סופיאן דגש

בכפר מג'אר, על צלעות ההרים הירוקות של הגליל התחתון, כשריח האדמה הרטובה והזיתים העתיקים נישא באוויר, נולד סופיאן דגש ביום השני באוקטובר 2002. הוא היה הבן הראשון של דימא וח'אלד, וגם הנכד הראשון במשפחה המורחבת – מתנה יקרה שירדה לעולם, נקודת אור חדשה ששפכה שמחה על כולם. בבית קטן, עטוף בחום משפחתי ובקירות ספוגי סיפורים וצחוק, החלה דרכו. כבר מילדותו המוקדמת, ניכר בו משהו מיוחד, איזו הילה של טוב לב שקטה, עיניים חכמות שמתבוננות בעולם בסקרנות וברגישות. הוא גדל בתוך עולם של ערכים שורשיים, שחלחלו אליו עם כל נשימה: אהבת אדם, כבוד לזולת, והבנה עמוקה של השייכות למקום, למשפחה, לעדה ולמדינה. אלה לא היו רק מילים שנאמרו סביבו, אלא דרך חיים שחווה מדי יום, בשיחות על שולחן האוכל, במפגשים עם השכנים ובחגיגות הקהילתיות. כל בוקר, כשקרני השמש הראשונות היו צובעות את פסגות ההרים בגוונים של זהב ואדום, סופיאן היה קם ליום חדש, לומד את העולם דרך משחקים בחצר, דרך טעמי התבשילים של אמא דימא ודרך סיפוריו המרתקים של אבא ח'אלד.

סופיאן התחנך בבית הספר המקומי במג'אר, שם היה תלמיד שקט, אך נוכחותו הורגשה היטב. הוא לא היה מסוג הילדים שדורשים תשומת לב בקולניות, אלא כזה שמושך אליו אנשים בטוב ליבו ובחיוכו המאיר. מורתו, אפרה, תמיד תיארה אותו כילד חייכן, חכם ויפה נפש. היא זכרה היטב את עיניו המבריקות, שתמיד היו עוקבות אחרי דבריה בהקשבה מלאה, ואת הדרך שבה היה ניגש לפתור בעיות – לא רק בדרך הלוגית, אלא גם עם רגישות עמוקה לרגשות הסובבים אותו. כשהיה רואה חבר לכיתה מתקשה, היה ניגש אליו בשקט, מציע עזרה, מחייך חיוך מעודד שגרם לכל קושי להיראות קטן יותר. היתה בו תמיד אומץ לב שקט, כזה שלא מתבטא בצעקות או בהתרברבות, אלא ביכולת לעמוד על שלו, להגן על החלשים, או פשוט לנסות דברים חדשים בלי פחד מכישלון. הוא אהב את הטבע אהבה עמוקה, אהבה שביטאה את נפשו הרחבה. שעות ארוכות היה יכול לבלות בטיולים בשבילי הכפר, מביט בעצי הזית העתיקים, מריח את עלי המרווה והתימין שגדלו פרא. הוא הקשיב ללחישות הרוח בין הענפים, ראה את תנועת העננים מעל הרי הגליל, והרגיש את האדמה תחת כפות רגליו. הים, על עוצמתו ושלוותו, ריתק אותו לא פחות. כל ביקור בחוף היה עבורו חוויה של התחדשות, של חופש. הוא אהב את תחושת המלח על העור, את רחש הגלים המתנפצים, את האופק האינסופי שפתח את הדמיון.

אחת מהאהבות הגדולות שלו, שסיפקה לו שילוב של פעילות גופנית וריכוז מנטלי, הייתה משחק הטניס. על המגרש המאובק, תחת השמש הגלילית, היה מוצא נחמה ואתגר. קול חבטת המחבט בכדור, המאמץ הפיזי, הריצה מצד לצד, והתחושה המספקת כשכדור נחת בדיוק בפינה – כל אלה היו עבורו דרך לבטא את עצמו, לפרוק אנרגיה ולשמור על רוגע פנימי. המשפט "תעשה מה שטוב ונכון לך, זו תמצית האושר" לא היה רק סיסמה עבורו; הוא היה מצפן פנימי שהנחה אותו בבחירותיו, קטנות כגדולות. הוא תמיד חיפש לעשות משהו למען הנפש, למלא את עולמו הפנימי בחוויות משמעותיות ובשקט. בין אם זה היה בשיחה עמוקה עם חבר, בטיול בטבע, או באימון טניס אינטנסיבי, הוא הקפיד להקשיב לקול הפנימי שלו, למה שעושה לו טוב באמת. סבו, סלמאן חליל, שהיה קרוב אליו במיוחד, תיאר אותו כ"מלאך עלי אדמות", ביטוי שביטא את המהות של סופיאן בעיני כל מי שהכיר אותו. "היה חייכן כל הזמן, אהוב, מנומס, וגדל בתרבות של אהבת חינם," אמר הסב, ובמילים אלו תיאר את הניצוץ המיוחד שאפף את נכדו. חיוכו היה כזה ששימח את הלב, חיוך אמיתי ופתוח שגרם לכולם להרגיש רצויים. הוא היה סמל לאהבה ללא תנאי, לנדיבות שאינה מצפה לתמורה, לחיבור עמוק לקהילה ולסובבים אותו.

