחור של שמחת תורה, היא תזכורת כואבת למחיר הכבד של החיים במדינת ישראל, אך גם עדות לגבורה האנושית, לבחירה להגן על הבית ועל הערכים שבהם האמין. מורשתו אינה רק זיכרון, אלא קריאה לפעולה, להמשיך לחייך, להמשיך לתרום, להמשיך לאהוב, ולבנות מתוך ההריסות עתיד טוב יותר. הוא היה גיבור מעצם מעשיו, מתוך המציאות והאנושיות שבו, וסיפורו ייחקק לעד בלב האומה, כסמל לתקומה וגאווה ישראלית שאינה יודעת גבול. רוחו ממשיכה לרחף מעל, מזכירה לנו שגם ברגעים הקשים ביותר, יש מקום לחיוך, לתקווה, ולאור גדול.