שובאל בן נתן

האוויר ביצהר של סוף קיץ תשס"ב היה עדיין חם, רווי בריחות אדמה יבשה ושיחי מרווה, כששובאל בן נתן הגיח לעולם ביום כ"ה באלול, השני בספטמבר 2002. הוא היה הבן הבכור לשלומית אסתר ולדוד טוביה, והביא איתו לבית הקטן בישוב השומרוני ניצוץ של חיים שובבים ועיניים סקרניות. הוריו, שורשיים בנפשם וברורים בדרכם, הקימו את ביתם על עקרונות של אהבת הארץ והאדם, ומילאו אותו בצלילי לימוד ותפילה, אך גם בצחוק מתגלגל ובקריאות שמחה של ילדים. שובאל גדל בתוך המארג הזה, מוקף באחים ואחיות שבאו אחריו – יגאל, אוריה, רעיה, הוד, מעיין ואלחי – שרשרת ארוכה של אהבה וקשר עמוק. הבית ביצהר לא היה רק קירות ותקרה, אלא מרחב חי ונושם של יצירה, דיונים ערכיים, ושפע של תשומת לב לפרטים הקטנים של קיום קהילתי. אביו, הרב דודו בן נתן, היה כבר אז דמות משמעותית, ראש ישיבת "פרי הארץ", ואמו, שלומית, הייתה עמוד תווך בקהילה, מלווה ישובים במועצה האזורית שומרון, שתמיד ידעה למצוא את המילים הנכונות ואת הדרך לחבר בין אנשים. בתוך האווירה הזו, שובאל ספג מילדותו את תחושת השייכות העמוקה למקום, לאדמה, ולאנשים.

כבר כילד קטן, שובאל היה מתוק להפליא, עם חן טבעי ששבה את לב כל מי שפגש בו. הוא היה שובב, אבל השובבות שלו הייתה תמיד עטופה בחיוך כובש ובניצוץ של טוב לב בעיניים. הוא אהב לרוץ בין הסמטאות הצרות של יצהר, לטפס על הסלעים החשופים, ולחקור כל פינה נסתרת בישוב. היו לו אינסוף סיפורים על תעלולים קטנים, על חתולים שרדף ועל פירות שקטף מעצי השכנים, תמיד עם בקשת סליחה מיידית וחיבוק שגרם לכל כעס להתפוגג. חבריו אהבו אותו אהבת נפש; הוא היה הילד שכולם רצו להיות לידו, זה שתמיד ימצא דרך לשמח גם ברגעים קשים, ושידע להפוך כל משחק פשוט להרפתקה של ממש. הוא התחנך במוסדות הלימוד ביצהר, וכבר אז בלט ביכולתו לספוג ידע, לשאול שאלות חכמות, ובעיקר – לראות את העולם דרך פריזמה של סקרנות בלתי נגמרת. הוא לא היה מסתפק בתשובות שטחיות; תמיד רצה להבין את "למה" שמאחורי הדברים, את שורש העניין.

כשהגיע לכיתה ח', חל שינוי בחיי המשפחה. הם עברו מיצהר לרחלים, ישוב סמוך, שהציע נוף מעט שונה, מרחבים פתוחים יותר, ותחושה של התחלה חדשה. המעבר לא היה קל, אך שובאל, עם יכולתו המיוחדת להתאקלם וליצור קשרים, מצא במהרה את מקומו. הוא המשיך ללמוד בישיבה החקלאית "חלוצי דרור", שם נחשף לעולם העבודה הפיזית והחיבור העמוק לאדמה. הוא אהב את הריח של האדמה הלחה שנדבקה לידיו בשעות הבוקר המוקדמות, את הקול המהדהד של מנוע הטרקטור כשהוא חורש את השדות, ואת תחושת הסיפוק העצומה בסוף יום עבודה ארוך תחת השמש הקופחת. הוא היה גאה מאוד בעבודה עברית, לא רק כרעיון, אלא כמעשה יומיומי, כדרך חיים שמחברת בין אדם לאדמה, ובין עבר לעתיד. הוא למד לזהות את צמחי הבר, להבחין בין סוגי הקרקעות, ולהבין את מחזוריות הטבע. ההתנסות הזו עיצבה בו תחושה עמוקה של אחריות כלפי הסביבה וכלפי הפוטנציאל הגלום בה.

