סיון ווייל

בבית ברעננה, תחת שמיים שצבעם נע בין תכלת עז לחיוורון חורפי, נולד סיון ווייל ביום שישי, ו' בחשוון תשס"ד, הלא הוא ה-31 באוקטובר 2003, בבית החולים שבתל אביב שוקקת החיים. הוא היה הילד השני למשפחתם של הלן וג'וליאן, אח קטן לנתן הגדול, ולימים אח בכור לעדו ועלמה שהצטרפו למשפחה והשלימו את הפסיפס האנושי בביתם. הבית הזה, שהתמלא עד מהרה בקולות ילדות ובצחוק מתגלגל, היה קן חם ורב-תרבותי, מעין מיקרוקוסמוס קטן של ישראל עצמה. הוריו, עולים חדשים, הביאו איתם ניחוחות של ארץ אחרת, שפות זרות שהתערבבו בעברית והפכו למרקם עשיר וייחודי. לסיון היה קל לעבור בין השפות, הוא שמע צרפתית באוזניו, אבל ליבו פעם בקצב עברי, והוא התגאה מאוד בישראליותו, אותה תחושת שייכות עמוקה לאדמה הזו ולעם הזה. הקשר עם ההורים היה קרוב ואינטימי, מבוסס על שיחות ארוכות ליד שולחן האוכל ועל מבטים מבינים. הוא אהב את חברתם של אחיו, שותפיו למשחקים ולסודות, ומעל לכל, את החיבוקים הרכים של סבתותיו, קרול ורוזלין, שהיו עוגן נוסף של חום וביטחון בחייו הצעירים.

סיון, כבר מגיל רך, נטה להיות ילד שקט, ביישן ועדין, עם מבט חולמני בעיניו, כאילו תמיד ריחף באיזה עולם פנימי משלו. לעיתים קרובות, עם רדת הערב והתפזרות קולות המשחקים, הוא היה נסוג אל חדרו, שהיה עבורו מבצר אישי, מקום מפלט שבו יכול היה לשקוע בשעות ארוכות של צפייה בסרטים או בקריאה. ריח הנייר המודפס היה ממלא את נחיריו כשידיים קטנות נאחזו בכריכה קשה של ספר פנטזיה, והוא היה צולל לתוך עולמות רחוקים, שבהם קוסמים, דרקונים וגיבורים אמיצים היו חבריו הטובים ביותר. סדרת ספרי "הארי פוטר" הפכה לטקס קבוע ומרגש בחייו, כמעט כמו נשימה. מכיתה ג' ועד כיתה ט', במשך שש שנים תמימות, הוא קרא את כל שבעת הספרים שוב ושוב, כל פעם מגלה ניואנס חדש, נשבה מחדש בקסם, מרגיש שותף סמוי למאבק בטוב וברע. הוא היה מדמיין את עצמו בתוך המבצר ההומה של הוגוורטס, מריח את ריחות התבשילים מהאולם הגדול, חש את צמרמורת החרדה כשהיה מלווה את הארי בסימטאות האפלות של לונדון, ומרגיש את הדופק מואץ בקרבות האפיים. הספרים האלה לא היו רק סיפורים; הם היו שער לעולם אחר, שבו שקט נפשו הביישנית מצאה ביטוי לחלומות הגדולים ביותר, ודרך הדמויות המורכבות למד על חברות, אומץ לב והקרבה, ערכים שילוו אותו כל חייו.

