שניאור זלמן כהן

ביישוב יצהר, על גבעה ירוקה החובקת נוף פראי ורחב ידיים, נולד ביום קיץ חמים של שנת 2004 ילד לבני הזוג חיים זאב ודינה כהן. קראו לו שניאור זלמן, שם שהדהד כמו הבטחה לאור, לבהירות, לחיים. הוא היה ילד ישיש בבית שוקק חיים, תשיעי במספר, אח לשטערנא שרה, מנוחה רחל, שלום דוב בער, מנחם מנדל, מאיר חי, יוסף יצחק, חיה מושקא, שמואל ויהודה לייב. עוד בטרם הספיק שניאור זלמן להבין את משמעות המילים "אח בוגר", נלקח מהם אחיו הקטן, שולמקה, תינוק רך, במות שקט ופתאומי שחרט צלקת עמוקה בלב המשפחה. אובדן זה, שאפף את הבית בעצב דק, לימד את שניאור זלמן, עוד בטרם ידע לנסח זאת במילים, על שבריריות החיים ועל חשיבות כל רגע. הוא גדל בתוך משפחה חב"דית שורשית, שנטעה בו את ערכי המסורת, האמונה והשליחות, אך גם את החיבור העמוק לאדמה, לקהילה, לחלוציות המאפיינת את יצהר. הבית שלהם היה תמיד פתוח, רוחש צחוק ילדים וריח של מאפים טריים, מקום שבו שיחות על תורה ועל עבודת כפיים התערבבו זו בזו בטבעיות, ובין לבין נשמעו צעקות קטנות של משחק והתרוצצות של אחים.

שניאור זלמן קלט את אווירת המקום דרך הנשמה. הוא למד בתלמוד תורה "בן פורת יוסף" ביישוב, מוסד שבו נשמה של תורה וארץ התמזגו בתוך כותלי אבן מקומיים. את שעות הבוקר בילה בין דפי הגמרא, בקולות לימוד עמומים שהתערבבו עם ציוץ ציפורים מבחוץ וריח עשב רטוב אחרי גשם. אחר הצהריים, כששוחרר מהלימוד, היה יוצא אל מרחבי היישוב, מטפס על הסלעים שסביב, בונה מגדלי אבנים קטנים, או רץ בשבילים המאובקים שבין הבתים, רודף אחרי חברים ומשחק מחבואים בין עצי הזית העתיקים. ידיו, כבר אז, היו ידיים של עושה. לא רק ידיים של ילד, אלא ידיים שיודעות לגעת, לפרק, להרכיב. אם צעצוע התקלקל, הוא היה הראשון לנסות לתקן אותו, עם פנים מרוכזות ולשון קטנה היוצאת מבין השפתיים. אם היה צריך עזרה בסידור המחסן המשפחתי, הוא היה שם, מסדר ארגזים, מבריג מדפים, מארגן את הכל בשיטתיות שכבר אז בלטה אצלו. הוא היה ילד חייכן, עם עיניים כחולות-אפורות עמוקות ששיקפו חן פנימי, ענווה טבעית ורגישות כנה לסובבים אותו. הוא לא היה ילד שרץ בראש העדר, אבל תמיד היה שם, כתף איתנה, מילה טובה, בדיחה שוברת שגרה שהייתה מפיגה את המתח ומעלה חיוך גם על הפנים העייפות ביותר. הוריו ואחיו ראו בו כבר אז משהו מיוחד – בוגר לגילו, מלא חיות ושמחת חיים, כזה שיודע להציב לעצמו מטרות ולהתמיד בהן, גם כשקשה. הוא לא היה מוותר בקלות, ותמיד היה מוצא דרך לפתור בעיות, בין אם מדובר בשיעורי בית מסובכים או במריבה בין חברים. "תן לו משימה ותהיה בטוח שהיא תתבצע על הצד הטוב ביותר – שגר ושכח," נהגו לומר עליו, בידיעה ששניאור זלמן לא ינוח עד שהדבר ייעשה, ובשלמות.

