תאמר עוסמאן

בבית עתיק-חדש, שקירותיו ספגו את צחוקם של דורות וחלונותיו השקיפו אל נוף הגליל המערבי המוריק, נולד ביום מרץ עשרים ושישה, בשנת אלפיים ושלוש, ילד שקיבל את השם תאמר. הוא היה בנם של לינא ונביל עוסמאן, ומיד עם בואו לעולם, מילא את הבית באור חדש, בתוספת של קולות רכים ובתקווה שהתעוררה בלב הוריו. תאמר לא היה לבד; הוא הצטרף למשפחה חמה ומלוכדת, שכללה כבר את אחיו ואחיותיו הגדולים ממנו, ויאאם והדיל, שלימים קיבלו בברכה גם את האחות הצעירה מיאר. בבית הזה, בכפר יאסיף, לא היה רגע דל. תמיד היה ריח של תבשילים מתוקים מן המטבח, קולות שיחה בערבית עשירה וקצב חיים שהתנהל סביב ערכים של כבוד הדדי, עזרה לזולת ואהבה עמוקה למקום שבו נטועים שורשיהם. הוריו, לינא ונביל, הקפידו להנחיל לילדיהם לא רק את יסודות החינוך וההשכלה, אלא גם את העקרונות הבלתי מעורערים של שייכות ואחריות. תאמר ספג את זה לתוכו מכל עבר – מהסיפורים שסיפר סבו ליד האח הבוער בימי החורף הקרים, מהוויכוחים הסוערים אך האוהבים סביב שולחן האוכל, ומהדרך שבה הוריו התייחסו לשכנים ולבני הקהילה.

כפר יאסיף, מקום הולדתו וביתו, היה עבור תאמר יותר מסתם נקודה על המפה; הוא היה מרחב של חיים, של טעמים, צבעים וריחות שהטביעו בו את חותמם. הוא זכר את הליכה הביתה מבית הספר היסודי, את אבק הדרכים בקיץ ואת הבוץ הנעים שנדבק לנעליים בחורף. הוא שיחק עם חבריו בסמטאות הצרות, התחבא בין עצי הזית העתיקים שבשדות המקיפים את הכפר, ורץ במורד הגבעות המוריקות, תחושת החופש שוטפת אותו. עוד כילד קטן, התגלו בו ניצני התכונות שאפיינו אותו כל חייו. הוא היה ילד שקט יחסית, לא מהפרועים שבראש החבורה, אבל כזה שאפשר היה לסמוך עליו. כשהיה משחק כדורגל עם חבריו במגרש המאולתר שבקצה הכפר, לא תמיד היה זה שכבש את השער המנצח, אבל הוא היה זה שתמיד דאג שהכדור יגיע לכולם, שהחוקים יישמרו, ושאף אחד לא יישאר בחוץ. אם ילד נפל ונפצע בברכו, תאמר היה הראשון לגשת אליו, להציע עזרה, וללוות אותו הביתה במידת הצורך. הוא לא חיפש את אור הזרקורים, אך נוכחותו השקטה והאיתנה הורגשה בכל מקום. זו הייתה מנהיגות מסוג אחר, מנהיגות שנובעת מלב רחב, מתוך דאגה כנה ואמיתית לזולת.