את שנות לימודיו הראשונות העביר סיון במסדרונות בית הספר היסודי תל"י על שם פרנקל ברעננה, שם החל לטוות את רשת קשריו החברתיים הראשונים. הוא המשיך לחטיבת הביניים "רימון" ומשם לתיכון "מטרו ווסט" בעירו, כשבכל שלב נוספים עוד חברים למעגל הקרוב והרחב של חייו. אבל מעבר לספסל הלימודים, הספורט היה חלק בלתי נפרד ממי שהיה סיון. הכדורסל היה אהבה מיוחדת; הוא עקב באדיקות אחרי ליגת ה-NBA האמריקאית, ידע את שמות השחקנים, את הסטטיסטיקות, ואת מהלכי המפתח של כל משחק. הוא היה יושב שעות מול המסך, מרותק, ואחר כך משחזר את המהלכים במשחקי וידאו של כדורגל וכדורסל, כשהאצבעות שלו רוקדות על השלטים במהירות ובדיוק. האהבה הזו לא נשארה רק תיאורטית; לאורך השנים הוא השתתף במגוון רחב של חוגי ספורט – ג'ודו, כדורגל, כדור יד, קפוארה. בכל אחד מהם הפגין אתלטיות טבעית, יכולת קליעה מרשימה, תחרותיות בריאה ורצינות שאפשרה לו להשתפר ולהצטיין. בחטיבת הביניים, כחלק ממגמה בבית הספר, שיחק כדורעף, וכבר אז בלט ביכולותיו. בתיכון, חזר לכדורסל, והפך לשחקן בולט ומצטיין. בשעות אחר הצהריים, כשהשמש החלה לשקוע וצבעה את השמיים באדום וכתום, היה אפשר למצוא אותו במגרשי הכדורסל ברעננה, עם חבריו, צליל הכדור המקפץ על האספלט והקולות הנלהבים של המשחק מילאו את האוויר. הוא לא רק שיחק, הוא חווה את המשחק בכל רמ"ח איבריו, התחרותיות בערה בו, והסיפוק שבזריקה מוצלחת היה ניכר על פניו. מעבר לכדור, סיון אהב גם את הים והאדרנלין. הוא התנסה בגלישה, כשחש את המים הקרים עוטפים אותו ואת הכוח של הגלים נושא אותו. הוא צלל לעומק, גילה עולמות תת-ימיים שקטים ומרתקים, וגם העז לנסוק לגבהים, בצניחה חופשית שבה הרגיש את הרוח שורקת באוזניו ואת תחושת החופש המוחלטת. אפילו גלישת קניונים, עם האתגר הפיזי והמנטלי, הייתה חלק מהרפתקאותיו.

חופשות הקיץ היו עבור סיון מסע קבוע לדרום צרפת, אל ביתה של סבתא קרול, שם בילה שבועות בלתי נשכחים עם בני דודיו. ריח הלבנדר, צליל הצרצרים וטעם הלחם הטרי היו חלק בלתי נפרד מהחוויות הללו, שבהן נרקמו זיכרונות ילדות מתוקים. בחורף, כשהרי האלפים התכסו בשמיכה לבנה ונוצצת, היה יוצא לגלוש סקי, ענף ספורט שאהב יותר מכול. תחושת המהירות, רוח הקרח ששורקת באוזניים, הלב שדופק בעוצמה והנוף עוצר הנשימה היו עבורו חוויה מיוחדת במינה, טקס שנתי שחיכה לו בכיליון עיניים. בנוסף, מדי שנה טס עם חברים למחנה של תנועת הנוער "צופי צרפת" למשך שלושה שבועות. שם, בתנאי שטח מאתגרים, בתוך יערות עבותים או לצד נהרות צלולים, התאקלם במהירות, נהנה מאוד עם חבריו ברגעים קסומים בטבע. הוא בנה אוהלים, הדליק מדורות, שר שירים סביב האש המרצדת, וחווה תחושת חופש ושייכות. אבל גם שם, בלב אירופה, התעקש על זהותו הישראלית. כשהחברים הצרפתים ניסו לדבר איתו בצרפתית, היה משיב בנחישות, עם ניצוץ שובב בעיניים: "אתם יהודים – עליכם ללמוד עברית!". זו הייתה הצהרה שקטה אך חזקה, שהעידה על הקשר העמוק שלו למורשתו ולמדינתו.