לאחר מכן, עבר שובאל לישיבת ההסדר בצפת, שם למד במשך שנתיים עד לגיוסו לצה"ל. המעבר מהשדות הירוקים של השומרון לסמטאות האבן הקסומות של צפת היה שינוי מרגש. בצפת, הוא העמיק את לימודיו, אבל גם גילה צדדים חדשים בנפשו. העיר, עם אווירתה המיוחדת, שימשה כר פורה להתפתחותו הרוחנית והאישית. הוא היה בחור ערכי, שורשי ומסור, שכולו אהבה לארץ ישראל ולעם ישראל. האהבה הזו לא הייתה רק סיסמאות; היא הייתה טבועה בכל מעשיו. הוא היה קשור מאוד למשפחתו ולבית בו גדל, קשר קרוב ואמיץ עם כל אחד מבני משפחתו. אחיותיו תמיד סיפרו עליו כעל אח גדול ודואג, עוטף ומגונן. אם אחת מהן הייתה בוכה או עצובה, הוא היה הראשון לגשת, לחבק, להקשיב, ולמצוא את המילים המרגיעות. הוא היה עמוד תווך עבורם, כתף שאפשר להישען עליה, ודמות שהאירה את דרכם. הוא היה נוהג לשבת שעות עם אחיו הקטנים, להסביר להם דברים מורכבים בפשטות, ללמד אותם לנגן, או פשוט לצחוק איתם על שטויות של ילדים. הבית ברחלים, תמיד מלא חיים, היה המקום שבו שובאל שאב את כוחו ואת תחושת הביטחון שלו.

אחד התחביבים העיקריים של שובאל היה מוזיקה. הוא ניחן בכישרון מוזיקלי יוצא דופן, וידע לנגן בכלים אתניים מזרחיים כמו עוד, סאז וסנטור. ידיו היו רוקדות על המיתרים, מפיקות צלילים עמוקים ומרגשים ששטפו את החלל. הוא היה יושב שעות ארוכות בפינה שקטה בבית, או בחצר, האצבעות שלו רצות על העוד העשוי עץ כהה, מוציאות ממנו מנגינות עתיקות וחדשות כאחד. הצלילים היו מתערבבים עם רעשי הרקע של הבית – צחוק ילדים, שיחות עמוקות בין הוריו – ויוצרים פסקול מיוחד של שקט ושלווה. כשהיה מנגן, היה נראה שהוא מתנתק מהעולם, שקוע כולו בצלילים שהוא עצמו בורא. המוזיקה הייתה עבורו שפה, דרך לבטא רגשות עמוקים, לספר סיפורים ללא מילים, ולחבר בין אנשים. חבריו היו מתאספים סביבו, מקשיבים בהשתאות לניגונים שזרמו מידיו, ולעיתים מצטרפים בשירה או בנגינה משלהם. הוא גם אהב מאוד את הארץ, את ההרים והוואדיות, את המעיינות והנחלים שבה. האהבה הזו לא הייתה אהבה תיאורטית; היא הייתה אהבה פיזית, מוחשית, מתבטאת בכל פעם שקנה אופנוע שטח ויצא לחפש מקומות חדשים ולא מוכרים. הוא היה רוכב שעות ארוכות, האוויר צורב את פניו, הרוח משחקת בשיערו, מנוע האופנוע רועם בעוצמה תחתיו, כשהוא מנווט בדרכים עקלקלות, עובר בין סלעים ועצי אלון עתיקים. הוא היה עוצר ליד כל פרח נדיר, מצלם שקיעות בצבעי אש שצבעו את השמיים, שדות ירוקים או צהובים וכתומים של מטעים מניבי פרי. את כל התמונות הללו, עם סיפור קצרצר על המקום ועל התחושה, היה שולח באהבה לאמו, שישבה בבית וציפתה לשובו, חוששת אך גאה.

