סיון שמחה אסראף

האוויר באשקלון, בבוקר ט"ז באייר תשס"ג, ה-18 במאי 2003, נשם ניחוח מתוק של קיץ שהתחיל, ריח ים מלוח שהתערבב עם פריחת הדרים. בבית החולים "ברזילי", בין קירות צבועים בבהירות מעודדת, נשמעה לראשונה בכי תינוקת קטן וצלול, קול שהיה עתיד למלא לבבות רבים בשמחה. סיוון שמחה אסראף נולדה לעולם, בתם של אסנת ואיציק, אחות בכורה לתאיר שתבוא אחריה, ובהמשך גם ליהלי הקטנה, שתיצור יחד איתן שלוש אחיות קשורות זו לזו בחוטים בלתי נראים אך איתנים. שמה, סיוון, הותאם לחודש שבו נולדה, ושמה השני, שמחה, היה מחווה לסבתה, אמה של אסנת, אך הוא גם היה שם נבואי, שחזה את מהותה של הילדה הקטנה הזו – שמחה צרופה.

היא הייתה תינוקת יפיפייה, עם שיער שחור גולש שנפל ברכות על מצחה הרחבה, וחיוך רחב שכבר אז, בימים הראשונים לחייה, שבה את לבבות כל מי שראה אותה. החיוך הזה, שילווה אותה כל חייה, היה סימן ההיכר שלה, שער לטוב לבה ולשמחת החיים הפנימית שלה. ככל שגדלה, מתינוקת לילדה, ובהמשך לנערה, התעצמה בה האור הפנימי והחיצוני. היא הייתה ילדה חייכנית, מלאת חן, שנעמה לכולם. בבית, הקשר שלה עם הוריה, אסנת ואיציק, היה קשר מיוחד, עמוק וחם. לאיציק, אביה, היה חיבור אחר, שקט ומבין, ולאסנת, אמה, חיבור של נתינה אין סופית וקבלת אהבה. גם הדודים, הסבים והסבתות נשבו בקסמה, בתמימותה וביכולתה הפשוטה והטהורה לאהוב ולדאוג.

כבר בילדותה המוקדמת, ניכרה בסיוון דאגה אמיתית לזולת. היא לא יכלה לשאת מחסור או עצב אצל מישהו קרוב אליה. כשילדה אחרת בכיתה שכחה את ארוחת העשר שלה, סיוון הייתה הראשונה לחלוק את הכריך שלה, ואם מישהו נראה בודד בהפסקה, היא הייתה ניגשת אליו עם חיוך ומזמינה אותו להצטרף למשחק. היא הייתה זו שסחפה את אמה, אסנת, לעשייה התנדבותית, לארוז חבילות מזון לנזקקים בחגים, או להכין ארוחות חמות למשפחות בקהילה. "אמא," הייתה אומרת בקולה המתוק, כשעיניה בורקות, "בואי נכין עוגיות ונביא לשכנה הזקנה, היא בטח תשמח." ואסנת, שלבה היה רחב כמו של בתה, לא יכלה לסרב. דרך המעשים הקטנים הללו, סיוון למדה את ערך הנתינה והטוב, והטמיעה אותם עמוק בנשמתה.

הקשר בין שלוש האחיות – תאיר, סיוון ויהלי – היה ארוג מחוטים של אהבה וחיבה עזה. הן עשו הכול יחד: שיחקו בחצר, למדו למבחנים, צחקו וגם רבו, אך תמיד השלימו מיד, כאילו כוח בלתי נראה משך אותן זו לזו בחזרה. תאיר, האחות הגדולה, הרגישה כלפיהן תמיד תחושת אחריות ורצון עז להגן. "סיוון," הייתה אומרת לה כשתפסה אותה ביד כשחצו כביש סואן, "תיזהרי, אל תפגעי." היא דאגה שלא יכאב לה, שלא תיפגע, והשרתה עליה תחושת ביטחון עמוקה. החיבור ההדוק ביניהן הפך אותן להרבה מעבר לאחיות – הן היו חברות נפש, יודעות זו את סודותיה של זו, תומכות ומעודדות. הוריהן התבוננו בהן בנחת, בידיעה שיש ביניהן חיבור חזק ומיוחד, עמוד תווך של אהבה שיעמוד איתן.