סיון, על אף ביישנותו הראשונית, היה צעיר יפה תואר, שבורך בשמחת חיים מדבקת. הייתה בו יכולת טבעית להפיח שמחה וקלילות במצבים יומיומיים, והוא ידע לחיות את הרגע במלואו, ליהנות מכל פרט קטן. הוא היה דיסקרטי ומאופק, תמיד חשב לפני שדיבר, והייתה בו בהירות מחשבתית ונחישות שסייעו לו להגיע למטרותיו. ביטחון עצמי שקט, היגיון בריא ושלווה פנימית אפיינו אותו, והעניקו לו תחושת שליטה גם במצבים מורכבים. הוא ניחן ברוגע ובקור רוח, בנוסף לכוח פיזי ומנטלי יוצא דופן. וכבחור דעתן, לא חשש לבטא את מחשבותיו ואת עמדותיו, גם אם היו שונות מאלה של סביבתו. מאחורי המראה הרגוע שלו הסתתרה רוח מתגרה, כפי שתיארו הוריו בחיוך אוהב, והודות לחוש הומור מפותח הצחיק את חבריו ואת משפחתו, ופיזר חיוכים גם ברגעים של מתח. ערכים של נתינה וציונות היו נר לרגליו. הוא היה בעל לב זהב, שתמיד שם את הזולת לפני עצמו, וחש לעזור למי שנזקק, גם אם הוא עצמו היה שרוי בקושי. החברים, אלה שהכיר בגן ואלה שצבר עם השנים, היו חלק בלתי נפרד מחייו. מגיל קטן, שלושה חברים קרובים – תיאו, יאיר ואיתן – היו חבורה בלתי נפרדת, הארבעה עשו הכול יחד, משחקים, שטויות, וטיולים ברחבי רעננה. סיון ותיאו במיוחד היו צמד חמד אמיתי, קשר של נפש שיכול היה להבין אחד את השני במבט. עם השנים, הכיר חברים נוספים, אותם בחר בקפידה, רק לאחר שזכו באמונו המלא. עם החברים נפתח, סיפר סודות, עשה שטויות ומתיחות שהיו הופכות לסיפורים מצחיקים, שיחק שעות ארוכות, אכל ארוחות משותפות וטעימות, ויצא איתם לבילויים ולטיולים שחרטו זיכרונות משותפים.

מגיל צעיר שאף סיון לעצמאות כלכלית, וברגע שהתאפשר, החליט לעבוד. את צעדיו הראשונים בעולם התעסוקה עשה במאפיית ״הטאבון״ ברעננה. שם, בין ריחות של בצק טרי ועוגיות שנאפו בתנור, עבד במשך שלוש שנים, לומד את ערך העבודה הקשה ואת הסיפוק שבהשתכרות עצמית. ידיו, שאחזו בחוזקה בכדורים במגרש, ליטפו את הבצק הרך, והוא למד להכיר את שעות הבוקר המוקדמות, כשהעיר עדיין ישנה והמאפייה כבר שוקקת חיים. לאחר שסיים תיכון, בתקופה שבין הלימודים לשירות הצבאי, עבד במסעדת "אולדיס פנקייק בר", מקום שבו האווירה הייתה קלילה ומתוקה. בסוף כל משמרת, לאחר שהגיש אינספור מנות פנקייק לאורחים מרוצים, אהב להתפנק בעצמו בפנקייק מתוק משלו, עמוס סירופ ושמנת, מעין פרס קטן על יום עבודה ארוך.

אבל מעבר לעבודה ולבילויים, בערה בסיון שאיפה עמוקה לשרת שירות משמעותי, ביחידה מובחרת, לתרום את חלקו באופן משמעותי למדינה שכה אהב. בשנת 2020, כשהיה בן שבע עשרה, החל להתאמן באינטנסיביות ובהתמדה בקבוצת "אקסלנט" לכושר קרבי בפארק רעננה. זו לא הייתה עוד סתם פעילות ספורטיבית; זו הייתה הכנה פיזית ונפשית קפדנית, שבה דחק את גבולות גופו ונפשו. בכל אימון עבד קשה, הזיעה ניגרה מפניו, השרירים כאבו, אך הוא לא ויתר, נחוש לשפר את כושרו, לחזק את סיבולתו ולעצב את גופו להיות כלי מלחמה. באימונים הללו, מעבר לפיתוח הכוח הפיזי, הוא פיתח גם רעות עמוקה עם חבריו לקבוצה, קשרים שהתבססו על מאמץ משותף, תמיכה הדדית ודחיפה קדימה. למרות שהגיע להישגים גבוהים והצטיין במיוחד בתחום הכוח, שמר תמיד על צניעות וענווה, תכונות שאפיינו אותו. הוא לא החמיץ אף מיון או גיבוש צבאי, ושאף גבוה, אל היחידות המובחרות ביותר. הוא השתתף בגיבוש טייס, חווה את הקושי הפיזי והמנטלי, את הדרישות הבלתי מתפשרות. הוא המשיך לגיבוש מטכ"ל, המבחן האולטימטיבי לאיתנות נפשית ופיזית, ולאחר מכן לגיבוש שייטת, שם נדרש לגלות יכולות יוצאות דופן בים וביבשה. בכל אחד מהם נתן את כולו, דחק את עצמו עד קצה גבול היכולת, מתוך הבנה שזה המסלול שבו יוכל לממש את שאיפתו לתרום באופן המשמעותי ביותר.

