סימון שלומוב

בעיר אלמטי, קזחסטן, בין רכסי ההרים הנישאים שגבולם נישק תדיר את העננים, אגמים צלולים כראי ששיקפו את השמיים הכחולים, וערבות רחבות ידיים שהשתרעו עד קו האופק ונצבעו בזהב ובחיטה, נולד ביום ג' במרחשוון תשס"ד, הלא הוא העשרים ותשעה באוקטובר 2003, ילד שקיבל את השם סימון. הוא היה בנם של אינה ואיגור, ולימים אח למרק, נזר ויאן מצד אביו, אך עבור אמו וסבתו, היה הוא הבן והנכד היחיד, קרן אור מיוחדת שזרחה בחייהן. אמו, אינה, נהגה לכנותו בחיבה "הקרן שלנו", כי אכן, היה בו אור מיוחד, יופי שהיה גם חיצוני וגם פנימי, כזה שהאיר את הסביבה בכל מקום אליו הגיע.

בילדותו, היה סימון ילד מלא חיים, חיוך קבוע נסוך על פניו, עיניו נוצצות בלהט של הרפתקנות ושובבות. בבית הספר היסודי, לא היה רגע דל סביבו. הוא היה פזיז לעיתים, קופצני ושופע אנרגיה, אך לצד הפזיזות הזו, ניחן גם בחוש אחריות מפותח ובעצמאות בולטת בכל בחירותיו. הוא לא היה ילד שהולכים לפניו או מכוונים אותו בכל צעד; הוא בחר בעצמו את הדרך, גם אם הייתה זו רק קבוצת הכדורסל העירונית. כשעמד על מגרש הכדורסל, הרגיש את ליבו פועם בקצב משחקי הכדור, את הזיעה המטפטפת על מצחו, ואת תחושת הניצחון הקטנה שבכל קליעה מוצלחת לסל. הוא השתתף בהתלהבות בתחרויות ילדים, וככל שבגר, עבר לתחרויות נוער, תמיד עם אותה נחישות וכשרון שהתבטאו לא רק במגרש, אלא גם בכיתה. סימון היה ילד מחונן, שגילה עניין ויכולת כאחד במתמטיקה, שם המספרים והחידות התחברו עבורו לכדי לוגיקה ברורה, ובמדעי הרוח, שבהם נשבה בקסמן של מילים וסיפורים. הוא לא הסתפק בכך, אלא הרחיב את אופקיו גם לתחומים נוספים: לוחות השחמט הקסים אותו באסטרטגיה המורכבת שבו, והשפה הצרפתית, עם צליליה האלגנטיים, פתחה בפניו צוהר לתרבות חדשה. כבר אז, ניכרה בו אותה תכליתיות שאפיינה אותו כל חייו – הרצון ללמוד, להצליח, ולגעת בכמה שיותר עולמות.

טרם מלאו לו ארבע עשרה שנים, כשקיבל החלטה ששינתה את מסלול חייו – לעלות לבדו לישראל. הוא שמע על תוכנית "נעל"ה", מסלול המיועד לבני נוער יהודים מחו"ל המבקשים ללמוד ולחיות בישראל. הפעם הראשונה בה ניסה להתקבל לתוכנית, נדחה, בגלל גילו הצעיר מידי. אך סימון לא היה מוותר. הוא לא נשבר, לא הניח לדלת להיסגר בפניו. עם אותה נחישות שדחפה אותו על מגרש הכדורסל ועל לוח השחמט, הוא כתב ערעור בעצמו, ניסח במילותיו את תשוקתו העזה, את חלומו להגיע לארץ. והוא הצליח. בשנת 2017, השיג את מטרתו. הוא היה נחוש ותכליתי, שאף להגשים את כל חלומותיו, והארץ החדשה, המרוחקת, כבר החלה להדהד בלבו.

