שריה אלבוים

בבית קטן, בין שדות ירוקים שהתמתחו עד קו הרקיע הבהיר של בקעת הירדן, נשם שריה אלבוים את נשימותיו הראשונות. זה היה ביום קיץ חם, כ"ד בסיוון תשס"ג, עשרים וארבעה ביוני 2003, במושב מחולה, מקום שבו האדמה היא לא רק בסיס אלא מהות, שפה, זיכרון שעובר מדור לדור. הוא היה בנם של יעל ושי, נולד לתוך משפחה חמה, מוקף באהבה של הוריו ושל אחיו – נתנאל, אייל, הודיה ואבירם – שכל אחד מהם הוסיף גוון ייחודי לפסיפס המשפחתי. מילדותו, קירות הבית ספגו את צחוקו המתגלגל, את הקולות הרכים של שיחותיו עם אמו, ואת רחש צעדיו הקטנים על מרצפות הסלון. האוויר במחולה היה תמיד רווי בריח אדמה לחה אחרי השקיה, בפריחת הדרים באביב, ובזיעה מתוקה של עבודה בשמש הלוהטת. שריה גדל בתוך הנוף הזה, נוף שעיצב אותו, שנטע בו שורשים עמוקים של חיבור לארץ, לקהילה, ולפשטות של החיים. הוא למד בבית הספר היסודי המקומי, בין ילדי המושב, רץ בשדות אחרי הלימודים, בנה מחבואים בפרדסים, ותמיד היה מוקף בחברים. הילד הקטן עם החיוך הכובש היה כבר אז מגנט אנושי, ידע להתחבר לכל אחד, לראות את הטוב שבכל אדם, ולפזר סביבו שמחה ורוגע. סקרנותו הטבעית הובילה אותו לחקור את העולם סביבו, מלטף עלי כותרת של פרחי בר, מתבונן בנמלים נושאות משא כבד, לומד את סודות הטבע מהחקלאים הוותיקים במושב, שהיו מספרים לו סיפורים על מחזוריות החיים, על זריעה וקציר, על התלות באדמה ובשמיים. הוא היה ילד רגיש, כזה שמרגיש את הדופק של העולם, ועם זאת, בעל עוצמה פנימית שקטה, שנדמה היה כאילו בראה אותו לחיים של נתינה.

ככל שגדל, התפתחה בו אותה תכונה מיוחדת של "נתינה אינסופית", כפי שתיארו אותו לימים. זה לא היה רק רצון לעזור, אלא דחף פנימי עמוק להקל, לשמח, לחבר. הוא היה הראשון להתנדב לעזור לסבתא בסחיבת קניות, לשבת ליד חבר עצוב ולשמוע את ליבו, או לארגן משחק כדורגל ספונטני כדי להפיג את המתח של יום לימודים ארוך. כשחבר היה חוזר מבית הספר עם מבט מודאג בעיניו, שריה היה ניגש אליו בשקט, מניח יד על כתפו, ומציע לו ללכת לשבת על הסלע הגדול שמעל הוואדי, שם היו משקיפים על הנוף הפתוח, ומשוחחים על הכל. הוא לא היה פותר בעיות, אלא פשוט היה שם, מקשיב, מחבק במבטו, ומשדר תחושה של "אתה לא לבד". הדיאלוגים הקטנים האלה, שהתנהלו בין משחקי ילדות לבין שיעורים בבית הספר, היו אבני היסוד של אישיותו, שעיצבו אותו לאדם שרואה את האחר, שחש את כאבו ושמחתו, ושמבקש תמיד להביא אור לעולם. החיבור החזק למשפחה בא לידי ביטוי בכל פרט קטן: בארוחות שישי שבהן היה מתעקש לעזור לאמו להכין את השולחן, לשמוע את סיפורי השבוע של אביו, או לשחק עם אחיו הקטנים. הודיה, אחותו, זכרה תמיד את שיחות הטלפון איתו, שבהן הייתה מתקשרת כדי לחזק אותו, אבל תמיד יצאה מחוזקת בעצמה, כאילו הוא היה מעין באר של אופטימיות ושמחת חיים שאינה נגמרת. החיוך שלו, שכולם תיארו ככובש, היה משלב בתוכו גם שובבות וגם עומק, הבטחה לשמחה תמידית, גם כשהחיים מציבים אתגרים.

