שהם מנחם

האוויר במושב ירדנה נשם תמיד, תמיד, את ריח האדמה. לא ריח קבוע ואחיד, אלא משתנה עם העונות, כמו נשימה איטית של יצור ענק. באביב, כשהכול התעורר והלבלב, היה זה ניחוח עדין של פריחה מתוקה, של הדרים רטובים מטל בוקר, מתערבב בו בקושי מורגש ריח הדשן הטרי. בקיץ, כשהשמש הכתה בעוצמה על השדות הצהובים, נישא באוויר אבק דק, יבש וחם, שהתערבב בריחות עשב קצוץ וזיעה מלוחה של עבודת כפיים. בחורף, כשהגשם שטף את הכול, האדמה השחורה הפיצה ניחוח עשיר, בוטא, של חיים מתחת לפני השטח, של בוץ דביק ועלים נרקבים. אל תוך הנשימה הזו, אל תוך הנוף הפתוח והשקט של ירדנה, נולד ביום י"א במנחם אב תשס"ג, תשעה באוגוסט 2003, ילד שקראו לו שהם.

הבית של רחל ושמואל, שהיה עשוי אבן מקומית ומוקף בגינה קטנה ומטופחת, היה תמיד מלא באור. לאו דווקא אור השמש ששטף את הסלון הגדול דרך חלונות רחבים שפנו אל נוף הבקעה המוריק, אלא אור פנימי, כזה שמגיע מאנשים. רחל, אמו, הייתה אישה חמה ומחבקת, שקולה המרגיע מילא את הבית, וידיה היו תמיד עסוקות – בבישול, בטיפול בפרחים, בחיבוק ילדיה. שמואל, אביו, היה איש שקט יותר, אך נוכחותו הייתה חזקה ומהדהדת. עיניו, שראו יותר מדי דברים בחייו, נשאו חוכמה וכאב נסתר, אבל חיוכו היה תמיד אמיתי ומלא אהבה, במיוחד כשדיבר עם ילדיו. ספיר, אחותו הבכורה של שהם, הייתה כבר בת כמה שנים כשנולד, והיא קיבלה אותו בזרועות פתוחות, כמו מתנה קטנה ורכה שהגיעה להאיר את עולמה.

מגיל צעיר, שהם היה ילד שובה לב. הוא היה תינוק חייכן, כזה שהיה פוקח עיניים גדולות ותכולות בבוקר, ומיד היה משגר חיוך רחב, נטול שיניים, אל כל מי שהתקרב למיטתו. הקולות הראשונים שהשמיע לא היו בכי, אלא מין גרגור של שביעות רצון, והוא אהב במיוחד את המגע של ידיים חמות על עורו. כשיצא מהעריסה והתחיל לזחול, היה מגלה סקרנות אינסופית לכל פינה בבית, נוגע בכל חפץ, טועם כל מה שהגיע לידיו. רחל הייתה צוחקת ואומרת לשמואל: "הילד הזה רוצה לדעת את העולם כולו, לאט לאט, מכל הכיוונים." שמואל היה מביט בו בשקט, עם אותה הבעה מהורהרת, ומנענע בראשו בהסכמה. "יש לו משהו מיוחד," היה אומר, "הוא מביא איתו אור." וזה היה נכון. שהם היה יפה תואר, לא רק במובן של תווי פנים מדויקים, אלא ביופי פנימי שהקרין החוצה, במין שביב של שמחה טהורה בעיניו. הוא היה ילד שמצחיק את הסביבה בלי להתכוון, רק מעצם נוכחותו, מהתגובות הספונטניות שלו, מהשטויות הקטנות שעשה.