ביום 7 באפריל 2022, במעמד מרגש ומלא גאווה, התגייס סיון לצה"ל. הוא שובץ ביחידת הקומנדו "אגוז" בחטיבת "עוז" של חיל הרגלים, הגשמת חלום ילדות, פסגת שאיפותיו. המסלול ביחידה היה מאתגר ותובעני, רצוף אימונים מפרכים, שבועות ארוכים בשטח, ניווטים אינסופיים ומשימות פיזיות קשות. אבל סיון פרח. הוא חש גאוות יחידה עמוקה, חלק בלתי נפרד מאחוות הלוחמים שסביבו. הוא עבר את ההכשרה בהצלחה, כשהוא מפגין את כל התכונות שאפיינו אותו: נחישות, קור רוח, יכולת פיזית ומנטלית גבוהה. לאורך השירות התנסה בתפקידים רבים, ולקח אחריות על משימות מורכבות, למשל היה קשר של מפקד הצוות, אוזנו וידו הימנית, וכן אחראי שמירה, תפקיד הדורש ערנות וריכוז בלתי מתפשרים. מלבד היותו לוחם נחוש, מקצועי ומדויק, סיון היה גם הרוח החיה של הצוות. הוא דאג לעודד את חבריו, להרים את המורל גם ברגעים קשים, ופיזר סביבו חיוך כובש שהיה מסוגל להאיר כל חלל. חבריו כינו אותו "השמש של הצוות", כי תמיד היה שם כדי להפיץ אור, להצחיק, לתמוך. הוא תמיד שם את צורכי הצוות לפני צרכיו האישיים, דוגמה ומופת לנתינה והקרבה, ובזכות כך זכה לאהבה ולהערכה עצומה מחבריו לנשק. הם ידעו שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות, הן בשדה הקרב והן ברגעי המנוחה והצחוק.

ואז הגיע אותו בוקר שחור, שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. בשעה שש וחצי בבוקר, עוד לפני שהשמש עלתה במלוא עוצמתה והאירה את השמיים, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה, שכיסו אזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית. הם החלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה השלווים, על הערים שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע תמימים סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים ואכזריים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, תינוקות, ילדים, נשים, קשישים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, כשהם מגינים בגופם על אזרחי המדינה. בבוקר זה, בבוקר של שבת וחג, החלה מלחמה.

באותו בוקר, כשהשמועות והידיעות הקשות החלו לזרום, הוקפץ סיון עם יחידתו לאזור קיבוץ כיסופים שבגזרת החטיבה הדרומית של אוגדת עזה. הדרך לשם הייתה רצופה סכנות, כשהאוויר רווי בירי ובצעקות, וריח אבק שריפה עמד באוויר. בכיסופים, מול מחבלים חמושים היטב שפלשו לקיבוץ ולמוצב, לחם סיון באומץ לב עילאי. הוא וחבריו לצוות הסתערו על המבנים, טיהרו אותם ממחבלים, תוך סיכון חיים עצום. הם נאבקו שעות ארוכות, מבית לבית, מחדר לחדר, כדי לשחרר את הקיבוץ ואת מוצב כיסופים. במעשיהם ההירואיים, הצליחו להציל נפשות רבות מתושבי הקיבוץ ומחיילי המוצב, שהיו נצורים תחת אש. הצעקות, הפיצוצים, והאבק היו חלק ממציאות קשה ומדממת, אך סיון לא היסס, ופעל בנחישות, מתוך הבנה עמוקה של גודל השעה והחובה המוטלת עליו.

עם תחילת התמרון הקרקעי ברצועת עזה, נכנס סיון עם יחידת "אגוז" אל תוך הרצועה. זו הייתה לחימה שונה, אינטנסיבית יותר, בתוך שטח אורבני צפוף, רווי מלכודות ומנהרות. סיון, בתוך כל הטירוף, נשאר צלול וחד, יכולתו לקבל החלטות במהירות תחת אש הייתה יוצאת דופן. הוא הוביל, יזם, והיה תמיד צעד אחד קדימה, מבין את תמונת הקרב ומגיב ביעילות. בימי הלחימה הקשים, מצא סיון נחמה קטנה בכתיבה. הוא נשא עמו פנקס קטן, ובו כתב רשמים לעצמו, מחשבות, ותחושות, מעין יומן אישי שבו יכול היה לעבד את המראות והקולות. אך בחופשות הקצרות שקיבל, כשהיה חוזר הביתה, לא הרבה לדבר על הקשיים שחווה במלחמה. במקום זאת, רצה להתמקד בהנאות של הבית, בחיבוקים של המשפחה, בטעמים המוכרים, ובצחוק עם החברים. הוא רצה להשאיר את המלחמה מאחור, ולו רק לכמה שעות, ולצלול בחזרה אל החיים שהוא נלחם עליהם.