בבגרותו הצעירה, המשיך שניאור זלמן את לימודיו בישיבת חב"ד בנוף הגליל, ולאחר מכן שב אל ישיבת חב"ד "מצפה יצהר", קרוב לבית, אל הנופים המוכרים. הייתה זו תקופה של התעמקות בתורה, של בניית עולם רוחני איתן, אך גם תקופה שבה החיבור שלו לארץ ולמציאות המורכבת של השומרון התחדד. הלימוד בישיבה לא ניתק אותו מהעולם שבחוץ; להפך. הוא השתלב במערך המבצעים עם החיילים המשרתים בגזרת השומרון, לא כחייל, אלא כבן קהילה תומך. הוא ידע כמה עייפים ורעבים יכולים להיות החיילים אחרי לילה של סיורים או יום של משימות, וכך נולדה "סיירת קפה ומרק". הוא היה מארגן תרמוסים מלאים בקפה מהביל ובמרק חם, לוקח עמו עוגיות ומאפים שאמו ואחיותיו היו אופות, ויוצא אל המוצבים, אל עמדות השמירה, אל נקודות החיכוך, מפיץ חום וטעם של בית. חיילים רבים זכרו את פניו המחייכות של הבחור הצעיר מיצהר, שבא אליהם מרצונו החופשי, עם עיניים טובות ומוכנות להקשיב. הוא לא חיפש תהילה, רק רצה לעזור, להקל, להראות להם שמישהו חושב עליהם, שמישהו דואג להם.

אחד הרגעים המכוננים בחייו, שעיצב את השקפת עולמו ודחף אותו לפעול במלוא המרץ, התרחש דווקא בטיול בר מצווה, אירוע שאמור היה להיות חגיגי ומשמח. שניאור זלמן, יחד עם בני כיתתו, יצא לטייל באזור כפר קוצרה שבשומרון, אזור שאליו היו רגילים לצאת לטיולים רגליים. האווירה הייתה קלילה, מלאה בצחוקים של נערים, בהתלהבות של גיל ההתבגרות. הם הלכו בין השבילים, מוקפים בנוף ירוק שופע, כשהשמש מלטפת את פניהם. לפתע, ללא כל אזהרה, השתנתה האווירה באחת. צעקות החלו להישמע ממרחק, ואז הופיעו תושבי הכפר, חמושים באבנים ובמקלות, רצים לעברם בזעם. הילדים, נערים צעירים, נתקפו בפחד עמוק. הצעקות, האבנים ששורקות באוויר, הריצה המבוהלת – כל אלה חרטו בו חוויה טראומטית. הוא חש את האיום באופן ממשי, את הפגיעות של מי שחי על אדמתו אך אינו בטוח בה. החוויה המפחידה טלטלה אותו עד עמקי נשמתו. היא לא שברה אותו, אלא הציתה בו אש חדשה. "לחיות את החיים במקום לחיות ליד החיים," אלה היו המילים שאמרו הוריו כדי לתאר את השינוי שחל בו. הוא הבין שאין לו את הפריבילגיה להיות אדיש, פסיבי. הוא חייב לפעול, להשפיע, להגן. האירוע הזה, על אף אופיו המפחיד, הפך למנוע דוחף בחייו, קריאה לפעולה שאי אפשר להתעלם ממנה.