כשהגיע שריה לגיל ההתבגרות, עזב את כרי הדשא המוכרים של מחולה ועבר ללמוד בישיבה התיכונית "רגבים בעמק" שבקיבוץ טירת צבי, לא הרחק מביתו אך בעולם אחר במקצת. שם, בין שיעורי גמרא למתמטיקה, בין חברים חדשים עם מבטאים שונים ורקעים מגוונים, המשיך לפתח את אישיותו העשירה. הוא לא היה תלמיד שקט או מופנם, אך גם לא היה מנהיג קולני. הוא היה המאזן, זה שידע לגשר בין קבוצות, להרגיע ויכוחים סוערים בשיעור, ולהציע פרספקטיבה חדשה בשיחות עמוקות. בכיתה י"ב, משהו בו נמשך אל מעבר לספסל הלימודים. הוא חיפש משמעות, חיפש מגע ישיר עם הארץ, עם עבודה פיזית שמשאירה חותם. כך הגיע להתנדב בחוות "נווה אורי" בגוש עציון. שם, הרחק מההמולה העירונית, מצא את עצמו מוקף באדמה, בצומח, בחיות. הוא קם עם השמש, כשידיים מיומנות כבר עסקו בחליבה, בבניית גדרות, בטיפול בגידולים. שריה, עם ידיו הרכות של נער עיר, למד במהירות את סודות החקלאות. הוא אהב את המגע של הידיים שלו באדמה הלחה, את ריח העשב הטרי, את רעש המנוע של הטרקטור כשהוא חורש את השדה בשעת בוקר מוקדמת. אבל מעל הכל, הוא אהב לרעות צאן. לצאת עם העדר, ללכת בשקט בין הגבעות, להרגיש את הרוח על פניו, לשמוע את פעמוני הכבשים מרשרשים בעדינות. הוא למד את שפת הכבשים, את ההבדלים בין טלה לבוגר, את הצרכים שלהם. הוא הרגיש חיבור עמוק לאותה מסורת עתיקה של רועה צאן, למראה הפשוט והראשוני של אדם ועדרו, לחיים שקטים ומלאי משמעות. תחושת הסיפוק בסוף יום עבודה, כשהשמש שוקעת בצבעי אש מעל הרי יהודה, והוא חוזר עייף אך מלא, הייתה עבורו גמול גדול יותר מכל ציון בבחינה. הוא ראה בחקלאות לא רק עבודה, אלא דרך חיים, דרך להתחבר לשורשים העמוקים ביותר של המקום הזה.

לאחר שנה של התנדבות בחווה, כאשר האדמה והצאן הטביעו בו את חותמם, המשיך שריה את דרכו והגיע לישיבה הגבוהה בסוסיא שבהר חברון. זה היה מעבר טבעי עבורו, מחיבור פיזי לאדמה לחיבור רוחני ורעיוני לארץ ולעם. בסוסיא, בין שיעורי תורה עמוקים לשיחות ארוכות אל תוך הלילה, התחזקה בו עוד יותר אהבתו למדינה ולעם. הוא לא היה מדבר בסיסמאות, אלא מתוך הבנה פנימית עמוקה של הערכים שעליהם נבנתה המדינה, של האחריות ההדדית בין אדם לחברו, ובין העם לארצו. שם, בשיחות עם חברים ורבנים, גיבש את שאיפתו למלא שירות צבאי קרבי ומשמעותי. הוא ראה בשירות לא רק חובה, אלא זכות, הזדמנות לתת את חלקו באופן המוחשי והעמוק ביותר. הוא ישב לעיתים קרובות לבדו, במחברת קטנה שחורה, וכתב את מחשבותיו. הוא טיפח עולם פנימי עשיר ועמוק, שבו התמודד עם שאלות מהותיות על החיים, על משמעות, על גורל. באחת מאותן מחברות, בכתב ידו המהודר אך המהיר, רשם מילים שהפכו לימים למעין מצפן לחייו: "זאת עובדה מוגמרת שהרוח מנצחת הכול. אם יש רוח, גם הדברים הכי קשים ייראו בסוף כמו הדברים הכי פשוטים לעשייה". השורות האלה שיקפו את אמונתו הבלתי מעורערת בכוחו של הרצון, בכוחה של התודעה, ביכולת של האדם להתעלות מעל כל קושי באמצעות כוח נפשי. הוא לא היה איש של מילים גבוהות, אלא של מעשים, אך את עולמו הפנימי העשיר שמר במילים כתובות, עדות שקטה לעומק מחשבתו.

