שוהם שלמה נידם

בצפון הארץ, במובלעת ירוקה וצפופה של עצי פרי ובתים צמודי קרקע, בקריית שמונה, נפתח סיפור חייו של שוהם שלמה נידם. הוא נולד ביום י"ד בסיוון תשס"ד, השלישי ביוני 2004, אל תוך בית חם ומלא אהבה, בנם של כרמית ואבי, אחיה הצעיר של רותם. קריית שמונה, עיר שבשגרת חייה טבועה תמיד איזו תחושת דריכות קלה, לצד נוף עוצר נשימה של הרי נפתלי והחרמון, הייתה הרקע הרך והמחוספס כאחד לילדותו. בביתם, האוויר היה תמיד ספוג בריחות תבשילים ביתיים, קולות צחוק ושעות ארוכות של שיחות משפחתיות סביב שולחן האוכל. שוהם גדל כילד שקט ומהורהר, שעיניו הגדולות קלטו כל פרט בסביבתו, ופיו, שהיה שמור לעיתים קרובות לחיוך רחב, ידע להביע עולם שלם בלי מילים. הוא למד בבית ספר יסודי מקומי, בין כותלי הכיתות שספגו את קולות המשחקים בחצר ואת לחישות הסודות בין החברים. כבר אז, ניכרה בו אותה תכונה שהפכה לסימן ההיכר שלו: ביישנות מעודנת, צניעות שאינה מובנת מאליה, וענווה שגרמה לו להעדיף תמיד את המקום הצנוע יותר, להקשיב יותר מלדבר, להתבונן יותר מלבלוט. אך מתחת למעטה השקט הזה פעם לב ענק וטהור, שהיה מסוגל להאיר כל פינה אליה הגיע. לא הייתה זו תאורה דרמטית או סוחפת, אלא אור רך, עקבי, שגרם לכל מי שהיה בסביבתו לחוש חמימות ורוגע. החיוך שלו, אותו חיוך כובש שהפך לאגדה בין מכריו, היה מדבק. הוא התחיל בדרך כלל בהיסוס קל, זווית פיו שהתרוממה לאט, ואז התפשט על פניו, קורן, טהור, והיה לו את הכוח לגרום גם לאדם הממורמר ביותר להשיב לו חיוך, ללא מילים, רק מתוך תגובה בלתי נשלטת לטוב הלב שקרן ממנו.

הוא לא היה מהילדים שדרשו תשומת לב או חיפשו את מרכז הבמה. שוהם היה שם, נוכח, תמיד מתעניין באלה שסביבו, דואג לשלומם של אחרים לפני שלומו שלו. הוא הקשיב בסבלנות לסיפורים, הציע עזרה בשקט, בלי ציפייה לתמורה, רק מתוך רצון אמיתי להקל או לשמח. אם ראה חבר שמתקשה במשהו, אם זה היה שיעורי בית מורכבים או סתם נפילה מאופניים, ידו הייתה הראשונה להושיט עזרה, מבטאו הרך המציע "אני יכול לעזור לך עם זה?" או "הכל בסדר? אתה צריך משהו?". הייתה בו יכולת נדירה לחבר ולאחד בין חברים רבים שסבבו אותו, מבלי להיות המנהיג הקולני, אלא דווקא הדבק השקט, המאחד. הוא ידע לזהות את הניואנסים הקטנים ביחסים בין אנשים, להרגיע רוחות סוערות, לגשר על פערים, וכל זאת תוך כדי שהוא מצחיק אותם בכל הזדמנות. ההומור שלו היה עדין, לעיתים סרקסטי במידה טובה, ולעולם לא על חשבון אחרים. הוא ידע לספר בדיחות עם פנים חתומות ואז לפרוץ בצחוק מתגלגל שהיה קשה לעמוד בפניו, והצחוק הזה היה לעיתים קרובות הדרך שלו לפתוח את הלבבות ולקרב בין כולם. מעבר לכל זה, הוא לא הפסיק לדאוג להם ולשמור עליהם, תמיד מוודא שכולם מרגישים בנוח, שאיש לא נשאר בודד בצד.