ככל שתאמר גדל, כך התחזקו בו התכונות הללו. לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר היסודי בכפר, עבר ללמוד בחטיבת הביניים ולאחר מכן בתיכון, שניהם בג'וליס הסמוכה. המעבר לסביבה חדשה, עם פנים חדשות ומורים חדשים, לא ערער את יציבותו. הוא הצטיין בלימודיו, לא רק בזכות יכולותיו האינטלקטואליות, אלא גם בזכות המשמעת העצמית והנחישות שאפיינו אותו. הוא היה תלמיד סקרן, שאהב ללמוד ולחקור, ולא הסתפק בתשובות שטחיות. בשיעורי מדעים, למשל, הוא לא רק למד את החומר, אלא ניסה להבין את "איך" ו"למה" מאחורי כל תופעה, לפרק ולהרכיב במוחו את המנגנונים המורכבים. כשחבריו היו מתקשים במשימה או בתרגיל, הוא היה תמיד מוכן להושיט יד, להסביר בסבלנות, לוודא שהם מבינים ולא רק מעתיקים. הוא לא היה מתנשא או שחצן; להיפך, צניעותו הייתה בולטת. ההצטיינות שלו לא באה על חשבון אחרים, אלא הייתה השראה עבורם. בתיכון, החלה להתגבש גם זהותו הבוגרת יותר, והוא החל לחשוב על עתידו, על הדרך שיבחר לעצמו. הוא נמשך לתחומים מעשיים, כאלה שיש בהם יצירה ופתרון בעיות, ולכן, לאחר שסיים את לימודי התיכון, בחר להמשיך ללימודי הנדסאי אלקטרוניקה במכללת "עתיד גליל מערבי" בירכא. שנתיים אלה, של י"ג–י"ד, היו עבורו תקופה של התפתחות מקצועית עמוקה. הוא אהב את המעבדות, את ריח הלחמת הבדיל, את האתגר שבפיענוח תקלות ובהרכבת מעגלים אלקטרוניים מורכבים. הוא היה שקוע בעבודה, מרוכז, ונהנה מתחושת הסיפוק שמגיעה עם הצלחה בפרויקט טכני מורכב. מורתו במכללה, שלימים כתבה לזכרו, זיהתה בו כבר אז את ניצני המנהיגות האמיתית – לא רק ביכולתו להוביל פרויקטים טכניים, אלא ביכולתו לגרום לאחרים סביבו להרגיש חלק, להצליח, ולתרום את חלקם. הוא היה מוקף בחברים, שהעריכו את חוכמתו השקטה, את טוב ליבו ואת נכונותו תמיד לעזור.

אך מעבר ללימודי האלקטרוניקה, בערה בתאמר תשוקה נוספת, עמוקה יותר, כזו שנגעה בלב ליבו של מה שהגדיר אותו כאדם צעיר בישראל. הוא גדל על ברכי ערכים של אהבת המדינה, לא כסיסמה ריקה מתוכן, אלא כהבנה עמוקה של השותפות והאחריות ההדדית. בביתו, בשיחות עם אביו ובצפייה בחדשות, הוא הבין את מורכבות הקיום הישראלי, את האתגרים הביטחוניים ואת החשיבות של התרומה האישית לביטחון הכלל. עוד כנער, החל לחשוב על השירות הצבאי לא רק כחובה, אלא כזכות, כהזדמנות להגשים את תחושת השייכות והנתינה. הוא לא הסתפק במחשבה על שירות עורפי או טכני גרידא, אף שהיה מצטיין בתחומו. עמוק בפנים, ידע שתשוקתו האמיתית היא להיות לוחם, להגן באופן פעיל על ביתו, על משפחתו, ועל כל מה שהיה יקר לו. הוא דמיין את עצמו במדים, נושא נשק, חלק מיחידה מובחרת, תורם את חלקו באופן המשמעותי ביותר. חלום זה, להיות לוחם, ריחף מעליו לאורך כל תקופת הלימודים, והוא ידע שזו הדרך שבה יבחר כשיגיע זמנו. הוא דיבר על כך עם חבריו הקרובים, עם הוריו, ואף שהיו שדאגו לו, הם הכירו את נחישותו וידעו שכשמשהו בוער בנשמתו של תאמר, אין כוח שיעצור אותו מלהגשימו.