בעקבות ההבנה הזו, הוא הציב לעצמו מטרות ברורות. הוא לא הסתפק בלימודי קודש בלבד; הוא הבין שצריך גם להכיר את העולם שבחוץ, להיות משולב בו, להיות בעל יכולות וכישורים שיתרמו לעשייה. וכך, במקביל ללימודיו בישיבה, הוא למד במסגרת "מניפה" והוציא תעודת בגרות מלאה. הוא היה יושב שעות ארוכות, אחרי הלימודים בישיבה, ומתמודד עם חומר לימודי חדש, עם אתגרים אינטלקטואליים שונים. הוא לא עשה זאת מתוך חובה, אלא מתוך תחושת אחריות, מתוך רצון להיות אדם שלם, בעל ידע רחב, כזה שיוכל לתרום בכל חזית. הוא לא ראה סתירה בין עולם התורה לעולם המעשה, אלא חיבור הכרחי. הוא האמין שמי שיודע לתקן ולסדר דברים בידיים, מי שמבין איך העולם פועל, יוכל לשרת טוב יותר את ייעודו הרוחני. הוא היה משלב את הלימודים עם עזרה בבית, בתיקונים קטנים, בפתרון בעיות טכניות שונות. הוא היה מומחה קטן לכל דבר, וידע לתקן מכשירי חשמל, להרכיב רהיטים, או פשוט לייעץ איך לפתור תקלה במחשב. חבריו היו פונים אליו לעיתים קרובות, יודעים שאם שניאור זלמן לוקח משהו לידיים, זה פשוט יעבוד. הוא היה ניגש לכל משימה עם חיוך, עם סבלנות אין קץ, ועם הידיעה שהוא לא ירפה עד שהדבר יתוקן.

לאחר שסיים את לימודיו בישיבה וצבר את תעודת הבגרות, חזר שניאור זלמן ל"חצר הרבי", כפי שכינו זאת בני משפחתו – ללימודים מעמיקים יותר בישיבת חב"ד, להעצמת הקשר שלו לתורת הרבי ולדרך חב"ד. זו הייתה שנה של התכנסות, של חיפוש עצמי ושל התכוננות לשליחות הבאה. הוא לא היה מסוג האנשים שיכולים לשבת בחיבוק ידיים. הוא תמיד חיפש את הדרך לפעול, להשפיע, לקרב לבבות, להיות "שליח" במלוא מובן המילה. וכך, בחודש תשרי תשפ"ד, כשעולם כמנהגו נוהג, יצא שניאור זלמן לשליחות בבית חב"ד בטולום שבמקסיקו. הוא נחת בעולם אחר, עולם צבעוני ותוסס, שונה כל כך מהנופים המוכרים של יצהר. המשימה שלו הייתה לפעול עם המטיילים הישראלים והיהודים הרבים שמגיעים לאזור – להניח תפילין, לתקוע בשופר, לקרוא בתורה, לקיים שיחות אמונה, ולחבר אותם לשורשיהם. הוא ניגש למשימה במאור פנים, בענווה, וברגישות שאפיינה אותו. הוא לא היה מתנשא או שיפוטי, אלא פשוט היה שם, עם חיוך כובש ועיניים שמזמינות שיחה. הוא הצליח להגיע ללבבות של רבים, כאלה שרחוקים מבית הכנסת או מהמסורת, וכאלה שפשוט היו זקוקים למילה טובה בלב הזרות.

יכולותיו הטכניות של שניאור זלמן, שאותן פיתח מאז ילדותו, באו לידי ביטוי גם בשליחות הזו. בית חב"ד, כמו כל בית, זקוק לתחזוקה, ובין המטיילים הרבים, רק מעטים היו מוכנים להתלכלך או להשקיע מאמץ בתיקונים. אבל שניאור זלמן היה שם. הוא תיקן מה שהתקלקל, הרכיב מה שהתפרק, ודאג שהמקום יתפקד בצורה מיטבית. סיפור אחד ממחיש את המסירות והיכולת שלו לגעת באנשים: משפחתו של בחור ישראלי צעיר, שהיה מנותק מהם וגר עמוק בתוך הג'ונגל המקסיקני, פנתה לבית חב"ד בבקשה נואשת לקשר ביניהם. שניאור זלמן לא היסס. הוא לקח את המשימה על עצמו, למרות שהיא נשמעה מסובכת ומסוכנת. הוא יצא למסע אל תוך הג'ונגל, כשהוא מנווט בשבילים לא סלולים, נאבק בלחות ובחום, מוקף בצלילי טבע פראי. הוא הגיע עד למקום שבו גר אותו בחור, מבודד מכל קשר אנושי. בעזרת אנגלית רצוצה, ותוך שימוש בשפתו האוניברסלית של הלב, הוא תרגם לו מכתב אישי מהמשפחה שלו שבארץ. הוא ישב איתו, הקשיב לו, לא שפט אותו, ופשוט נתן מעצמו, ללא תנאי וללא התנשאות. המעשה הפשוט הזה, של אכפתיות כנה ונטולת פניות, נגע עמוק בבחור. הוא הסכים להניח תפילין, להגיע לבית חב"ד, ובעיקר – לחדש את הקשר עם משפחתו. שניאור זלמן לא רק חיבר אותו ליהדות, אלא החזיר לו את החיבור האנושי, המשפחתי, החשוב מכל. בנוסף לכך, הוא לקח על עצמו משימה לוגיסטית מורכבת: למצוא דרך להעביר ספר תורה שנתרם לבית חב"ד מהארץ לטולום. הוא עבד שעות רבות, תכנן, תיאם, ודאג לכל הפרטים הקטנים, עד שהספר הגיע בשלום ליעדו, מוכן לשמש את הקהילה.