הקשר שלו עם משפחתו היה עמוק ובלתי מתפשר. הוא היה מחובר וקרוב מאוד להוריו, כרמית ואבי, ולאחותו רותם, ונהנה מכל רגע שבילה איתם. שיחות ארוכות על הספה בסלון, צפייה משותפת בסרט, ארוחות שישי שבהן כל אחד תורם את חלקו לשיחה – אלה היו הרגעים ששוהם הוקיר מכל. הוא אהב לטייל איתם, לחוות חוויות משותפות, והיה שותף פעיל בתכנון הטיולים המשפחתיים. מדי שנה, הפכה החופשה בכינרת למסורת קדושה. הזיכרונות מהימים האלה היו צבועים בצבעי השמש השוקעת על הכנרת, בריח המלוח של המים המתוקים, בקולות צחוקם של בני המשפחה כשהם משפריצים זה על זה, ובשיחות הלילה הארוכות על שפת האגם, כשהכוכבים מעל נראו קרובים מתמיד. שוהם היה יושב ומקשיב לאביו מספר סיפורים מימי נעוריו, או לאמו מתארת את יום עבודתה, וסופג כל מילה, מבין שהרגעים האלה הם אוצר יקר מפז.

שוהם ידע להעריך את הנאות החיים הפשוטות. לא היה זקוק למותרות או לראוותנות כדי להיות מאושר. פיצה טובה עם חברים, שיר שהוא אוהב מתנגן ברקע, ארוחה ביתית עשירה, ובייחוד הזמן עם משפחה וחברים – אלה היו הדברים שמילאו את עולמו באושר. הוא היה חובב מוזיקה מושבע, והאהבה הזו קיבלה גוון מיוחד בזכות סבתו. מסבתו למד את השפה הספרדית, לא רק מילים ודקדוק, אלא את המנגינה של השפה, את הקצב שבה. דרכה נחשף למוזיקה הספרדית, ומיד התאהב בה. הצלילים הסוחפים, המקצבים המהירים, המילים המלאות תשוקה – כל אלה דיברו אל נשמתו השקטה והעדינה. הוא היה יושב שעות, מקשיב לשירים, מנסה לתרגם את המילים, לחוש את הרגש שמאחוריהן. האהבה הזו למוזיקה גם הובילה אותו לגיטרה. הוא למד לנגן בה, תחילה בעזרת מורה, אחר כך לבד, שעות על גבי שעות של פריטה על מיתרים, אצבעותיו מתרגלות לאקורדים, מנסות להפיק את הצלילים המדויקים, את המנגינה שריגשה אותו. לעיתים קרובות היה יושב בחדרו, הגיטרה מונחת על ברכיו, ומנגן שירים ספרדיים, קולו העדין מצטרף למילים, מפיח בהן חיים.

מעבר למוזיקה, היה לו תחביב נוסף, שבו הצטיין באופן יוצא דופן: באולינג. הוא אהב לשחק באולינג, ולא סתם אהב – הוא שיחק ברמה גבוהה מאוד. כשנכנס לאולם הבאולינג, משהו בו השתנה. הביישנות פינתה את מקומה לריכוז עמוק, לעיניים חדות שסרקו את המסלול, מחשבות מהירות על זוויות ומהירויות. הוא היה מנתח כל זריקה, מתכנן את הבאה, והיה ידוע ביכולתו להפיל את כל הפינים ב"סטרייק" מושלם, פעם אחר פעם. זו לא הייתה רק תחרותיות, אלא גם ההנאה שביכולת, בשליטה, בסיפוק שבביצוע מדויק. חבריו אהבו לשחק איתו, גם אם ידעו שסיכוייהם לנצח נמוכים, כי שוהם הפך כל משחק לחוויה מהנה, מלאת צחוקים ועידוד הדדי, גם אם הוא עצמו היה מכוון למצוינות בכל זריקה. הוא היה חלק מקבוצת חברים גדולה ומלוכדת, שבה כל אחד מצא את מקומו. הקשרים שיצר היו עמוקים ואמיתיים, מבוססים על אמון, כבוד הדדי, והרבה הומור. הם היו נפגשים אחרי הלימודים, מבלים יחד בבתים, יוצאים לטיולים ספונטניים, והוא תמיד היה המרכז השקט של החבורה, זה שכולם ידעו שאפשר לסמוך עליו, זה שיקשיב בלי לשפוט, זה שימצא את הדרך לגרום לכולם לחייך.