ביום 11 ביוני 2023, הגיע הרגע המיוחל. תאמר התגייס לצה"ל. הרגע שבו לבש לראשונה את המדים הירוקים, וחש את משקל הנשק על כתפו, היה רגע מכונן. הוא ידע שזהו צעד ראשון בדרך ארוכה. על אף שחלם להיות לוחם, שובץ בתחילה לחיל התקשוב, בתפקיד טכנאי רשתות. הוא לא התאכזב; להיפך, הוא ניגש למשימה במלוא הרצינות והמקצועיות. הוא ראה בכך הזדמנות לתרום את כישוריו הטכניים לטובת המערכת הצבאית כולה. הוא למד במהירות, הצטיין בקורסים השונים, והיה ידוע כחייל אמין, מדויק ובעל ידע רב. הוא אהב את האתגרים הטכניים, את החיבורים המורכבים, את הדיאגנוסטיקה של תקלות ואת הקמה ותחזוקה של רשתות תקשורת חיוניות. הוא הבין את חשיבות תפקידו, את המשמעות של תקשורת זורמת ויעילה עבור כל הכוחות בשטח, ופעל מתוך תחושת אחריות עמוקה. הוא ידע שגם מתפקיד זה הוא תורם את חלקו לביטחון המדינה. אך עמוק בתוכו, הלהבה הלוחמת לא כבתה. הוא המשיך לשאת את חלום הלחימה, לחשוב עליו, ולדמיין את עצמו בחזית. הוא ידע שזה רק עניין של זמן, ושהוא יעשה כל שביכולתו כדי להגיע לשם. הוא דיבר על כך מדי פעם עם מפקדיו, עם חברים, והם ראו את הניצוץ בעיניו כשדיבר על כך.

ואז הגיע אותו בוקר ארור, שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר. תאמר, ככל אזרח במדינה, התעורר לקול אזעקות צורמניות שקרעו את השקט של הבוקר החגיגי. הטלפון רטט ללא הפסקה, הודעות וואטסאפ זרמו מקצה לקצה, והחדשות החלו לספר סיפור של אימה שלא תאמן. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית, קטלנית, ששינתה את פני המדינה. אלפי טילים ורקטות נורו מרצועת עזה אל עבר הנגב, המרכז ואף צפונה, ובחסות ירי זה, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – אל יישובי עוטף עזה, אל שדרות, אופקים ונתיבות. הם פשטו על מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל, ועל כל מי שעבר בדרכים. המראות והסיפורים שהחלו להתפרסם היו בלתי נתפסים: שמונה מאות אזרחים נרצחו באכזריות בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שבוצעו בהם פשעים נוראיים. מאות ישראלים נחטפו לרצועת עזה, בתים נהרסו, נבזזו והועלו באש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, בניסיון נואש להגן על חייהם של אזרחים תמימים. בבוקר זה, בבת אחת, החלה מלחמה. תאמר, ששירת אז בחיל התקשוב, חווה את הזעזוע העמוק כמו כל חייל ואזרח. הוא ראה את פני המלחמה משתנים לנגד עיניו. הבהילות, הלחץ, ההבנה שכל רגע קריטי – כל אלה הבהירו לו יותר מתמיד את חשיבות תפקידו, ואת הצורך הבוער להגן. הוא עבד מסביב לשעון, מתחזק את הרשתות, מוודא שהתקשורת זורמת, שאין תקלות ברגעים הקריטיים האלה. הוא ידע שגם תרומה זו היא קריטית, אך הלב שלו משך אותו למקום אחר, למקום שבו יוכל להילחם באופן אקטיבי יותר, פנים אל פנים מול האויב. המלחמה, במובנים רבים, חידדה והעצימה את חלומו הישן. הוא לא זנח אותו לרגע.