ואז הגיע אותו בוקר, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד. השעה שש וחצי בבוקר, השמש עוד לא הספיקה לשלוח את קרניה במלוא עוצמתן על חופי מקסיקו. שניאור זלמן, כמו שאר חבריו השלוחים, היה בעיצומה של פעילות החג, כשקולות הדיווחים הראשונים החלו להגיע. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית על ישראל. ירי מסיבי של טילים ורקטות, אלפי מחבלים שחדרו יבשתית, ימית ואווירית, רצח המוני של אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, במסיבת טבע תמימה. חטיפת מאות ישראלים, הרס, ביזה והצתה. מאות חיילים, שוטרים ואנשי ביטחון שנפלו בקרב. המילים הראשונות הגיעו בצורה מקוטעת, לא ברורה, אבל התמונה שהצטיירה הייתה קשה מנשוא. שניאור זלמן היה בניו יורק באותה עת, לאחר שסיים את שליחותו בטולום. הוא שמע את החדשות, ראה את התמונות, והעולם כולו התהפך עליו. הוא לא יכול היה לשבת בחיבוק ידיים, מרוחק אלפי קילומטרים. הרגש שהציף אותו היה ברור: הוא חייב לחזור. ההחלטה התקבלה במהירות, בבהירות חד משמעית. הוא חש אחריות עמוקה, לא רק למשפחתו וחבריו, אלא לכל העם. הוא האמין בחשיבות ההגנה על המדינה ועל אזרחיה, והבין שבאותה עת, כשאינו לומד בישיבה, יש ביכולתו לעזור מבחינה גשמית למלחמה. המוטיבציה להתגייס לצה"ל ולשרת בתפקיד קרבי בערה בו בעוצמה שלא הכיר קודם.

הדרך חזרה לא הייתה פשוטה. כרטיסי הטיסה היו יקרים ומעטים, והטיסות התמלאו במהירות. בזמן שחיכה לטיסה, שניאור זלמן לא שקט לרגע. הוא עמל ללא לאות על גיוס תרומות לחוות וליישובים בשומרון, שהיו תחת איום מתמיד, מתוך הבנה שגם זו דרך לתמוך במאמץ המלחמתי. הוא יצר קשרים, הסביר את המצב, גייס כספים וציוד, הכל מתוך מסירות עמוקה. כשסוף סוף עלה על המטוס, הוא נשם לרווחה, אך גם חש דריכות עצומה. הוא ידע שהוא חוזר למציאות קשה, אך גם ידע שהוא חייב להיות שם, חלק מהמאמץ. בשובו ארצה, בזמן שהמתין לגיוסו לצה"ל, הוא לא בזבז רגע. הוא שב ליצהר ומיד התגייס למאמץ המקומי. הוא סייע לגדוד ההגנה המרחבית (הגמ"ר) של היישוב, שהיה תחת עומס אדיר. הוא התנדב לתפקיד סגן רבש"ץ (רכז ביטחון שוטף צבאי), תפקיד שדרש אחריות רבה, תיאום, ומוכנות לכל תרחיש. הוא ליווה את חיילי ההגמ"ר בענווה, בנאמנות ובאדיבות, מסייע להם בכל מה שנדרש, מתאם סיורים, מכין ציוד, דואג לפרטים הקטנים. הוא היה שם בשביל כולם, דמות איתנה ואחראית, למרות גילו הצעיר. כשהיו חבריו מציעים לו לצאת לטייל או לנוח קצת מהעשייה האינסופית, הוא היה משיב בשאלה החדה והמכוננת: "ומי ישמור?" עבורו, לא הייתה אפשרות אחרת. השמירה על הבית, על היישוב, על העם, הייתה בראש סדר העדיפויות, תמיד.