השמחה הייתה נר לרגליו. לא שמחה קלילה וחולפת, אלא שמחה עמוקה, פנימית, שנובעת מהבנה עמוקה של החיים ושל ייעודו. הוא הקפיד להרבות בשמחה בעצמו, גם כשהתמודד עם אתגרים אישיים, ובעיקר – לשמח את סובביו בכל דרך והזדמנות. אם היה מבחין בחבר מדוכדך, היה ניגש אליו עם בדיחה קטנה, עם חיוך רחב, או פשוט מציע לו לצאת לטיול רגלי בין הכרמים, לנקות את הראש. הוא היה מומחה בלהפוך רגעים פשוטים לרגעים של אושר קטן. הודיה, אחותו, סיפרה שלא הייתה שיחת טלפון אחת שבה התקשרה לחזק אותו, ולא יצאה ממנה מחוזקת בעצמה. הוא היה שואל אותה על יומה, מקשיב בסבלנות לכל פרט, ואז, בקולו הרגוע והבטוח, היה מוצא את הנקודה האופטימית, את הזווית החיובית, את הסיבה לחייך. הוא היה מביא עמו תמיד תחושה של תקווה, של אמונה שדברים יסתדרו, שגם אם קשה עכשיו, תמיד יש אור בקצה המנהרה. השמחה שלו לא הייתה חזותית בלבד; היא הייתה מדבקת, אותנטית, ונתנה כוח לכל מי שבא עמו במגע.

ב-17 באוגוסט 2022, היום שבו התגייס לצה"ל, התגשם חלום. הוא לבש את מדי הזית, ענד את הכומתה החומה, והצטרף לגדוד 51 של חטיבת "גולני", אחת החטיבות המפוארות והמאתגרות ביותר בצה"ל. מהרגע הראשון, בלט שריה ביכולותיו. הוא לא היה רק חייל מצוין מבחינה פיזית ומקצועית, אלא גם הראה יכולות מנהיגות יוצאות דופן. הוא מילא את תפקידו במסירות ובהתמדה, נותן את כל כולו בכל פעילות ומשימה, בין אם זה אימון מפרך בשטח פתוח או שמירה ארוכה ומשעממת. חבריו ליחידה העריכו אותו לא רק על כישוריו הצבאיים, אלא גם על אישיותו המיוחדת. הוא אהב את חבריו לשירות, על מגוון דעותיהם ואמונותיהם, אהבת נפש. הוא ראה בהם אחים לנשק, משפחה שנייה. החיבור והאחדות היו הדבר החשוב ביותר בעיניו, ולכך שאף וחתר בכל אשר עשה. הוא היה זה שארגן את המפגשים הקטנים בין חיילים מרקעים שונים, זה ששכנע את כולם לשבת יחד לאכול, זה שהיה יוזם שיחות על נושאים שונים, רק כדי לקרב לבבות ולגשר על פערים. מעגלי החברים שלו היו רבים, רחבים ושונים מאוד זה מזה – היו לו חברים מהמושב, מהישיבה התיכונית, מהחוות, מהישיבה הגבוהה, וכעת גם מהצבא. הוא אהב מאוד להפגיש ביניהם, ליצור חיבורים חדשים, ולהשתמש ביכולתו האישית להתחבר לכל אדם, על מנת לקרב בין אנשים בעלי דעות ואמונות שונות. הוא האמין שלמרות השוני, כולנו חלק מאותו עם, מאותה משימה, וכי רק יחד נוכל לעמוד באתגרים. על אף רגישותו הרבה לאחרים, מעולם לא היה תלוי בדעות סובביו ושמר על חיבור יציב לאמת הפנימית שלו. הוא ידע מה נכון עבורו, מהם הערכים שלו, ולא נתן ללחצים חברתיים או חיצוניים להסיט אותו מדרכו. בזכות ביצועיו המרשימים, אומץ ליבו, ויכולות המנהיגות הטבעיות שלו, נבחר לצאת לקורס מ"כים (מפקדי כיתה), צעד שהיה מבחינתו הגשמת חלום וקבלת אחריות נוספת על כתפיו הצעירות.

השבת ההיא, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023, החלה כמו כל שבת אחרת, אך עד מהרה הפכה ליום שחרט את עצמו בזיכרון הלאומי כיום של כאב ואובדן. בשעה שש וחצי בבוקר, כשקרני השמש הראשונות בקושי החלו לצבוע את השמיים, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה, שכיסה אזורים נרחבים בארץ והגיע עד למרכז, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה השקטים, ועל ערים כמו שדרות, אופקים ונתיבות. הם פשטו על מסיבות טבע תמימות שהתקיימו סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל, ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים שלא יתוארו. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, ילדים, נשים, קשישים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב תוך כדי הגנה על חייהם של אחרים. בבוקר נורא זה, החלה מלחמה.