חודשים ספורים לאחר פרוץ המלחמה, בחודש מרץ 2024, לאחר כשמונה חודשים של שירות מסור ומוצלח בחיל התקשוב, הגיש תאמר את בקשתו הרשמית לעבור ליחידה קרבית. הוא ניהל שיחות רבות עם מפקדיו, הסביר את מניעיו, את תחושתו העמוקה כי מקומו בחזית, וכי הוא רוצה לתרום את חלקו באופן המהותי ביותר. הוא לא התייאש גם כשנתקל בקשיים בירוקרטיים או בניסיונות לשכנע אותו להישאר בתפקידו, בו היה כה מוצלח. נחישותו, שקטותו ואיתנותו, יחד עם הרקורד המרשים שלו, עשו את שלהם. בסופו של דבר, בקשתו אושרה, והוא הועבר לחטיבת "כפיר", חטיבת חי"ר מובחרת, הידועה בלוחמיה המקצועיים והקשוחים. עבור תאמר, זה היה רגע של ניצחון אישי. הוא הרגיש שסוף סוף הוא מגיע למקום שבו הוא באמת צריך להיות. שמונת החודשים הבאים היו אינטנסיביים, מאתגרים ומשנים חיים. הוא עבר הכשרה קרבית מפרכת בבסיס האימונים החטיבתי, שכללה אימוני שדאות, לחימה בשטח בנוי, קריאת מפות, ניווטים מורכבים, ירי בכל סוגי הנשק, ואימוני כושר גופני שלא הכיר קודם. הוא למד לדחוף את עצמו מעבר לגבולות שהכיר, להתמודד עם עייפות קיצונית, עם קור ורעב, ועם אתגרים מנטליים ופיזיים כבירים. הוא מצא את עצמו מוקף בחברים חדשים, לוחמים צעירים מכל קצוות הארץ, שכולם חולקים את אותה מטרה, את אותה נחישות. הוא בלט גם כאן, לא רק בכישוריו הפיזיים והמנטליים, אלא ברוח החיובית שהביא איתו, ביכולת שלו לחבר בין אנשים, להפיג מתחים, ולהיות עוגן של יציבות עבור חבריו. הוא היה מקשיב טוב, יועץ נאמן, ושותף אמין לכל משימה. הוא אהב את תחושת המשפחתיות שנוצרה בפלוגה, את האחווה שמתפתחת רק בתנאי לחץ קיצוניים, את הידיעה שיש לו על מי לסמוך ושהוא מהווה עמוד תווך עבור אחרים. הוא התאמן במיוחד להיות נגביסט – לוחם עם מקלע נגב, נשק כבד ועוצמתי הדורש כוח פיזי רב, דיוק, וקור רוח. הוא למד להכיר את הנשק הזה לפרטי פרטים, להרגיש את משקלו, את רעידותיו, את קצב האש שלו, ולהפוך אותו לחלק בלתי נפרד מגופו.

ב-6 בנובמבר 2024, הגיעה ההכשרה לשיאה במסע כומתה. עשרות קילומטרים של הליכה מפרכת, עם ציוד מלא, עייפים אך נחושים, הם צעדו אל עבר נקודת הסיום. כל צעד היה כואב, כל נשימה קשה, אבל המטרה הייתה ברורה: לסיים, לקבל את הכומתה המנומרת של חטיבת כפיר, ולהפוך באופן רשמי ללוחמים מן המניין. תאמר צעד בראש הכוח, דוגמה ומופת לחבריו, מעודד אותם במבט, בחיוך, במילה טובה, גם כשהוא עצמו היה על סף תשישות. כשהגיעו לנקודת הסיום, כשקיבל את הכומתה לידיו, התמלא בתחושת סיפוק אדירה, גאווה עצומה. הוא השיג את מטרתו, הגשים את חלומו. הוא היה לוחם, נגביסט בגדוד "נחשון" (90), מוכן לכל משימה. הוא התקשר להוריו מיד לאחר הטקס, קולו נרגש, וסיפר להם בהתרגשות על סיום ההכשרה. הם היו גאים בו כל כך, למרות הדאגה העמוקה שקיננה בלבם.