כשהגיע לישראל, לבדו, כמעט ילד, התקבל סימון לכפר הנוער "מאיר שפיה" שליד זכרון יעקב. בתוך הכפר, מצא קהילה תוססת של בני נוער שהגיעו גם הם ממדינות שונות מברית המועצות לשעבר – אוקראינה, רוסיה, בלארוס, לטביה, וכמובן, קזחסטן. הוא השתלב במהרה, נלהב ללמוד את השפה החדשה, לגלות את המנהגים, ולהכיר את הסיפורים. ישראל לא הייתה עבורו רק מקום לימודים, אלא הפכה במהרה לביתו החדש. הוא התעניין בכל נימי החיים כאן: למד בהתלהבות את ההיסטוריה העשירה של המדינה, את סיפורי החלוצים והלוחמים, וצלל בהתלהבות גם לחיי היומיום העכשוויים, לתרבות התוססת, למוזיקה, לאוכל, לכל מה שהפך אותו לישראלי. חברותיותו הטבעית, האור שקרן ממנו, הקלו עליו ליצור קשרים חדשים. אם הבית שלו, רותי עזרא, שהייתה עבורו אם ואוזן קשבת, סיפרה עליו כי השתלב מצוין בחברה הישראלית. הוא לא הפסיק לעסוק בתחביביו הקודמים – הכדורסל אולי נשאר מאחור, אבל האהבה לריצה המשיכה לבעור בו. הוא הצטרף לנבחרת הריצה של שפיה, ורץ במסלולי הכפר והאזור, מרגיש את הרוח בפניו, את הדופק המואץ, את תחושת החופש שברגליים הדוחפות קדימה. הוא גילה גם תחביבים חדשים, כמו טיולים ברחבי הארץ, שבהם חקר כל פינה ונוף, מהגליל הירוק ועד לנגב הצהוב, סופג את יופייה של הארץ ואת סיפוריה. כדורגל הפך גם הוא לחלק מחייו, עם בעיטות למסירה על הדשא, צחוקים וצעקות של שמחה עם חברים חדשים.

בכפר הנוער, לצד הלימודים והתחביבים, הייתה גם עבודה. מבין כמה סוגי עבודה שהוצעו, בחר סימון לעבוד ברפת. הוא אהב חיות מגיל קטן, והרפת הייתה המקום שבו הרגיש חיבור עמוק לאדמה ולבריאה. בשעות הבוקר המוקדמות, כשהאוויר עדיין צונן ורענן, לפני שהשמש טיפסה במלוא עוצמתה, היה מגיע לרפת. הוא אהב את ריח התבן והחלב, את קולות הגעיות של הפרות שקיבלו את פניו. ידיו, למרות גילו הצעיר, כבר ידעו לגעת באדמה הלחה, ללטף את פרוותם החמה של העגלים, להאכיל אותם בסבלנות. הוא הרגיש את הרטט הקל של מכונת החליבה, את החום העולה מגופן של הפרות הגדולות, את השקט המיוחד של העבודה הפיזית והמחוברת לטבע. הוא הצליח לשלב בהצלחה את הלימודים, את העבודה הפיזית ואת השתתפותו הפעילה בחיי החברה התוססים של הכפר. תמיד היה מוכן להושיט יד לחברים ולמורים, עם חיוך קורן ועיניים מנצנצות.

באותה תקופה, מצא סימון משפחה מאמצת וחמה בקרית אתא, משפחת כורי. דנה כורי, אם המשפחה, לימדה אותו מתמטיקה, וגילתה ילד חרוץ, שקדן, ובעל נחישות יוצאת דופן. "הלימודים היו כל כך חשובים לו," נהגה לספר. "אותי כבש עם החיוך המקסים שלו והעיניים היפות שלו. חיוך ומבט של ילד תמים אך נחוש." סימון היה מחובר מאוד לאמו בקזחסטן, והדאגה לה הייתה אחד העוגנים המרכזיים בחייו. הוא תמיד עבד קשה כדי לחסוך כסף ולשלוח לאמא שלו, מתוך הבנה עמוקה של חשיבות המשפחה והדאגה ההדדית. משפחת כורי פתחה בפניו את ביתה, את ליבה, ואת שולחן השבת. "בעלי ואני כל כך שמחנו שהגעת אלינו לארוחות שישי ולחג," סיפרה דנה. "ניסינו לתת לך משפחתיות שאמרת לבתי הבכורה שאתה כל כך רוצה." באותם רגעים של שקט וביטחון בחיק המשפחה המאמצת, דיבר סימון על חלומותיו לעתיד, על הרצון להקים משפחה משלו, להיות אבא טוב לילדיו. הוא דמיין את עצמו מגדל ילדים בארץ הזו, מעניק להם את החום ואת הביטחון שזכה לחוות.

לאחר שסיים את לימודיו בכפר הנוער שפיה, המשיך סימון לתחנה הבאה במסלול חייו בארץ – מכינה קדם צבאית "הראל" בירושלים, שם שהה במשך שישה חודשים. מכינת הראל הייתה עבורו תקופה של התבגרות נוספת, של העמקת הזהות הישראלית שלו ושל גיבוש שאיפותיו הצבאיות. הוא הגיע למכינה כבחור שמח ואהוב מאוד על כל חברי המכינה וצוותה, עם חיוך שובה לב שזוהר, אחת מצוות המכינה, הגדירה כ"סימן ההיכר שלך". האור הפנימי שלו, רוח השטות הקלילה, והלב הגדול, גרמו לכולם לאהוב אותו. "אתה, עם הלב הגדול שלך, תמיד עזרת, תמיד שמת לב לאנשים החלשים סביבך," ספדה לו זוהר לימים. "הרגישות שהייתה לך, יחד עם יכולת המנהיגות שלך, היו שילוב מנצח." כבר בראיון הקבלה למכינה, התרשמה זוהר עמוקות מסימון, ורשמה לעצמה: "אדם שהולך עד הסוף, נראה שאפשר לסמוך עליו." והוא אכן הוכיח זאת בכל צעד ושעל.