שריה היה בעיצומו של קורס המ"כים, תקופה של למידה אינטנסיבית וציפייה לטקס הסיום, כאשר החלה המלחמה. הטלפון רעד, הודעות וואטסאפ התחילו לזרום בקבוצות החברים והמשפחה, בהתחלה מבולבלות, אחר כך מבועתות, ולבסוף – ברורות באופן מצמרר. הוא וחבריו לקורס, שרק לפני רגע היו עסוקים בתרגילי פיקוד ותכנון מבצעים על מפות, מצאו את עצמם מול מציאות שעלתה על כל דמיון. בלי היסוס, בלי שאלה, הם הוקפצו. תוך שעות ספורות, הפכו תלמידי קורס למפקדים בחזית. עם חבריו לקורס, לקח שריה חלק בלחימה הקרקעית בשטח רצועת עזה. כניסתם הראשונה ללחימה ברצועה הייתה בתאריך שבו היה מיועד להיערך טקס סיום הקורס שלהם – אירוניה אכזרית של הגורל, שהפכה את טקס הענקת הדרגות לטבילת אש אמיתית. במקום לעמוד במסדר חגיגי, הם עמדו מול פני האויב, מגינים בגופם על הבית. באותם ימים אינטנסיביים, בין אבק שדות הקרב לבין רגעי מנוחה קצרים, כתב שריה במחברתו, מילים ששיקפו את עומק תחושותיו ואמונתו: "זה השלב בחיים שאתה כולך נתינה במובן השלם והכי עמוק של המילה... יש דבר אחד שיש לי ודאות גמורה לגביו, הגאולה לא תפסיק מלבוא והניצחון הוא שלנו". אלה לא היו רק מילים של חייל, אלא של אדם שרואה מעבר לכאן ועכשיו, שמאמין בעתיד, בטוב, ובניצחון הרוח. הוא הבין שזוהי משימה היסטורית, רגע שבו נדרשת מכל אחד נתינה מוחלטת, ללא סייג, ללא פשרות. הוא לחם באומץ, הוביל את חייליו במקצועיות, ותמיד דאג לשמור על רוח לחימה גבוהה, גם כשהעייפות והכאב איימו להכריע.

אחרי סבב לחימה אינטנסיבי וקשה ברצועת עזה, יצאה היחידה של שריה מהרצועה לצורך התרעננות והתארגנות מחדש. שריה הוצב בחזרה בגדוד 51, הגדוד ממנו יצא לקורס מ"כים. אך הוא לא רצה לחזור לתפקיד שגרתי. הוא ביקש במפורש לפקד כמ"כ במחלקה שספגה אובדן קשה בתחילת המלחמה, מחלקה שבה נפלו לוחמים רבים והמורל היה שבור. הוא הרגיש שזוהי שליחות להוביל אותם, להחזיר להם את האמון, את הכוח, את תחושת המשפחה. הוא עשה זאת במסירות וברגישות גדולה. הוא היה עדין נפש מטבעו, אך בעל כוחות פנימיים עצומים. הוא גילה רצינות ואחריות רבה בכל הנוגע לתפקידו כמפקד, ידע להיות קשוח כשצריך, אך תמיד עם מבט חומל בעיניו, עם אוזן קשבת לכל חייל. הוא דיבר איתם על הנופלים, על הזיכרון, על החובה להמשיך הלאה, להילחם למענם. הוא נטע בהם תקווה, הצליח לחבר אותם מחדש, לבנות מחדש את הלכידות היחידתית. הוא הקפיד על אימונים קפדניים, על הכנה פיזית ומנטלית, אך גם על שיחות אישיות, על בדיחות שמפיגות את המתח, על יצירת אווירה של בית בתוך הכאוס של המלחמה.