למוחרת מסע הכומתה, יום שישי, היה תאמר בחופשה בביתו בכפר יאסיף, לקראת כניסתו ללחימה ברצועת עזה. הבית היה מלא בשמחה ובגעגועים, באוכל של אמא, בחיבוקים מאחים ואחיות. הוא ישב עם הוריו, שיתף אותם בחוויות מהמסע, ודיבר על הציפייה, וגם על החשש הטבעי, לקראת הכניסה לעזה. הוא ארז את תיקו בזהירות, מוודא שכל הציוד מוכן, שכל פרט במקומו. הלב שלו פעם בהתרגשות ובציפייה. במהלך הכנת התיק, ברגע אחד של חוסר תשומת לב, נפצע באצבעו. חתך עמוק, שהחל לדמם. הוא פונה במהירות לטיפול במרפאה בנהריה, שם נתפרה האצבע. הרופא, שהתרשם מנחישותו של הצעיר ומסיפורו על הכניסה הקרבה לעזה, העניק לו אישור לעשרים ואחד ימי מנוחה והחלמה. "אתה צריך לנוח, תאמר," אמר לו הרופא, "פציעה כזו דורשת זמן החלמה, שלא תזדהם, שלא תסתבך." אך תאמר, במבטו השקט והנחוש, הסתכל על הרופא ואמר: "אין מצב, דוקטור. החברים שלי נכנסים לעזה, אני לא יכול להשאיר אותם לבד. אני רוצה לבטל את ימי המנוחה. אני חייב להיות איתם." הרופא ניסה להסביר את הסיכונים, את החשיבות של מנוחה, אבל תאמר היה בלתי ניתן לשכנוע. הוא הסתפק במנוחת סוף שבוע קצרה בבית, בחיק משפחתו, מנצל כל רגע אחרון של שקט וביתיות. הוא דיבר עם אמו, לינא, שניסתה לשכנע אותו לנוח, לדחות את הכניסה, אך הוא התעקש. "אמא," אמר לה, "אני חייב. אני לא יכול לתת להם ללכת בלעדיי. אני לוחם עכשיו, זה התפקיד שלי." ביום שני, 11 בנובמבר 2024, נכנס תאמר עם הצוות שלו ללחימה ברצועת עזה. הוא לא היה מושלם; האצבע עדיין כאבה, אבל רוחו הייתה איתנה, נחושה.

בתוך התופת של רצועת עזה, באותם ימים קשים ומורכבים, תאמר עוסמאן התגלה כלוחם יוצא דופן, כפי שחזו בו חבריו ומפקדיו. הוא היה נעים הליכות, איש של כבוד, אך בעת הצורך – נחוש ובלתי מתפשר. המוטיבציה שלו הייתה גבוהה לאין שיעור. הוא לא ראה בעצמו גיבור או כוכב; הוא פשוט עשה את מה שהאמין בו. הוא היה ממוקד מטרה, קשוב לפקודות, ומוכן תמיד לבצע כל משימה, גם המסוכנת ביותר, ללא היסוס. הוא נשא את מקלע הנגב שלו בנחישות, משקל המתכת הכבדה על כתפו, והיה מודע לאחריות העצומה שבידיו. בכל פטרול, בכל התקדמות בשטח, הוא היה ערני, סורק את הסביבה, מחפש אחר איומים, מגן על חבריו. חבריו לפלוגה אהבו אותו מאוד. הוא היה תמיד הראשון להציע עזרה, בין אם בהרמת ציוד כבד, בסיוע בניווט, או סתם במילה טובה, בדיחה קטנה ששברה את המתח באווירה הדחוסה. הוא ידע מתי לדבר ומתי לשתוק, מתי להרים את המורל ומתי להיות עוגן של שקט ויציבות. הוא התבלט בחריצותו וברוח היוזמה שלו. אם ראה משהו שצריך לעשות, הוא לא חיכה לפקודה; הוא פשוט עשה זאת. אם זיהה תקלה או בעיה, הוא ניגש לפתור אותה ביוזמתו, במקצועיות ובאחריות. הוא היה דוגמה ומופת לכולם, לא רק בנכונותו להילחם, אלא בדרך שבה בחר לחיות את חייו כלוחם – במסירות, באחריות ובאהבה לאנשים סביבו.