ביום 31 בדצמבר 2023, בעיצומה של המלחמה, התגייס שניאור זלמן לצה"ל. הוא שובץ בפלוגה החרדית "תומר" שבגדוד "רותם" של חטיבת "גבעתי", חטיבה סגולה ומוערכת. כבר בטירונות, באווירה המתוחה והאינטנסיבית של בסיס הטירונים, בלט שניאור זלמן באכפתיות שלו, באחריותו ובבגרותו. הוא לא היה עוד טירון תמים, אלא לוחם בנשמתו, עם ניסיון חיים עשיר יחסית לגילו. הוא שמר אמונים לחבריו למחלקה, שימש עמוד התווך ודוגמה אישית עבורם. הוא היה הראשון להתנדב למשימות קשות, האחרון להתלונן. כשהיו חברים מתקשים במסעות או בתרגילים פיזיים מפרכים, הוא היה שם כדי לעודד, לדחוף, ולעיתים אף לקחת חלק מציודם הכבד. חבריו, שהתרשמו מיכולותיו ומהיוזמה שלו, כינו אותו בהומור "קצין", כי הוא תמיד ניסה להוביל את החיילים להצלחות ולהישגים. הוא לא רק נקט יוזמה, אלא ידע גם להצחיק, להעלות את המורל, ולחזק את כולם במילים טובות ובבדיחות שנונות, גם ברגעי השפל. אחד מחבריו סיפר למשפחתו על היום הראשון בחדר, כשנכנס אל שניאור זלמן ואמר לו בהתלהבות: "בוא ניקח את הכיתה הזאת בידיים, ונהפוך אותה יחד לדבר הכי טוב שיש! אנחנו יכולים לעשות את זה!" שניאור זלמן הסתכל עליו בעיניו העמוקות, ואמר לו בחדות שאפיינה אותו, בטון רציני אך גם מחויך: "שומע? צה"ל זה מקום של מעשים, לא דיבורים!" הוא לא היה איש של דיבורים גדולים, אלא של עשייה נקייה, ישרה ובלתי מתפשרת.

כחב"דניק אדוק, שניאור זלמן הקפיד מאוד על קיום מצוות, גם בתנאים הקשים של השירות הצבאי. במיוחד הקפיד על לבישת ציצית צמר, כמנהג חב"ד. הוא לא ויתר על כך, גם כשזה דרש מאמץ נוסף. מפקדיו, שהתרשמו מרצונו העז, מיכולותיו ומרצינותו, העניקו לו אישור מיוחד ללבוש ציצית צמר גם במסעות ארוכים ובפעילויות מבצעיות, תוך שהוא לוקח על עצמו את כל הציוד כמו כולם, ולעיתים אף יותר מכך. הוא לא ביקש הקלות, רק את האפשרות לקיים את אמונתו. הוא התמקד בעשייה ובהשגת מטרות, והיה ברור לכולם שהוא לא כאן כדי "לצאת ידי חובה". במהלך הטירונות, הופיע שניאור זלמן בכתבה ששודרה בטלוויזיה בערוץ N12, שעסקה בחיילים מהפלוגה החרדית. כמה חיילים התראיינו על רקע היותם בני משפחות חרדיות, כשהם מנסים להסביר את המורכבות שבדבר. שניאור זלמן ישב בשקט בצד, מאזין לשיחה. לפתע, התערב בקולו הצלול ואמר בחדות שאפיינה אותו: "כן חרדי, לא חרדי – אני יודע, אני חב"דניק, אני פה בשליחות של הרבי". המשמעות של דבריו הייתה ברורה: הוא לא היה שם כדי לדון בתוויות או בהגדרות. הוא היה שם כדי לפעול, כדי לתת את כל מה שיש לו, כדי להילחם, והכל מתוך תחושה עמוקה של שליחות, של ייעוד, של מחויבות עליונה. הוא היה ממוקד בתוצאה הרצויה – ניצחון במלחמה, הגנה על העם והארץ. ההצהרה הזו, פשוטה ונטולת פניות, שיקפה את עומק אישיותו ואת הבהירות המוסרית שלו. הוא התגלה כבחור אחראי ויוזם, ועד מהרה, עוד בטירונות, מונה כמחליף של מפקד הכיתה, תפקיד הדורש יכולות פיקודיות ואמון רב.