חלום גדול נוסף בנפשו של שובאל היה חלומו על חלקה קטנה משלו. הוא תכנן, בחזון ברור, והכשיר חלקה סמוכה לרחלים, עם מטרה ברורה: לטעת שם מטע עצי פרי, להקים פינות ישיבה למטיילים ולבני נוער, מקום שבו יוכלו לשבת, לנוח, לשוחח, לנגן, ופשוט להתחבר לשקט ולטבע. הוא ראה בעיני רוחו את העצים הצעירים גדלים ונותנים פרי, את הילדים רצים בין השורות, את בני הנוער יושבים סביב מדורה קטנה ומנגנים. זה היה חלום על יצירה, על נתינה, על בניית מקום שיהווה עוגן ושלווה עבור אחרים. הוא היה מתכנן את מיקום העצים, את דרכי ההשקיה, את סוגי הפירות שיתאימו לאדמה ולסביבה. הוא היה משקיע שעות של עבודה פיזית בחלקה, מנכש עשבים, מכין את הקרקע, חולם על היום שבו חלומו יהפוך למציאות.

לצד כל אלה, שובאל היה קשור מאוד גם להר הבית ולקבר יוסף, שני אתרים בעלי חשיבות עמוקה עבורו. לא הייתה זו קשירה דתית מנוכרת, אלא חיבור אישי, תחושה של בית ושל שורש. היו תקופות שבהן היה פותח את השבוע בתפילה בהר הבית, עולה עם שחר, כשהאוויר עדיין צלול וקריר, והשמש מתחילה לצבוע את ירושלים בגווני זהב. הוא היה עומד שם, נושם את האווירה המיוחדת, מתחבר להיסטוריה העתיקה ולתחושת הנצח של המקום. בגיל התיכון, החל להתקרב לרבי נחמן מברסלב, לא דרך התכחשות לדרכו הקודמת, אלא כתוספת, כהעמקה של עולמו הפנימי. הוא החל לומר "תיקון הכללי", עשרה מזמורי תהילים, והיה נוסע לאומן שבאוקראינה לראש השנה, מסע שהפך עבורו למסורת אישית. הוא אהב מאוד גם לטבול ולהיטהר במעיינות הטבעיים, חוויה שחיברה אותו לגוף, לנפש, ולטבע בצורה עמוקה. הוא היה מוצא מעיינות נסתרים, טובל במים הקרירים, וחש תחושה של התחדשות וניקיון פנימי.

עם גיוסו לצה"ל, התנדב שובאל לשירות קרבי, בחירה טבעית לבחור ערכי ומושרש כמוהו, שרצה לתרום את חלקו באופן המשמעותי ביותר. הוא שירת כלוחם ב"כפיר", חטיבה המוכרת בפעילותה המבצעית האינטנסיבית. כבר מהרגע הראשון, בלט שובאל כחייל מוביל, מלא מוטיבציה ושמחת חיים. הוא היה זה שתמיד מצא את הדרך לעודד את חבריו, גם ברגעים קשים של אימונים מפרכים או תנאי שטח מאתגרים. חיוכו היה מדבק, והיכולת שלו למצוא את נקודת האור גם בתוך הקושי, הפכה אותו לדמות מרכזית בפלוגה. כשהיו נתקלים בקשיים פיזיים או נפשיים, שובאל היה שם, עם מילה טובה, עם בדיחה קטנה, או עם ניגון שקט שהיה פורט על האקורדים של הגיטרה שהצליח להבריח לבסיס. הוא היה משמש דוגמה אישית, רץ ראשון, סוחב יותר, מתלונן פחות, ותמיד עם אמונה בלתי מעורערת במשימה ובחברים שלצידו. השירות הצבאי, עם הקשיים והאתגרים שבו, רק חיזק בו את תחושת השליחות ואת האהבה לעם ולארץ.

ואז, בבוקר שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023, התנפצה השלווה. בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה כיסה שטחים נרחבים בארץ, ובחסותו חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו פשעים כבדים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה, השתנו פני המדינה, והחלה מלחמה.