הילדות בירדנה הייתה רוויה בחוויות פשוטות ומהותיות. בשעות הבוקר המוקדמות, כשהאוויר היה עדיין קריר וצלול, היה שהם מתגנב לפעמים אל המרפסת הקטנה, משם היה צופה בשמואל, אביו, יוצא אל השדות. הוא היה רואה את דמותו מתרחקת, את הטרקטור מתניע ברעש עמום שהיה מתערבב בציוץ הציפורים, ואת האבק שעלה מאחורי הגלגלים. שמואל, איש אדמה במהותו, מצא נחמה בעבודה הפיזית, במגע הישיר עם האדמה. שהם, כבר כילד קטן, למד להעריך את העבודה הזו. הוא אהב את הריח שהיה נדבק לבגדיו של אביו כשחזר הביתה – ריח של אדמה, של שמש, של קושי ושל סיפוק. לפעמים, בימי שישי, היה שמואל לוקח את שהם איתו לסיבוב קצר בשדות, מרים אותו על כתפיו, ומסביר לו על העצים, על הגידולים, על מחזור החיים של הטבע. שהם היה מקשיב בקשב רב, אצבעותיו הקטנות נוגעות בעלים, עיניו בולעות את המרחבים. "האדמה הזאת," היה אומר לו שמואל בקול שקט, "היא הבית שלנו, שהם. צריך לשמור עליה." המילים האלו חלחלו עמוק פנימה, אל תודעתו של הילד.

הקשר המיוחד עם שמואל לא נבע רק מהאדמה. שמואל נשא עמו סיפור חיים מורכב, סיפור של ניצחון על מצוקה עמוקה. הוא היה פדוי שבי ממלחמת יום הכיפורים. שהם, ככל שגדל, שמע רסיסי סיפורים, לא כולם מפורטים, לא כולם מדוברים בגלוי, אבל הוא חש את המשקל שלהם. הוא ראה את השקט המיוחד של אביו, את הדרך שבה התמודד עם קשיים, את העוצמה השקטה שאפפה אותו. זה לא היה סוד שהאב שירת כלוחם שריון בגדוד 52, וגם כנהג טנק, בדיוק התפקיד שכל כך אהב. שמואל לא דחף את שהם לכיוון הצבא, אבל הוא גם לא הסתיר את גאוותו בשירותו, את תחושת השליחות שהייתה בו. הוא דיבר על חברים, על רגעים קשים ועל רגעים של אחווה עמוקה, והילד שהם ספג את זה. הוא ראה באביו דמות של גיבור יומיומי, כזה שמתמודד עם אתגרים בשקט ובנחישות, ומצא את דרכו חזרה אל החיים, אל האדמה, אל המשפחה.

בבית הספר היסודי בירדנה, שהם המשיך להיות מקור של שמחה. הוא היה חבר טוב, כזה שתמיד היה מוכן לעזור, להצחיק, להרגיע. הוא לא היה התלמיד הכי חכם בכיתה, אבל הוא היה התלמיד שהכי אהבו. המורות היו מספרות על העיניים הנוצצות שלו, על הדרך שבה היה מקשיב, ועל החיוך שהיה נדבק לכולם אחרי שיחה איתו. הוא אהב לשחק כדורגל בחצר, לרוץ יחף על הדשא, להתחרות עם חבריו מי יגיע ראשון אל שפת הנחל הקרוב. הוא היה ילד של טבע, של תנועה, של חופש. ספיר, אחותו, הייתה לפעמים מתלוננת שהוא קצת שובב מדי, אבל תמיד הייתה מסיימת בחיוך, כי אי אפשר היה לכעוס על שהם לאורך זמן. הוא ידע איך לגעת בלב של כולם, איך להפיג מתחים בבדיחה קטנה או במבט שובב.

ככל שהתקרב לגיל ההתבגרות, החיוך של שהם הפך להיות בוגר יותר, עמוק יותר, אבל הוא לא איבד את הניצוץ הילדותי. הוא גילה עניין רב במכונאות, ובילה שעות רבות בסככה הקטנה שליד הבית, שם שמואל החזיק כלי עבודה וחלקי חילוף לטרקטורים. שהם היה מתבונן באביו מתקן, מפרק ומרכיב, והיה לומד ממנו את סודות המתכת והמנועים. הוא אהב את ריח השמן, את המגע של הכלים הקרים, את תחושת הסיפוק כשמשהו שבור חוזר לתפקד. הוא התחיל לתקן בעצמו אופניים של חברים, אחר כך אופנועים קטנים, ותמיד עבד בסבלנות, בדיוק, ועם חיוך. הוא היה אומר: "כל בורג במקום הנכון, וכל המכונה עובדת כמו שעון." זה היה פילוסופיה פשוטה, אבל עמוקה, שהתאימה מאוד לאופי שלו.