היותו הנכד הראשון העניקה לו מקום מיוחד בלב המשפחה המורחבת. סבא וסבתא, דודים ודודות – כולם ראו בו לא רק נכד אהוב, אלא גם חבר אמיתי, אוזן קשבת, ומישהו שניתן לסמוך עליו. הוא היה זה שתמיד יציע עזרה, שיקשיב בסבלנות, ושיהיה שם בשביל כולם. בבית, כשהיו נולדות אחיותיו הקטנות, ג'וליה וג'נא, סופיאן קיבל את תפקיד האח הבכור באחריות ובאהבה גדולה. הוא היה עבורן מודל לחיקוי, מגן, ושותף למשחקים ולקונדסות. הוא לימד אותן את הדרך להתבונן בעולם, לגלות בו את היופי והטוב, והיה שם לנגב דמעה ולחבק חיבוק אוהב. הקשר העמוק הזה עם אחיותיו היה אחד העוגנים המרכזיים בחייו, מקור לאהבה וחיבור שרק התחזק עם השנים. הוא היה אהוב לא רק במשפחתו הקרובה, אלא גם על שכניו וחבריו בכל מג'אר. דלתות רבות היו פתוחות בפניו, תמיד מצא אוזן קשבת וחיבוק חם. הוא הותיר חותם על כל מי שהכיר אותו, חותם של אדיבות, חיוך כובש, ורוח טובה. בשיחות אקראיות ברחוב, במפגשים על כוס קפה, או במשחקי כדורגל מאולתרים במגרש השכונתי, סופיאן תמיד היה מביא איתו אנרגיה חיובית, מילה טובה, ותחושה של שייכות. אנשים אהבו להיות במחיצתו, כי הוא פשוט גרם להם להרגיש טוב עם עצמם ועם העולם.

כשסיים את לימודיו, עמדה בפניו הבחירה המשמעותית של השירות הצבאי. למרות שהייתה לו האפשרות לבחור בשירות ביחידות עורפיות, סופיאן התעקש לשרת ביחידה קרבית. הבחירה הזו לא הייתה מקרית; היא שיקפה את החינוך שקיבל בבית הוריו, את הערכים של תרומה ואחריות שספג מילדותו. הוא הרגיש שזוהי חובתו, דרכו לתרום למדינה באופן המשמעותי ביותר, להשפיע באמת, להיות בחזית העשייה וההגנה. הוא רצה להרגיש שהוא חלק בלתי נפרד מהמאמץ המשותף לשמור על הביטחון, ושיכולותיו ואומץ ליבו יבואו לידי ביטוי במקום שבו הם נחוצים יותר מכל. ביום השישי בדצמבר 2021, התגייס לצה"ל, צעד אל עבר עתיד של אתגרים ומשמעות. הוא שובץ כלוחם בגדוד ההנדסה 601, חלק מעוצבת "עקבות הברזל" – חטיבה 401. המסלול של לוחם הנדסה הוא מסלול תובעני, פיזית ונפשית. הוא דרש ממנו להיות חזק, חכם, מדויק, ובעל יכולת קבלת החלטות מהירה תחת לחץ. הוא למד על חומרי נפץ, על סילוק מוקשים, על פריצת מכשולים ועל הפעלת ציוד מכני כבד – כלים שיהפכו אותו ללוחם חיוני בשדה הקרב.