שובאל, שהיה אז במילואים, הוקפץ מיד לגבול סוריה, שם הוצב בחפ"ק סמג"ד. אך ליבו בער בו. הוא ראה את התמונות, שמע את הסיפורים, וחש תחושה עמוקה של חוסר מנוחה. הוא לא יכול היה לסבול את המחשבה שהוא יושב במקום אחד, בעוד אחיו ואחיותיו נלחמים בחזית אחרת, בתוך עזה. הוא פעל בכל כוחו, בנחישות בלתי רגילה, להצטרף לחטיבה מתמרנת ברצועת עזה. הוא היה אכפתי מאוד על מה שעובר על עם ישראל, וחשב שחשוב לו להיות שותף פעיל במלחמה ובהשבת כבוד העם. הוא האמין שזו לא רק מלחמה על גבולות, אלא מלחמה על נשמת האומה, על ערכיה ועל עתידה. הוא עשה אינספור טלפונים, פנה לכל מי שיכול היה לעזור, דחף והתעקש, עד שלאחר מאמצים רבים, נספח לחטיבת "כרמלי" לגדוד 222. הקבלה הייתה מיידית וחמה. עם הגיעו, הרגיש מיד תחושה של בית, כאילו תמיד היה חלק מהם. "רק בבקשה", צחק אחד המפקדים, "תחליף את הנעליים האדומות שלך בשחורות". שובאל חייך, החליף את נעלי החי"ר האדומות שלו בנעליים השחורות של חטיבת חיל הרגלים, וחש את עצמו חלק בלתי נפרד מהכוח החדש. הוא מצא את מקומו במהרה, שכן רוחו הטובה והמוטיבציה הבלתי נגמרת שלו היו מיד ניכרות.

הוא השתתף בפעילות צה"ל באזור ציר נצרים ברצועת עזה ובשכונות באזור, שקוע כולו במשימה. שובאל היה קלע חוד, מוביל את הכוח, לא היסס לרגע להוביל את חבריו ולפתוח בתים למרות הסיכון הרב. הוא היה נכנס ראשון, צעד אחרי צעד, עיניו סורקות כל פינה, אצבעו על ההדק, מוכן לכל תרחיש. הוא השתוקק לחסל את הרוע, להגן על חפים מפשע, ולשחרר את החטופים. הפנים שלו, בדרך כלל מלאות שמחת חיים, היו מתוחות ומרוכזות, מבטאות נחישות פנימית עמוקה. הוא חווה את הקרבות מטווח קצר, את הריח של האבק והעשן, את הרעש הבלתי פוסק של היריות, ואת המראות הקשים של ההרס. אבל גם בתוך התופת, הצליח לשמור על צלם אנוש, על חיוך קטן לחבר עייף, על מילה טובה שחיזקה את רוחם של כולם.

לאחר הסבב הראשון בעזה, שובאל תכנן לעלות לחווה שנמצאת במיקום מאוד אסטרטגי בצפון הארץ, במטרה להיות אחראי ביטחון שם. זה היה נראה לו כהמשך טבעי לתרומתו, לשמור על הגבולות הפנימיים של הארץ, לתת מענה למתיישבים. אך כשראה שהעניין נדחה, ושעדיין יש צורך בכוחות לוחמים בעזה, לא היסס לרגע. הוא הסתפח לחטיבה 5 לסבב נוסף בעזה, מתוך אותה תחושה עמוקה של אחריות ושליחות. הוא לא יכול היה לשבת בחיבוק ידיים, בעוד אחרים נלחמים.

בערב ראש השנה תשפ"ה, כששובאל היה בביקור באומן שבאוקראינה, כמנהגו, קיבל צו התייצבות לשירות מילואים. הפעם, המשימה הייתה ברורה: כניסת צה"ל ללבנון, כחלק מהתמרון הקרקעי בחזית הצפונית. הרגע הזה, של קבלת הצו הרחק מהבית, במהלך חג שנועד להתכנסות ולתפילה, היה רגע מכריע. שובאל לא היסס לרגע. הוא פעל בנמרצות בלתי רגילה כדי לחזור לארץ, לעשות את הדרך הארוכה והמפותלת מאוקראינה לישראל, כדי להיכנס עם הגדוד שלו ללבנון. "אין מצב שהגדוד שלי יילחם בלעדיי", אמר בתקיפות ובנחישות. המילים הללו, שיצאו מליבו, שיקפו את כל מה שהיה: נאמנות מוחלטת לחבריו, תחושת שייכות עמוקה ליחידה, ואמונה בלתי מעורערת במשימה. הוא הצליח לחזור בזמן, להצטרף לגדוד 222, ולהיות חלק מהכוח שנכנס ללבנון.