את שנות התיכון העביר שוהם בתיכון "אורט דנציגר" בקריית שמונה, שם המשיך לפתח את אישיותו הייחודית. הוא היה תלמיד אחראי, שקדן, אך מעל לכל – חבר. הוא לא היה מבריק במיוחד או חובב במיוחד את ספסל הלימודים, אבל עשה את המוטל עליו ביסודיות ובמסירות. הוא העדיף ללמוד דרך עשייה, דרך מגע עם חומרים, דרך הבנה מעשית של דברים. לקראת סיום לימודיו, כשהחברים החלו לדבר על תוכניותיהם לשירות הצבאי ולחיים שאחריו, שוהם כבר ידע שהוא רוצה לתרום, לשרת, להיות חלק ממשהו גדול יותר. לפני גיוסו, במשך כשנה, עבד במחלקת האחזקה של המכללה האקדמית "תל חי". זו לא הייתה רק עבודה זמנית. עבור שוהם, זו הייתה הזדמנות ללמוד, להתנסות, להרגיש את טעם העבודה המעשית. הוא עבד עם ידיו, תיקן, התקין, דאג שהכל יתפקד כשורה. הוא למד את המכונות, את התקלות הנפוצות, את הדרך לפתור בעיות ביעילות ובשקט. הוא פגש אנשים מכל קשת החברה הישראלית – סטודנטים, מרצים, עובדי מנהלה – ותמיד נהג בהם בכבוד, עם חיוכו המאיר, מוכן לעזור לכל מי שפנה אליו. העבודה הזו חיזקה בו את תחושת האחריות, את היכולת לסמוך על עצמו, ואת הסיפוק שבעשייה. הוא אהב את הריח של השמן, את המגע של הכלים, את ההבנה איך דברים עובדים ואיך לתקן אותם כשהם מתקלקלים. זו הייתה הכנה מצוינת למה שהיה עתיד לבוא.

ב-12 בפברואר 2023, הגיע הרגע שחיכה לו: שוהם התגייס לצה"ל. הוא שובץ בחיל הטכנולוגיה והאחזקה, בחירה טבעית עבורו, שמשלבת את אהבתו לעבודה מעשית עם הרצון לתרום למערכת הביטחונית. הטירונות הייתה מאתגרת, רצופת קשיים פיזיים ומנטליים, אך שוהם, עם צניעותו ונחישותו, צלח אותה בהצלחה. הוא לא התלונן, לא התיימר, פשוט עשה את המוטל עליו, צעד אחר צעד, משימה אחר משימה. לאחר הטירונות, עבר קורס מכונאות רכב. כאן, כמו בבית, הרגיש שוהם שהוא נמצא במקומו. הוא התאהב במנועים, במערכות ההידראוליות, בפרטים הקטנים שמרכיבים מכונה גדולה ומשומנת. הוא למד איך לאבחן תקלות, איך לפרק ולהרכיב, איך להחזיר כלי רכב לפעולה. הריח של הדלק, המגע של המתכת הקרה, רעש המפתחות – כל אלה הפכו לחלק משגרת יומו, ושוהם הצטיין. הוא היה מדויק, סבלני, ובעל יכולת מופלאה להבין את "הנפש" של המכונה.

עם סיום הקורס, שובץ בגדוד 13 של חטיבת "גולני" כטכנאי אוטוטק, האחראי על תקינותם של הרכבים בגדוד. זו הייתה עבודה בעלת חשיבות מכרעת: חיי הלוחמים היו תלויים ביכולתם של כלי הרכב לתפקד ללא דופי בשטח. שוהם הבין את כובד האחריות, ולקח אותה במלוא הרצינות. בתחילה, הוצב עם הגדוד באימון בבסיס "צאלים" שבנגב. חודשים ארוכים של עבודה אינטנסיבית בחום המדברי, באבק ובשטח הפתוח. הוא עבד שעות ארוכות, לעיתים קרובות תחת לחץ, כדי לוודא שכל ג'יפ, כל נגמ"ש, כל רכב מבצעי יהיה מוכן לקרב. הוא התחבר ללוחמים, לא רק כטכנאי, אלא כחבר. הם ידעו שהם יכולים לסמוך עליו, שיעשה הכל כדי שהכלי שלהם יתפקד, ושוהם מצדו דאג להם, הקשיב לסיפוריהם, ואף פעם לא שכח לזרוק בדיחה או חיוך כדי להקל על האווירה המתוחה. בצאלים, הרגיש שוהם שהוא תורם תרומה אמיתית, משמעותית, חלק בלתי נפרד מהמערכת. הוא אהב את הפשטות של חיי השטח, את האחווה שנוצרה בין החיילים, ואת הסיפוק שבהחזרת רכב "פצוע" לכשירות מלאה.