סיוון גדלה והתחנכה באשקלון, עיר הולדתה. את שנות בית הספר היסודי העבירה במוסד חינוכי באזור מגוריה, שם הניחה את היסודות לידע ולחברות. היא הייתה תלמידה חרוצה ומשקיעה, אך דרכה לא הייתה תמיד קלה. כשעברה ללימודי חטיבת הביניים והתיכון בבית הספר "מקיף ד' דרכא ע"ש רבין", התמודדה עם קשיים חדשים. אמה סיפרה עליה, בקול מלא גאווה, על "רצון מברזל" שהיה לה, במיוחד כשנגעה במקצועות שלעיתים נראו בלתי ניתנים לפיצוח. בעיית קשב וריכוז הקשתה עליה במיוחד במתמטיקה, המקצוע שנראה לה כחומה בצורה. היא הייתה יושבת שעות ארוכות מול ספרים ומחברות, מנסה להבין משוואות ופונקציות. לעיתים, התסכול היה עולה בה, והייתה מניחה את העיפרון בצד עם אנחה עמוקה, אולי אף דמעה קטנה הייתה זולגת. אך היא לא ויתרה. היא למדה לבדה, ונעזרה במורה פרטי, שעות נוספות אחרי הלימודים, בשעות הערב, כשהחברות יצאו לבלות. היא תרגלה ללא הפסקה, שוב ושוב, עד שהחומר נטמע בה. תחושת הניצחון ביום שבו סיימה את בחינת הבגרות במתמטיקה, ולאחר מכן את כל בחינות הבגרות בהצטיינות, הייתה מתוקה במיוחד, הוכחה לכוח רצונה הבלתי מתפשר.

מעבר ללימודים, סיוון ניחנה בחוש אסתטי מפותח. הופעתה תמיד הייתה מסודרת ומוקפדת, כאילו כל פרט נבחר בקפידה. היא אהבה להתלבש בטוב טעם, לשלב צבעים ובדים, ותמיד נראתה זוהרת ורעננה. אהבתה ליופי לא נגמרה במראה החיצוני. חדרה, לדוגמה, היה תמיד נקי ומסודר בצורה יוצאת דופן. כל פריט היה במקומו, המיטה מוצעת למשעי, המדפים מאורגנים. היא נהנתה לעצב את סביבת מגוריה, להוסיף עציצים ירוקים שנטעה וטיפחה במסירות, פריטים ייחודיים שאספה או יצרה, כאלה שהעניקו לחדר את ה"טאצ'" האישי שלה, שהפך אותו למקום מזמין ונעים, שיקוף של נפשה המסודרת והיצירתית. היא גם עזרה רבות בסדר ובניקיון של הבית כולו, וראתה בכך לא רק מטלה, אלא דרך נוספת להשרות הרמוניה ויופי.

חייה של סיוון היו עשירים בתחביבים ובפעילויות שונות. היא אהבה לשמוע מוזיקה, שירים ישראליים במיוחד, כאלה שנגעו בנשמה והעניקו לה השראה. היא הייתה מסתגרת בחדרה עם אוזניות, שקועה בעולם הצלילים, או שרה בקול מתוק שירים אהובים. היא קראה ספרים רבים, נשאבת לסיפורים שונים, ודרך הדפים הכירה עולמות רחוקים ודמויות מרתקות. הספרים היו עבורה חלון להרחבת אופקים, דרך להעשיר את עולמה הפנימי. בנוסף, הקפידה על כושר גופני, התאמנה בחדר כושר בקביעות, שומרת על גופה חזק ובריא. היא ראתה בספורט דרך לשמור על איזון, על גוף ונפש בריאים.