לאחר שעבר בהצלחה את מסלול הכשרת הלוחם המפרך, שבמהלכו הוכיח את עצמו שוב ושוב, הוצב שניאור זלמן כלוחם מן המניין בגדוד. הוא היה לוחם מוכשר, מקצועי ובעל כושר מנהיגות טבעי. הוא שאף לשיפור מתמיד, למצוינות ולכשירות מבצעית מיטבית, ותמיד התמודד עם האתגרים בדרכו המחויכת והסבלנית. כשהיו חוזרים עייפים ממשימות ארוכות ומתישות, וכשהיה צורך דחוף באיבזור רכבי הנמר (נגמ"שי הלחימה הכבדים), הוא היה הראשון שפשוט התחיל לטפל בנמרים בהתנדבות, ללא כל הוראה מהמפקד. הוא היה ניגש אל הכלים העצומים, מלוכלכים בבוץ ובאבק, ומתחיל לנקות, לסדר, להכין אותם למשימה הבאה. הוא לא חיכה שיגידו לו מה לעשות; הוא פשוט ראה את הצורך ופעל. רצינותו ומסירותו לא נעלמו מעיני המפקדים. לאור יכולותיו, המפקד ביקש שיהיה איתו בחפ"ק – עמדת הפיקוד הקדמית, מקום שדורש אחריות, קור רוח ותושייה. הוא היה יד ימינו, מסייע בניהול הלחימה ובתיאום הכוחות בשטח.

גם בתוך המציאות הקשה והמאתגרת של הלחימה ברצועת עזה, שניאור זלמן לא שכח את עקרונותיו. בשירות שלהם בדיר אל בלאח שברצועת עזה, כאשר חבריו ניסו לתפוס קצת מנוחה יקרה בין משימה למשימה, הוא דאג ביסודיות ובשקט האופייני לו להכשיר במהירות את המטבח המאולתר – כדי שיוכל להכין אוכל חם וכשר לכולם. זה לא היה רק עניין של נוחות, אלא עניין של עמידה על עקרונות, של שמירה על אורח חיים דתי גם בלב התופת. הוא עבד בשקט, ביעילות, בלי למשוך תשומת לב, ובשילוב של עמידה איתנה על עקרונותיו ובנעימות, הוא דאג שהפלוגה הדתית תוכל לאכול אוכל כשר בכל מצב. הוא היה אדוק ונאמן לעקרונותיו, דבק בקיום מחמיר של מצוות גם בעת אימונים וגם בעת לחימה, והיה מודל ודוגמה אישית לכל חבריו. הוא שאף להתקדם לתפקיד מפקד כיתה, ראה בכך הזדמנות נוספת לתרום ולהשפיע, ואף הגיש מועמדות לתפקיד מ"כ בחטיבת חשמונאים. הוא היה מוכן לאתגר, חדור מטרה, אך למרבה הצער, לא הספיק לצאת לקורס. תחום הביטחון עניין אותו עמוקות, עוד לפני השירות ובמהלכו, לא מתוך אהבה לכוח או לאלימות, אלא מתוך רצון עמוק להגן על הארץ ועל העם. הוא ראה בכך שליחות, המשך ישיר לערכים שעליהם גדל. בחופשותיו הקצרות מהצבא, הוא לא חיפש מנוחה או בילויים. הוא היה מצטרף מיד למשימות כיתת הכוננות ביצהר, כדי לחזק את ביטחון היישוב. שוב, כשהציעו לו חבריו לצאת לטייל או לנוח, הוא שב ושאל: "ומי ישמור?" זו הייתה שאלת חייו, צו המצפון שהנחה אותו בכל רגע.