לאחר ארבעה חודשי אימונים, עבר הגדוד למוצב נחל עוז, הסמוך לגבול רצועת עזה. המעבר מצאלים השומם לגבול התוסס היה חד. האווירה השתנתה, הדריכות עלתה. כאן, קולות הירי וההתראות היו חלק משגרת היום. שוהם המשיך בעבודתו המסורה, מוודא שכל רכב תקין, מכיר כל בורג וכל חיווט. הוא היה מודע היטב למשמעות הקרבה לגבול, אך עם זאת, שמר על שגרת חייו, על חיוכו ועל יכולתו לחבר בין האנשים. במוצב נחל עוז, בין עבודת התחזוקה האינסופית לבין רגעי המנוחה הקצרים, שוהם המשיך להיות העוגן השקט, זה שדואג לחברים, זה שמפיח אופטימיות. הוא אהב את האנשים, את המשימה, ואת הידיעה שהוא במקום בו הוא נחוץ באמת.

ביום שלישי, 3 באוקטובר 2023, חול המועד סוכות תשפ"ד, יצא שוהם לחופשה של יומיים בבית בקריית שמונה. הציפייה לחופשה הייתה גדולה, המנוחה מהשגרה הצבאית הייתה נחוצה, והמחשבה על לחזור לחיק המשפחה מילאה אותו באושר. הוא הגיע הביתה, עייף אך מרוצה, ומיד נשאב חזרה לחיים האזרחיים, לריחות הבית, לקולות המוכרים. ביום השני לחופשה, יום רביעי, לקחו גם הוריו ואחותו יום חופש, והארבעה יצאו לטייל. זה היה יום מושלם, כזה ששמור בזיכרון כרגע של אושר צרוף. הם נסעו צפונה, אולי לאחד מנחלי הגליל, או סתם לטיול רגוע בין כרמים. האוויר היה קריר ונעים, השמש ליטפה בעדינות, והשיחות קלחו בקלות. הם צחקו, סיפרו חוויות, התמוגגו מהרגעים המשותפים. במהלך הטיול, קנו לשוהם בגדים חדשים – כנראה חולצה יפה, אולי מכנסיים – בגדים שישמשו אותו בטיול הגדול שתכנן, או כשוטר במשטרה. הבגדים החדשים סימלו עבורו את העתיד, את התוכניות, את החיים שרק החלו לפרוש כנפיהם.

בסוף היום המלא באושר, לאחר ארוחת ערב משפחתית חמה וטעימה, ישב שוהם עם אביו, אבי, עד השעות הקטנות של הלילה. זה היה אחד מאותם רגעים נדירים, אינטימיים ועמוקים, שבהם נשמות מתחברות באופן מיוחד. האב והבן שוחחו ארוכות, לא דיבורי חולין, אלא על מהות החיים, על תוכניות לעתיד, על חלומות כמוסים. אביו סיפר לו על הטיול שערך בתאילנד, על הנופים עוצרי הנשימה, על התרבות השונה, על החופש והשחרור שחווה שם. שוהם הקשיב מרותק, עיניו בורקות מהתרגשות. הוא הביע את רצונו העז לטוס לתאילנד עם חברים אחרי השחרור מהצבא. הוא דמיין את עצמו צולל במים הצלולים, מטייל בשווקים ססגוניים, חווה עולם חדש. אך מעבר לחלום על הטיול, היה לו חלום גדול אף יותר, חלום אותו התכוון להגשים אחרי שיחזור מהמזרח הרחוק: להתגייס לשורות המשטרה ולהיות שוטר מצטיין. הוא ראה לנגד עיניו את עצמו משרת את הציבור, שומר על הסדר, עוזר לאנשים. עם לב ענק וטהור כמו שלו, ועם רצונו העז לתת מעצמו ולעזור לאחרים, לא היה ספק שיכול היה להיות שוטר יוצא דופן, אחד כזה שמעורר השראה וביטחון. השיחה ההיא, בשעות הקטנות של הלילה, הייתה מלאה בתקווה, באופטימיות, בציפייה לעתיד מזהיר. היא הייתה עדות לקשר העמוק בין אב לבן, קשר של חברות, אמון ואהבה אינסופית.