במהלך שירותו, סופיאן הצליח להתבלט ולפרוח בתפקידו. הוא לא רק ביצע את המוטל עליו, אלא עשה זאת במצוינות, עם מסירות והתמדה. הוא הפגין יכולות מנהיגות טבעיות, ידע טכני מרשים, ואחריות אישית יוצאת דופן. בזכות תכונות אלו, התקדם במהירות לדרגת סמל ראשון ומונה למפקד כיתה ביחידת ציוד מכני הנדסי, או בקיצור, מ"כ צמ"ה. בתפקידו זה, הוא פיקד על צוות של חיילים והיה אחראי על הפעלת כלים הנדסיים כבדים – טרקטורי D9 משוריינים, מחפרים, דחפורים – כלים שמסוגלים לשנות את פני השטח, לפרוץ דרכים, לסלול צירים ולנטרל איומים. הוא אהב את תחושת הכוח והאחריות שנלוותה לתפקיד. את הרעש המחריש אוזניים של מנוע הדיזל הגדול, את הרטט שעבר דרך גופו כשהכלי חרץ את האדמה, את האבק שעלה וכיסה הכל, ואת הדיוק הנדרש כדי לבצע את המשימה על הצד הטוב ביותר. הוא היה דמות מובילה, מנהיג שקט וחזק, שהחיילים שלו סמכו עליו באופן מוחלט. הוא דאג להם, לימד אותם, והיה עבורם גם מפקד וגם חבר. היכולת שלו להסביר משימות מורכבות בפשטות, לפתור בעיות בשטח ברוגע, ולשמור על מורל גבוה גם במצבים מאתגרים, הפכה אותו למפקד נערץ ואהוב. הוא התייחס לכל אחד מחייליו בכבוד, הקשיב לחששותיהם, והיה שם עבורם בכל עת, כפי שהיה עם חבריו ומשפחתו בבית.

חייו של סופיאן זרמו במסלול ברור של עשייה, שירות, ופיתוח עצמי, כשכל העת הוא שומר על קשר אמיץ עם משפחתו וחבריו. הבית במג'אר נשאר עבורו עוגן יציב, מקום לחזור אליו בסופי שבוע, לספוג את חום המשפחה, את ריחות הבישולים של אמו, ואת השיחות הארוכות עם אביו. הוא היה מגיע הביתה עם סיפורים מהצבא, חולק חוויות, צוחק על קשיים, ומרגיש את האהבה העוטפת. ג'וליה וג'נא, אחיותיו, היו מתרוצצות לקראתו, נתלות על צווארו ומבקשות שיספר להן על עולמו הצבאי. הוא מצידו, הקפיד לשאול אותן על לימודיהן, על חברותיהן, ועל החלומות הקטנים שלהן. הקשר עם סבו, סלמאן, נשמר אף הוא באופן הדוק. סופיאן היה מקפיד לבקר אותו, לשבת איתו על המרפסת המשקיפה לנוף, להקשיב לעצותיו ולסיפוריו, ולחלוק איתו את מחשבותיו. רגעים אלה היו יקרים מפז, והם שחיזקו את שורשיו ואת תחושת השייכות שלו. הוא היה צעיר עם חלומות ותקוות רבות, עתיד שהיה נראה מואר ופתוח בפניו. הוא חשב על מה יעשה אחרי הצבא, אילו לימודים יבחר, איזו דרך יסלול לעצמו בחיים. הוא דמיין את עצמו ממשיך לתרום לחברה בדרכים שונות, אולי בתחום ההנדסה, אולי בחינוך, תמיד עם אותה רוח של עשייה ואהבת אדם שליוותה אותו מילדות.

ואז, בבוקר של שבת שמחת תורה, כ"ב בתשרי תשפ"ד, ביום השביעי באוקטובר 2023, השתנה הכל. בשעה שש וחצי בבוקר, בשעה שרוב תושבי ישראל עדיין היו שרויים בשינה עמוקה או התכוננו לחג, פרץ ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים. מטחים כבדים של טילים ורקטות שוגרו מרצועת עזה לעבר יישובים ואזורים נרחבים בארץ, ובחסותם חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – אל תוך שטחי ישראל. תוך דקות ספורות, החל מסע רצחני וברברי ביישובי עוטף עזה, בערים שדרות, אופקים ונתיבות, ובמסיבת הטבע ליד קיבוצים רעים ונירים. בסיסי צה"ל הותקפו, ואזרחים חפים מפשע נטבחו בבתיהם, במכוניותיהם, על הכבישים. כמעט שמונה מאות אזרחים נרצחו באכזריות, מאות נחטפו לרצועת עזה, בתים נהרסו, נבזזו והועלו באש. מאות חיילים, שוטרים ואנשי כוחות הביטחון נפלו בקרב, מגינים בגופם על הארץ. הבוקר הזה, בבת אחת, הפך את השגרה למלחמה, ואת החיים לשרשרת בלתי נתפסת של אובדן, כאב ותדהמה.