המעבר לתיכון היה טבעי עבור שהם. הוא המשיך לשמור על חבריו הוותיקים מירדנה, אבל גם רכש חברים חדשים בקלות. הוא היה "הבחור הטוב" של החבורה, זה שאפשר לסמוך עליו, זה שמרים את המורל כשצריך. הוא לא היה מנהיג צעקני, אלא מנהיג טבעי, כזה שאנשים נמשכו אליו בגלל האותנטיות והאופטימיות שלו. שיעורים שהיו דורשים ישיבה ממושכת בכיתה היו קשים לו יותר, הוא אהב להיות בתנועה, בחוץ, אבל כשהיה מדובר במגמות מעשיות, כמו מכונאות או חקלאות, הוא פרח. המורים זכרו אותו כנער עם ידי זהב, שכל דבר טכני היה נהיר לו באופן אינסטינקטיבי. הוא היה מתנדב לתקן כל מכשיר מקולקל בבית הספר, ותמיד היה עושה זאת עם חיוך ובתחושה של שליחות.

ככל שהתקרב לגיל הגיוס, השאלה "מה תעשה בצבא?" החלה להישאל יותר ויותר. עבור שהם, התשובה התגבשה כבר מזמן, כמעט באופן בלתי מודע. הוא ידע שהוא רוצה להיות לוחם, והוא ידע שהוא רוצה ללכת בדרכו של אביו. הערכים של הגנה, של אחריות, של שקט נפשי מול קושי, היו שזורים עמוק בנפשו. הוא זכר את הסיפורים של שמואל, לא סיפורי קרב דרמטיים, אלא סיפורים על האחווה, על האמינות, על החשיבות של כל אחד בצוות. הוא הבין שהשריון, ובמיוחד תפקיד נהג הטנק, הוא לב ליבו של השירות הזה. "אני רוצה להיות נהג טנק," אמר שמואל לרחל בערב אחד, כשהיו יושבים בסלון. רחל עצרה את פעולת הסריגה שלה, הרימה את מבטה. "בדיוק כמו אבא שלך?" שאלה בקול רך. שהם הנהן. "כן, אמא. בדיוק כמו אבא." הוא ראה את החיוך הקטן שעלה על שפתיו של שמואל, חיוך של הבנה, של גאווה. "זה תפקיד עם הרבה אחריות," אמר לו שמואל, "הטנק הוא הבית שלכם, ואתה נושא את כולם על הכתפיים שלך, פיזית ומנטלית. זה דורש ריכוז, קור רוח, ואת היכולת להרגיש את המכונה." שהם הקשיב קשב רב, מוכן לקבל על עצמו את האתגר.

ביום 20 במרץ 2023, כשהאביב כבר החל לפרוץ במלוא הדרו בירדנה, שהם התגייס לצה"ל. הרגע היה מלא רגשות מעורבים. פרידה מהבית החם, מהנוף המוכר, מהשקט של המושב. רחל חיבקה אותו חזק, ולחשה לו באוזן: "תשמור על עצמך, אהוב שלי." שמואל לחץ את ידו בחוזקה, מבטם נפגש, ובהבטחה שקטה, ללא מילים, עברה ביניהם הבנה עמוקה. ספיר, אחותו, הייתה שם גם היא, עם עיניים דומעות אך גאות. שהם, עם חיוכו האופייני, ניסה להפיג את המתח בבדיחה קטנה, אבל גם הוא הרגיש את כובד הרגע. הוא עלה על האוטובוס, מביט לאחור אל המשפחה שעמדה שם, קטנה ומתרחקת, והבטיח לעצמו שיעשה את הכי טוב שלו.