שובאל וחבריו לחמו לחימה מאומצת בדרום לבנון. הם נעו בשטח קשה, בין כפרים ושטחים פתוחים, תחת איום מתמיד. המשימה הייתה ברורה: לפגוע פגיעה קשה במחבלי החיזבאללה ובתשתית ההיקפית של הארגון לאורך הגבול, במטרה לאפשר את חזרת תושבי הצפון לבתיהם בביטחון. הם היו חשופים לירי נ"ט, למטענים, ולמארבים. כל צעד היה מחושב, כל תנועה מדודה. שובאל, שהיה קלע חוד, הוביל את הכוח בקור רוח, עיניו חדות, חושותיו דרוכות. הוא הבין את חשיבות המשימה, את העובדה שכל צעד שלהם שם, הרחק מהבית, נועד להבטיח את שלומם של אזרחי ישראל. הוא ראה את המראות של הרס ותשתיות טרור, והבין את עומק האיום.

ביום הושענא רבה, כ"א בתשרי תשפ"ה, ה-23 באוקטובר 2024, יום שבו מתקיימת תפילה מיוחדת וחביטת ערבות, שובאל וחבריו עמדו יחד, כשהשמש החלה לעלות מעל הרי לבנון. הם התפללו, ורקדו ריקוד "הושיע את עמך", מנהג שהביא איתו חום אנושי ותחושת קהילתיות גם בלב שטח אויב. לאחר מכן, הם יצאו למשימת טיהור שטח נוספת. שובאל, כקלע חוד, הוביל את הכוח. הוא היה צועד בראש, מבטו סורק את הנוף, מחפש כל סימן לחשד. לפתע, הוא גילה משגר דו-קני, מוסווה היטב, המכוון לבתי ישראל. זו הייתה תגלית משמעותית, עדות נוספת לכוונות הזדוניות של האויב. לאחר מכן, המשיכו להתקדם, וגילו מחסן ענק, מלא באמצעי לחימה רבים, שהיו מיועדים לגדוד חיזבאללה שתכנן לכבוש יישובים בארץ. הממצאים הללו, שובאל ידע, היו עדות חותכת לצורך במלחמתם, להצדקת כל צעד וכל סיכון. הוא חש תחושת סיפוק מסוימת, שכן הוא וחבריו הצליחו לסכל פיגועי ענק ולהגן על אזרחי ישראל.

כשעה לפני כניסת חג שמחת תורה, נשלחה הפלוגה של שובאל להתקדם לאיתור הבא. שובאל, שהוביל את הכוח, צעד ראשון, דרוך ומוכן. עיניו החדות סרקו את השטח, והוא זיהה פיר, פתח נסתר באדמה, שעלול היה להעיד על מנהרה או מחבוא. הוא הסתובב במהירות, וסימן למפקד לעצור. הרגע הזה, של הזיהוי המדויק והתגובה המהירה, היה רגע של גבורה עילאית, רגע שבו הצליח שובאל להציל חיים ברגעיו האחרונים. באותו רגע, הופעל כנגד הלוחמים מטען רב עוצמה, שעוצמתו הרעידה את האדמה. במקביל, מחבלים שהסתתרו בפיר השליכו לעברם רימונים. בהיתקלות הקטלנית הזו, נפלו שובאל ושלושה לוחמים נוספים: רב-סמל בכיר מרדכי חיים אמויאל, רב-סמל מתקדם שמואל הררי וסמל ראשון שלמה אביעד ניימן. סמל ראשון שובאל בן נתן, בן עשרים ושתיים בנופלו, נפל בקרב הגבורה הזה, כ"א בתשרי תשפ"ה. הוא הותיר אחריו הורים וששה אחים ואחיות, עולם שלם שהתנפץ לרסיסים. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת רב-סמל. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, בתוך אדמת הארץ שכה אהב, והגן עליה בנפשו.