החדשות הראשוניות החלו לזרום בטלפונים הניידים, הודעות וואטסאפ מבוהלות, דיווחים ראשוניים שלא ניתן היה לעכל את גודלם. סופיאן, כמו חיילים רבים אחרים, קיבל את ההודעה על ההקפצה. הלב שלו החל לפעום בחוזקה. הוא ידע שזה עתה נכנסו למציאות חדשה, מציאות שונה מכל מה שהכיר. הוא ארז את התיק במהירות, בידיים רועדות אך נחושות, מודע היטב לכובד הרגע ולגודל האחריות המוטלת עליו. הפרידה מהוריו ואחיותיו הייתה קצרה, מלאה במבטים חרדים אך גם אמיצים. חיבוק חזק, מילים מעטות, והבטחה לחזור. הוא ידע שהם מבינים את גודל המשימה, את הדרך שבחר בה כשהתגייס לקרבי, את המחיר שאולי תידרש לשלם. הדרך לבסיס הייתה מתוחה. הכבישים היו מלאים ברכבים צבאיים, באנשי מילואים שהוקפצו, כולם עם אותה הבעה רצינית על פניהם. באוויר ריחפה תחושה של אי ודאות, אבל גם של נחישות משותפת. עם הגיעו לבסיס, מצא את עצמו בתוך המולה של הכנות. גדוד ההנדסה 601, כמו יחידות קרביות רבות, עבר במהירות ממצב שגרה למצב חירום. אימונים קצרים וממוקדים, תדרוכים דחופים, וציוד שהוכן לקראת כניסה אפשרית לרצועת עזה. סופיאן, כמ"כ צמ"ה, מילא את תפקידו במקצועיות ובקור רוח, מפקד על חייליו, מוודא שכל הציוד תקין ומוכן למשימה. הוא הקרין רוגע וביטחון, והעביר לחייליו את התחושה שגם ברגעים כאלה, יש להם מנהיג שאפשר לסמוך עליו.

כשהתמרון הקרקעי בעזה החל, סופיאן וגדודו היו בחוד החנית. הם נכנסו פנימה, אל תוך השטח העוין, אל תוך המציאות הקשה של לחימה עירונית, של איתור מנהרות, של פריצת מכשולים וסילוק מטענים. סופיאן, עם כלי הצמ"ה העוצמתיים שבפיקודו, היה שם כדי לפתוח צירים עבור הכוחות, להרוס תשתיות טרור, ולספק הגנה לכוחות החי"ר המתקדמים. יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, הוא היה חלק בלתי נפרד מהמאמץ המלחמתי. הבוקר התערבב בערב, הלילה ביום, תחת שמיים אפורים של עשן ופיצוצים. הריחות היו חריפים: אבק שריפה, עפר רטוב, ריח עשן שעלה מבניינים הרוסים. הקולות היו בלתי פוסקים: יריות, פיצוצים, רעש מנועי טנקים ונגמ"שים. סופיאן חווה את המלחמה בכל חושיו, בכל נימי נפשו. הוא ראה מראות קשים, כאלה שלא ישכחו לעולם. הוא ראה את חבריו נלחמים באומץ, את הפחד בעיניהם, את הנחישות הבלתי מתפשרת. הוא ראה את המחיר הכבד שגבתה המלחמה, את אובדן החיים, את הפציעות, את השבר. אבל למרות הקושי העצום, למרות הכעס והגעגועים הבלתי פוסקים למשפחתו ולשגרה שנגזלה, הוא נשאר חדור מטרה. המטרה הייתה ברורה: להגן על הבית, על המדינה, על העם. הוא לא נתן לקושי לשבור אותו, אלא שאב כוח מהאחריות שהוטלה עליו, מהמחויבות לחבריו ליחידה, ומהזיכרון של פני משפחתו.