השירות הצבאי בחיל השריון היה בדיוק מה שציפה לו, ואף יותר. ימי הטירונות היו קשים, פיזית ומנטלית. הריצות המפרכות, המסעות הארוכים, המשמעת הנוקשה. אבל שהם, עם הכושר הגופני הטוב שלו והאופטימיות הבלתי נלאית, צלח את כולם. הוא מצא את מקומו במהירות, וגם שם, בין הטירונים המזיעים והעייפים, הוא היה "האור". הוא היה זה שמרים את המורל עם בדיחה בזמן הנכון, שנותן כתף כשמישהו נשבר, שתמיד מוצא את הצד החיובי בכל מצב. חבריו לצוות העריכו את השקט הנפשי שלו, את היכולת שלו להישאר מרוכז גם תחת לחץ. כשהגיע לשלב ההכשרה על הטנק, הוא הרגיש בבית. המגע של הג'ויסטיקים, רעש המנוע העוצמתי, תחושת המסה העצומה שזזה תחת ידיו – כל אלה היו מוכרים לו, כמעט אינסטינקטיביים. הוא למד את הטנק על בוריו, כל כפתור, כל מנוף, כל נורה. הוא ידע איך להרגיש את המכונה, איך לנהוג בה בדיוק מירבי, כאילו הייתה חלק בלתי נפרד מגופו. "הטנק לא סתם ברזל," היה אומר למפקדיו, "הוא יצור חי. צריך להבין אותו, להקשיב לו."

בגדוד 52 של עוצבת עקבות הברזל (401), שהם מצא את משפחתו השנייה. צוות הטנק שלו הפך להיות עולמו. המפקד, התותחן, הקשר – ארבעה גברים סגורים בתוך קופסת מתכת, תלויים זה בזה לחלוטין. הם חלקו בדיחות, סיפורים, פחדים, ורגעים של שקט עמוק. שהם, כנהג, היה הלב הפועם של הטנק. הוא היה אחראי על הניווט, על התנועה, על היכולת של הצוות להגיע ליעדו בבטחה, לתמרן בשדה הקרב. הוא אהב את תחושת השליטה, את היכולת להזיז את המפלצת העצומה הזו בדיוק מפתיע. הוא היה נהג מצוין, קור רוח, שקול, ותמיד עם חיוך קטן בזווית הפה, גם כשהמתח היה גבוה. כשהיו חוזרים הביתה לחופשות, היה מספר לרחל ושמואל על חוויותיו, על החברים, על האתגרים. שמואל היה מקשיב בקשב רב, לפעמים היה מנענע בראשו בהבנה, ורק פעם אחת אמר לו: "הייתי בדיוק איפה שאתה נמצא עכשיו, שהם. תסמוך על הצוות שלך, והם יסמכו עליך."

השבעה באוקטובר 2023 פרץ כרעם ביום בהיר. שהם, שהיה בחופשה באותו סוף שבוע, התעורר לקול האזעקות והדיווחים המזעזעים בחדשות. הוא לא היסס לרגע. הטלפון שלו צלצל, והקול בצד השני היה נחוש: "הקפצה, שהם. כל מי שיכול, שיגיע לבסיס מיד." הוא חיבק את רחל ושמואל במהירות, מבט של דאגה נשקף בעיניהם, אך גם הבנה. "אני חייב ללכת," אמר, קולו יציב. "תשמרו על עצמכם." הוא נכנס לרכבו, מותיר מאחוריו את השקט המופר של ירדנה, ואת הדרך שפעם הייתה דרך של חופשה ורוגע, עשה הפעם בבהלה, בתחושה של דחיפות שמעולם לא הכיר. הודעות הווטסאפ בקבוצת הצוות רצו במהירות, מילים קצרות וקצובות: "מגיע", "בדרך", "מתי?" – כולן משדרות את אותה דריכות ואת אותה נחישות.