הכאב היה עצום, בלתי נתפס. ההורים, האחים והאחיות, החברים – כולם נותרו עם חלל עמוק בלב. אביו, הרב דודו בן נתן, ספד לו במילים קורעות לב, שנגעו בעומק נשמתו של שובאל: "לא יכולת לסבול שאתה יושב כשאחרים נלחמים. עלית למעלה בלי פחד". הוא תיאר את נחישותו הבלתי מתפשרת, את רצונו להיות תמיד בחזית, להגן על עמו. אמו, שלומית, ספדה לו במילים מלאות אהבה וגעגוע: "בחרת בלב שלם במלחמה הזו, רצית להילחם ולהשיב תקומה וכבוד לאומה... בני אהובי בכורי, ילד של קסם ואור וחן ועדינות. נשתדל להוסיף מהאור שלך בעולם. נתגעגע לחיבוק שלך, למילים הטובות". היא דיברה על האור המיוחד שהיה בו, על העדינות והקסם שאפפו אותו, ועל הבחירה המודעת שלו לצאת למלחמה, מתוך אמונה עמוקה. סבו, הרב גדעון בנימין, הוסיף: "היית צדיק, מיוחד. תמיד עם חיוך, עם רצון לעזור... רצית לעשות את המקסימום למען עם ישראל". המילים הללו, על אף הכאב, שרטטו את דיוקנו של שובאל כפי שהיה: אדם של נתינה, של אהבה, של גבורה שקטה ובלתי מתפשרת.

אך שובאל לא נעלם. זכרו ורוחו המשיכו לחיות, לא רק בלבבות המשפחה והחברים, אלא גם במעשים רבים שהפכו למורשתו. החווה ששובאל תכנן לעלות אליה, זו שראה בעיני רוחו מטע עצי פרי ופינות ישיבה למטיילים ולבני נוער, הוקמה ונקראה על שמו – 'חוות שובאל'. זה היה הגשמת חלום, פיסת אדמה שנושאת את חזונו. בנוסף, חבריו הקימו חווה נוספת בצפון השומרון, שנקראה 'חוות שובה ישראל', על שמו ועל שם מפקדו בסדיר שנפל בקרב, סרן ישראל יודקין, כביטוי לקשר אמיץ ובלתי נשכח. חבריו גם נטעו כרם ביהודה לזכרו, וכן עצים רבים במקומות שונים ברחבי יהודה ושומרון, עצים שימשיכו לצמוח ולשאת פרי, כפי ששובאל עצמו שאף. אחיו וחבריו, חדורי רוח הגשמה, המשיכו לפתח את המטע שלו ברחלים, מטפחים את העצים, משקים את האדמה, וממשיכים את חלומו הירוק.

לעידוי נשמתו של שובאל, הופצו אלפי עותקים של "התיקון הכללי", הטקסט שכה אהב והרבה לומר. זו הייתה דרך להפיץ את אורו, את חיבורו הפנימי, ואת המורשת הרוחנית שהשאיר. חבריו גם בנו 'בית שובאל', בית מדרש לתורה, תפילה ואהבת חברים – מקום שנועד לשמר את הערכים שבהם האמין: לימוד, חיבור רוחני, ואחווה. חמישה ילדים נקראו על שם שובאל, נושאים את שמו ואת זכרו הלאה, דור חדש שגדל לאורו. ומתקיימות עוד רבות יוזמות מרגשות להנצחתו, קטנות וגדולות, ציבוריות ופרטיות, שמעידות על עומק האהבה וההערכה שחש כלפיו. הניגון המיוחד שלו, זה שפרט על העוד והסאז, ממשיך להדהד ולפעום בעולם, להזכיר את קסמו ואת ייחודו. הקשר הקרוב עם חברים רבים, שחצה מגזרים ודעות, ממשיך להתקיים, להעיד על האדם שהיה, על יכולתו לחבר בין לבבות, ועל האור שהביא לעולם. שובאל בן נתן, הלוחם מרחלים, בן האדמה והמוזיקה, היה גיבור של תקומת ישראל, גיבור שבחר בחיים, בנתינה, ובאהבה, וסיפורו הוא סיפור של גבורה אנושית, עמוקה ונוגעת ללב, שתישאר חקוקה לעד.