במכינה, התגבשה אצלו ההחלטה הסופית: להתגייס לחטיבת הצנחנים. זו הייתה שאיפה גדולה, כמעט חלום בלתי נתפס עבור בן יחיד, חייל בודד, שעלה לארץ לבדו. אך סימון לא ראה את הקשיים, אלא את המטרה. הוא התחיל להתאמן באינטנסיביות לקראת הגיבושים, רץ, התחזק, דחף את גופו עד לקצה גבול היכולת. לצד האימונים הפיזיים, עבד קשה מאוד על שיפור רמת העברית שלו. הוא ידע שעל מנת להיות לוחם בצנחנים, עליו לדבר את השפה בצורה שוטפת, להבין כל פקודה, כל ניואנס. הוא לא ויתר לעצמו. אם לא הבין משהו, היה שואל וחוקר לעומק, לא נותן לדברים לעבור לידו סתם. הוא היה ממוקד מטרה, חרוץ, ובעל יכולת מדהימה להציב יעדים ולעמוד בהם. הגיבוש היה קשה, מפרך, דוחק את המשתתפים לקצה גבול היכולת הפיזית והמנטלית, אך סימון הצליח לסיים אותו. זה היה חשוב לו מאוד, לא רק כהישג אישי, אלא כהוכחה לעצמו ולסביבתו שהוא יכול, שהוא ראוי. כשקיבל את הבשורה שעבר את המיון לצנחנים, הלכו כמה חברים יחד לחגוג. האושר היה עצום, תחושת הגאווה מילאה את ליבו.

ביום השביעי באפריל 2022, הגשים סימון את חלומו והתגייס לצה"ל כחייל בודד. הוא שובץ בגדוד 202 המובחר של חטיבת הצנחנים. הוא היה גאה בשירותו הקרבי, גאווה שקרנה ממנו למרות הקשיים הרבים שהיו כרוכים בהיותו חייל בודד. הוא מצא בית וחום בקרב חברי הצוות שלו, איתם יצר קשרים עמוקים של אחווה ורעות. הם הפכו למשפחתו השנייה, לכתף תומכת, לאוזן קשבת. סימון היה מלא חדוות חיים, עם חוש הומור משובח, ועיניו תמיד הקרינו שמחה עם "קריצה" שובבה. בכל מצב, גם כשמשהו לא הלך כמתוכנן, גם כשנתקל בקשיים ואתגרים, הוא לא התייאש ולא נשבר. הוא תמיד מצא את הכוח להמשיך, לחייך, לדחוף קדימה. חבריו קיריל ודריה, שזכו לעלות איתו על המטוס לישראל במסגרת "נעל"ה", זכרו אותו כצעיר והאמיץ ביותר בקבוצה. "מעולם לא ראיתי אותך עצוב," ספדו לו. "היית איש של אור. צבעת את הימים הכי אפורים. תמיד רצית להיות הכי טוב בהכל." הם ראו בו דוגמה ומופת, סמל לנחישות ואופטימיות.

השירות הצבאי של סימון נמשך כשנתיים, שנים שבהן התעצב מילד שהיה, לאדם בוגר, אחראי, ולוחם למופת. הוא היה קשוב ורגיש לזולת, תמיד מוכן לעזור, עם אותה שמחת חיים שאפיינה אותו מילדות. הוא עבר אימונים מפרכים, תרגל ירי, ניווטים, מסעות ארוכים תחת משאות כבדים, ולמד את רזי הלחימה בפרטי פרטים. הוא ראה בכל משימה לא רק חובה, אלא הזדמנות לתרום, להגן, ולהיות חלק ממשהו גדול ממנו. כל בוקר עם המדים, כל צעד במגפיים, כל נשימה בריצה עם הציוד על הגב, מילאו אותו גאווה עמוקה. הוא אהב את עם ישראל ואת מדינת ישראל באהבה יוקדת, אהבה שגרמה לו לעזוב הכל ולעלות לארץ, להתגייס לצנחנים ולשרת את המדינה בכל ליבו ונפשו.