הימים והשבועות הראשונים של המלחמה היו סוערים. הגדוד של שהם, כמו יחידות רבות אחרות, נשלח מיד לגבול הדרום, להגן על היישובים, לחסום פרצות, לסרוק שטחים. שהם מצא את עצמו במהרה בתוך לוע הארי, חווה את המציאות הקשה של המלחמה. הטנק שלו הפך למעוז נייד, והוא, כנהג, היה העיניים והרגליים שלו. הוא ניווט בשטחים לא מוכרים, תחת אש, בחושך מוחלט, תחת לחץ בלתי נתפס. הוא ראה מראות קשים, חווה רגעים של פחד עמוק, אבל תמיד שמר על קור רוח. הוא ידע שחיי חבריו תלויים בו, ביכולת שלו לתמרן את הטנק במדויק, להגיב במהירות, להימנע ממלכודות. "אתה נושם את הטנק," היה אומר לעצמו, "אתה הטנק." ובאמת, הוא והטנק הפכו ליחידה אחת.

הלחימה בצפון רצועת עזה, ובמיוחד באזור ג'באליה, הייתה אינטנסיבית ואכזרית. זו הייתה לחימה בשטח בנוי צפוף, רווי מלכודות, מנהרות ומטענים. כל פינה הייתה עלולה להסתיר איום, כל מבנה היה יכול להיות מארב. שהם וצוותו פעלו חודשים ארוכים בתוך הרצועה, עוברים מקרב לקרב, מטהרים שכונה אחר שכונה. הוא היה מותש, עייף, אבל רוחו לא נשברה. הוא המשיך להפיץ את האור שלו, גם במקומות החשוכים ביותר. בדיחה קטנה בין קרבות, חיוך מעודד לחבר שנראה שבור, מילה טובה למפקד. הוא היה העוגן, השקט שבסערה. שמואל ורחל עקבו אחרי החדשות בדריכות, וכל הודעת ווטסאפ שקטה משהם, "אני בסדר, אוהב אתכם," הייתה כמו אוויר לנשימה עבורם.

ביום י"ח בתמוז תשפ"ה, 14 ביולי 2025, שהם וצוותו היו בעיצומו של מבצע לטיהור ציר מרכזי בג'באליה. הטנק שלו הוביל כוח של מספר טנקים ולוחמי חי"ר, בתנועה איטית וזהירה בין סמטאות צרות ומבנים הרוסים למחצה. השמש הקיצית הכתה בעוצמה על שריון הפלדה, והאוויר היה כבד מאבק וריח שרוף. שהם ישב בתא הנהג, עיניו ממוקדות בפרצה הצרה שבין שני בניינים, אצבעותיו על הג'ויסטיקים, רגליו מוכנות ללחוץ על הבלמים או על הגז. הוא הרגיש את הטנק רועד קלות מתחתיו, מגיב לכל תנועה קלה שלו. הקשר בקע בקשר: "תזוזה איטית, שמאל קדימה, שימו לב לחלונות בקומה שנייה."

לפתע, התרחש פיצוץ אדיר. לא פיצוץ של רקטה או פצצת מרגמה, אלא פיצוץ קרוב, חזק, משהו שפגע ישירות בטנק. רסיסים עפו לכל עבר, והטנק כולו רעד בעוצמה. עשן סמיך מילא את תא הנהג. שהם, למרות ההדף והבלבול הראשוני, שמר על קור רוח. הוא הרגיש כאב חד, עמום, אבל המחשבה הראשונה שלו הייתה על חבריו לצוות. "מה קרה? כולם בסדר?" הוא צעק בקשר הפנימי, מנסה להבין את המצב. הוא ידע שהוא נפגע, אבל לא ידע עד כמה. הוא ניסה לזוז, לכוון את הטנק למקום בטוח, להוציא את חבריו מסכנה, להמשיך להילחם. זה היה האינסטינקט שלו, האינסטינקט של לוחם, האינסטינקט של אדם שנושא אחריות.

הפיצוץ, ממטען רב עוצמה שהוטמן בנתיב התקדמותם, פגע קשות בטנק ובצוותו. שהם, שישב בכיסא הנהג בחזית הטנק, ספג את מלוא עוצמת המכה. הוא נאבק, ניסה להישאר בהכרה, להמשיך לתפקד, אבל גופו בגד בו. החברים לצוות, שהיו גם הם פצועים, ניסו להגיש לו עזרה, אבל הפגיעה הייתה אנושה. בתוך העשן, האש, והבלבול של הקרב, סמ"ר שהם מנחם, נהג הטנק מגוד 52, נפל. הוא היה בן עשרים ואחת בלבד. הקרב סביב הטנק הפגוע נמשך, כוחות נוספים הגיעו לחלץ את הצוות, אבל עבור שהם, המאבק תם. הוא נפל כגיבור, תוך כדי מילוי תפקידו, בהגנה על חבריו, בהגנה על המדינה שכה אהב.