בתקופה שלחם בעיר חאן יונס שבדרום הרצועה, תחת לחץ פיזי ונפשי עצום, החל סיון לחוש ברע. הוא ניסה להתעלם, להמשיך לתפקד, אך הכאבים הלכו והתחזקו. בסופו של דבר, התברר שלקה בדלקת חריפה בתוספתן. הוא פונה במהירות לניתוח חירום בבית החולים "סורוקה" בבאר שבע. חמישה שבועות של מנוחה נכפו עליו בבית, מנוחה שהייתה קשה לו מנשוא. הוא לא היה רגיל לשבת בחיבוק ידיים כשיחידתו וחבריו נמצאים בחזית. הגעגועים לשדה הקרב, לחבריו לנשק, לתחושת השייכות והמטרה, היו חזקים מכל כאב פיזי. הוא ביקש, התחנן, לחזור ליחידה ולחבריו, ולאחר שהחלים באופן מלא, אכן חזר ללחימה ברצועת עזה בחודש פברואר 2024. הוא שב אל חבריו, כשהם מקבלים אותו בחום ובשמחה, כאילו מעולם לא עזב.

אבל תקופת ההתאוששות הזו, על אף שהייתה כפויה, לא הייתה ריקה מתוכן. דווקא אז, בין חדרי הבית והביקורים בבית החולים, הכיר סיון את יהלי. פגישה מקרית, שיחה ראשונה, ומשהו ניצת ביניהם. בין השניים התפתח קשר זוגי עדין ומרגש. הם יצאו לבלות, לשחק באולינג, כשצליל הכדורים המתגלגלים והפינים הנופלים מלווה בצחוקם המתוק. הם נהנו בחוף הים, כשהרגליים שקועות בחול הרך, רוח ים מלטפת את פניהם, והשמש שוקעת באופק ומציירת תמונה מושלמת של שקט ושלווה. הקשר עם יהלי היה עבורו עוגן של נורמליות, פינה של אהבה וחיים בתוך מציאות של מלחמה. הוא מצא בה נחמה, אוזן קשבת, וטעם מתוק של תקווה לעתיד.

בבוקר יום שישי, 29 במרץ 2024, השקט היחסי הופר באחת. במהלך לחימה בשכונת אל-אמל במערב חאן יונס, בתוך מבנה שבו שהו לוחמי יחידת "אגוז", ירה מחבל אש ממטול אר. פי. ג'י. לעברם. הפיצוץ היה עז, קולות הרסיסים שרקו באוויר. סיון נפצע קשה בראשו. רב-סמל אלון קודריאשוב נהרג במקום, ושישה-עשר לוחמים נוספים מהיחידה נפצעו. זה היה רגע של כאוס ובהלה, אך גם של גבורה עילאית מצד החברים שהחלו מיד בפינוי תחת אש. סיון הובהל לבית החולים "סורוקה" לאחר מבצע חילוץ מורכב ומסוכן, שבו חבריו סיכנו את חייהם כדי להציל אותו. בכוחות עילאיים, בלתי נתפסים, שרד יומיים נוספים, יומיים שבהם נלחם על חייו, אך בעצם אפשר למשפחתו ולחבריו הקרובים ביותר להיפרד ממנו, ללחוש לו מילות אהבה אחרונות, ללטף את פניו.

סמל ראשון סיון ווייל נפל בקרב ביום כ"א באדר ב' תשפ"ד, הלא הוא ה-31 במרץ 2024. בן עשרים בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי ברעננה, העיר שבה גדל ובה טווה את סיפור חייו הקצר אך העשיר. הוא הותיר אחריו הורים כואבים – הלן וג'וליאן, שני אחים אהובים – נתן ועדו, ואחות קטנה – עלמה, שמשפחתם כולה נותרה עם חלל עצום ובלתי ניתן למילוי. לאחר נפילתו, הועלה סיון לדרגת רב-סמל, אות הערכה והוקרה על שירותו ומסירותו.