עם סיום לימודי התיכון בהצטיינות, התרגשה סיוון לקראת פרק חדש ומשמעותי בחייה – השירות הצבאי. יום הגיוס, ה-24 באוקטובר 2021, היה מלא בציפייה וחששות מעורבים. היא לא ידעה איזה תפקיד תקבל, אך ידעה דבר אחד בוודאות: היא רוצה לתרום, להשפיע, להיות משמעותית. היא התעקשה להיות מפקדת כיתה בנות (מ"כית), תפקיד שראתה בו אחריות עצומה ויכולת לעצב ולחנך חיילות צעירות. היא נפגשה עם קציני מיון, שוחחה עם מפקדים, ניסתה לשכנע בכל דרך אפשרית, אך בסופו של דבר, למרות מאמציה, לא קיבלה את התפקיד הנחשק. במקום זאת, שובצה כרכזת אמצעי תקשוב. האכזבה הייתה גדולה, לרגע אחד נראה שהברק בעיניה כבה מעט.

אבל סיוון לא הייתה טיפוס שמוותר. אחרי רגע קצר של תסכול, היא החליטה שהיא לוקחת את התפקיד החדש בשתי ידיים ועושה אותו בצורה הטובה ביותר שאפשר. למרות שלא עברה הכשרה פורמלית לתפקיד, היא ניגשה אליו בנחישות יוצאת דופן. היא השקיעה, למדה כל פרט ופרט, שאלה שאלות, התמידה והעמיקה. היא הוצבה בבסיס נחל עוז, בלב ליבה של אוגדת עזה, שם הייתה אחראית על מערכות התקשורת בחמ"ל – חדר המלחמה. עבודתה הייתה קריטית: לוודא שכל מערכות הקשר פועלות ללא תקלות, לתקן תקלות בזמן אמת, לחבר ולנתק ערוצי תקשורת, לדאוג שכל חייל ומפקד יוכלו לתקשר בצורה חלקה ומהירה. תפקיד שדורש ריכוז, דיוק ויכולת עבודה תחת לחץ. סיוון מצאה בתפקיד הזה משמעות עמוקה, והייתה חדורת מטרה לבצע אותו על הצד הטוב ביותר, מתוך תחושה אמיתית שהיא תורמת ככל יכולתה למען ביטחון המדינה.

השירות הצבאי הפך לפרק מלא משמעות בחייה. היא התבגרה, התחזקה והתפתחה בקצב מסחרר. היא למדה את רזי המקצוע, התמקצעה בו, ועם הזמן הפכה לכתובת מקצועית עבור רבים בבסיס. מעבר לעשייה הצבאית המשמעותית, היא נהנתה גם מההווי החברתי העשיר. סיוון הייתה טיפוס חברותי, ויצרה קשרים בקלות. תמיד הייתה מוקפת חברות וחברים, חלק בלתי נפרד מכל קבוצה, מלאה בעשייה והנאה גם בשעות הפנאי. צחוקה המתגלגל נשמע במסדרונות הבסיס, והחיוך הרחב שלה היה מדבק. היא הייתה תמיד הראשונה לעזור לחיילים אחרים, לא משנה מה דרשו. "אין חייל או חיילת שביקשו עזרה והיא לא עזרה להם," ספדה לה אמה, וחשפה את טוב ליבה ונדיבותה הבלתי נלאית. היא הייתה סלחנית, לא שמרה טינה, וראתה תמיד את הטוב באדם. נוכחותה הייתה ממגנטת, קורנת באור פנימי שמשך אליה אנשים.