הימים בעזה היו ארוכים ומתישים. כל יום היה רצף של פעילויות מבצעיות, סריקות, מארבים, התקלויות. צפון רצועת עזה, ובמיוחד אזור בית ג'באליה, היה שטח מורכב, רווי סכנות, עם מבנים צפופים, סמטאות צרות, ומערכת תת-קרקעית של מנהרות. האוויר היה ספוג בריח אבק שריפה, עשן, ומתח בלתי פוסק. לילה ויום התערבבו זה בזה, השינה הייתה קצרה ומקוטעת, והערנות הייתה קריטית בכל רגע נתון. תאמר לא התלונן. הוא פשוט המשיך לבצע את תפקידו, נחוש, ערני ומקצועי. הוא זכר את הדיבורים בבית, את ערכי אהבת המדינה, והם נתנו לו כוח להמשיך. הוא חשב על הוריו, על אחיו ואחיותיו, על כפר יאסיף השקט והבטוח, והידיעה שהוא מגן עליהם נתנה לו משמעות עמוקה לכל פעולה. הוא היה חלק מצוות, מפלוגה, ומגדוד, וכל אחד תמך באחר, ידע שחייו תלויים בחבריו. הקשרים שנרקמו שם, תחת אש, היו עמוקים מכל קשר אחר.

ביום שלישי, 26 בנובמבר 2024, שעות הבוקר המוקדמות, השתתף תאמר בפעילות מבצעית נוספת בצפון רצועת עזה, באזור בית ג'באליה. הפעילות נועדה לאתר תשתיות טרור, לחסל מחבלים ולהגן על הכוחות המתקדמים. הלוחמים נעו בזהירות, סורקים כל פינה, מודעים לסכנה האורבת בכל רגע. תאמר, עם הנגב שלו, היה בעמדה קדמית, מכסה את התקדמות הכוח. לפתע, נפתחה אש עזה לעבר הכוח. ירי צלפים מדויק, מהיר, קטלני. מתוך חלון של אחד הבתים הסמוכים, או אולי מתוך פיר מנהרה נסתר, פרצו כדורים בצרורות. תאמר, כהרגלו, הגיב באופן מיידי. הוא זיהה את מקור הירי, והחל להשיב אש, מנסה לנטרל את האיום, לאפשר לחבריו לתפוס מחסה ולתקוף בחזרה. הוא ירה בדיוק, בנחישות, מגן על חבריו בגופו, בעוצמת המקלע שבידיו. הוא לא היסס לרגע. הוא ידע את תפקידו, והוא מילא אותו עד תום. במהלך חילופי האש העזים, נפגע תאמר מירי מחבלים. הוא נפל במקום, בן עשרים ואחת בלבד. מותו היה מהיר. חבריו מיהרו אליו, אך היה מאוחר מדי. השקט שאחז בהם, אחרי רעש הקרב, היה מחריד. הלוחם השקט, נעים ההליכות, בעל הלב הרחב, החבר הנאמן, כבר לא היה איתם. הכוח המשיך להילחם, נחוש לנקום את דמו ולמלא את משימתו, אבל האובדן היה עצום.