כאשר פרצה מלחמת "חרבות ברזל" בשבת השחורה של השבעה באוקטובר 2023, השתנו חייו של סימון, כמו חיי כל אזרחי ישראל. הוא, יחד עם חבריו לגדוד 202 של הצנחנים, הוקפץ באופן מיידי. הבוקר ההוא, שהחל כשקט ושלו, התנפץ ברעש אזעקות וקריאות חירום. הודעות הווטסאפ החלו לזרום במהירות – "להגיע לבסיס מיד", "הקפצה מלאה". הטלפון רעד בידו של סימון, עיניו קוראות את ההודעות, קולות הרקע של חדשות הבוקר מבשרים על תופת שלא תתואר. הוא ארז את הציוד במהירות, דאג שכל פרט יהיה במקומו, מתוך הבנה עמוקה של חומרת המצב. נפרד ממי שהיה לידו, אולי בהודעה קצרה, אולי במבט חטוף, ויצא לדרך. הוא ידע שכל שנייה קריטית, שחיי אדם תלויים בכך.

הגדוד שלו נכנס לפעילות מבצעית אינטנסיבית. סימון וחבריו מצאו את עצמם בעומק רצועת עזה, במיוחד באזור חאן יונס, שהפך לאחד ממוקדי הלחימה העיקריים והקשים ביותר. ימי המלחמה היו ימים של מתח בלתי פוסק, של עבודה קשה, של סכנה תמידית. הם פעלו בשטח צפוף, בנוי, מורכב, מול אויב מתוחכם ואכזר, שפעל מתוך מנהרות ובין בתי מגורים. סימון, כלוחם מנוסה, מילא את תפקידו במסירות ובמקצועיות. הוא זכר את הערכים שהנחו אותו – ההגנה על הבית, על עם ישראל, על המדינה שאותה אהב בכל מאודו. הוא הבין בבירור, במהלך הלחימה, כמה חשובים היו עבורו חברי הצוות שלו. הקשרים שנוצרו ביניהם בשגרת האימונים ובשטח, התחזקו עוד יותר תחת אש. הם היו שם אחד בשביל השני, סומכים זה על זה בעיניים עצומות, שותפים לגורל אחד. הוא היה איתם עד הסוף, חלק בלתי נפרד מהם, בלב לבה של הלחימה.

בט' באדר א' תשפ"ד, יום שני, השמונה עשר בפברואר 2024, בעיצומו של קרב עז בחאן יונס, נפלה קרן האור של סימון. הוא היה בן עשרים בלבד בנופלו, עלם חמודות, שכל כך הרבה חלומות וחיים עמדו לפניו. קולות הירי, ריח האבק והפיח, צעקות הפקודות – כל אלה היו הרקע לרגע שבו נדם ליבו. הוא נפל כגיבור, כמי שבחר להגן על ביתו בחירוף נפש, כמי שהאמין בצדקת דרכו והיה מוכן להקריב את היקר מכל למען העם והארץ. ההודעה על נפילתו נמסרה למשפחתו בכאב עצום, והותירה חלל עמוק ובלתי נתפס בליבם של הוריו, אינה ואיגור, ושל אחיו מרק, נזר ויאן, ושל כל מי שהכיר ואהב אותו. לאחר נפילתו, הועלה סימון מדרגת סמל לדרגת סמל ראשון, כהוקרה על תרומתו, גבורתו ומסירותו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בראשון לציון, שם נטמן באדמת הארץ שאותה אהב כל כך.

סימון שלומוב, "סימונצ'יק" בפי מכריו, הותיר אחריו מורשת של אהבה, נחישות וגבורה. חייו היו תוססים, הוא טעם את החיים במלואם ונהנה מכל רגע, גם הקשה שבהם. הוא היה אדם של אור, שצבע את הימים האפורים ביותר באורו הפנימי. החיוך שלו, הנחישות שלו, הלב הגדול שלו – כל אלה יישארו חרוטים בזיכרון של כל מי שזכה להכירו. משפחת כורי, שאימצה אותו לליבה, זוכרת את חלומו להיות אבא טוב לילדיו, חלום שנגדע באכזריות. "ועכשיו לא תספיק את זה," נאמר בכאב. אך מורשתו אינה נגמרת בכך. הוא היה סמל לאותם עולים חדשים, חיילים בודדים, שבחרו להפוך את ישראל לביתם, להצטרף למשפחה הישראלית, ולהגן עליה בגופם ובנפשם. הוא היה לוחם בצנחנים, גאה, אמיץ, עם לב של אריה ועיניים של ילד. סיפורו של סימון הוא סיפור של תקומה אישית ולאומית, של אדם שבחר בחיים, בעשייה, ובהגנה על הערכים היקרים לו מכל. זכרונו, כפרח ברזל שצמח מתוך האדמה הספוגה בדם, ימשיך להאיר את דרכנו, להזכיר לנו את מחיר החופש, ואת הגבורה היומיומית של בנינו ובנותינו המגנים על מדינת ישראל. יהי זכרו ברוך.