חלומותיה ושאיפותיה של סיוון לא ידעו גבול. היא תכננה לחתום קבע בצבא, לצאת לקורס קצינים ולהמשיך במסלול פיקודי, מתוך רצון להמשיך לתרום ולהשפיע. במקביל, רצתה גם להתפתח וללמוד בתחומים אחרים. כשבוע בלבד לפני האסון, פנתה לאמה וביקשה ממנה לרשום אותה ללימודי אנגלית, מתוך הבנה שזו שפה קריטית להמשך דרכה. היא חלמה על הטיול הגדול לניו יורק, על ללמוד עיצוב פנים – תחום שנגע בחוש האסתטי המפותח שלה. היא ראתה איך היא מעצבת בתים, יוצרת חללים יפים ופונקציונליים, ממש כפי שעיצבה את חדרה ואת סביבתה הקרובה. החלומות הללו, על עתיד מלא אפשרויות, מילאו אותה בהתרגשות וציפייה.

השבת של ה-7 באוקטובר 2023, כ"ב בתשרי שמחת תורה תשפ"ד, הייתה אמורה להיות שבת סגירה אחרונה עבור סיוון בבסיס נחל עוז. היא הייתה שבועיים בלבד לפני השחרור, וההתרגשות לקראת סיום השירות ותחילת החיים האזרחיים הייתה גדולה. היא כבר תכננה את החופשה הקרובה, את המפגשים עם החברות, את הלימודים. אך לצד ההתרגשות, ריחפה באוויר גם תחושה של אי-שקט. סיוון חשה במתיחות הגבוהה באזור עוטף עזה, במשהו שונה, משהו באוויר שלא היה רגיל. היא התריעה על כך, שיתפה את חששותיה, אך לא קיבלה מענה הולם. תחושת הבטן שלה, החיילית שהכירה כל פינה בבסיס וכל תזוזה בגזרה, רמזה שמשהו עומד לקרות.

ביום שישי בצהריים, ערב החג, אביה איציק הגיע לבקר אותה בבסיס. הוא הביא לה אוכל חם ומבושל מהבית, ריחות מוכרים של אהבה וביטחון. הם ישבו יחד, שוחחו על השחרור הקרוב, על התוכניות, על החיים שבחוץ. זו הייתה הפעם האחרונה שאיציק ראה את בתו האהובה, רגע של נורמליות וחום משפחתי, שהפך לזיכרון יקר מאין כמותו. בערב, סיוון חגגה עם חברותיה מסיבת פיג'מות קטנה בבסיס, ציון דרך לסוף השירות המתקרב. הן צחקו, סיפרו סיפורים, דיברו על העתיד, על הטיול לניו יורק, על לימודי האנגלית ועיצוב הפנים. האווירה הייתה קלילה ושמחה, מסיבת סיום תמימה, רגעים אחרונים של חברות ונעורים.

את השיר "יש לך אותך", מילים של הודיה חיוט ולחן של אלחנן שלום, הקדישה סיוון לאמה באחד מסיורי הלילה שהעבירה בבסיס. במילות השיר, "שמעתי שהלב שלך קורא לך, צמא לצאת לטרוף את העולם, זה לא תמיד פשוט וכמה זה יפה לך, לבקש להתעקש על מה שאת", היא העבירה לאמה את כל אהבתה והערכתה, את המסר החשוב ביותר שלה: להיות נאמנה לעצמה, להתעקש על מי שהיא באמת. הסרטון עם השיר נשמר במכשיר הנייד שלה, טלפון שאחר כך יימצא בבסיס, בתוך סיר, ויגיע לבסוף לביתה, מונח על שולחן הכתיבה בחדרה, חדר שיישאר לעד מיותם, עדות אילמת לחיים שנגדעו.

בשעה שש וחצי בבוקר, כשהשמש החלה לעלות מעל עוטף עזה, נשמעו האזעקות הראשונות. צבע אדום. קולות נפץ עזים. סיוון וחברותיה קפצו ממיטותיהן, מבוהלות אך מורגלות לרעש הטילים. אלא שהפעם, משהו היה שונה. זה לא היה עוד סבב הסלמה שגרתי. עד מהרה התברר להן כי מחבלי חמאס חדרו לבסיס. הכאוס השתלט על כל פינה. במחשבתה הראשונה, על משפחתה האהובה באשקלון, סיוון חייגה לאמה מטלפון נייד של חברה, כי כנראה שלה לא עבד או היה מנותק. קולה היה רועד, אך ברור. "אמא," אמרה, המילים האחרונות שהותירה בעולם, "יש חדירת מחבלים, אני אוהבת אותך." ואז, הקו נותק. המילים האלו, פשוטות ועצומות בעוצמתן, היו חותם של אהבה ופרידה, נצרבות בלב אמה לעד.