ואז, הגיעה שבת. שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. הבוקר שלעולם לא יישכח, הבוקר שבו השתנו חיינו. בשעה שש וחצי בבוקר, פרץ ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על מדינת ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לעבר יישובים ואזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית. הם פשטו על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, טבחו במבלים במסיבת טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, תקפו בסיסי צה"ל והרגו עוברים ושבים בדרכים. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה מאות אזרחים בבתיהם ובמכוניותיהם, ביצעו פשעים מזעזעים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב ההגנה על הבית. בבוקר זה, החלה מלחמה.

שוהם, שרק יומיים קודם לכן ישב עם אביו וחלם על עתיד ורוד, היה אמור להיות בבית בסוף השבוע של שמחת תורה. אך ברוח הנתינה והדאגה לחברים שאפיינה אותו כל חייו, הוא החליף את אחד החיילים, ובחר להישאר בבסיס, במוצב נחל עוז. אקט קטן של חברות, שהפך לגורלי. בלילה שבין שישי לשבת, יצא שוהם לשמירה בנשקייה. השמירה התחילה בארבע לפנות בוקר, בשעות הקטנות והשקטות של הלילה, כשכל המוצב עוד ישן, והייתה אמורה להימשך עד השעה שמונה בבוקר. הוא עמד שם, בעלטה המדברית, רוח קלה ליטפה את פניו, קולות הלילה הרגילים היו הדבר היחיד ששיבש את הדממה. הוא בטח חשב על הבית, על המשפחה, על הבגדים החדשים, על הטיול לתאילנד, על מדים כחולים של שוטר.

בשעה 6:29 בבוקר, השקט נקרע באחת. מטח כבד של רקטות נורה לעבר המוצב. שריקות מחרישות אוזניים, פיצוצים עזים שהרעידו את האדמה, עשן ואבק שהתפשטו במהירות. שוהם, כמו כל חייל במוצב, פעל באינסטינקט מיידי. הוא רץ למיגונית הקרובה, מבנה בטון ממוגן, שם כבר שהו מספר לוחמים נוספים. בתוך המיגונית הקטנה והצפופה, האוויר היה ספוג במתח ופחד, קולות הפיצוצים מבחוץ נשמעו עמומים אך מאיימים. זמן קצר לאחר מכן, נשמעו קולות ירי קרובים. המחבלים כבר היו בתוך המוצב. המיגונית, שהייתה אמורה לספק הגנה, הותקפה באכזריות. רימונים הושלכו פנימה, והפיצוצים מחרישי האוזניים בתוך החלל הסגור היו קטלניים. שוהם, בדרך נס, שרד את הפיצוצים הראשוניים, אך כל הלוחמים האחרים ששהו איתו במיגונית נהרגו. הוא מצא את עצמו לבדו, מוקף בדממת מוות מחרידה, מבין את גודל האסון שנפל עליהם.

ברגע שהתאפשר, באומץ לב עילאי ובדחף פנימי להצטרף ללחימה, אולי לחבור לכוחות אחרים או לסייע למי שיכל, יצא שוהם מהמיגונית. הוא יצא אל תוך התופת שבחוץ, אל המציאות של מוצב כבוש, אל יריות שנשמעו מכל עבר. הוא לא נשאר בטוח בתוך המיגונית, אלא בחר לצאת ולהילחם. אולם, המחבלים ארבו בחוץ. רגעים ספורים לאחר שיצא, נורה שוהם על ידי מחבלים, ונפל במקום. הוא נפל בקרב, ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בן תשע-עשרה וחצי בלבד. הוא נפל כגיבור, כשבחר להילחם על הבית, על חבריו, על המדינה שאהב.