במהלך הלחימה, ביום ה-16 בדצמבר 2023, כתב סופיאן מכתב למשפחתו, מכתב שפורסם לאחר נפילתו והפך לעדות מרגשת למצבו הנפשי ולרוחו האיתנה. במכתב, שהיה יומן של רגשות ותחושות עמוקות, הוא שיתף בחוויותיו: "ראיתי הכל וגדלתי ולמדתי הרבה," כתב. המילים האלה שיקפו את ההתבגרות הכפויה, את ההבנה העמוקה יותר של החיים והמוות, של האנושיות והאכזריות, שהמלחמה טבעה בו. הוא סיפר על געגועיו העזים: "אחרי חודשיים שלא ראיתי בית, לא יודע מה אני מרגיש כבר. מחר יום ראשון, אני יוצא הביתה, התגעגעתי לאבא, אמא, גוליה, גנא, סבא, סבתא, דודים ודודות לכולם ללא יוצא מהכלל." השורה הזו, שבה הוא מפרט כל אחד מבני משפחתו, מראה עד כמה הקשרים האלה היו חיוניים עבורו, עד כמה הם היוו עבורו את מקור הכוח והתקווה. הוא דמיין את הרגע שבו יראה אותם שוב, את חיבוקיה של אמו, את חיוכו של אביו, את צחוקן של אחיותיו, את פניו המוארות של סבו. המחשבה על יציאה הביתה, על חזרה ולו לרגע קצר לשגרה, הייתה האור בקצה המנהרה, הדרייב שהחזיק אותו.

הוא התייחס גם למחיר הכבד של המלחמה: "לכל זה יש מחיר כבד מאוד, לאבד חברים ולהפסיד שותפים לחיים." מילים אלה ביטאו את הכאב העמוק שחש על נפילתם של חבריו לנשק, על הקשרים שנקרעו באחת, על הפצעים שנשארו בנפשו. הוא ראה את אובדן החיים מקרוב, חווה את השכול המיידי והקשה. אך למרות כל אלה, הוא המשיך, נחוש בדעתו. "ראיתי מראות קשים אבל איך שהוא המשכתי והייתי חד מטרה למרות הקושי הכעס והגעגוע," כתב, ובמשפט האחרון, שהפך לסמל לרוח הלוחמים, הוסיף: "זהו הכל כיף." זו לא הייתה אמירה של שמחה אמיתית, אלא ביטוי לרוח הלחימה, ליכולת למצוא רגעים של אנושיות, של הומור שחור, של אחדות, גם בתוך התופת. זו הייתה דרכו להתמודד, לשמור על שפיות, ולהמשיך קדימה, למרות הכל. המכתב הזה, שנכתב מלב לוחם עייף אך אמיץ, שיקף את עולמו הפנימי המורכב, את גבורתו השקטה, ואת אהבתו העצומה למשפחתו ולמולדתו. הוא היה גאווה לכולם – למשפחתו, לחבריו, לעדה הדרוזית ולמדינת ישראל כולה.

הימים נקפו, והלחימה נמשכה בעצימות גבוהה. סופיאן וגדודו פעלו ללא הפסקה, מפקדים וחיילים, צוותים שלמים, פועלים יחד במקצועיות ובנחישות. הציפייה לחזור הביתה, לחיבוק של אמא, לשיחה עם אבא, לריצות עם האחיות, לחיבוק של סבא – כל אלה הדהדו בראשו, נתנו לו כוח להמשיך. אבל המציאות הייתה קשוחה. ביום השני בינואר 2024, בכ"א בטבת התשפ"ד, בתוך שכונת דרג' תפאח בעיר עזה, ספג הכוח עליו נמנה סופיאן ירי מחבלים. הקרב היה קשה, מטווח קצר, מציאות שמנהלת לוחמה בשטח בנוי מכתיבה. סופיאן, כסמל ראשון וכמפקד, פעל באומץ לב ובקור רוח, מגן על חייליו ומוביל את המשימה. הוא נלחם בגבורה, מגן על רעיו ועל המשימה, עד הרגע האחרון. מירי המחבלים נפגע סופיאן. בן עשרים ואחת בלבד היה בנופלו. מילותיו במכתבו האחרון, על "מחיר כבד מאוד" ועל "לאבד חברים", קיבלו לפתע משמעות מצמררת. הוא היה "חד מטרה" עד נשימתו האחרונה.

ההודעה המרה על נפילתו הגיעה למשפחתו במג'אר כרעם ביום בהיר. הבית, שהיה מלא באהבה ובצחוק, התמלא באבל וביגון קודר. ההורים, דימא וח'אלד, אחיותיו ג'וליה וג'נא, הסב סלמאן, וכל בני המשפחה המורחבת, נותרו המומים וכואבים. הנכד הראשון, הבן הבכור, האח האהוב, החבר היקר – נקטף בטרם עת, כשהחיים עוד היו לפניו, מלאים בחלומות ותקוות. הוא הובא למנוחות בבית העלמין במג'אר, בחלקה הצבאית, לצלילי יגון וצפירת כבוד. קהל עצום של בני משפחה, חברים, שכנים, מפקדים וחיילים ליוו אותו בדרכו האחרונה, כולם חולקים את אותו כאב עמוק ואת אותה גאווה על הגיבור שנפל. האוויר במג'אר עמד דומם, רק קולות הבכי והתפילה נשמעו, נמהלים בקולות הרוח הגלילית.