חג שמחת תורה תשפ"ה, שנה אחרי אותה שמחת תורה ארורה של 7 באוקטובר, מצא את שניאור זלמן בלב ליבה של הלחימה, במקום הכי בלתי צפוי – בעיר ג'באליה שבצפון רצועת עזה. בתוך ההריסות, בין קירות מנוקבים בכדורים וריח אבק שריפה, זכה שניאור זלמן לרגע של חסד, של התעלות רוחנית. הוא וחבריו לפלוגה, קבוצת לוחמים עייפים אך חדורי אמונה, הקימו מעגל ספונטני של "הקפות שניות". הם רקדו עם ספר תורה, שהובא אליהם במיוחד, בתוך הכאוס של המלחמה. קולות שירת "כי בשמחה תצאון ובשלום תובלון" התערבבו עם שאון הקרב הרחוק, עם רעש הנמרים והדי הפיצוצים. לרגע אחד, בלב התופת, חזר הבית. חיוך גדול עלה על פניו של שניאור זלמן, עיניו קרנו מאושר טהור. זו הייתה תמונה סוריאליסטית, רגע של גבורה רוחנית, של ניצחון החיים והאמונה על המוות וההרס. הוא רקד במלוא הכוח, במלוא השמחה, כאילו אין מחר, כאילו אין מלחמה, כאילו כל העולם הוא בית כנסת אחד גדול.

עשרה ימים בלבד אחרי אותו ריקוד מחויך, בר"ח חשוון תשפ"ה, ביום שבת קודש, נשלח שניאור זלמן למשימה מבצעית מורכבת במרחב ג'באליה. הוא יצא עם חבריו, כרגיל, חדור מטרה, ממוקד, מודע לסכנות אך נחוש למלא את תפקידו. הוא היה בלב הפעילות, דואג לחבריו, מוודא שהכל מתבצע כשורה, חייל מופתי שמוכן לעשות הכל למען הצלחת המשימה. במהלך הקרב, במהלך חילופי אש, נפגע שניאור זלמן. הוא נפל בעת מילוי תפקידו, בן עשרים בנופלו. נפילתו הייתה מהירה, כואבת, ולקחה ממנו עתיד שלם, חיים שלמים. הידיעה על נפילתו הכתה בתדהמה את משפחתו, את חבריו, את היישוב יצהר, ואת כל מי שהכירו. האור הגדול שהפיץ בחייו כבה בטרם עת. רב-טוראי שניאור זלמן כהן, שהיה עד רגעים ספורים לפני כן מלא חיים, תוכניות ושליחות, הותיר אחריו הורים כואבים, שלוש אחיות וחמישה אחים, קהילה שלמה שבורת לב. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סמל, הכרה מאוחרת במסירותו ובגבורתו.

הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין ביצהר, אותה חלקה שהוא עצמו היה חלק מפתיחתה והקמתה – פרט מצמרר וכואב, שמעיד על היותו חלק בלתי נפרד מהאדמה שעליה הגן. אימו, דינה, ספדה לו במילים קורעות לב: "שניאור זלמן, כמו השם שלך – אור, ילד של אור. הבאת הביתה הרבה אור של אהבה, אור של עשייה, אור של חיות, אור של 'אל תדאגי, אימא', 'אני אסדר את זה, אבא'... חזרת למי שנתן לנו אותך לעשרים שנה. עשרים שנים יפות מלאות בשמחת חיים." הוריו כתבו כי הם גאים בו "על המטרות שהצבת ועל היעדים שהשגת... וכעת אנו בטוחים שהלכת לפעול למעלה את המבצע האחרון – להביא משיח!" חברו הקרוב מענדי שמעוני, חבר ילדות שגם שירת עימו בפלוגה, ספד לו בכאב עמוק: "שניאור היה אדם מאוד מיוחד, קדוש, גיבור ענקי. הלך רוח השליחות דבק בו. תמיד דאג להדגיש: 'אני חב"דניק'... בצוות היקר שלנו בעשרים וארבע השעות האחרונות לפני האירוע דיברנו על השמות – כל שם מה הוא אומר. כשהגענו לשם שלך, שניאור, דיברנו על זה ששניאור מורכב משני אורות – שני אור. באמת היית מגדל של אור לכל מי שסובב אותך, והארת את כל מי שנגע בו. האור שלך ממשיך איתנו הלאה. שניאור, אף פעם לא פחדת משום דבר. תמיד היית חדור מטרה, לאורך כל הדרך, כל השירות, גם בעזה לא נרתעת ואמרת שאם צריך, אתה מוכן אפילו למסור את הנפש שלך והגוף למען ישראל. ובפעילות המבצעית האחרונה שהייתה לנו, אתה באמת נפלת... שניאור, חברי היקר, אהוב נפשי, אני אזכור אותך לנצח. אני אנציח אותך בכל מקום, אעשה כל דבר שיוכלו לזכור אותך ומי היית."

הרב דוד דודקביץ, רב היישוב יצהר, תיאר את הקשר העמוק של שניאור זלמן לאדמה ולשליחות: "כה טבעי היה שתיקבר פה, שתשוב אל האדמה הטובה שממנה לוקחת... כמה ציפינו לשיר 'ארבע בבות' בהליכתך לחופה. אתה מתייחד עם קונך בחופה אחרת, חופה כאובה, אבל העילאית ביותר שיכולה להיות לבן ישראל... מגיל צעיר היית שליח. פניך המתוקות והמחייכות... איזה תענוג היה לשוחח... איזה סמכויות לקחת על כתפיך בגיל כל כך צעיר, תמיד מתוך מאור פנים, מעורבות עם הבריות... היית מסוג השליחים שעם או בלי מדים – תמיד הם שליחים נאמנים." סגן-אלוף משה מחטיבת "גבעתי", מפקדו, ספד לו במילים פשוטות וכנות: "שניאור, תודה שהיית חלק מאיתנו. תחסר לנו מאוד. דמותך תישאר לנצח בליבנו. נוח על משכבך בשלום." יוסי דגן, ראש מועצת שומרון, סיכם את מהותו: "הכול התאחד אצלך – צבא, שליחות, תורה, התיישבות – מתוך זהות ברורה ואיתנה ובעיקר מתוך אהבת ישראל אינסופית."

זכרו של שניאור זלמן כהן ממשיך לפעום בלבבות רבים. מוקירי זכרו יזמו ערכות של נרות שבת עם תמונתו, המפיצות את האור שכל כך אפיין אותו. הוקמה עמדת הנחת תפילין לעילוי נשמתו, המשך טבעי לשליחותו. מדבקות עם תמונתו ועם הציטוט המפורסם מכתבת החדשות – "כן חרדי, לא חרדי, אני חב"דניק, אני פה בשליחות של הרבי" – נפוצו בקרב חבריו ומכריו, כסמל למחויבות הבלתי מתפשרת שלו. הצייר אלחנן חיים בק צייר את דיוקנו, מנציח את פניו המחייכות ואת מבט העיניים העמוק. באתר עמותת חטיבת "גבעתי" הועלה דף לזכרו, וברשת "אינסטגרם" הוקמה ההנצחה remember_shneor_kohen, המרכזת דברים לזכרו, תמונות, סרטונים ופרטי הנצחות. שניאור זלמן כהן, ילד האור מיצהר, שחי חיים קצרים אך מלאי משמעות, גבורה ושליחות, נטמן באדמה שעליה הגן, אך אורו ממשיך להאיר, להצית השראה, ולהזכיר לכולנו את מחיר החירות ואת עומק המחויבות לבית, לעם ולארץ. זכרו הוא נצח של תקומה, של רוח איתנה שאינה נכנעת, ושל אהבה אינסופית שאינה דועכת לעולם.