הידיעה על נפילתו של תאמר הגיעה לכפר יאסיף כרעם ביום בהיר. ההודעה הרשמית של צה"ל נמסרה למשפחתו ביום שהפך ליום השחור ביותר בחייהם. לינא ונביל, הוריו, ויאאם, הדיל ומיאר, אחיו ואחיותיו, נותרו המומים, כואבים, עם חור עמוק בלבם. הבן, האח, שהיה מקור גאווה ותקווה, איננו עוד. הבית, שפעם היה מלא בצחוקו השקט, בנוכחותו המרגיעה, נותר ריק, שקט מדי. תאמר, רב-טוראי בעת נפילתו, הועלה לאחר מותו לדרגת סמל – הכרה בגבורתו, במסירותו ובמקצועיותו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בכפר יאסיף, באדמה שבה גדל, שבה שיחק כילד, שבה חלם על עתידו. אלפי אנשים ליוו אותו בדרכו האחרונה – בני משפחה, חברים מילדות, מורים מהתיכון והמכללה, מפקדים וחברים לנשק, תושבי הכפר והאזור. כולם באו לחלוק לו כבוד אחרון, לומר שלום לגיבור שקט.

מורתו ממכללת "עתיד גליל מערבי", שראתה בו פוטנציאל גדול כל כך, כתבה לזכרו מילים חמות וכואבות: "תאמר עוסמאן היה מנהיג אמיתי – תמיד הוביל, תמיד העניק, ותמיד דאג לכל מי שסביבו. הוא שירת את עמו ומולדתו בנאמנות ובאומץ עד יומו האחרון, והשאיר אחריו מורשת של אהבה, הקרבה וערכים נעלים. נפילתו במלחמה היא אבדה כבדה למשפחתו, לחבריו ולכל מי שהכיר אותו." מילותיה הדהדו את תחושותיהם של רבים. תאמר לא היה גיבור מן האגדות, אלא גיבור מן המציאות, אדם שבחר בדרך של נתינה, של אחריות, של הגנה על ביתו. גבורתו נבעה מאישיותו האמיתית, מהלב הרחב שלו, מהנחישות הבלתי מתפשרת שבה דבק בחלומותיו ובערכיו.

זכרו של תאמר אינו רק נחמה למשפחתו; הוא מהווה השראה לכל מי שהכירו, ולכל מי ששומע את סיפורו. לזכרו, הופקה מדבקה פשוטה אך עוצמתית עם תמונתו והמשפט המלווה אותו: "עוד קצת, אל תוותר לעולם." משפט זה, כל כך אופייני לתאמר, משקף את רוחו, את נחישותו, את היכולת שלו לדחוף קדימה גם כשקשה, לא לוותר לעולם על המטרה, על החלום, על האחריות. הוא מונצח באנדרטת חטיבת כפיר שבעפולה, בין שאר גיבורי החטיבה, ושמו חקוק באבן, לעד. עמוד אינסטגרם הוקם לזכרו, "remember_tamer_othman", המהווה מקום מפגש וזיכרון וירטואלי עבור חבריו ובני משפחתו, הממשיכים לשתף סיפורים, תמונות וזיכרונות ממנו, שומרים על להבת זכרו בוערת.

תאמר עוסמאן, הילד מכפר יאסיף, שהפך ללוחם אמיץ בחטיבת כפיר, השאיר אחריו חלל עצום, אך גם מורשת עשירה. הוא היה גשר בין עולמות, דוגמה ומופת לשילוב של מסורת ומודרנה, של אהבת אדם ואהבת מולדת. סיפור חייו הוא סיפור על בחירה, על נחישות, על אומץ לב שקט ועמוק. הוא לא חיפש תהילה, אלא פשוט עשה את מה שחשב לנכון, את מה שהאמין בו בכל ליבו. הוא נפל במלחמה על תקומתה של מדינת ישראל, על ביטחונם של אזרחיה, והותיר אחריו תקווה. תקווה לכך שגם בדורות הבאים יקומו צעירים כמוהו, שיבחרו בדרך של נתינה, של אחריות, של אהבה עמוקה לבית ולמולדת. זכרו יהיה חקוק לעד בלבבות, כסמל לגבורה אנושית, כנה וטהורה, שצומחת מתוך האדמה, מתוך המשפחה, ומתוך בחירה אישית אמיצה. הוא ימשיך לחיות בסיפורים, בתמונות, ובתחושה שגם מתוך האובדן הגדול, צומחת תמיד תקומה.