סבו, סלמאן חליל, ספד לו במילים שקרעו את הלב: "סופיאן היה מלאך עלי אדמות, אהוב... היו לו חלומות והרבה תקוות. זה אסון טרגי שאנחנו מתקשים לעכל. הוא הנכד הראשון שלי, הוא היה ממש כמו חבר שלי." במילותיו אלו, ביטא הסב את הקשר העמוק והמיוחד שהיה לו עם נכדו, קשר שחרג מהגדרות הרגילות, והיה קשר של נפש אל נפש. השייח' מואפק טריף, המנהיג הרוחני של העדה הדרוזית, ספד לו גם הוא, במילים שנגעו בנימים העמוקים ביותר של הקהילה: "מחוגי החיים של סופיאן נעצרים להם על גיל 21 והוא יישאר לעולם צעיר וחייכן שהותיר חותם... עוד פרח נקטף מהעדה הדרוזית." מילותיו הדגישו את האובדן הגדול לא רק למשפחה, אלא לעדה כולה, לקהילה שאיבדה את אחד מבניה הצעירים והמבטיחים ביותר. סופיאן, בחייו הקצרים אך מלאי המשמעות, הותיר אחריו חלל עצום, אך גם מורשת של אהבה, אומץ, מסירות ונתינה.

הזיכרון של סופיאן, לוחם ההנדסה האמיץ ממג'אר, ממשיך לחיות ולהאיר. הוא הונצח באנדרטת דרך הגבורה לחללי חיל ההנדסה במערכות ישראל שבצומת חולדה, אנדרטה המהווה עדות אילמת ומרגשת לגבורתם של לוחמי החיל. גם המשרד לשוויון חברתי הקים באתר המשרד עמוד לזכרו, המנציח את פועלו ואת הקרבתו. אך מעבר להנצחות הרשמיות, סופיאן ממשיך לחיות גם בלב קהילתו, בדרכים יומיומיות ואנושיות. ביוזמת המשפחה, נקראה במג'אר כיכר על שמו – "כיכר החללים הגיבורים ע"ש סמ"ר סופיאן דגש", מקום מפגש וזיכרון בלב הכפר, שבו יוכלו תושבי המקום לעצור לרגע, לזכור, ולהתייחד עם זכרו. בנוסף, הוקמה "מסעדת סופיאן" ביישובו, מקום שמסמל את החיים, את הקהילתיות, ואת ההמשכיות, מקום שבו אנשים ימשיכו להיפגש, לצחוק ולחלוק סיפורים, והכל ברוח הטובה שאפיינה אותו.

סופיאן דגש היה לוחם, מפקד, בן, אח, נכד וחבר. הוא היה התגלמות של ערכים עמוקים, של אהבה לארץ ולאדם, של נתינה ללא גבולות. חייו, על אף קוצרם, היו מלאים במשמעות, בעשייה, ובהשפעה על כל מי שזכה להכירו. נפילתו בקרב, בהגנה על הבית, על העם, על המולדת, היא המחיר הנורא שמשלמת מדינה על קיומה, והיא מותירה אחריה כאב עצום שילווה את משפחתו ואת קהילתו לעד. אך מתוך הכאב העמוק הזה, צומחת גם תחושת תקומה, של גאווה עצומה על בן העדה הדרוזית, על בן הארץ, שקם והתייצב מול האיום, שבחר בדרך הקרבית מתוך תחושת שליחות, ושמסר את נפשו למען ביטחון כולנו. זכרו של סופיאן, על חיוכו הנצחי, על טוב ליבו, על אומץ ליבו ועל מסירותו, ייחקק לעד בלבבות, כסמל לגבורה אנושית, לגאווה ישראלית, ולרוח הבלתי מתפשרת של אלה שמגנים על ביתם. הוא נפל כגיבור, וסיפור חייו, סיפור של אדם, של לוחם, של נשמה יפה, ימשיך להדהד ולהוות השראה לדורות הבאים, תזכורת לכך שגם ברגעים הקשים ביותר, יש מי שעומד על המשמר, מגן על ערכינו, ומבטיח את עתידנו. יהי זכרו ברוך.