לאחר השיחה הקצרה, סיוון וחברותיה חיפשו מחסה. הן התחבאו במיגונית, מבנה בטון קטן שאמור להגן מפני רקטות. הצפיפות, הריח של האבק והפחד המוחשי מילאו את האוויר. הן שמעו יריות מכל עבר, צעקות בערבית, קולות פיצוץ קרובים. לרגע קט, אולי, האמינו שישרדו. אך המחבלים איתרו אותן. רימונים נזרקו לעבר המיגונית, הפיצוץ חירש את האוזניים, רסיסים עפו באוויר. לא הייתה להן ברירה אלא לצאת החוצה, אל תוך התופת. שם, תחת אש בלתי פוסקת, הן נורו על ידי המחבלים. רבות מהן, ובהן סיוון, נפגעו. סמ"ר סיוון שמחה אסראף, בת עשרים במותה, נפלה בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023, בבסיס נחל עוז, בבוקר שבת שחור ששינה את פני המדינה.

בבית משפחת אסראף באשקלון, לאחר שיחת הטלפון הקצרה והמטלטלת, החלה תקופה של אי-ודאות קשה מנשוא. ההורים, איציק ואסנת, והאחיות תאיר ויהלי, ניסו ליצור קשר עם סיוון שוב ושוב, אך ללא הצלחה. הטלפון שלה היה שקט. יום שלם חלף, ואז עוד אחד, ועוד אחד. שלושה ימים שלמים שהיו כנצח, עננה שחורה של מתח, חרדה, לחץ ומועקה ריחפה מעל הבית. הם נצמדו לכל פיסת מידע, לכל מהדורה חדשותית, לכל שמועה, בניסיון להבין מה עלה בגורלה. בלבם, ניצת שביב של תקווה – אולי היא בבונקר, אולי היא מסתתרת, אולי היא פצועה, אבל בחיים, ועוד רגע קט תתקשר. הם דמיינו אותה שקטה ובטוחה, חיה, ורק ממתינים לרגע שבו קולה ימלא שוב את החלל. אך גם הרסיס האחרון של התקווה נעלם באחת, כשנציגי צה"ל הגיעו לפתח ביתם, מביאים איתם את הבשורה הנוראה מכל. עולמם חרב עליהם ברגע אחד.

סמ"ר סיוון שמחה אסראף הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי באשקלון, עיר הולדתה, עיר שבה גדלה וחלמה. אלפים ליוו אותה בדרכה האחרונה, אזרחים וחיילים כאחד, כולם מזועזעים מהאובדן העצום. בהלווייתה, שרה הזמרת מיקה משה את השיר האהוב עליה, "יש לך אותך", מילותיו מהדהדות באוויר, מנחמות ושוברות לב כאחד. לאחר נפילתה, הועלתה סיוון מדרגת סמל לדרגת סמל ראשון, כהוקרה על שירותה ומותה ההרואי. היא הותירה אחריה הורים שבורי לב, איציק ואסנת, ואחיות אהובות, תאיר ויהלי, שחייהן לעולם לא יהיו שלמים בלעדיה.

אמה, אסנת, ספדה לה במילים קורעות לב, שציירו תמונה חיה של הבת שאיבדה: "סיוון הייתה ילדה יפיפייה, אהבה את החיים, תמיד שמחה ומאושרת. היה לה צחוק מתגלגל וביישן, אהבה לחייך, טובת לב, נכונה לעזור לכולם. בעלת לב זהב. אין חייל או חיילת שביקשו עזרה והיא לא עזרה להם. סלחנית ולא שומרת טינה, כולם אהבו אותה, נוכחותה ממגנטת. זאת סיוון, וככה אני רוצה שיזכרו אותה."