בתוך הכאב העצום והשכול הבלתי נתפס, קיבלו הוריו של סיון החלטה אצילית ורבת משמעות – לתרום את איבריו להשתלה. ליבו של סיון, שפעם באהבה ובגבורה, ריאותיו ששאפו אוויר חיים, כבדו, כליותיו, לבלבו וקרניות עיניו – כולם הוענקו במתנה של חיים. בזכות ההחלטה האמיצה הזו, ניצלו חיים של חמישה חולים, שזכו לחיים חדשים, נושמים דרך ריאותיו של סיון, רואים דרך עיניו. אביו, ג'וליאן, ספד לו במילים קורעות לב ומרגשות: "נתת לי עשרים שנות אושר אמיתיות. למדתי ממך על החיים בזכות המידות המדהימות שלך. מוזר שאבא לומד מבנו כל כך הרבה – בדרך כלל הבן לומד מאביו. עבורנו, אני ואימא, היית מתנה נפלאה." מילים אלו יצאו מלב שבור, אך מלא אהבה וגאווה, והעידו על הקשר העמוק והמיוחד ששרר ביניהם.

החלל שנותר אחרי סיון היה עצום, אך רוחו ממשיכה לחיות ולהאיר דרך מעשיהם של אלה שאוהבים אותו. משפחתו הקימה עמותה לזכרו, ובמסגרת זו יזמה פעילויות שיקומיות לחיילים שנפצעו קשה בלחימה – פרויקט סקי שיקומי, שבו יכולים פצועים לחוות שוב את תחושת החופש והמהירות, להרגיש את הרוח בפניהם, בדומה למה שסיון כל כך אהב. בנוסף, מימנה העמותה מלגת שיעורי עזר במתמטיקה לתלמידים, תרומה לדור העתיד, המשך דרכו של סיון שאהב ללמוד ולסייע. ברעננה, במגרש שבו שיחק סיון שעות ארוכות עם חבריו, שבו צליל הכדור המקפץ היה חלק בלתי נפרד מהנוף, נחנך מתחם מגרשי כדורסל על שמו, "מגרש סיון". בכל שנה, טורניר כדורסל STREET-BALL יתקיים במגרש זה, וקולות הצחוק, התחרותיות וההתלהבות ימלאו שוב את האוויר, כמחווה חיה לרוח הספורטיבית שלו. גם טורניר כדורשת נשים "רעננט", טורניר כדורעף רעננה ואימון בקבוצת "אקסלנט" הוקדשו לזכרו, מבטיחים ששמו ימשיך להדהד במגרשים ובאולמות הספורט.

מעבר לספורט, רוחו של סיון הונצחה גם באמנות ובתרבות. ערב שירה בציבור נערך במחנה של "צופי צרפת", המקום שבו התעקש על זהותו הישראלית, והופעה מוזיקלית מרגשת התקיימה בתל אביב, כולם לזכרו. יאיר קליין, חבר קרוב של סיון, חיבר וביצע שיר מיוחד לזכרו, "סיון", שבו מילות הזיכרון והגעגועים מתערבבות במנגינה עדינה. גם יונתן סלע חיבר וביצע את השיר "פעם היה לי חלום", שהפך להמנון מרגש לזכרו. בבית הספר תל"י על שם פרנקל, שבו למד את אותיותיו הראשונות, הוקמה פינת הנצחה לזכרו, מקום שקט להתייחדות. בהיותו חובב קריאה מושבע, הוקדש מרחב קריאה ועיון לזכרו בחטיבת הביניים "רימון", מקום שבו דפי הספרים ימשיכו להיפתח, והסיפורים ימשיכו לחיות. בתיכון "מטרו ווסט" החליטו לציין במסגרת המסע הישראלי את "יום סיון", יום שבו יזכרו את דמותו, ערכיו ותרומתו. ולבסוף, ברשת "אינסטגרם", תחת השם Remember_sivan_weil, נפתח עמוד שבו מוצגות תמונות והנצחות, כשהעולם הווירטואלי מצטרף למעגל הזיכרון. סיון ווייל, הילד החולמני שהפך ללוחם אמיץ, חי ונלחם למען המדינה שכה אהב. הוא השאיר אחריו מורשת של אהבה, נתינה, ציונות וגבורה, שתישאר חרוטה בלבבות לנצח נצחים, ותהווה השראה לדורות הבאים. סיפור חייו הקצר אך העשיר הוא סיפור של תקומה, של אהבה לארץ, ושל עוצמה אנושית שאינה יודעת גבול. הוא השמש של הצוות, והשמש הזו לעולם לא תשקע.