הבשורה המרה הגיעה לירדנה כמו סכין בלב. רחל ושמואל, שהיו רגילים לחיות על קוצים מאז תחילת המלחמה, חשו שהעולם כולו קורס סביבם. השקט המופר של הבוקר הוחלף בבכי קורע לב. ספיר, אחותו, לא יכלה להאמין. איך ייתכן שהאור שהיה כל כך חזק, כל כך בוהק, כבה פתאום? שהם, ילד טהור חייכן מצחיק ויפה, שהביא איתו אור לכל מקום שאליו הלך, עזב. העולם כולו נצבע פתאום בצבעים אפורים, המקומות שבהם צחק, שבהם עבד, שבהם חי, הפכו לפתע ריקים, חסרי שמחה. איך אפשר לשמוח שאתה לא כאן? איך אפשר להמשיך לחיות כשהאור המיוחד הזה נעלם?

הלווייתו של שהם בבית העלמין האזרחי בירדנה הייתה קורעת לב. הקהילה כולה הגיעה לחלוק לו כבוד אחרון. חבריו מהמושב, חבריו מהתיכון, חבריו מהצבא – כולם עמדו שם, מלווים את שהם בדרכו האחרונה, עם עיניים אדומות ולב כואב. שמואל, עם השקט המאפיין אותו, ניצב ליד קברו של בנו, מנסה לאסוף את הכוחות האחרונים. הוא ראה את בנו הולך בדיוק בדרכו, באותו גדוד, באותו תפקיד, ונופל על הגנת הבית. הכאב היה בלתי נסבל, אבל בתוך הכאב הזה, הייתה גם גאווה, גאווה עמוקה בילד שהם גידלו, באיש שהם גידלו. רחל חיבקה את ספיר, מנסה למצוא נחמה ביחד, בזיכרונות, בסיפורים.

הזמן לא ריפא את הפצע, אבל הוא לימד את המשפחה והקהילה לחיות עם הכאב. זיכרונו של שהם נשמר בכל פינה בירדנה. בגינה של הבית, בטרקטור ששמואל עדיין נוהג בו, בצחוקם של הילדים שרצים בשבילי המושב. הוא נשמר בסיפורים שסופרו עליו, בבדיחות שחבריו עדיין זכרו, בחיוכו שהיה חרוט בזיכרונם של כולם. שהם מנחם היה יותר מסמ"ר שנפל בקרב. הוא היה הבן, האח, החבר, האור. הוא היה חלק בלתי נפרד מהרקמה האנושית של המקום הזה, מהנשמה של העם הזה.

העולם אולי הפך לחושך כששהם נפל, אבל המורשת שלו, האור שהביא איתו, לא כבה. הוא נשאר לבעור בלבבות של אלה שאהבו אותו, בסיפורים שיסופרו לדורות הבאים. הוא היה חלק משרשרת ארוכה של גיבורים שקמו להגן על ביתם, על משפחתם, על עתידם. מורשתו היא מורשת של אומץ לב שקט, של אחריות עמוקה, של אהבת אדם ואהבת הארץ. הוא נפל במלחמת התקומה, מלחמה שהבטיחה את המשך קיומנו כאן, והוא השאיר אחריו לא רק כאב וגעגוע עמוק, אלא גם תחושה עזה של גאווה ישראלית. גאווה ברוחו, בבחירותיו, באור שהביא לעולם, ובמחיר היקר ששילם כדי שאנחנו נוכל להמשיך לחיות כאן, בבית, תחת השמש של ירדנה, לנשום את ריח האדמה. תמיד נזכור אותו, ונדע שהוא שומר עלינו מלמעלה, אור נצחי בלב החושך.