המלחמה, שהחלה בדרום עם מתקפת חמאס, התפשטה במהרה גם לצפון. ארגון הטרור חיזבאללה בלבנון פתח במתקפות בלתי פוסקות על יישובי הגבול, ירה טילים, רקטות, וכטב"מים, והפך את חיי התושבים לגיהינום. המחלקה שבה פיקד שריה הוצבה, יחד עם שאר הגדוד, בגבול לבנון. הם נפרסו בעמדות, עקבו אחר הגבול, והתכוננו לכל תרחיש. בהמשך, כשהמצב הסלים והתמרון הקרקעי בלבנון הפך למציאות, הם השתתפו גם בלחימה במסגרת התמרון בדרום לבנון. שריה הבין את כובד המשימה. הוא אסף את חייליו, כשפניו רציניות אך עיניו בורקות בתשוקה ובאמונה, וחידד בפניהם את משמעות תפקידם: "המטרה היא הגנה על יישובי הצפון". הוא הדגיש, בקולו המהדהד, את החשיבות של כל פעולה ופעולה, של כל סיכון שנלקח. "אין מצב שתושבי הצפון לא יחזרו לבתיהם", אמר בנחישות, ומילותיו נתנו תוקף למאבק, הפכו אותו מקרב צבאי למאבק על הבית, על הקהילה, על עתיד המדינה. הוא ידע שכל חייל עומד שם, בשם אלפי אזרחים שנעקרו מבתיהם, ובשם ערכי ההגנה והביטחון של עם ישראל. הוא היה סמל לאותה רוח קרבית שורשית, רוח של נתינה והקרבה, רוח שדוחפת קדימה גם מול פני הסכנה.

ברגעי ההפוגה הקטנים, בין שמירה לשמירה, בין תדריך לתדריך, כשהיה מוצא פינה שקטה עם טלפון נייד או מחברת, שריה רקם תוכניות רבות ליום שאחרי המלחמה והשחרור מצה"ל. הוא לא נתן למציאות הקשה של המלחמה להאפיל על חלומותיו. הוא תכנן ללמוד מוזיקה בצפת, עיר מלאה באווירה רוחנית ואמנותית שמשכה אותו. דמיין את עצמו יושב בכלי נגינה, מפיק צלילים, יוצר מנגינות שנובעות ממעמקי נשמתו. בנוסף, חלם לעבוד בחווה בניו זילנד, לחזור לשורשים החקלאיים שכל כך אהב, לחוות שוב את המגע עם האדמה, את השקט של הטבע הפראי. הוא דיבר על זה בהתלהבות עם חבריו, תיאר להם את הנופים עוצרי הנשימה, את הניתוק מהעולם, את ההזדמנות להתחבר לעצמו מחדש. ואיך אפשר בלי טיול ארוך בתאילנד, עם התרמיל על הגב, לפגוש תרבויות חדשות, לטעום מאכלים אקזוטיים, לחוות חופש אמיתי. הוא דיבר על כל אלה לא רק כתוכניות, אלא כהבטחות לעתיד, כעוגנים של תקווה שנתנו לו כוח להמשיך, לדעת שיש למה לחכות, שיש חיים שלמים של יצירה, חקירה והגשמה אחרי המדים. הוא דמיין את עצמו חוזר למחולה, מספר למשפחתו על חוויותיו, חולק איתם את הלקחים שלמד, את האדם שהפך להיות. התוכניות האלה, שאותן כתב גם במחברותיו, היו עדות לרוח החיים שפעמה בו, לצימאון לחוויות, ליצירה, ולחיבור לעולם הרחב.

ביום רביעי, 13 בנובמבר 2024, י"ב בחשוון תשפ"ה, הוביל שריה את חייליו במסגרת פעולה מבצעית מורכבת בדרום לבנון. המשימה הייתה לטהר מבנים מאמצעי לחימה (אמל"ח) בכפר לבנוני. זו הייתה משימה שגרתית אך מסוכנת, שדרשה ריכוז, מקצועיות וערנות מרבית. הוא צעד בראש הכוח, כשעיניו סורקות כל פינה, כל צל, כל פתח, כשהוא מקבל החלטות מהירות ומנחה את חייליו בקול שקט אך סמכותי. המתח באוויר היה מורגש, כל צעד נשקל בכובד ראש, כל תנועה הייתה מכוונת. הם עברו בין הבתים הנטושים למחצה, החיפושים התנהלו בזהירות, כל דלת שנפתחה, כל חדר שנכנסו אליו, היה עלול להכיל סכנה. באחד המבנים, שנדמה היה ריק ונטוש, הסתתרה חוליית מחבלים. פתאום, ללא התרעה מוקדמת, נפתחה לעברם אש תופת. הדי יריות עזים פילחו את השקט, רסיסים עפו באוויר, והמבנה הפך לשדה קרב רגעי. שריה, עם אינסטינקטים חדים של לוחם ומפקד, הגיב מיד. הוא זינק קדימה, מגן על חייליו בגופו, מזהה את מיקום הירי ומשיב אש. הוא לחם בגבורה עילאית, בקרב פנים אל פנים, מול האויב המסתתר. קולות הירי והצעקות התערבבו באוויר. שריה לא היסס, לא נרתע. הוא נלחם עד נשימתו האחרונה, מגן על חייליו, על המשימה, על הבית. באותו קרב עז, הגיבור שריה אלבוים נהרג. הוא היה בן עשרים ואחת במותו. סמל ראשון שריה אלבוים, הלוחם והמפקד, זה שאהב את החיים, את האדמה, את האנשים, נפל כשהוא מגן על כל אלה.