שוהם שלמה נידם, רב-טוראי בעת נפילתו, הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שמונה, העיר שבה גדל, שבה חלם ושבה אהב. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סמל, הכרה בגבורתו ובמסירותו. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב, כרמית ואבי, ואחות אהובה, רותם, שחייהם לעולם לא יהיו שלמים בלעדיו. על מצבתו חקקה המשפחה את המילים: "כמוך לא היה לפניך, ואחריך לא יקום כמוך", מילים הלקוחות מספר מלכים, המבטאות את הייחודיות, את העומק, את האור המיוחד ששוהם הביא לעולם. אביו, אבי, שאיבד את בנו וחברו הטוב ביותר, כתב עליו: "שוהם היה הבן שלי והחבר הכי טוב שלי, הייתי מספר לו הכול. כל מה שעברתי בחיים הוא ידע. הוא היה ילד צנוע וטוב לב, ילד עם לב ענק, הוא היה ילד מיוחד". מילים אלו, שנכתבו מדם ליבו של אב ששכל את יקירו, משקפות את הקשר העמוק והבלתי ניתן להפרדה ששרר ביניהם, את האמון המוחלט, את החברות האמיתית.

אימו, כרמית, שזיכרונותיה משנים של אושר נמהלים כעת בכאב אינסופי, כתבה: "זכיתי להיות אימא שלך עשרים שנה. עשרים שנה של אושר, נחת ואהבה אין סופית. אני מתגעגעת אליך, מתגעגעת לשיחות שלנו, לצחוקים, לשירים, מתגעגעת לילד שלי... כל שנייה ביום אני חושבת עליך ונזכרת בך – כמה מיוחד היית, כמה אהבת אותנו, כמה כיבדת אותנו, כמה דאגת לנו, כמה צנוע היית – ילד בלי בקשות. אתה ילד חלום, כל מי שפגש אותך התאהב בך. הצחקת את כולם, ואתה חסר לכולם מאוד, למשפחה, לחברים. רק נחת היה לנו ממך... אוהבת אותך מלאך שלי, תודה על עשרים שנה של אושר". מילותיה של האם, שמתארות ילד חלום, ילד מלא אור, ילד שאהב ללא תנאי ונתן מעצמו ללא גבולות, מהדהדות את כאב האובדן ואת גודל החלל שהותיר אחריו.

שוהם שלמה נידם ז"ל מונצח כיום באתר עיריית קריית שמונה, בעיר שכה אהב, ובאתר ההנצחה לנופלים בוגרי רשת החינוך "אורט", בית הספר שבו למד וצמח. סרטון זיכרון מרגש, המקבץ רגעים מחייו הקצרים אך המלאים, זמין ביוטיוב תחת השם "שוהם נידם – סרטון לזכרו". המשפחה והחברים, מתוך רצון להמשיך לחיות את זיכרונו ולהנציח את אהבתו לטיולים ולטבע, ערכו טיול שטח לזכרו בנהר הירדן, באותם נופים שבהם טייל עם אביו. זהו אקט של חיים, של בחירה בטוב, של המשך דרכו, דרך הרגליים, דרך הנופים שאהב. עמוד לזכר שוהם, הכולל תמונות, סרטונים וסיפורים מתחנות חייו השונות, נפתח באתר "קוד זיכרון", ועמודי הנצחה נוספים נפתחו באתר "למלא את החלל" ובאתר memoriz.plus. כל אלה הם ניסיונות נואשים ואוהבים לשמר את זכרו, להמשיך לספר את סיפורו, לוודא שהאור שהפיץ לא ידעך לעולם.

שוהם שלמה נידם היה יותר מסמל בחיל הטכנולוגיה והאחזקה. הוא היה בן, אח, חבר, איש של עשייה, של נתינה, של אהבת אדם. הוא היה זה שחייך חיוך כובש שגרם לכולם לחייך בחזרה, זה שהקשיב בסבלנות והושיט עזרה בשקט, זה שחיבר בין אנשים והפיץ שמחה. הוא היה זה שחלם על טיול בתאילנד ועל שירות כשוטר מצטיין, חלומות שנגדעו באכזריות בבוקר של שמחת תורה. נפילתו בקרב על הגנת הבית, על הגנת מדינת ישראל, היא עדות לגבורתו, לאומץ ליבו, ולמסירותו הבלתי מתפשרת. סיפור חייו, על אף קוצרו, הוא סיפור של טוב לב, של צניעות, של אנושיות עמוקה, של אהבת הארץ והאדם. הוא השאיר אחריו חלל עצום, אך גם מורשת של אהבה, של חברות ושל גבורה שתישאר חקוקה בלבבות לעד. זכרו הוא נר תמיד, המאיר את דרכנו בתקווה ובגאווה ישראלית, ומזכיר לנו את המחיר היקר של חירותנו ואת רוחם האיתנה של בניה ובנותיה של הארץ הזו. יהי זכרו ברוך.