אחותה, תאיר, הביעה את כאבה העצום במילים נוקבות: "אחותי היפה, את היית הילדה הכי טובה בעולם, מלאכית קטנה שהלכה בטרם עת. כל כך טובת לב, עדינה, יפה, בעלת שמחת חיים וצחוק מתגלגל, תמיד היית מתוקתקת ומסודרת. אין בן אדם שלא יעיד על היותך טובת לב, אוהבת לעזור ולהתנדב, אוהבת לתת מעצמך למען האחר, שוחרת שלום ותמיד שופטת כל אדם לכף זכות. אני אוהבת אותך לעולמי עד, את החצי השני שלי והנשמה הכי יפה וטהורה בעולם."

חברותיה, שהכירו את שמחת חייה וטוב ליבה, הקימו לזכרה עמוד ברשת החברתית אינסטגרם. עמוד מלא בתמונות מחיי היום-יום שלה, רגעים של צחוק, חברות, ואהבה, לצד דברי פרידה כואבים שכתבו, המנציחים את דמותה כפי שהייתה – מלאת אור ויופי, עם חיוך כובש ולב רוגש. הטלפון הנייד שלה, שבו צילמה את הסרטון עם השיר שהקדישה לאמה, נמצא בבסיס, בתוך סיר שהגן עליו, והגיע לביתה, מונח כעת על שולחן הכתיבה בחדרה. החדר, שיישאר לעד מיותם, שומר בתוכו את ניחוחה, את סדרה המופתי, את העציצים שטיפחה.

למרות גילה הצעיר, עשרים שנים בלבד, סיוון שמחה אסראף הותירה אחריה מורשת עשירה של אנושיות, נתינה וטוב לב. הייתה בה בגרות והבנה עמוקה לחשיבות להיות עצמנו, להתעקש על מי שאנחנו, על האמת הפנימית שלנו. זה מה שהוביל אותה בחייה, וזו האמת שלה, היפה והטהורה, שתישאר איתנו לעד, חרוטה בזיכרוננו. היא הייתה זו שראתה את הטוב באחרים, ששפטה לכף זכות, שהושיטה יד לכל נזקק. היא הייתה זו שחלמה על עתיד מלא יצירה, על טיולים בעולם, על לימודים, ועל המשך שירות משמעותי למדינה.

החלל שהותירה אחריה סיוון הוא בלתי נתפס. חיוכה, צחוקה המתגלגל, טוב ליבה ונתינתה חסרים לכל מי שהכיר אותה. אך מתוך השבר והכאב, עולה תחושה עמוקה של תקומה וגאווה ישראלית. גבורתה של סיוון, שבחרה להגן על ביתה, על בסיסה, על מדינתה, היא גבורה שנובעת מתוך המציאות, מתוך האנושיות, מתוך הבחירה בטוב ובחיים. היא סמל לדור שלם של צעירים ישראלים, שגדלו במציאות מורכבת, אך בחרו לשרת, לתרום, ולחיות חיים מלאי משמעות. זיכרונה הוא עמוד אש לפני המחנה, תזכורת מתמדת לכוח הרוח, לאהבת האדם, ולמסירות שאין לה גבול.

נזכור אותך, סיוון שמחה אסראף. נזכור את מלאת האור והיופי שבך, עם החיוך הכובש והלב הרוגש. נזכור את נתינתך האינסופית, את האהבה שבך לכל אדם. נזכור את התום ואת ראיית הטוב שבך, את יכולתך לגעת בנפש ולשנות מציאות במעשים קטנים וגדולים כאחד. נזכור את הילדה עם רצון הברזל, את הנערה שחלמה, את החיילת שתרמה, את הבת, האחות והחברה האהובה. נזכור אותך לעד, סיוון. יהי זכרך ברוך.