הבשורה המרה הגיעה למשפחתו במחולה כרעם ביום בהיר. הבית, שתמיד היה מלא בצחוק ושמחה, התמלא באבל וביגון. שריה הובא למנוחות בבית העלמין של מחולה, אל אדמת הבקעה שכל כך אהב, אל הנוף שבו גדל. הוא הותיר אחריו הורים שבורים, יעל ושי, ושלושה אחים ואחות – נתנאל, הודיה, אייל ואבירם – שנותרו עם חלל עצום בלב. אבל שריה לא נעלם. הוא השאיר אחריו מורשת של אהבה, נתינה, חיבור ואחדות. אמו, יעל, מצאה נחמה במילותיו שלו, שנכתבו במחברותיו. "כבר זמן מה שאני רוצה לכתוב קצת מתוך מי שהיית, ילד אהוב שלי, ומתקשה להכניס אותך למילים", כתבה, אך המילים של שריה עצמו נתנו לה קול: "המשימה: הגנה על הארץ בכל תוקף, על הערכים שלה, על האנשים הטובים שגרים בה ועל כל גווניה". ועל "כל גווניה" היא התעכבה, מבינה את עומק כוונתו: "לא רק על גוון אחד. לא רק על מי שדומה לנו, חושב כמונו, חי כמונו. הגנה על כולם, זה מה שהיה חשוב לך. חיבור בין כולם...". במקום אחר, היא מצאה מילים נוספות שכתב: "רצון לעשות ולהיות טוב. בוער בי רצון שיהיה טוב בעולם, שיהיה שלום, שנכבד, שנחייך ולא נפחד אחד מהשני". והיא הוסיפה, בכאב ובאמונה: "צדקת ילד שלי, לא ניתן להתקרב כשפוחדים... שריה האהוב שלנו מת בקרב תוך כדי הגנה על האנשים. בואו ננסה להיות אנשים טובים יותר בזכות זה". קריאתה הייתה קריאה לכולנו, להמשיך את דרכו, לחיות את הערכים שבהם האמין.

חברו הקרוב, ישראל, ספד לו במילים כנות וכואבות, שביטאו את עומק הקשר ביניהם ואת ההלם מהאובדן: "הילד הכי יפה ומתוק, הילד שכל כך אהבתי והערצתי, הילד שהיה יותר טוב וחרוץ מכולנו, הילד הזה ששום דבר לא היה חזק יותר ממנו נפל בלבנון". מילותיו נשאו בתוכן את הכאב החד של חבר שאבד, את התהייה על עולם שבו הטובים ביותר הולכים ראשונים. "שריה איך נתת לאלוהים לנצח אותך? זה לא הגיוני, לאן הלכת? אני צריך שתחזור, לעשן איתך סיגריה אחרונה", כתב ישראל, וביטא בכך את הגעגוע העמוק, את הרצון להחזיר את הזמן לאחור, לרגעים קטנים ופשוטים של חברות. שריה אלבוים, במותו, הפך לסמל של גבורה אנושית, של אהבת אדם ואהבת הארץ, של נתינה ללא תנאי. הוא מונצח באתר בית הנשיא ובעמוד לזכרו באתר memoriz.plus, אך זכרו האמיתי חקוק בלבבות כל מי שהכירו, ברוח המחולה ובקעת הירדן, ובערכים שהשאיר אחריו. הוא חי את חייו בפשטות ובשמחה, לחם באומץ לב, ומת כגיבור, כשכל מה שהניע אותו היה הרצון שיהיה טוב בעולם, שיהיה שלום, ושנחייך ולא נפחד אחד מהשני. מורשתו היא קריאה להמשיך לצעוד בדרך שלו, דרך של חיבור, של אהבה ושל אמונה בכוחה של הרוח לנצח הכל, גם את הדברים הקשים ביותר, ולהפוך אותם לפשוטים לעשייה, למען עתיד טוב יותר.